The Open Book Parshat Yitro, 2018 פרשת יתרו,תשע׳ח
(א) וַיִּשְׁמַ֞ע יִתְר֨וֹ כֹהֵ֤ן מִדְיָן֙ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֔ה אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה אֱלֹקִים֙ לְמֹשֶׁ֔ה וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל עַמּ֑וֹ כִּֽי־הוֹצִ֧יא יי אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃
(1) Jethro priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard all that God had done for Moses and for Israel His people, how the LORD had brought Israel out from Egypt.
(א) וישמע יתרו. מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא? קְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק:
(1) וישמע יתרו AND JETHRO HEARD — What was the particular report which he heard so that he came? — The division of the Red Sea and the war with Amalek (cf. (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 18:1:1; Zevachim 116a).
(ט) וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יי לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃
(9) And Jethro rejoiced over all the kindness that the LORD had shown Israel when He delivered them from the Egyptians.

(א) ויחד יתרו וגו'. עיין במאמרי חז"ל כמה פירושים, ולפי מה שכתבנו למעלה בבחינת יחוד שם יי שאמרו חז"ל שייחד שם שמים עיין שם. ואמנם תדע כי כל עיקר יחוד יי הנה הוא בא על ידי יחוד לבו של אדם ליחד אליו כל פרטי חושיו ומחשבתו ודיבורו ומעשיו וכל תנועותיו שלא ישתמש בהם דבר כי אם לרצון יי ולא יותר, ובזה מתיחד האדם עם קונו ביחוד גמור, כי כשאדם עושה דבר חוץ מדבר הנוגע לשמו לעבודתו, הרי כבר יצא מיחודו ואחדותו יתברך שאינו מתיחד עמו, והולך לצד אחר הנקרא סטרא אחרא, כשמה צד אחר שאינו לשם יי והאדם המתיחד עצמו בכל פרטיו ליי וממליכו על כל אבר ואבר וגיד וגיד שבו, בזה הוא מיחד שם יי, בכל מדותיו הקדושים, כי הנה האדם על הארץ ידוע שהוא נעשה על צלם ודמות יי אלקיו כביכול כמו שנאמר (בראשית ט', ו') כי בצלם אלקים עשה את האדם וחז"ל אמרו (מובא ברש"י בפרשה זו*דרשה זו מובאת ברש"י על הכתוב (בראשית א', כ"ז) בצלם אלקים עשה אותו.) לימדך שהאדם צלם דיוקן יוצרו הוא כי הראש שבו מתיחס לבחינת חכמה ובינה ודעת שבמדות האל יתברך והידים עם הזרועות ועם הגוף הם חסד גבורה תפארת כנודע וכן שאר כל האברים. ועל כן ראה והבין מתיקת תורתינו הקדושה שכאשר האדם מיחד עצמו עם כל אבריו וגידיו לשם יי ביחוד נפלא שלא יזוז בהם כי אם לשם יי ממילא נעשה כן למעלה שמתיחדים כל העשרה מדות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית ברוך הוא למקור שורשם ברוך הוא וברוך שמו הנכבד והנורא, ונעשה היחוד הנפלא בשמי השמים העליונים. ועל כן אחר היחוד האמת שאנו אומרים פעמים בכל יום שמע ישראל וגו' נאמר ואהבת וגו' בכל לבבך וגו' וכאמור למעלה, כי זה כל בחינת היחוד למעלה ליחד האדם כל אבריו ליי באהבה וחיבה אמיתית, ואהבה חושבן אחד כנודע, וכבר כתבנו שעיקר ביאת יתרו היה אשר מעתה יאמין ביחודו יתברך שהוא מתיחד בכל דבר והוא ברא את הכל, שלא כדעת האפיקורסים שאומרים היפך זה ופרשנו שם במה שאמרו חז"ל בפסוק זה ויחד וגו' שייחד שם יי עיין שם, ועל כן גם אנו נאמר ויחד יתרו וגו' שנעשה מיוחד והתיחד עצמו וכל אבריו לשם יי, ולא היה לו כי אם לב אחד לאבינו שבשמים, ועשה משני הלבבות לב אחד שיעשה גם עם היצר רע רצון הבורא, כי אחר שהכיר בטוב יחודו ואחדותו יתברך, הבין שגם האדם אשר על הארץ שהוא דיוקן יוצרו, צריך להתיחד עצמו להיות כל אבריו יחודים ומיוחדים לעבודתו, ועל ידי זה יתיחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בכל העשר ספירות הקדושים וכל שיעור קומה של יוצר בראשית, להמשיך על ידי זה שפע רב וברכה וחיים טובים לכל העולמות העליונים והתחתונים ועל כל עמו ישראל אמן כן יהי רצון שיהיה יי אחד ושמו אחד בעגלא, ולא יהיה אחד מסופק באחדות שמו יתברך, וכל אשר יראה בעיניו לא יראה כי אם שם יי ואורו אשר בדבר ההוא ולא יפנה ולא יביט ולא יתאוה ולא יחשוק על שום בחינה אחרת רק אל אור יי אשר בכל דבר ודבר שבעולם מדומם צומח חי מדבר ואש רוח מים עפר שכל אלה נמשכים מארבע אותיות הוי"ה והמיחד מיחד שם הוי"ה הקדוש והנורא ודי בזה למבין ולמי שחשקה נפשו ולבו להתקרב למלך חי עולמים ברוך הוא ולעשות נחת רוח לפניו כפי יכולתו ומאמצי כוחו.

(ב) ב גם יאמר ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' אשר הצילו מיד מצרים. ולכאורה זה כפל לשון, ואכן נראה בפירושו כי הוסיף שמחה על שמחה וחדוה על חדוה שהצילם הקב"ה מיד מצרים דוקא כי אילו היו תחת רשות ממשלה אחרת מהגוים אשר סביבותיהם והוציאם יי בכח ידו, הנה ודאי אשר היה טובה גדולה לישראל, אבל לא היה כל כך קידוש שמו יתברך כאשר בהצלה ממצרים כי מצרים ידוע שהיה אז ראש לכל הממלכות כמאמר חז"ל (שמות רבה ט"ו, י') וכל מלכי האומות העלו להם מס וביותר היה ידוע לכל תקיפות מצרים בבכוריהם שהיו בכורים לכל האומות שהיו עובדין למזל טלה שהוא בכור וראש המזלות והיו תקיפים בקליפות חזקות ועצומות מאוד והיה בהם חרטומים ומכשפים גדולים שאין להם שיעור מה שלא היה נמצא בשאר האומות כמו שאמרו חז"ל (מנחות פ"ה.) תבן אתה מכניס לעפריים וכו', ועל כן אמרו (בילקוט רמז רס"ט) שעבד לא היה יכול לברוח ממצרים ולא פתחו אסיריהם מעולם, וזה לא בכח וגבורה, כי הכל מושלין על עבדיהם, רק אפילו הבריחה בלי דעת לא היה יכול, עבור תוקף טומאתם בכשופיהם וידיעתם בקליפות החזקות, וכשהקב"ה שיבר זאת לעין כל והכניעם ורדפם עד חרמה אז נתקדש שמו ביותר ויותר ואמרו הכל כי אין כיי אלקים. ויתרו לצד שבא לשם שמים היה חביב עליו קידוש שמו יתברך יותר מכל הדברים שבעולם והוא אומרו ויחד יתרו על כל הטובה וגו' ששמח בלבו על טובת ישראל שהצילם יי, וביותר שמח אשר הצילו מיד מצרים קליפה הקשה ותקיף גדול שאין בכל מלכות ממלכות הארץ כמותם ונתקדש שם שמים מאוד מאוד והיה חביב עליו זה הדבר ושמח עליו כמוצא שלל רב.

(ג) ג עוד יאמר הכתוב ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה וגו' אשר הצילו וגו'. כי ידוע מאמרי חז"ל (סהנדרין ק"ו.) אשר יתרו היה גם כן מיועצי פרעה שעל כן כשראה בלעם את הקני אמר קני לא היית עמנו בעצה מי הושיבך אצל איתני עולם כמאמרם ז"ל, ולזה כפל יתרו שמחתו, אחת שמחת ישראל והוא על כל הטובה אשר עשה יי לישראל, והשנית אשר הצילו מיד מצרים שהצילו יי אותו מתחת יד מצרים לקרבו אליו ותחת כנפיו יחסה ובודאי זו קץ כל מקוה ותכלית כל השמחות.

(א) ויחד יתרו. וַיִּשְׂמַח יִתְרוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ. וּמִ"אַ נַעֲשָׂה בְשָׂרוֹ חִדּוּדִין חִדּוּדִין, מֵיצֵר עַל אִבּוּד מִצְרָיִם, הַינוּ דְּאָמְרֵי אִנְשֵׁי "גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי לָא תְבַזֵּי אֲרַמָּאָה בְּאַפֵּיהּ":
(1) ויחד יתרו AND JETHRO REJOICED — This is its literal meaning. A Midrashic comment is: his flesh became full of prickles (חדודין — his flesh crept with horror) — he felt grieved at the destruction of Egypt. That is what people say (what the common proverb says): A proselyte even though his heathen descent dates from as far back as the tenth generation, do not speak slightingly of an Aramean (any non-Jew) in his presence (Sanhedrin 94a).
אשר לא תגלה ערותך. שֶׁעַל יְדֵי הַמַּעֲלוֹת אַתָּה צָרִיךְ לְהַרְחִיב פְּסִיעוֹתֶיךָ; וְאַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ גִּלּוּי עֶרְוָה מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי כְתִיב וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד, מִכָּל מָקוֹם הַרְחָבַת הַפְּסִיעוֹת קָרוֹב לְגִלּוּי עֶרְוָה הוּא, וְאַתָּה נוֹהֵג בָּם מִנְהַג בִּזָּיוֹן; וַהֲרֵי דְּבָרִים קַ"וָ, וּמָה אֲבָנִים הַלָּלוּ שֶׁאֵין בָּהֶם דַּעַת לְהַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנָן, אָמְרָה תוֹרָה הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶם צֹרֶךְ לֹא תִנְהַג בָּהֶם מִנְהַג בִּזָּיוֹן, חֲבֵרְךָ שֶׁהוּא בִדְמוּת יוֹצֶרְךָ, וּמַקְפִּיד עַל בִּזְיוֹנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה:
אשר לא תגלה ערותך THAT THY NAKEDNESS BE NOT UNCOVERED — because on account of these steps you will have to take large paces and so spread the legs. Now, although this would not be an actual uncovering of one’s nakedness (of the parts usually kept covered), since it is written, (Exodus 28:42) “And thou shalt make for them (the priests) linen breeches [to cover the flesh of their nakedness]”, still the taking of large paces is near enough to uncovering one’s nakedness that it may be described as such, and you would then be treating them (the stones of the altar) in a manner that implies disrespect. Now the following statement follows logically à fortiori: How is it in the case of stones which have no sense (feeling) to be particular about any disrespect shown to them? Scripture ordains that since they serve some useful purpose you should not treat them in a manner that implies disrespect! Then in the case of your fellow-man who is made in the image of your Creator and who is particular about any disrespect shown to him, how much more certain is it that you should not treat him disrespectfully! (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:23:1)