ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.
Since the acceptance of the Torah was the goal of our redemption and serves as the foundation of the Jewish people, and through it we achieved our greatness, we were commanded to count from the day after [the first day of] Pesach until the day that the Torah was given. This manifests our great desire for that awesome day which our hearts yearn for just as a servant yearns for shade. We count constantly – when will the day come that we yearn for, the day that we left slavery? Because counting [towards a certain date] shows a person that all his desire and longing is to reach that time.
Sefer HaChinuch, Mitzvah #306
וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר, אם כן, אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו, למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו.ואם תשאל, אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון, התשובה כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים, שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם על בני האדם, ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום ענין אחר, ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
The reason that we count from the [bringing of the] Omer “So many days have passed in our counting,” rather than counting how many days remain, shows our great desire to reach the time [of Shavuot]. Therefore, we do not want to mention at the beginning of our counting such a large number of days that remain until we reach the offering of the Two Loaves on Atzeret (Shavuot). We should not find it difficult [to understand] that once we have passed halfway through the seven weeks we do not count down the few days remaining, as one should not change the nature of the counting in the middle.
Why do we begin counting from the day after [Pesach] and not from the first day? The answer is that the first day is entirely dedicated to remembering the great miracle of the Exodus from Egypt, which is a sign and evidence of [the fact that God] created the world, and of the existence of Divine Providence. We may not mix [something else into] that happiness and mention a different idea with it. As such, the counting begins from the second day.
ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה.
Rabbi Akiva says, “If you have learned Torah in your youth you must [continue to] learn Torah in your old age. If you have had students in your youth you must [continue to] have students in your old age,” as the verse says, “In the morning plant your seeds and in the evening do not let your hand rest.” They said that Rabbi Akiva had twelve thousand pairs of students from Givat to Antiprat and they all died during one period of time because they did not treat each other with respect. The world was desolate until Rabbi Akiva came to the Rabbis of the South and taught them. [They were] Rabbi Meir, Rabbi Yehudah, Rabbi Yossi, Rabbi Shimon and Rabbi Elazar ben Shamua. It was they who re-established Torah at that time.
אמר רבי עקיבא [לתלמידיו החדשים]: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם."
Rabbi Akiva said to his new students, “My sons, the first ones only died because they did not look generously toward one another other. Pay attention that you do not act like them.”