פרשת חיי שרה תשכ"ב - קבורת שרה
א. בטעם הסיפור כולו
המלבי"ם, שואל לפרק כולו:
למה האריך הכתוב בכל הסיפור הזה, מה יושיענו סיפור זה לתורה ולתעודה?
והנה אחדות מן התשובות:
ד"ה ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל...: ...ונכתבה זאת הפרשה להודיע חסדי ה' עם אברהם שהיה נשיא אלוקים בארץ אשר בא לגור שם והיה יחיד, וכל העם קוראין לו "אדוני" והוא לא אמר להם כן שהיה שר וגדול, וגם בחייו קיים לו "ואגדלה שמך והיה ברכה" (בראשית י"ב ב'), ואשתו מתה ונקברה בנחלת ה'. ועוד כי רצה להודיענו מקום קבורת האבות באשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים... ולא ידעתי טעם לדברי ר' אברהם שאומר: "להודיע מעלת ארץ ישראל על כל הארצות לחיים ולמתים, ועוד: לקיים דבר ה' להיות לו נחלה". כי מה מעלה לארץ בזה, כי לא יוליכנה אל ארץ אחרת לקברה. ודבר ה' לאברהם על כל הארץ היה, ונתקיים רק בזרעו.
And afterwards, Abraham buried Sarah his wife in the cave of the field of Machpelah, facing Mamre, which is Hebron, in the land of Canaan. The explanation of "And afterwards, Abraham buried Sarah his wife in the cave of the field of Machpelah,etc., which is Hebron, in the land of Canaan." is that the Torah returns to describe the field the place and land, for the whole section refers to the 'the children of Chet and Efron the Chiti; therefore the Torah mentions at the end that its "in the land of Canaan" which is Israel. Likewise, in the beginning it says "in Kiriat Arba, -dwhich is Chevron in the land of Canaan" And all this is to make it clear Sarah died in Israel and buried there fort the Chitim were one of the Canaanite families. In my opinion the reason for these passukim is only to note that this was the land of Canaan and not the land of Pelishtim. For the Torah says "Avram dwelt in the land of the Pelishtim many years" and all of his sojourning's were in that land- in Gerar, the Gerar valley, and Be'er Sheva, and from there to Chevron and from Chevron to there; therefore the Torah mentions that Chevron is in the land of "the Canaanites who dwells in the mountain" and not in the land of the Pelishtim which is [often] mentioned [in connection] with Avram. Then in the end The Torah adds [a description of where the cave was] to tell us that the cave which was in the field of Machpelah was "facing Mamre" for this name (i.e. Mamre) was better known at that time. This section was written to tell us of the many acts of kindness that G-d did for Avram. For ha became "a prince of G-d" in the land despite that he had come only to sojourn and he was a lone individual [without a following]. Also, everyone called him "my lord" though he didnt refer to himself this way [for he never said] to them he was a prince or important person. Also in his lifetime G-d fulfilled for him "I will make your name great and you shall be a blessing" [Another kindness G-d did for him] was that when his wife died she was buried in the "heritage land of G-d." Also the Torah wanted to tell us of the place of our forefathers burial., being that we are obliged to honor the site of our saintly forefathers burial. Our Rabbis say this too was one of Avram's tests, that he sought a place in which to bury Sarah, and didnt find until he bought it. I don't know any explanation for the words of Ibn Ezra, who says "[this section was written] to tell us of the eminence of Israel for the living and dead, and also to show the fulfilment of G-d's word to Avram that Israel would be his heritage land." For what eminence do we see here? For Avram wasn't going to transport her body to another place to bury her! Also G-d's promise is on the WHOLE land [not a single burial cave and its field like in tis case] so [its clear] the promise was fulfilled only for his future offspring.
אבן כספי, ספר הסוד, פרק שלישי:
...אחר שקדם סיפור מות שרה והספד אברהם עליה והשתדלו באחוזת קבר בארץ כנען, שכל זה כולל תועלות רבות, וסיפר כל המאמרים שאמר אברהם מורים חכמתו ע"ה, סיפר "וישמע אברהם לעפרון וכו'". וביאור זה, כי עפרון הרמאי כאשר הכיר עוצם תשוקת אברהם לקנות ארצו, נתן עיניו בממון להעלות לו המחיר, ודמה בנפשו לרמות אברהם בדברים מעורבים בדבש וארס, כמו שמבואר, ואברהם, שהיה חכם גדול, עשה עצמו כפתי בלתי מבין ערמתו, ונתן לו ככל היוצא מפיו, והנה למדנו מזה שתי תועלות, האחת כי ראוי לחכם שיעשה עצמו פתי במקומות, כדי להשיג מה שטוב לו, וכן עשה דוד. והשנית, להראות לאנשי המעמד ההוא, ולהראותנו, כי כוונת אברהם היפך כוונת עפרון, כי עפרון היה מתחכם להשיג רוב הכסף ואברהם היפך זה, וכאילו אמר "הכסף נתון לך כטוב בעיניך, כי אין אני חושש בו ומה לי ולו". אמנם במה שזכר (ט"ז) "כסף עובר לסוחר" למדנו ענין נכבד: וזה, כי אין ספק שאברהם אילו ערבב בכלל הכסף הוא זוז או זוזים שאינם כסף טוב, לא היה עפרון משיב אותו להחליפו, כי יבוש בזה, למה שכבר דיבר, שהוא רוצה לתתו במתנה גמורה, לכן הפליג אברהם לדקדק שיהיה הכסף צרוף ונבחר, וזה היפך חסרי השלמות מקצת בעלי חיים אשר בזמננו, כי בתתם מעות לעניים בצדקה יבחרו להם פרוטות מזויפות או שבורות או שקרים, לדעתם כי לא ישיבוהו להחליפו. וכן כשיפרעו הסַּפר המגלח זקנם, להיות הסכמת האומה שהוא לוקח הכסף כלאחר יד ודרך חסד, ודי בזה עדות נאמנה לאלו שאינם בני אברהם.
**
1. מהם הטעמים השונים הניתנים בזה כתשובה לשאלתנו, ומה ההבדל העקרוני בין תשובות הרמב"ן לדברי אבן כספי?
2. מהי ביקורת הרמב"ן לדברי הראב"ע?
3. הסבר את המקומות המסומנים בקו בדברי אבן כספי: (א) מהו הדבש ומה הארס? (ב) מה עשה דוד המלך? (ג) מי מכונה בדבריו בשם "בעלי חיים"? (ד) למי התכוון במאמרו "אלו שאינם בני אברהם"?
4. השווה את הטעמים הניתנים כאן (הן בדברי הרמב"ן והן בדברי אבן כספי) לטעם הניתן במדרש שמות רבה (י' ד') שהובא בגיליון חיי שרה תשי"ח. מה ההבדל העקרוני שבין כל הטעמים האלה לבין הטעם ההוא (שם מדרש חז"ל)?
ב. קניית מערת המכפלה
עזרא ציון מלמד, "קניית מערת המכפלה" (תרביץ שנה י"ד, ספר א', תשרי תש"ג, עמודים 23-11):
אברהם לא רצה לקבור את אשתו בקבר אחרים, שכן כל אדם הגון, כל בעל בעמיו נקבר עם אבותיו או בנחלתו וביתו או בנחלת בנו או בשדה מקנתו.
1. הבא ראיות מן המקרא לכל אחד ממקומות הקבורה שהוא מונה בדבריו ("עם אבותיו או בנחלתו...").
עזרא ציון מלמד, במאמר הנ"ל:
לגר תושב לא היתה זכות לקנות קרקע, אף לא לקבורה... אברהם ידע את החוק הזה, שנהג גם בימיו... במקומות שמקח וממכר קרקעות בין שני אנשים משבטים שונים היה אסור, אפשר היה להערים על החוק בדרכים שונות ואחד מהן נתינת הקרקע "במתנה".
2. הסבר מהי הפליאה הסגנונית שבכל פרקנו המתבארת ע"י השערה זו.
הסבר לפי זה את השינוי בין שני הפסוקים:
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן... לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת"
So the field of Ephron, which was in Machpelah, which was before Mamre, the field, and the cave which was therein, and all the trees that were in the field, that were in all the border thereof round about, were made sure
"וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה... לְאַבְרָהָם... מֵאֵת בְּנֵי חֵת"
And the field, and the cave that is therein, were made sure unto Abraham for a possession of a burying-place by the children of Heth.
ג. לשון "מתו" לנקבה
"וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ"
And Abraham rose up from before his dead, and spoke unto the children of Heth, saying:
ראב"ע
ד"ה מתו: רמז לגוף.
אבן כספי:
ד"ה מתו: הטיב ראב"ע שאמר רמז לגוף, ובכלל כי סימני הזכר ביחוד אינו דבר הכרחי, אבל הוא אפשרי על הרוב, ואמנם על המעט נכון מאד על כל זכר לשון נקיבה והפך זה, והכל מצד שכל זכר הוא: גופה, מציאה, בריאה, וכל נקיבה הוא גוף ועצם ודבר.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו ליישב?
ד. הוראת "גר ותושב"
"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם"
’I am a stranger and a sojourner with you: give me a possession of a burying-place with you, that I may bury my dead out of my sight.’
"גר" מארץ אחרת ונתישבתי עמכם. ומדרש אגדה: אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר לי הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
גר ותושב אנכי עמכם I AM A STRANGER AND A SETTLER WITH YOU — A stranger having come from another land, but I have settled down amongst you. A Midrashic explanation is: if you agree to sell me the land then I will regard myself as a stranger and will pay for it, but if not, I shall claim it as a settler and will take it as my legal right, because the Holy One, blessed be He, said to me, (12:7) “Unto thy seed I give this land" (Genesis Rabbah 58:6).
שד"ל,
ד"ה וכי יגור אתך גר: ...והנה לפי הוראת המילות היה נראה, כי גר פחות מתושב, שהתושב נתישב בארץ והגר בא לגור ולחזור אחר זמן לארצו, ולפי זה איך בתושב אמר סתם "לא יאכל בו" ובגר אמר שימול ואז יקריב? ומיכאליס כתב, כי הגר אין לו קרקע, והתושב אין לו בית, ואני אומר, כי תושב מי שבא בגפו בלא אשה ובנים והוא מתיישב בביתו של אחד מישראל והיה לו כעבד ומשרת, אבל הגר בא עם כל ביתו, אשתו ובניו, והוא יושב לבדו עם משפחתו, לא עם אחד מישראל כמו התושב...
ד"ה גר ותושב אנכי עמכם: ...וכאן הכוונה לומר: הריני לפניכם כגר וכתושב, ככל אשר תרצו. אם אני חשוב בעיניכם כגר היושב לבדו עם בני ביתו, הרשוני לקנות מכם קרקע שאין לו בעלים, ואקבור בו מתי, ואם אני בעיניכם כתושב היושב בביתו של אחד מבני העיר, הרשוני לקנות קרקע בתוך בית הקברות של אחד מכם.
שם עולם, על ויקרא כ"ה כ"ג:
כי גרים ותושבים אתם עמדי: מצאנו בדיני תורה (א) גר סתם, גם (ב) תושב סתם, גם (ג) גר תושב, גם (ד) גר ותושב. ושם "גר ותושב" לו שלוש הוראות: (1) לפעמים הוי"ו הוא וי"ו לחלק, כאומר "גר או תושב" ואז "גר" הוא = גר צדק, ו"תושב" – הוא = "גר תושב"... (2) ולפעמים הוי"ו הוא וי"ו החבור והוא שם תואר אחד ואז לפעמים הוראתו הוא "גר תושב" – כמו בלא וי"ו – כמו למטה, פסוק מ, ז: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך"... (3) ולפעמים הוראתו... לשון "גר" מארץ אחרת ודעתו להשתקע בארץ אשר בא שמה וגם אנשי הארץ אינם מחזיקים אותו כגר, כי אם מקבלים אותו כאחד התושבים, כמו באברהם (בראשית כ"ג): "גר ותושב אנכי".
ע"צ מלמד, (במאמרו בתרביץ הנ"ל שאלה ב'):
"גר תושב" הוא מושג אחד (hendiadys) (ביוונית: שניים תחת אחד) וכבר הרגיש בזה רש"י בויקרא כ"ה מ"ז ד"ה גר ותושב: גר והוא תושב כתרגומו: וערל תותב, וסופו מוכיח (שם) "ונמכר לגר תושב".
ע"צ מלמד, "שנים שהם אחד במקרא" (תרביץ שנה ט"ז, חוב' יד, תמוז תש"ה, עמוד 173):
הוא צירוף של שני שמות שהאחד מהם (הראשון או השני) משמש תארו של השם השני ("עני ואביון")... כמה מהם ויתרו במשך הזמן על הוי"ו ונעשו לסמיכות רגילה, "גר-תושב".
*
1. הסבר, למה לא הסתפק רש"י בפירוש לפי פשוטו וראה לנחוץ להוסיף עוד את מדרש האגדה.
2. איזו משלוש ההוראות הניתנות ב"שם עולם" מתאימה למקומנו לפי דעת שד"ל, ואיזו לפי דעת ע"צ מלמד?
**
3. תן דוגמא נוספת לצורה הנקראת "שניים שהם אחד" מתוך פרשת חיי שרה.