פרשת עקב תשכ"ז - נאום התוכחה של משה
המשך גליון עקב תשכ"ו
א. שאלות מבנה
1. האלשיך, מקשה:
מהו התוכחה הלזה (כך!) פה, כי הוא בלתי מתייחס אל הקודם, וטוב טוב היה לאמר בפרשת "אלה הדברים" אצל כל שאר התוכחות האמורות שם?
2. אברבנאל, מקשה:
הספק העשירי הוא באמרו (ט' כ"ב) "ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה" והוא כי אם היה מספר עוונתיהם בעניין העגל, למה לא השלים סיפורו ואחר כך יזכור עונות תבערה ומסה וקברות התאוה וחזר אחר כך לסיפור העגל עצמו?
ישב קושיתם!
ב. מדוע פתח משה בתוכחה
"וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת ה' וַיִּתְאַנַּף ה' בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם"
Also in Horeb ye made the LORD wroth, and the LORD was angered with you to have destroyed you.
ד"ה ובחרב הקצפתם את ה': קודם שיפתח להם בביאור התורה, כלל והוכיח אותם בעוונות אשר גרמו להם רעה ולא נמחלו, והזכיר להם עניין המרגלים ומי מריבה, ואחר כך ביאר עשרת הדברות ופרשת יחוד השם, והזהירם בעניין עבודה זרה אזהרות רבות, והזהיר במצוות בכללם ויאמר, שהן כולן טובות ובעבורן תבוא להן כל הטובה. ועתה בא להתחיל בפרטי המצוות. וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותן ולפקוד עליהם את כל עוונותיהם שעשו מעת שקיבלו את התורה והלאה, כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש* לא יזכירם להם, כי מעת שקיבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול ה' אשר כרת עמהם ברית, ולפיכך פתח כאן "ובחורב הקצפתם," והזכיר להם מעשה העגל...
וכן הרמב"ן, שמות ט"ז, א':
ד"ה ויסעו מאלים: ...ועל דעת רבותינו היה דבר המן באלוש, כי בראותו שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר בדפקה ואלוש ולא יצאו ממנו (= מן המדבר) פחדו ונתרעמו. וזה טעם (ט"ז, ב') "וילונו כל עדת בנ ישראל... במדבר".
1. מהם הקשיים שרצה הרמב"ן ליישב בדבריו אלה?
2. לאיזה מקום בדברים יתכוון באמרו "ביאור התורה", ולאיזה מקום בדברים יתכוון באמרו "התחיל בפרטי המצוות"?
**
3. מה הרמז שמצאו חז"ל בתורה לקבוע שירידת המן הראשונה היתה באלוש?
*הרמב"ן מסתמך כאן על שמות רבה כ"ה, ה:
...לארבעים ושנים מסעות ירד להם המן (=היה צריך לרדת) והיכן ירד? (=היכן התחיל לרדת?) באלוש.
ג. ניסוח הפסוק "ובשלוח ה'"
"וּבִשְׁלֹחַ ה' אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ"
And when the LORD sent you from Kadesh-barnea, saying: ‘Go up and possess the land which I have given you’; then ye rebelled against the commandment of the LORD your God, and ye believed Him not, nor hearkened to His voice.
העמק דבר מקשה, למה לא נאמר: "באמור ה' לכם עלו ורשו את הארץ"?
והוא מיישב קושייתו על פי המסופר בדברים פרק א'.
מהי התשובה?
ד. "ממרים הייתם עם ה'" (1)
"מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה' מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם"
Ye have been rebellious against the LORD from the day that I knew you.—
ד"ה מיום דעתי אתכם: תחילה, כשאמרתי לרשע (שמות ב') "למה תכה רעך", עמד והלשין עלי.
ד"ה ואשליך את עפרו אל הנחל. ...וכן הזכיר פעם אחרת חטא המרגלים בקצרה בעבור העוון הגדול כי בו ישלים "ממרים הייתם עם ה'". ואמר "מיום דעתי אתכם" לרמוז על תלונותיכם קודם מתן תורה.
באור, פסוק ה':
ד"ה לא בצדקתך: ...ויתכן שכל זמן שהיו במצרים טובים היו את ה' ומאמינים בו במשה עבדו וראויים היו להיות אהובים למעלה ולהיגאל מבית עבדים. אמנם אחר כך, למן היום אשר יצאו ממצרים החלו להיות ממרים, ואין הצדקה ויושר לבב נמצא בהם, ונתמעטה האהבה הקודמת, עד שנשאר להם ברית אבות בלבד. ומה שאמר להלן (פסוק כ"ד) "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" אינו סותר לזמן הנרמז כאן, כי יתכן שמשם ואילך יאמר "דעתי אתכם", שהיו נתונים ומסורים אליו לרעות אותם ולהנחם בתבונתו, ולפקוד על ענייניהם, וזהו עניין הידיעה.
1. מה הקושי בפסוקנו שעליו עומדים שלושת הפרשנים?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
3. מהי השאלה הנוספת שאותה מיישב הרמב"ן?
ה. "ממרים הייתם עם ה'" (2)
"מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה'"
Ye have been rebellious against the LORD from the day that I knew you.—
גם בהיות גילוי שכינה עמכם, הייתם ממרים, וכל שכן בזמן שלא יהיה גילוי שכינה עמכם.
מהו הטעם החיצוני והפנימי המניע אותו לפרש כך?
ו. בביאור פירוט תפילת משה
"וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי"
So I fell down before the LORD the forty days and forty nights that I fell down; because the LORD had said He would destroy you.
ד"ה ואתנפל וגו': אלה הם עצמם האמורים למעלה.
ואתנפל וגו׳ AND I FELL DOWN [BEFORE THE LORD … THE FORTY DAYS … WHICH I HAD FALLEN DOWN] — These are the very same forty days mentioned above (v. 18), and it mentions them a second time here, because there is written here (in the next verse) the wording of his prayer, as it is said, “O Lord God, destroy not thy people, etc.”.
ד"ה ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום... ואתפלל אל ה' ואומר: מי האיש החכם ייתן לב ויבין, למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים היום? וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר, לומר: כשנפלתי לפני ה' ארבעים יום, כך וכך נתפללתי? למעלה היה לו לומר; ולא היה צריך לחזור ולכפול, כדי להודיע לישראל: בלשון זה וזה התפללתי! אפס, חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח את ישראל בא: שמא תאמרו: "והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפילתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא, יועילו לנו תפילות הנביאים". אמר להם משה: לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל, כי עתה (= אחרי חטא העגל) לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי (כ"ז-כ"ח) "זכר לעבדיך... פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם..." ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלושים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ (= אם תחטאו) שאין כאן עוד חילול השם לאמור האומות: "מבלתי יכולת ה'" אלא (= אז, לאחר כיבוש הארץ) יאמרו הגויים: "ישראל חטאו לו" כמו שמפורש באתם נצבים (כ"ט כ"ג-כ"ו) "ואמרו כל הגויים: על מה עשה ה' אלוקי אבותם... ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".
'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום וגו' ואתפלל אל ה ואומר וגו', who is wise enough to understand and explain why Moses had to repeat that he had to fall on his face for forty days? Is it then the custom for the Torah to keep repeating things like ואתנפל אשר התנפלתי?. We would have expected the words ואתפלל, “I prayed,” to immediately follow the words ואתנפל, “I prostrated myself! However, there is a profound wisdom in the sequence of the words the Torah quotes Moses as saying, one that contains an admonition to his people. Moses is using the way he phrases his report of what he did during those 40 days and how he did it, by pre-empting an argument by the Jewish people that just as his prayers had been helpful when they were in the desert, similar prayers would be equally helpful once the people were in the Holy Land and they committed a major sin. The prophets in such days, they would argue, would surely be able to act as their interlocutors then just as Moses had done while he was alive. The point Moses is making here is that at this time their atonement was only in order for G’d not to be perceived as being unable to fulfill His oath of bringing Avraham’s descendants to take over the land of Canaan. In other words, Israel’s pardon was for the sake of not desecrating G’d’s Holy name. Once G’d had demonstrated that He had kept His promise, and that the people concerned had been settled in the Holy Land, as promised, His Holy name would never again be in danger of being desecrated by someone citing the arguments Moses had been able to cite while the people were still in the desert. This is why Moses repeats again the wording of his prayer. He is telling the people that if his prayer had been heard, it was only on account of an irrefutable argument he had been able to advance, namely how the Egyptians and other nations would react to the Jewish people’s annihilation. It follows, that if, G’d forbid the Jewish people, once settled in the Holy Land, would become guilty of similar misdemeanours as had the Canaanites, they would face both death and expulsion. On the contrary, if that were to happen, the gentile nations would not point to G’d’s inability to keep them there as the cause of their misfortune, but they would correctly point to the disloyalty this people had demonstrated by eschewing the laws given to them by their G’d, the One who had driven out the Canaanites. We find this all spelled out in Deuteronomy 29,23-27.
באור, (אחרי הביאו את דברי הרשב"ם הנ"ל):
ד"ה לפני ה': ואין זה עומק פשוטו של מקרא, אלא: משל לבן מלך שסרח כמה וכמה פעמים לפני אביו, בא אוהבו והתחנן וטרח בעבורו עד שפייסו, וכשנפטר האוהב, הוכיח את הבן קודם פרידתו ומסדר לפניו כל סרחונו ומזכיר לו כל מה שטרח בשבילו ומזכיר לו אפילו דבר קטן שהיה בינו לבין אביו, כדי שעל ידי כך יתעורר בלבבו יותר, כי לפעמים ישמר בלבו דבר קטן מה שמשמרו אחר כך, שלא יבוא לידי סרחון. וכן עשה משה: אמר להם כל מה שטרח והתנפל והתפלל בשבילם אפילו סדר ולשון התפילה, למען יתקיים בלבבם, ומתוך כך יזכרו עוונות ראשונים ולא יוסיפו לחטוא.
1. מה כוונת רש"י ורשב"ם באמרם "למעלה" (רשב"ם: "למעלה היה לו לומר") לאיזה פסוק יתכוונו?
*
2. הסבר את דברי הרשב"ם "לא תועיל לכם תפילת ארץ ישראל"?
**
3. מהי ראיית הרשב"ם מפרשת נצבים?
**
4. מדוע אין הבאור מקבל את פירושו של הרשב"ם כעומק פשוטו של מקרא, ומה ההבדל בין פירושו לבין פירוש הרשב"ם?