004 Devarim - Ten Commandments (1-5)

(א) וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ (ס)

(ב) אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃

(1) God spoke all these words, saying:

(2) I the LORD am your God who brought you out of the land of Egypt, the house of bondage:

(א) וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פַּרְשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לַאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פּוּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
(1) וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:1:1).
(א) אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כַּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רְשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
(1) אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:2:2). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם אמר רב המנונא מאי קרא (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה תורה בגימטריא
§ Rabbi Simlai taught: There were 613 mitzvot stated to Moses in the Torah, consisting of 365 prohibitions corresponding to the number of days in the solar year, and 248 positive mitzvot corresponding to the number of a person’s limbs. Rav Hamnuna said: What is the verse that alludes to this? It is written: “Moses commanded to us the Torah, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 34:4). The word Torah, in terms of its numerical value [gimatriyya],
(א) אנכי ה' אלהיך הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
(1) ..."I am Hashem your God:" This statement is a positive commandment, as it says, "I am Hashem, who teaches and commands you that you should know and believe that there is a Hashem, and He is your God," that is to say, He existed before, from Him came everything by means of his desire [i.e., He created the world because He wanted to, not by accident] and capability, and He is your God, so you are required to serve Him. It says in the text, "who took you out of Eretz Mitzrayim," for He took you out of there to teach you about the reality and the desire [of Hashem], for with His knowledge and providence we left there, and to teach about the newness, for from the beginning of the world, not a thing has changed from His nature, and to teach you about what He can do, which will teach you about His uniqueness, like it says above [in Shmot 9:14], "so that you will know that there is no one like Me in all the land." And this is the reason for [the phrase] "Who took you out" - for they know of and bear witness to all of these [ideas.]
(ב) וטעם מבית עבדים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים (ויקרא כה נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (יט כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת: וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה' אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה' ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי:
ונאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם ויבאר להם משה זאת הכוונה בסוף התורה בפרשת אתם נצבים (דברים כט יז):
(ג) שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלהים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גדם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלהיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משם להיות להם לאלהים. וככה אמר משה או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי והטעם כי השם עשה לישראל מה שלא עשה לכל גוי. כי השם ברא העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם מטוב או רע כן יקרנו כי כן חלק להם השם. והנה היתה במערכת ישראל כפי כוכבי מזלם להיות עוד עבדים. והשם בכחו למען אהבת האבות חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי. והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלי' בפ' כי תשא. והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים. אמר משה אתה הראת לדעת. שהכל ראו זה חכמים ושאינן חכמים גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול השם. ע''כ אחריו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך. ואמר באחרונה כי הדעת הגמורה שישיב האדם אל לבו עד שיתברר לו בראיות כי השם הוא לבדו. על כן אמר וידעת היום והשבות אל לבבך. ואמר דוד ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו. והדעת הוא בלב לא בהודעת הפה. והנה הזכיר למשכיל אנכי ה' והוסיף אשר הוצאתיך. שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני. ותהיה לי לעם. ואני אהיה לך לאלהים. ומשה פירש זה בפ' כי ישאלך בנך. כי טעם השאלה למה אנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל האדם. והלא בורא אחד לכלנו. והנה הזכיר שלש תשובות. הא' עבדים היינו לפרעה. והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה ע''כ אנו חייבן לשמור כל מה שיצונו אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והב' כי אלה המצות אינם לצרכו כי אם לטוב לנו כל הימים לחיותינו. והשלישית וצדקה תהיה לנו. שנהיה צדיקים לנחול העה''ב. ואנשי המחקר מצאו כל דברי הגופות שהם י'. והם ראשים כללים אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר והוא עומד. והט' דברים כולם מקרים וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כמדות האחד בחשבון עשרה. כי ממנו יצא כל חשבון וכל חשבון ימצא בו. כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הא' שאמר השם הנכבד כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה. כי מי שאינו מאמין בלבו בשם אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם. כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם שנתן לו הון. ועדף ממונו מה שיוכל לתת לקבל שכר מהשם וככה העושה עבירה בסתר בעבור שלא יודע למלך. או יראוהו בני אדם ויקל בעיניהם. והחושב זה הוא משוגע כי כן כתוב אם יוצר עין הלא יביט. והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי. כי השם יודע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מהמלך שימות מחר שלא יענישהו. ולא יפחד ממלך האמת שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא. והגאון רב סעדיה חבר אזהרות וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים ומצא השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פירשתי כי הדבור הא' הוא היסוד ועליו כל בניני המצות. ואחריו כתוב לא יהיה לך. ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עובד ע''ז. כי יש רבים שהם מאמינים בשם והם מזבחים ומקטרים לע''ז כמו המקטרים למלכת השמים שהם חושבים כי ייטיבו להם כאשר אמרו ומאז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל. וכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וככה נעמן בהשתחויתי בית רמון. והנה אלה מודים בשם רק משתפים עמו אחר. ע''כ בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב. כי פשע הנשבע לשקר פחות מע''ז. רק הוא בוזה השם בגלוי. אולי עשה זה בעבור כעם או צורך כי בלבו מאמין בשם ואינו משתף אחר עמו ובדבור הרביעי כתוב השם ששבת ביום השביעי. והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחיש מעשה בראשית. וזה הפשע פחות מאשר ישא את שמו לשוא. ובדבור החמישי כתוב השם כי האבות משתפים עמו ביצירתו. ואם לא יכבדם כאילו אינו מכבד השם. וחמשה דברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף ואשר אחריו אינם בגוף. ואשר אחריו לא תגנוב בממון. ואח''כ בלשון. ואח''כ חמוד בלב:

(3) Rabbi Yehuda HaLevi, may His memory be an honor, asked me why it mentioned, "I am the Lord, your God, that took you out of the land of Egypt," and it did not state, "that made the heavens and the earth and I made you." And this was my answer to him: Know that the levels of people’s faith, in which they believe in the glorious God in their hearts, is not equal. As the masses believe that which was heard by their ears, that their Master told them this. And above them are those that saw it written in the words of the Torah that God gave to Moshe. And if a heretic comes to challenge that there is no God, they will place their hands on their mouths, as they will not know [what] to answer. And the one whose heart has elevated him to learn the sciences – which are like stairs to rise up upon to the place of his desire – will recognize the work of God in the patterns and the plants and the animals, and in his own human body - that he will know the function of each limb, according to its development, and why it is [made] in such a pattern. And his heart will elevate him afterwards to know the matters of the planets, that they are the works of God in the intermediate world – that he should stand and know the time of when the sun should appear or the moon and how much [of that time] the sun will appear. And he will also know why the moon appears and Who caused it [to do so]. And all of this, he will know with clear proofs that have no doubt. And from [these] ways of God, the enlightened one will know God.

(ג) לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ (ד) לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ (ה) לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ (ו) וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ (ס)
(3) You shall have no other gods besides Me. (4) You shall not make for yourself a sculptured image, or any likeness of what is in the heavens above, or on the earth below, or in the waters under the earth. (5) You shall not bow down to them or serve them. For I the LORD your God am an impassioned God, visiting the guilt of the parents upon the children, upon the third and upon the fourth generations of those who reject Me, (6) but showing kindness to the thousandth generation of those who love Me and keep My commandments.

(ב) אלהים אחרים. שֶׁאֵינָן אֱלוֹהוּת אֶלָּא אֲחֵרִים עֲשָׂאוּם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יִתָּכֵן לְפָרֵשׁ אֱלֹהִים אֲחֵרִים זוּלָתִי, שֶׁגְּנַאי כְּלַפֵּי מַעְלָה לִקְראוֹתָם אֱלוֹהוּת אֶצְלוֹ. דָּ"אַ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, שֶׁהֵם אֲחֵרִים לְעוֹבְדֵיהֶם – צוֹעֲקִים אֲלֵיהֶם וְאֵינָן עוֹנִין אוֹתָם, וְדוֹמֶה כְּאִלּוּ הוּא אַחֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ מֵעוֹלָם:

(2) אלהים אחרים OTHER GODS — which are not gods, but others have made them gods over themselves. It would not be correct to explain this to mean “gods other than Me”, for it would be blasphemy of the Most High God to term them gods together with Him (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:3:1). Another explanation of אלהים אחרים : they are so called because they are other (i. e. strange) to those who worship them; these cry to them but they do not answer them, and it is just as though it (the god) is another (a stranger) to him (to the worshipper), one who has never known him at all (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:3:1).
(א) אל קנא. מְקַנֵּא לִפָּרַע וְאֵינוֹ עוֹבֵר עַל מִדָּתוֹ לִמְחוֹל עַל עֲבוֹדַת אֶלִילִים; כָּל לְשׁוֹן קַנָּא אנפרי"מנט בְּלַעַז – נוֹתֵן לֵב לִפָּרַע: (ב) לשנאי. כְּתַרְגּוּמוֹ, כְּשֶׁאוֹחֲזִין מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם; וְנוֹצֵר חֶסֶד שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, לְשַׁלֵּם שָׂכָר עַד לְאַלְפַּיִם דוֹר; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה יְתֵרָה עַל מִדַּת פּוּרְעָנוּת אַחַת עַל חֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁזּוּ לְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת וְזוּ לְאַלָפִּיִם (תוספתא סוטה ד'):
(1) אל קנא A JEALOUS GOD — He is jealous to exact punishment, and does not pass over His rights by pardoning idolatry (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:5:1). Wherever: the expression קנא occurs it signifies in old French emportement, English zeal, — determining to exact punishment. (2) לשנאי OF THEM THAT HATE ME — This must be explained in the same sense as the Targum takes it: when they retain in their hands (follow the example of) the evil doings of their ancestors (Sanhedrin 27b); and He keeps (stores up) the mercy which a person does to give a reward for it to the thousand generations of that person’s descendants. It follows, therefore, that the measure of good (reward) is greater than the measure of punishment in the proportion of one to five hundred, for the former is threatened only to four generations whilst the latter is bestowed upon thousands (two thousands at least) (Tosefta Sotah 4:1; see Rashi on Exodus 34:7).

RAMBAM’S QUESTION:

Isn’t the first commandment and the second one essentially saying the same thing?

  1. One might accept Hashem as the true God but believe that the idol is one step closer to him than the average man. Therefore, even using this as an intermediary, is prohibited.

  2. Pesel = Pesolet = Trash

  • To make idols or even to instruct someone else to make one, is a sin subject to lashes.

  • One who worships an idol knowingly is subject to death by stoning.

  • A Jew must lay down his life rather than worship idols.

  • A Jew mustn’t even appear as if he was worshipping an idol. A person, may not bend down to pick up a coin if it was in front of an idol.

  • A Jew may not pretend, jokingly, to worship an idol.

  • A Jew is not permitted to utter the name of a foreign god except for deities that are no longer worshipped (eg. Gods of ancient Greece and Rome)

ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע''ז, כי היו שלשה מינין הראשונים החלו לעבוד את המלאכים שהם השכלים הנבדלים בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, כענין שכתוב (דניאל י כ) שר מלכות יון ושר מלכות פרס, וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע, וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים, כי המלאכים נקראים אלהים, כמו שנאמר הוא אלהי האלהים (דברים י יז), השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז), כי גדול ה' מכל האלהים (לעיל יח יא). ואע''פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון, וכך אמרו רבותינו (מנחות קי:) דקרו ליה אלה דאלהיא, ובזה אמר הכתוב זובח לאלהים יחרם הזכירם בשם הידיעה:
והמין השני בע''ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע''ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה: וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו, כאשר רמזתי במקומו (בראשית יא ב): והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש, כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג''כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה כדברי רבותינו (שמו''ר ט ז), ודעת סנחריב שאמר הכתוב במחשבתו אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), וחירם וחביריו שעשו עצמם אלוהות, כי היו רשעים לא שוטים גמורים:
והמין השלישי בע''ז, אחר כך חזרו לעבוד את השדים שהם רוחות, כאשר אפרש בע''ה (ויקרא יז ז), כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם, כידוע מענינם בחכמת נגרמונסיא, גם בדברי רבותינו ובזה אמר הכתוב (דברים לב יז) יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם, לעג להם הכתוב שהם זובחים גם לשדים שאינם אלוה כלל, כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה, אבל הם אלהים שלא ידעום, כלומר שלא מצאו בהם שום אלהות וכח שולטנות, והם חדשים להם שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים, וגם אבותיהם הרשעים כתרח ונמרוד לא שערום כלל. ומזה מזהיר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם (ויקרא יז ז):
והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה בלתי לה' לבדו, ולכך הזהיר בתחלה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, שהם המין הראשון, וזהו על פני, כאשר רמזתי סודו והזהיר עוד על הפסל וגם על התמונה שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה, כענין שכתוב (איוב ד טז) יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני. וכך אמרו (ר''ה כד:) אשר בשמים, לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות ממעל, לרבות מלאכי השרת. כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות, כאשר היה בענין מעשה העגל שאני עתיד. לפרש בע''ה (להלן לב א). ואמר אשר במים מתחת לארץ לרבות השדים, מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה), וכך אמרו (במכילתא כאן) להביא את הבוביא ואמר בכלם לא תשתחוה להם ולא תעבדם בשום עבודה כלל, ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקב''ה, והנה ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד ית' (סנהדרין ס:):

(ז) לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ (פ)
(7) You shall not swear falsely by the name of the LORD your God; for the LORD will not clear one who swears falsely by His name.
(א) לשוא. חִנָּם, לַהֶבֶל, וְאֵיזֶהוּ שְׁבוּעַת שָוְא? נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ – עַל עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב (שבועות כ"ט):
(1) לשוא IN VAIN — for no valid reason, idly. What is a שבועת שוא, an oath taken for no valid reason? If one takes an oath declaring something, the nature of which is evident, to be different from what it is: e. g., swearing about a stone pillar that it is of gold (Shevuot 29a).
  • Includes swearing in the name of God.

  • Four types of oaths that are considered as examples of “taking the name of Hashem in vain.”

  • 1. שבועת שקר – perjury. Lying in court.

  • 2. שבועת שוא – an oath using the name of Hashem for no reason. Eg. “I swear that this stone is a stone.”

  • 3. שבועת הפיקדון – One who swears that he doesn’t have a friend’s item in his possession when in fact he does.

  • 4. שבועת העדות – A person who testifies in court when in fact he knows nothing about the litigation.
(א) לא תשא את שם ה' אלהיך. שם הוא כמו זכר. והוא מושך להיות סי' לנקרא. רק ימצא זכר בלשון הקדש פעם בלב ופעם בפה. רק השם הוא נשוא בפה. וכן מצאנו שאמר דוד ובל אשא את שמותם על שפתי. והנה טעם לזכור השם כי כאשר הוא השם אמת כן יהי' דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות. ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כן למלך ב''ו כך כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להשמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא. והנה ראינו בעבור שנשבעו בנ''י ברבים על דבר פלגש בגבעה. ושם היה פינחם הכהן. ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה. וכן אנשי יבש גלעד. אנשים ונשים וטף. וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו והוא לא שמע השבועה. וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים. וכאשר נהרגו בית הדמים. אז ויעתר ה' לארץ. ושלמה אמר לשמעי הלא השבעתיך בה'. והכלל לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש רק בכבוד אב ואם. ולא עונש מפורש רק בע''ז ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה. אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילותו בה. כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה. והוא להם ל' צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם כי הרוצח אם רצח אויבו מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו. והגונב מצא הנאות לצרכו. ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו
(ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ (ט) שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒ (י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ (ס)
(8) Remember the sabbath day and keep it holy. (9) Six days you shall labor and do all your work, (10) but the seventh day is a sabbath of the LORD your God: you shall not do any work—you, your son or daughter, your male or female slave, or your cattle, or the stranger who is within your settlements. (11) For in six days the LORD made heaven and earth and sea, and all that is in them, and He rested on the seventh day; therefore the LORD blessed the sabbath day and hallowed it.
(א) זכור. זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, וְכֵן מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות ל"א), וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים (במדבר כ"ח), וְכֵן לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ (דברים כ"ב), וְכֵן עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ (ויקרא י"ח), יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כ"ה); הוּא שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי (תהילים ס"ב). זכור. לְשׁוֹן פָּעוֹל הוּא, כְּמוֹ אָכוֹל וְשָׁתוֹ (ישעיהו כ"ב), הָלוֹךְ וּבָכֹה (שמואל ב ג'), וְכֵן פִּתְרוֹנוֹ: תְּנוּ לֵב לִזְכּוֹר תָּמִיד אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, שֶׁאִם נִזְדַּמֵּן לְךָ חֵפֶץ יָפֶה תְּהֵא מַזְמִינוֹ לַשַּׁבָּת (מכילתא):
(1) זכור — This word REMEMBER which opens this commandment here and שמור “observe” which opens it in Deuteronomy (5:12) were spoken in one utterance. Similar is, (Exodus 31:14) “Everyone that profaneth it (the Sabbath) shall surely be put to death”, which apparently is in contradiction with (Numbers 28:9) “And on the Sabbath day [ye shall offer] two lambs”, a command necessitating actions which, if done for any other purposes on the Sabbath, would involve a profanation of that day. Similar is, (Deuteronomy 22:11) “Thou shalt not wear a garment of two kinds, [as of woollen and linen together]” and (Deuteronomy 22:12) “Thou shalt make thee tassels”, for the performance of which command wool and linen may be employed in combination. Similar is, (Leviticus 18:16) “The nakedness of thy brother’s wife” (the prohibition of marriage with her), and (Deuteronomy 25:5) “her husband’s brother shall come unto her” (he shall marry her). — This is the meaning of what is said (Psalms 62:12) “One thing did God speak, these two things did we hear” (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:8:1). זכור — This word expresses the verbal action without any reference to a particular time (the infinitive), similar to, (Isaiah 22:13) אכול ושתו “to eat and to drink”; (II Samuel 3:16) הלוך ובכה “to go and to weep”; and the following is its meaning: take care to remember always the Sabbath day — that if, for example, you come across a nice article of food during the week, put it by for the Sabbath (Beitzah 16a).
(א) ועשית כל מלאכתך. כְּשֶׁתָּבֹא שַׁבָּת יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ כָּל מְלַאכְתְּךָ עֲשׂוּיָה, שֶׁלֹּא תְהַרְהֵר אַחַר מְלָאכָה (שם):
(1) ועשית כל מלאכתך [SIX DAYS SHALT THOU LABOUR] AND DO ALL THY WORK — When the Sabbath comes it should be in thy eyes as though all thy work were done (completed), so that thou shouldst not think at all about work (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:9).
(א) אתה ובנך ובתך. אֵלּוּ קְּטַנִּים; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא גְּדוֹלִים? אָמַרְתָּ, הֲרֵי כְּבָר מֻזְהָרִים הֵם, אֶלָּא לֹא בָא אֶלָּא לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל שְׁבִיתַת הַקְּטַנִּים; וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ (שבת קכ"א), קָטָן שֶׁבָּא לְכַבּוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁשְּׁבִיתָתוֹ עָלֶיךָ:
(1) אתה ובנך ובתך THOU AND THY SON AND THY DAUGHTER — these latter mean the young children. Or perhaps this is not so, but it means your adult children? But you must admit that these have already been placed under this prohibition (by the word “Thou”, because the performance of this command is obligatory upon all adults to whom it was addressed). Therefore these words must be intended only to admonish the adults (implied in the term “Thou”) about the Sabbath rest of their young children (to impose upon the parents the obligation of enforcing the Sabbath rest upon them) (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:10:1). This is the meaning of what we have learnt in a Mishna, (Shabbat 16:6) “A minor who is about to extinguish a fire — we do not listen to him (do not permit him to do this), because his observance of the Sabbath is a duty imposed upon you”.

(א) זכור את יום השבת לקדשו

ואמת הוא ג''כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:

In the desert, where the Israelites did not work for a living because they received the Manna daily, they spent their time studying the Torah in great depth. For them, Shabbat was not needed as a day off to learn. Its main purpose was to testify that God created the world. This is why the Ten Commandments in Shemot , taught in the first year of the Israelites’ sojourn in the desert, emphasise Zachor, i.e. remember that God created the world. Zachor is the positive aspect of remembering Shabbat that includes reciting Kiddush (at the beginning) and Havdallah (at the conclusion), which speak about creation.

In our Sidra, when Moshe is reviewing the Mitzvot, just weeks prior to the Israelites’ entry into the land of Israel, the other reason for Shabbat had to be accentuated. The people were about to conquer the land, where they would begin a new life of agriculture and industry. They needed to appreciate that Shabbat would provide them with an opportunity to recharge their spiritual batteries, to energise themselves for the week ahead. The Torah therefore emphasised Shamor, meaning observe the Shabbat prohibitions (Melachot) so that Shabbat becomes a truly spiritual encounter, without distractions.

(א) זכור את יום השבת וגו'. פירוש שיזכרהו מיום א', ולזה הקדים המאוחר כי מן הראוי היה להקדים לומר ששת ימים וגו' ואחר כך יאמר זכור, אלא נתכוין לומר שהזכירה תהיה מיום ראשון על דרך אומרם ז''ל (מכילתא) שכל יום יאמר היום יום א' בשבת וכו' פירוש ובזה יקדשו ולא יטעה בו.

(יב) כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ (ס)
(12) Honor your father and your mother, that you may long endure on the land that the LORD your God is assigning to you.
(א) למען יארכון ימיך. אִם תְּכַבֵּד יַאֲרִיכוּן וְאִם לַאו יִקְצְרוּן, שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטְרִיקוֹן הֵם נִדְרָשִׁים – מִכְלַל הֵן לַאו וּמִכְלָל לַאו הֵן (מכילתא):
(1) למען יארכון ימיך THAT THY DAYS MAY BE LONG — If thou honourest them they will be long, and if not, they will be shortened — for the words of the Torah may be explained as concise statements: from what is included in a positive statement we may infer the negative and from what is included in a negative statement we may infer the positive (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:12:2).
  • The importance of this mitzvah is shown by the fact that this is one of the only two biblical mitzvot for which we are promised the reward for long life.

  • We must fear our mother just as much as we fear our father, even though our mother is more kind than our father. On the same token, we must honour our father, even though he may inspire more fear than our mother.

  • To fear means: not to sit in his seat, not to contradict him, not to call him by his first name

  • To honour means: to provide him with food, clothing and shelter.

  • We must honour our parents to the extent that if one’s parents throw a son’s valuable gold coins into the sea, the son must not reproach his parent for this act.

  • We must fear our parents to the extent that if they come to a communal gathering and tear off their son’s beautiful clothes and beat him in front of everyone, the son must remain calm and not react with humiliation.

  • The only instance in which a son or daughter must disobey a parent is when the parent asks him or her to disobey a precept of the torah.

  • A father’s request takes precedence over a mother’s request because both the child and the mother are bound to honour the father.

  • One must also respect one’s older brothers.

(א) כבד את אביך ואת אמך סמך כבוד אב ואם לשבת לומר לך כשם שחייב לכבד את השבת כך חייב לכבד אביו ואמו:
(א) כבד את אביך ואת אמך. במצוה זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלהיך ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחבירו, ומצות כבוד אב ואם אע"פ שהוא בין אדם לחבירו מ"מ מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה ק"ו בן בנו של ק"ו שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה החלק המעולה הקיים לנצח ובמס' קידושין (ל:) ת"ר ג' שותפים באדם כו' ומסיק שם בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני וקשה דירה מאן דכר שמיה ומהיכן למדו לומר כאילו דרתי ביניכם, ודאי למדו זה ממה שמצינו שבכל ה' דברות אחרונות לא נזכר השם לפי שמדברים בדברים שבין אדם לחבירו וא"כ למה הזכיר ה' אלהיך אצל כיבוד אב ואם, אלא שעשה הקב"ה דירה לשמו הגדול ית' אצל אב ואם לומר שהמכבד אב ואם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני. וע"כ שכרו אריכות ימים כי הדבקות בה' מקור חיים נותן חיים ארוכים אל האדם, ואם הוא מכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר אם כן גם הנשמה חלק אלוה ממעל תתן כבוד לאביה שבשמים ועל ידי הדבקות שיש לה עמו תזכה לאריכות ימים כמ"ש (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

(א) קרובים - ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כב כד) את העני עמך. ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין (ב''מ עא א). וכתיב (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, וכתיב (משלי יז יז) ואח לצרה יולד. וקימא לן (יו''ד סי' ח''ז סעיף ח) שמי שיש לו קרובים עשירים אין נותנין לו מקפה של צדקה, שעל קרוביו מוטל לפרנסו ומה גם אם אביו ואחיו עניים, שחיב לרחם עליהם ולפרנסם כפי כחו בכבוד ובסבר פנים יפות, שאם ירבה לתן לאחרים ויניח את אביו ואת אחיו מטלים ברעב הרי זה עתיד לתן את הדין, ובמקום צדקה תחשב צעקה, אם לא שאחיו אינם מהגנים שפיר דמי, אבל לגבי אביו ואמו ליכא מקום פטור, וחובה מטלת עליו לקים כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב דברים ה טז) איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו (קדושין לא ב), ובפרט לעת זקנתם חיב לכלכל את שיבתם ולתת להם די מחסורם בכבוד גדול וסבר פנים יפות. ואם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל שלם את אשר סבלו עמו אביו ואמו בגופם וממונם:

Rav Saadiah Gaon’s question:

Why does the Torah promise long life as a reward for honouring one’s parents?

If a child honours his parents and cherishes them in their old age when they can no longer care for themselves, his own children will be inspired by this example, and he will have the privilege of enjoying a long life and blessed old age surrounded by the care of his own sons and daughters.


The Ramban actually believes that the mention of reward in this commandment emphasizes the very opposite. Namely that when it comes to honouring our parents one must do so, NOT for the sake of reward (such as inheritance) but as he honours God – without questioning.