פרשת עקב תשכ"ו - נאום משה: העגל והלוחות
א. סדר החטאים בנאום משה
לדברים א' כ"ב-מ"ו מקשה האברבנאל קושיה הנוגעת גם לפרקנו, וזו קושיתו:
אם היתה כוונת משה רבנו להוכיחם על עונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל שהיה החטא הראשון וכי "נגע עד נפש", ואין לך לומר שמשה שכחו, כי אחר זה בפרשת עקב הביאו והאריך בסיפורו, ואם כן יקשה למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן, ובאחרונה הביא חטא העגל שהיה החטא הראשון, גם חטאו המתאוננים רע (במדבר י"א א') וחטא המתאווים בקברות התאוה (במדבר י"א ד') ששניהם קדמו לענין המרגלים – יקשה למה לא זכרם כאן והביאם אחר כך בפרשת עקב (פרק ט'), ובאו אם כן העוונות בלי סידור? ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה אלא בדרך סיפור מה שקרה כדברי הימים אשר למלכים – יקשה אם כן: למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו הראשון ראשון?!
יישב את קושיתו והסבר את סדר החטאים כפי שבאו בפרשיות דברים-עקב!
ב. שאלות ודיוקים ברש"י
ד"ה ואשב בהר: אין ישיבה אלא לשון עכבה.
ואשב בהר — The verb ישב here means only "staying" (not "sitting"; it means: I stayed on the mountain) (Megillah 21a).
מה קשה לו?
ד"ה ואתנפל לפני ה' כראשונה: שנאמר (שמות ל"ב ל') "ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה" באותה עליה נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בי"ח בתמוז; בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל ואמר למשה (שמות ל"ד א') "פסול לך שני לוחות", עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביום הכפורים, בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה סלחתי כדברך*, לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
ואתנפל לפני ה׳ כראשנה ארבעים יום AND I FELL DOWN BEFORE THE LORD, AS AT THE FIRST, FORTY DAYS, as it is said (Exodus 32:30) “And now I will go up to the Lord, perhaps I may atone [for your sin]”. At that ascent, which was the second I made, I tarried there forty days — consequently these terminated on the twenty-ninth of Ab, since he had ascended on the eighteenth of Tammuz. On that same day in Ab He became reconciled with Israel and said to Moses (Exodus 34:1) “Hew thee out two tablets”. He stayed there another forty days; consequently these terminated on the Day of Atonement (the tenth of Tishri). On that same day, the Holy One, blessed be He, was gladly reconciled (i.e. completely reconciled) with Israel and said to Moses, I have forgiven according to thy word. On this account it was appointed for pardon and forgiveness. And whence do we know that He was reconciled with them with complete goodwill? Because it is stated in respect to the forty days of the last tablets (in respect to third period of forty days) (Deuteronomy 10:10), “And I stayed in the mountain according to the first days”! What was the case with the first days? They were passed in God’s goodwill! (for they had not yet committed the sin of worshipping the golden calf). So, too, the last forty days were in God’s goodwill! You must now say (admit) that the intervening forty days were passed in God’s anger (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 31; cf. Rashi on Exodus 18:13).
א. הסבר מניין לרש"י שאותם ארבעים יום המוזכרים כאן (בפסוק י"ח) אינם אלה שעלה בהם לקבל את הלוחות השניים?
*
ב. הסבר מהי "קושית הרבים" ומהו ישובו של ברלינר.
ג. השוה לדברי רש"י אלה את דבריו ל"ג י"א ד"ה ושב אל המחנה. למה לא העיר ברלינר את הערתו זו גם שם?
*למילים אלה מעיר ברלינר, (בהוצאתו את רש"י: "זכור לאברהם"):
הם דברי תנחומא בעצמו ולא דברי הכתוב כקושית רבים.
ג. הלוחות
"וַיִּתֵּן ה' אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים"
And the LORD delivered unto me the two tables of stone written with the finger of God; and on them was written according to all the words, which the LORD spoke with you in the mount out of the midst of the fire in the day of the assembly.
גילה בו (= בפסוק זה) שלא ניתנו הלוחות כי אם בסוף ארבעים יום והוא המורה על מעלתם, כיון שהוצרך כל אותו הזמן מההתבודדות לקבלם ושהוא עליו השלום לא עזר בעשייתם דבר, שהרי לא ראה אותם כי אם מקץ הארבעים יום שישב בהר, וכמו שאמר: "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני", כי היה כל זמן שבתו בהר מתבודד בדיבור האלוקי והדבקות העצום. ואחרי כלותו ניתנו הלוחות אליו בשלמותם.
1. הסבר, מהו הקושי שמיישבו אברבנאל?
**
2. התוכל לישב קושי זה בדרך אחרת?
ד. כובד חטא העגל ורשעתו
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה"
And the LORD said unto me: ‘Arise, get thee down quickly from hence; for thy people that thou hast brought forth out of Egypt have dealt corruptly; they are quickly turned aside out of the way which I commanded them; they have made them a molten image.’
עתה יזכור משה רבנו ע"ה הדבר השלישי המורה על כובד חטא העגל ורשעתו והוא מהדברים שאמר לו ה' בהר: "קום רד כי..." וכבר אמרו חז"ל בפרק חמישי דברכות ובשמות רבה (מ' ב') "כלום נתתי לך גדולה אלא בשבילם". והודיעו שבמה שעשו חטאו כנגד משה רבם וכנגד ה' יתברך אלוקיהם וכנגד עצמם וכבודם. כנגד משה "כי שחת עמך אשר הוצאת"... רצונו לומר, לא זכרו הטובות אשר עשית עמהם וימירו את כבודך ואת הנהגתך בתבנית שור אוכל עשב...
1. מהו הדבר הראשון והשני (בפסוקים ח'-י"א) אשר אמרם משה כדי להורות להם בתוכחתו על גדל החטא?
2. המשך לפרש את פסוקנו על פי דרכו של אברבנאל: היכן נאמר בפסוקנו החטא כנגד ה', והיכן החטא כנגד עצמם וכבודם?
ה. הוראת מילת "תפש"
"וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי"
And I took hold of the two tables, and cast them out of my two hands, and broke them before your eyes.
...ולדעתי מלת "ואתפש" כאן יתפרש כמו (משלי ל') "ותפשתי שם אלוקי" שתרגומו ואחלל (פעראכטען, גערינגשאטצען), כי עיקר שרש "תפש" הוא פש, לשון פישיון והתרבות, כמו (ויקרא י"ג ז') "ואם פשה תפשה", כי כל התופש בדבר בהתאמצות יתירה שלא ישמט ממנו, בענין (בראשית ל"ט) "ותתפשהו בבגדי", הנה הוא מתפשט בכחו ומתרבה על כח אחר, וכן הנשבע לשקר בשם ה' ואינו נרתע לאחוריו מפני כבודו יתברך, הנה הוא מתפשט בכח רצונו על רצונו של המקום ב"ה כביכול, ויפה תרגמוהו לשון חילול; ועל כוונה זו יאמר גם האשכנזי: זיה פערגרייפען, ומענין זה אמר משה כאן "ואתפוש בשני הלוחות" – איך האבע מיך פערגריפפען, שלא נתתי לבי על גודל חשיבות ויקר ערך של הלוחות, ולא חששתי להתנהג בהם דרך בזיון וחלול. וקרוב לזה אמרו חז"ל (בשמות רבה מ"ו): "ראה משה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות ואמר: הם חטאו ואני חטאתי ששברתי את הלוחות".
1. מה ראה בעל הכתב והקבלה להוציא מילת "תפש" מהוראתה הרגילה - מהו הקושי שרצה לישב בזה?
**
2. התוכל לישב קושי זה בדרך אחרת, מבלי להוציא את המילה מהוראתה הרגילה?
ו. "ואכלת ושבעת וברכת"
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"
And thou shalt eat and be satisfied, and bless the LORD thy God for the good land which He hath given thee.
1. איך יש להסביר שהפסוק מתחלק באתנחתא ב"ושבעת" ולא ב"אלקיך"?
2. מדוע הוטעמו המילים "ואכלת" וכן "וברכת" מלרע, כלומר בהברתן האחרונה, ואילו "ושבעת" מלעיל, כלומר בהברה שלפני האחרונה?
3. במה אין הניגון הידוע לפסוקנו, המושר באמירת ברכת המזון, עונה על דרישות יסודיות של שירת פסוק תנ"ך?
ז. שאלות בטעמי המקרא
"וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה"
And know ye this day; for I speak not with your children that have not known, and that have not seen the chastisement of the LORD your God, His greatness, His mighty hand, and His outstretched arm,
רד"צ הופמן:
"ראו" מוטעם בזקף קטן, המפסיק בינו לבין "את-מוסר", משמע ש"את-מוסר וגו'" הם הנשואים של "וידעתם היום". לפי זה "כי... ראו" הוא מאמר מוסגר.
ר"מ ברויאר, בספרו: פיסוק טעמים שבמקרא. עמוד 125:
טעמי המקרא מעידים נגד פירוש זה (של הופמן). טעמי המקרא – כמות שהם לפנינו – מפרשים את הפסוק כפשוטו, אלא שחילקו אותו – לא בין שני חלקיו – אלא בתוך חלקו השני, בהתאם לכללי הקריאה.
1. איך מפרש הופמן את פסוקנו?
2. מדוע אין הפירוש הזה תואם את דרך פיסוק הטעמים?
3. איך יש לפרש את הפסוק לפי ברויאר?
4. מה משמעות הביטוי "כללי קריאה" לדברי ברויאר?