מתני׳ במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכ"א אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:
MISHNA: With what may one light the Shabbat lamp, and with what may one not light it? With regard to types of prohibited wicks, one may light neither with cedar bast [lekhesh], nor with uncombed flax [ḥosen], nor with raw silk [kalakh], nor with willow bast [petilat ha’idan], nor with desert weed [petilat hamidbar], nor with green moss that is on the surface of the water. With regard to types of prohibited oils, one may light neither with pitch [zefet], nor with wax [sha’ava], nor with castor oil [shemen kik], nor with burnt oil [shemen sereifa], nor with fat from a sheep’s tail [alya], nor with tallow [ḥelev]. Naḥum the Mede says: One may light with boiled tallow. And the Rabbis say: Both tallow that was boiled and tallow that was not boiled, one may not light with them.
וטעם איסור ההדלקה באלו הפתילות הוא לפי שהאש אינו אוחז בהן וכמו כן אלו השמנים אינם נמשכים אחר הפתילה המשכה יפה ובכן יהיה אור הנר חלוש וחשוך ויניחנו ויצא וזה אסור לפי שהעיקר אצלנו הדלקת נר בשבת מצוה [צ"ל חובה וכן הגיה התוי"ט]
ולא בזפת: זפת זיפתא שעוה קירותא תנא עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילות נמי לא חזיא קא משמע לן
אמר רמי בר אבין עטרנא פסולתא דזיפתא שעוה פסולתא דדובשא
איתיביה כרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין בו (אמר) רשב"ג של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין קתני מיהת מדליקין
עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים - בני נרבונא אוסרין נר שעוה שלנו ומפרשי הכי מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה בנר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר של שעוה בלא שמן אסור להדליק ולי נראה דאם אסור להדליק בלא שמן כי הניחה בשמן נמי אסור כדאמרינן לקמן כרך דבר שמדליקין על גבי דבר שאין מדליקין דאסור אלא ודאי כי לא הניח בשמן נמי שרי:
המאור דף ח׳ ב
שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא קא משמע לן כלומר שאינה פסולה אלא לשמן אבל לפתילה כשרה ומכאן סמכו להדליק בשבתבנרות שעושים בשעוה כעין פתילות שהשעוה בהן כפתילה היא ואין אסורה אלא כשמונח ע"ג הפתילה בתוך נר של חרס או של מתכת דהויא לה שעוהכעין שמן ופסולה היא לשמן.
רמב״ן מלחמת ה׳ דף ח׳ א
ומי שמע כזאת וכי מותר להדליק בפתילה בלא שמן והלא השעוה פסולה היא לשמן והדבר נראה לעין שהן צריכות להטיה ולמחטן יותר מכל הנרות שבעולם והוזקקתי להשיב על זה מפני שראיתי לרבינו הגדול ז"ל שכתב בתשובת שאלה שהוא אסור ואין בדבר ספק:
מאירי שבת פרק ב
ולחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שמוחין בה והרי אנו רואים שצריכות הן להטיה ולמחיטה יותר מכל נרות שבעולם ואף גדוליהפוסקים אסרוה בתשובת שאלה ועיקר הדברים מעתה לפרש בסוגיא זו לפתילה מותר שאם לקח נר ר"ל פתילת הבגד המכוסית בחלב או בשעוהכעין שלנו ונתנה בתוך הנר כעין פתילה ונתן שמן לתוכה מותר שהפתילה שבתוך השעוה דולקת אף מחמת השמן:
(א) (רמז) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שהסכימו הגאונים והריא"ף והרמב"ם ז"ל מכללם שלא להדליק בנרות של שעוה העשויה כמין פתילות שעושים פתילה של פשתן או של צמר גפן וכורכין עליה שעוה והלא טעם אסור השמנים לפי שאין נמשכין אחר הפתילה ואנו רואין בעין הנרות של שעוה מדליקין יפה ונמשכה אחר הפתילה ומדליקים אותם לפני השרים והמלכים:
(ב) תשובה אמת הוא שהוא מדליק יפה אבל בכל שעה צריך לחטט אותה כדי שידליק יפה ועקר טעם איסור השמנים שמא יהיה האור אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה ומה לי חששא זו מה לי שמא יבוא לחטט אותה ואין זו חששא חדשה אלא היא בכלל שאין נמשכים אחר הפתילה שאם היה נמשך יפה אחר הפתילה לא היה צריך לחטט אותה בכל שעה. עוד אני סובר שבזמן חכמי התלמוד והגאונים לא היו מתקנים השעוה כאשר עושין עתה שהרי בשעה שמפרישים ממנה הדבש יש בה שמרים הרבה ועפרורית עד שנוטה לשחרות ואם יעשו ממנה פתילות כמו שהיא אינה נמשכת אחר הפתילה יפה אבל בזמן הזה בקיאין במלאכתה ומזקקים אותה עד שעושין אותה לבנה ונמשכת יפה אחר הפתילה כאשר אנו רואים ולא שאני בא להתיר להדליק בשעוה בזמן הזה לדעת הגאונים אלא אני נותן טעם למה נאסרה וכיון שנאסרה אין לנו לחלק בין אותה שלא נתקנה לאותה שנתקנה ונמשכת אחר הפתילה אלא הכל אסור. ובמה שכתבתי יתיישב לך מה שהעלו הגאונים ז"ל שעושים מהשעוה פתילה ומדליקים בה עם השמן ויש תימה היאך תעשה פתילה משעוה וכתב בעל מגיד משנה ואפשר שהיו יודעים בה הם אי זה אימון ועושין ממנה פתילה עד כאן ובמאי דכתיבנא אתי שפיר שעל ידי הפסולת המעורב בה בתחלתה נאחז בה האור ומדליק על ידי שמן דאי לא תימא הכי אימון זה אינו מצטייר בשכל וק"ל:
(יב) ואם כרך שעוה סביב הפתילה ועשה ממנו נר וכו' שם בריש פירקין תנא ע"כ פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים פשיטא שעוה איצטריכא ליה מהו דתימא לפתילה נמי לא חזיא קמ"ל ופירש"י שעוה איצטריכא ליה לפי שרגילים לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין וכן דעת התוס' והרא"ש ודחו דברי בני נרבונא שאוסרים נר של שעוה שלנו ומפרשים מהו דתימא לפתילות נמי לא שאם שם נר שעוה ונר שמן יהא אסור קמ"ל מכאן ואילך פסול שמנים כיון שיש בו שמן כשר מותר אבל נר שעוה בלא שמן אסור וכתב עוד הרא"ש דהרי"ף גורס מהו דתימא נגזור פתילות אטו שמנים קמ"ל והיינו כדברי רש"י וכן נוהגי' באשכנז וצרפת להדליק נרות של שעוה וכתב הר"ן שכן דעת ה"ר יונה וכן דעת סמ"ג וסמ"ק והתרומה והגהות פ"ה וכתב המרדכי ורבי' ירוחם בח"ב וסמ"ג והתרומה והגהות דהוא הדין בשל זפת או חלב שרי לדעת רש"י וכן נראה מדברי הרא"ש והר"ן אחר שכתב לסתור פירוש בני נרבונא כתב אבל נמצא בתשובת רב שרירא גאון והרי"ף דנר של שעוה אסור להדליק בו וכן דעת הרמב"ן וכבר הזכיר הרא"ש תשובות אלו ונראה שלא סמך עליהם וה"ה כתב בפ"ה תשובות אלו וכתב שנראה לו שכן דעת הרמב"ם ואני בעניי איני רואה שום הכרע בדברי הרמב"ם דאי משום שלא כתב דין זה להתירא מאחר שלא נזכר בהדיא בגמרא אין כאן הכרע שהרי אין דרכו לכתוב מה שלא הוזכר בגמ' בהדיא ולא פי' ה"ה לדעת הגאונים כפירוש חכמי נרבונא כדי לינצל מקושיית הרא"ש אלא פי' שמשעוה עצמה לבד עושין פתילה כשמניחין אותה בנר מלא שמן כעין שעושין מפשתן או צמר והיה להם אי זה אומן לעשות מהשעוה פתילה בענין זה והוא ז"ל הסכים לדברי הגאונים ומיהו מאחר שהרא"ש וכמה גדולים אחרונים התירו וגזירה דרבנן היא יש לסמוך עליהם וגם כי דעת הרי"ף בהלכותיו להתיר כמבואר בדברי הרא"ש עליו יש לסמוך יותר מעל התשובה שכתב בשם הרי"ף וכן עמא דבר:
(כג) (כג) המובחר - דהוא נמשך אחר הפתילה טפי מכולהו ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשאר שמנים שאורן צלול והם קודמין לנר שעוה ונר שעוה קודם לנר של חלב דאורה צלול ויפה [מטה משה] ונ"ל דכ"ז לפי ענין הנר דבנר שלנו [שקורין סטרין] שצלול בודאי יותר מן השעוה ואינו רגיל להטות בו אפילו בחול זה עדיף מנר שעוה ואולי אף מכל השמנים דהרי בודאי לא אתי להטות ועיין מה שנכתוב לקמן בסימן ער"ה:
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן כה
וכיוצא בזה ראיתי להגאון רבי משה פארדו בשו"ת שמו משה (חאו"ח סי' ג) שכתב לדון בדין ההדלקה של נרות שבת בנפט שנקרא גאז, שנותנים בתוךעששית של זכוכית (לאמפא), ואורו צלול יותר משמן זית, וכתב לדמותו לנרות של שעוה, שאף שהגאונים אסרו להדליק אותם לנרות שבת, פשט המנהגבאשכנז ובצרפת ובטורקיה ובכמה תפוצות ישראל להקל, מפני שאף הגאונים לא אסרו אלא בשעוה עם הפסולת שבה, משא"כ בשעוה שמזקקים אותהומאירה יפה, וכמ"ש הב"ח והרדב"ז ח"ב (בלשונות הרמב"ם סי' רמז), ונהרא נהרא ופשטיה. ומכיון שאינו אלא איסור דרבנן גזרה שמא יטה, שפיר נהגולסמוך על המקילים. וכ"כ הרא"ש (פ"ב דשבת). ולכן אף הגאז הזה הנכון והישר להדליק אותו לנרות שבת, כיון שאורו צלול ומאיר יפה בלי שום ספק.וכן עשיתי מעשה להדליק הגאז לשבת. ע"ש. ואחר החיתום, הוסיף על זה, שאין לומר שכיון שאמרו (שבת כו א) שאין מדליקין בנפט לבן מפני שהוא עף,(ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית), הו"ל כדבר שנאסר במנין, שאף אם בטל הטעם לא בטלה הגזרה, שהרי לגבי גילוי כתב הטור יו"ד (סי' קטז),והאידנא נהגו להקל לפי שאין נחשים מצויים בינינו, ושאין בזה משום דבר הנאסר במנין, שלא גזרו אלא משום נחשים, וכיון שאין נחשים מצויים בטלההגזרה. וכ"כ התוס' ביצה (ו א). וע"ע בדברי הרא"ש שם. וכ"כ הסמ"ג (לאוין עה), שעכשיו באלו המלכיות אין אנו נזהרים מגילוי לפי שאין חמת זוחליעפר מצוי כלל באלו הארצות. ע"ש. ומכל זה נראה שלא כמ"ש הרדב"ז להחמיר בשעוה גם בזה"ז, שהרי מכיון שהגאונים שאסרו כתבו להדיא הטעםמפני שאינו נמשך אחר הפתילה, ועתה עינינו הרואות שנמשך יפה יפה, וכבר נהגו בכל תפוצות ישראל להדליק בנרות שעוה, ולית דחש להא להחמיר,לכן יש להקל בזה, והוא הדין לענין הגאז, בהא סלקינן ובהא נחתינן שמותר להדליק הגאז לשבת. ויצא הדבר בהיתר. עכת"ד. והנה מ"ש לדחות דבריהרדב"ז עפ"ד התוס' (ביצה ו א) בדין גילוי, יש לחלק ע"פ מ"ש הפרי חדש (סי' קטז סק"ב), דשאני גילוי שאף מתחלה כשגזרו על הגילוי, היו מקומותרבים דלא שכיחי בהו נחשים כלל, ולא היו בכלל הגזרה, ולכן האידנא שאין נחשים מצויים בינינו מותר. ע"ש. וכ"כ הגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד(חאו"ח סי' יז אות ו). משא"כ בגזרת השעוה, שהיה איסור מוחלט בזמנם בכל המקומות, אלא מחוורתא ליישב המנהג ע"פ דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל,שכל שהטעם של האיסור ידוע, כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא...
/הוספות ומילואים/ בדין מה שנהגו להדליק בערב שבת בשמן צמר גפן, אף שבזמן חכמי התלמוד נאסר להדליק בו, ה"ט משום שהשמן הזה בזמנינוהוא מזוקק היטב, והפתילה נמשכת אחריו יפה. ואע"פ שכל דבר שבמנין אפילו בטל הטעם, הגזירה קיימת, שאני הכא שהטעם של הגזירה ידוע לכלשהוא משום שאין הפתילה נמשכת אחריו, ועכשיו שהשמן מזוקק היטב, והפתילה נמשכת אחריו, לית לן בה. יש להוסיף ע"פ מ"ש בשו"ת ברית אברהם(חאה"ע סי' מא אות ד), דהא דקי"ל צריך מנין אחר להתירו, היינו אם מתחלה היה רק היתר בלבד, ואסרוהו, אז באיסורו עומד, אלא אם כן היה מניןאחר להתירו. אבל אם מתחלה היה מצוה בדבר, וגזרו חכמים לבטל המצוה מחמת איזה טעם, ממילא כשבטל הטעם אין לבטל המצוה, כשאין טעםלבטלה, ושכן כוונת הרא"ש בתשובה. ושכן מוכח בשו"ת הרדב"ז ח"א (סי' מו) וכו'. ואע"ג דבביצה (ה ב) ילפינן להא מדכתיב שובו לכם לאהליכם, אףשמתחלה היתה מצות פריה ורביה, לא הותרה ממילא, וצריך מנין אחר להתירה. י"ל שהכוונה ע"פ מ"ש המהרש"א שם וכו'. ע"ש. א"כ גם כאן שישמצוה בהדלקת הנרות בע"ש לכבוד שבת, כשבטל הטעם של איסור ההדלקה בשמן צמר גפן, מפני שבזמן הזה הוא מזוקק היטב, ממילא חזר הדברלהיתרו, כיון שיש מצוה בהדלקתו. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"א (סי' א אות ז). ודו"ק.