(לח) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ כְּבָשִׂ֧ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֛ה שְׁנַ֥יִם לַיּ֖וֹם תָּמִֽיד׃
(לט) אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃
(38) Now this is what you shall offer upon the altar: two yearling lambs each day, regularly.
(39) You shall offer the one lamb in the morning, and you shall offer the other lamb at twilight.
(כ) וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה ׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃ (כא) בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י ה' חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
(20) You shall further instruct the Israelites to bring you clear oil of beaten olives for lighting, for kindling lamps regularly. (21) Aaron and his sons shall set them up in the Tent of Meeting, outside the curtain which is over [the Ark of] the Pact, [to burn] from evening to morning before the LORD. It shall be a due from the Israelites for all time, throughout the ages.
(מב) עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֣י ה' אֲשֶׁ֨ר אִוָּעֵ֤ד לָכֶם֙ שָׁ֔מָּה לְדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ שָֽׁם׃
(42) a regular burnt offering throughout the generations, at the entrance of the Tent of Meeting before the LORD. For there I will meet with you, and there I will speak with you,
עין יעקב בהקדמת הכותב
בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.
R. Jacob ibn Habib, Introduction to Ein Yaakov (1516)
Ben Zoma says: We have found a more inclusive verse, and it is, “Shema Yisrael.”
Ben Nanas says: We have found a more inclusive verse, and it is, “Love your neighbor as yourself.”
Shimon Ben Pazi says: We have found a more inclusive verse and it is, “The first lamb you shall sacrifice in the morning and the second lamb you shall sacrifice in the evening.”
Rabbi Ploni stood up and said: The halakha is in accordance with Ben Pazi.
(ד) ... ועיין עוד ותמצא בחבור עין יעקב בהקדמת הכותב שמצא בחבור מדרש אחד וז"ל, בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וגו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו'. ופי' מדרש זה כי מ"ד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד כלל גדול, ר"ל פסוק שמע ישראל על יד מצוה זאת הוא הדבוק בו ית' לגמרי ובפרט בתיבת אחד וכמו שהתבאר למעלה בנתיב התפלה ע"ש, וכמו שכתוב אחר זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובודאי האהבה הוא הדבוק בו יתב' לגמרי כדכתיב לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו. ולכך שמע ישראל הוא כלל גדול בתורה ושאר המצות אינם רק פירוש באיזה ענין יהיה לאדם הדביקות הגמור, וזה כאשר הוא שומר התורה וכל המצות הם הכנה אל הדבוק הזה, ובמצות שמע ישראל הוא עצם הדבוק הזה. ואמר בן ננס ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול יותר, וזה כמו שאמרנו כי זה שהוא אוהב רעהו כמותו לגמרי דבר זה מצד שהוא אדם בשלימות וזה כאשר יש לו צלם אלקים בשלימות, ודבר זה הוא על ידי מצות התורה שהם רמ"ח והם משלימים צלם האדם ואז אוהב לריעו כמותו לגמרי, מפני כי רעהו ג"כ נברא בצלם אלקים וצלם אחד להם כך פירוש זה. מכל מקום נוכל לפרש ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה כמו שפירש רש"י, וכך יש לפרש הגמרא ג"כ כי כאשר מה דסני ליה אינו עושה לחבירו כל שכן וקל וחומר שאינו עושה למי שבראו מה שהוא שנאוי לו יתב' וזהו כל התורה. ועוד דודאי שנאוי לחבירו כאשר עובר מצות הש"י ולכך אמר ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כי כמו שאינו עושה לעצמו דבר שהוא שנאוי לעצמו כך לא יעשה לחבירו דבר שנאוי, ובודאי שנאוי לחבירו שיעשה האדם דבר נגד הש"י. אך לשון התלמוד שאמר מה דסני עלך לחברך לא תעביד לא משמע פירוש זה, ועוד קשיא לי למה לא אמר בגמרא מה שהוא שנאוי אל אלקיך לא תעשה ובודאי כל העבירות שנואים אל הש"י, וכן לר' עקיבא דאמר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה למה לא אמר ואהבת את ה' אלקיך הוא כלל גדול בתורה כי מי שהוא אוהב הש"י בודאי אינו עובר את דבריו. ומכל מקום אין זה קשיא כל כך דלא ידעינן איזה דבר שנאוי אל הש"י וא"כ לא למדו כל התורה על רגל אחד, אבל אדם יודע מה שהוא שנאוי לו וזה לא יעשה לחבירו, אבל מכל מקום הוי מצי למימר ואידך הוי פירושו דבלאו הכי צריך לומר כך. ולפי מה שאמרנו לא קשיא, כי לא בא לומר רק כי מה הוא שלימותו של אדם ועל זה אמר כי שלימותו האחרונה מה שנברא האדם בצלם אלקים והוא מעלתו העליונה, ומעלה זאת יש לו כאשר אוהב את חבירו כמותו מטעם אשר התבאר, ושיהיה אוהב את חבירו כמותו דבר זה אי אפשר רק כאשר יש לו מעלת הצלם לגמרי, ודבר זה אינו רק כאשר יש לו התורה שהם רמ"ח מצות עשה שהם צלם האדם. ואל יקשה לך הרי דרש ר' עקיבא וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך ואיך יהיה מקיים ואהבת לרעך כמוך, כי דבר זה ענין אחר, דלענין חייו בודאי חייו קודמים, רק לענין האהבה שיהיה אוהב אותו בזה יהיה אוהבו כמותו. ומה שאמר בן פזי את הכבש האחד תעשה בבקר הוא כלל גדול בתורה יותר, רצה לומר מה שהאדם עובד הש"י בתמידות הגמור והוא עבדו, וכמו שהעבד לא סר עבודתו מן אדון שלו רק הוא עובדו תמידי, ולכך אמר את הכבש האחד תעשה בבוקר וגו' שזה נאמר על קרבן תמיד שחר וערב דבר זה הכלל בתורה, שתכלית המכוון שיהיה האדם עבד להקב"ה וכל שאר התורה פירושא שע"י המצות הוא עובד את בוראו לגמרי.
The explanation of Ben Pazi is a more inclusive than the other verses because it emphasizes that a person should serve God with constancy, as a servant.... Therefore, the verse referring to the Tamid sacrifice, which was offered every morning and evening, is the basis of the Torah… and in this way it becomes clear how great is love of the neighbor, because it is an inclusive verse in the Torah.
R. Shai Held, “Between Ecstasy and Constancy: The Dynamics of Covenantal Commitment” in The Heart of Torah, vol. 1. (2017) Philadelphia: JPS English
In serving God, consistency and constancy may just be the most important things in the world. The point is not really that the twice-daily sacrifice is more important than affirming God or learning to love; the point, rather, is that in order to affirm God with the totality of who we are and in order to love others in all of what we do, regularity and steadfastness are essential... Like romantic passion, religious experience does matter (though we should be careful not to assume that only ecstatic, “high-voltage” religious experiences count as experience). In serving God, as in loving another person, never “feeling it” can be disastrous. But covenant, like marriage, is not built on experience alone but also on loyalty, faithfulness, and “showing up.” This is what the rituals of constancy in Parashat Tetzaveh serve to remind us: There is no spiritual life without discipline and commitment. This may just be the most encompassing – and for many of us, the most challenging – principle in the Torah.
(ב) מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, מַשְׁכִּים וְטוֹבֵל עַד שֶׁלֹּא יָבֹא הַמְמֻנֶּה. וְכִי בְאֵיזוֹ שָׁעָה הַמְמֻנֶּה בָא. לֹא כָל הָעִתִּים שָׁווֹת, פְּעָמִים שֶׁהוּא בָא מִקְרִיאַת הַגֶּבֶר, אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִלְּפָנָיו אוֹ מִלְּאַחֲרָיו. הַמְמֻנֶּה בָא וְדוֹפֵק עֲלֵיהֶם, וְהֵם פָּתְחוּ לוֹ. אָמַר לָהֶן, מִי שֶׁטָּבַל יָבֹא וְיָפִיס. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה:
(2) Anybody [of the priests] who wishes to remove [the ashes] from the altar must rise early and immerse himself [in the mikva] as long as the supervising priest hasn't yet arrived. When did the supervising priest arrive? There is no set time; sometimes he comes when the rooster crows, or close to it, sometimes before, sometimes after. The supervisor would knock on them [the doors to the Temple] and they [the priests] would open [the doors] for him. He would say to them, "Whoever has immersed, come and participate in the lottery." They would perform the lottery and whoever won, won.
(ב) אֲנִ֥י יְשֵׁנָ֖ה וְלִבִּ֣י עֵ֑ר ק֣וֹל ׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻּצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה׃ (ג) פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם׃ (ד) דּוֹדִ֗י שָׁלַ֤ח יָדוֹ֙ מִן־הַחֹ֔ר וּמֵעַ֖י הָמ֥וּ עָלָֽיו׃ (ה) קַ֥מְתִּֽי אֲנִ֖י לִפְתֹּ֣חַ לְדוֹדִ֑י וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל׃ (ו) פָּתַ֤חְתִּֽי אֲנִי֙ לְדוֹדִ֔י וְדוֹדִ֖י חָמַ֣ק עָבָ֑ר נַפְשִׁי֙ יָֽצְאָ֣ה בְדַבְּר֔וֹ בִּקַּשְׁתִּ֙יהוּ֙ וְלֹ֣א מְצָאתִ֔יהוּ קְרָאתִ֖יו וְלֹ֥א עָנָֽנִי׃
(2) I was asleep, But my heart was wakeful. Hark, my beloved knocks! “Let me in, my own, My darling, my faultless dove! For my head is drenched with dew, My locks with the damp of night.” (3) I had taken off my robe— Was I to don it again? I had bathed my feet— Was I to soil them again? (4) My beloved took his hand off the latch, And my heart was stirred for him. (5) I rose to let in my beloved; My hands dripped myrrh— My fingers, flowing myrrh— Upon the handles of the bolt. (6) I opened the door for my beloved, But my beloved had turned and gone. I was faint because of what he said. I sought, but found him not; I called, but he did not answer.
R. Yakov Nagen, The Soul of the Mishna
The Mishnah also tells the story of a meeting, between the priests – who sleep in the temple precincts – and the supervisor. The priests awake early and prepare themselves before the supervisor arrives, although the exact time of his arrival is unknown. The Mishnah’s lengthy description highlights the tension between the meeting it describes and the Song of Songs. The contrast is further intensified by the beloved’s concern for getting dressed again and soiling her feet after they have been washed. The previous Mishnah noted that the priest do not sleep in their holy garments and when they awake they must immerse themselves, and then get dressed. Unlike the beloved, they arise early, so they can open without delay when the supervisor calls. They sleep expectantly, “with the keys in their hands.”
Reading the Mishnah closely reveals a fundamental principle about serving God. The climatic experience described in Song of Songs is achieved in the Mishnah by the priests who rise early so they can participate in the mundane act of clearing the ashes off the altar. The meaning given to relatively minor act, teaches us that more than outward action and ceremonies, emotion is important, because “the Holy One desires the heart” (BT Sanhedrin 106b). Achieving connection with God this way strikes me as similar to marriage. Our attention to small details, the daily needs of our partner demonstrates our love. The smaller the details, the greater love.
[Summary and translation, SMZ]