(א) וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃ (ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃ (ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃ (ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃ (ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃ (ח) וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃ (ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ (י) וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ (יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃ (יב) וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃ (יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃ (טו) וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב הֲכִי־אָחִ֣י אַ֔תָּה וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה־מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ׃ (טז) וּלְלָבָ֖ן שְׁתֵּ֣י בָנ֑וֹת שֵׁ֤ם הַגְּדֹלָה֙ לֵאָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַקְּטַנָּ֖ה רָחֵֽל׃ (יז) וְעֵינֵ֥י לֵאָ֖ה רַכּ֑וֹת וְרָחֵל֙ הָֽיְתָ֔ה יְפַת־תֹּ֖אַר וִיפַ֥ת מַרְאֶֽה׃ (יח) וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר אֶֽעֱבָדְךָ֙ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים בְּרָחֵ֥ל בִּתְּךָ֖ הַקְּטַנָּֽה׃ (יט) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֗ן ט֚וֹב תִּתִּ֣י אֹתָ֣הּ לָ֔ךְ מִתִּתִּ֥י אֹתָ֖הּ לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר שְׁבָ֖ה עִמָּדִֽי׃ (כ) וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ׃ (כא) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֤ב אֶל־לָבָן֙ הָבָ֣ה אֶת־אִשְׁתִּ֔י כִּ֥י מָלְא֖וּ יָמָ֑י וְאָב֖וֹאָה אֵלֶֽיהָ׃ (כב) וַיֶּאֱסֹ֥ף לָבָ֛ן אֶת־כָּל־אַנְשֵׁ֥י הַמָּק֖וֹם וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּֽה׃ (כג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַיִּקַּח֙ אֶת־לֵאָ֣ה בִתּ֔וֹ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֖הּ אֵלָ֑יו וַיָּבֹ֖א אֵלֶֽיהָ׃ (כד) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לָ֔הּ אֶת־זִלְפָּ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לְלֵאָ֥ה בִתּ֖וֹ שִׁפְחָֽה׃ (כה) וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה׃ (כז) מַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וְנִתְּנָ֨ה לְךָ֜ גַּם־אֶת־זֹ֗את בַּעֲבֹדָה֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲבֹ֣ד עִמָּדִ֔י ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ (כח) וַיַּ֤עַשׂ יַעֲקֹב֙ כֵּ֔ן וַיְמַלֵּ֖א שְׁבֻ֣עַ זֹ֑את וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־רָחֵ֥ל בִּתּ֖וֹ ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ (כט) וַיִּתֵּ֤ן לָבָן֙ לְרָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ אֶת־בִּלְהָ֖ה שִׁפְחָת֑וֹ לָ֖הּ לְשִׁפְחָֽה׃ (ל) וַיָּבֹא֙ גַּ֣ם אֶל־רָחֵ֔ל וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם־אֶת־רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה וַיַּעֲבֹ֣ד עִמּ֔וֹ ע֖וֹד שֶֽׁבַע־שָׁנִ֥ים אֲחֵרֽוֹת׃ (לא) וַיַּ֤רְא יקוק כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה׃ (לב) וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה יקוק בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי׃ (לג) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע יקוק כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן׃ (לד) וַתַּ֣הַר עוֹד֮ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי׃ (לה) וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת־יקוק עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה וַֽתַּעֲמֹ֖ד מִלֶּֽדֶת׃
(1) Then Jacob went on his journey, and came to the land of the children of the east. (2) And he looked, and behold a well in the field, and, lo, three flocks of sheep lying there by it.—For out of that well they watered the flocks. And the stone upon the well’s mouth was great. (3) And thither were all the flocks gathered; and they rolled the stone from the well’s mouth, and watered the sheep, and put the stone back upon the well’s mouth in its place.— (4) And Jacob said unto them: ‘My brethren, whence are ye?’ And they said: ‘Of Haran are we.’ (5) And he said unto them: ‘Know ye Laban the son of Nahor?’ And they said: ‘We know him.’ (6) And he said unto them: ‘Is it well with him?’ And they said: ‘It is well; and, behold, Rachel his daughter cometh with the sheep.’ (7) And he said: ‘Lo, it is yet high day, neither is it time that the cattle should be gathered together; water ye the sheep, and go and feed them.’ (8) And they said: ‘We cannot, until all the flocks be gathered together, and they roll the stone from the well’s mouth; then we water the sheep.’ (9) While he was yet speaking with them, Rachel came with her father’s sheep; for she tended them. (10) And it came to pass, when Jacob saw Rachel the daughter of Laban his mother’s brother, and the sheep of Laban his mother’s brother, that Jacob went near, and rolled the stone from the well’s mouth, and watered the flock of Laban his mother’s brother. (11) And Jacob kissed Rachel, and lifted up his voice, and wept. (12) And Jacob told Rachel that he was her father’s brother, and that he was Rebekah’s son; and she ran and told her father. (13) And it came to pass, when Laban heard the tidings of Jacob his sister’s son, that he ran to meet him, and embraced him, and kissed him, and brought him to his house. And he told Laban all these things. (14) And Laban said to him: ‘Surely thou art my bone and my flesh.’ And he abode with him the space of a month. (15) And Laban said unto Jacob: ‘Because thou art my brother, shouldest thou therefore serve me for nought? tell me, what shall thy wages be?’ (16) Now Laban had two daughters: the name of the elder was Leah, and the name of the younger was Rachel. (17) And Leah’s eyes were weak; but Rachel was of beautiful form and fair to look upon. (18) And Jacob loved Rachel; and he said: ‘I will serve thee seven years for Rachel thy younger daughter.’ (19) And Laban said: ‘It is better that I give her to thee, than that I should give her to another man; abide with me.’ (20) And Jacob served seven years for Rachel; and they seemed unto him but a few days, for the love he had to her. (21) And Jacob said unto Laban: ‘Give me my wife, for my days are filled, that I may go in unto her.’ (22) And Laban gathered together all the men of the place, and made a feast. (23) And it came to pass in the evening, that he took Leah his daughter, and brought her to him; and he went in unto her. (24) And Laban gave Zilpah his handmaid unto his daughter Leah for a handmaid. (25) And it came to pass in the morning that, behold, it was Leah; and he said to Laban: ‘What is this thou hast done unto me? did not I serve with thee for Rachel? wherefore then hast thou beguiled me?’ (26) And Laban said: ‘It is not so done in our place, to give the younger before the first-born. (27) Fulfil the week of this one, and we will give thee the other also for the service which thou shalt serve with me yet seven other years.’ (28) And Jacob did so, and fulfilled her week; and he gave him Rachel his daughter to wife. (29) And Laban gave to Rachel his daughter Bilhah his handmaid to be her handmaid. (30) And he went in also unto Rachel, and he loved Rachel more than Leah, and served with him yet seven other years. (31) And the LORD saw that Leah was hated, and he opened her womb; but Rachel was barren. (32) And Leah conceived, and bore a son, and she called his name Reuben; for she said: ‘Because the LORD ahath looked upon my affliction; for now my husband will love me.’ (33) And she conceived again, and bore a son; and said: ‘Because the LORD hath heard that I am hated, He hath therefore given me this son also.’ And she called his name Simeon. (34) And she conceived again, and bore a son; and said: ‘Now this time will my husband be djoined unto me, because I have borne him three sons.’ Therefore was his name called Levi. (35) And she conceived again, and bore a son; and she said: ‘This time will I epraise the LORD.’ Therefore she called his name Judah; and she left off bearing.
(טז) ועיני לאה רכות - אמוראי דר' יוחנן תרגם קודמוי ועיני לאה הוו רכיכין. אמר לו: עינוהי דאימך הוו רכיכין?! ומהו רכות? רכות מבכיה, שהיו אומרים: כך היו התנאים, הגדולה לגדול, והקטנה לקטן, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. אמר רבי הונא: קשה היא התפלה, שבטלה את הגזירה, ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה. ורחל היתה יפת תואר עיקר סמניה של רחל לא היתה, אלא נאה ורחל היתה וגו':
..AND LEAH'S EYES WERE WEAK-RAKKOTH . R. Johanan's amora translated this before him: And Leah's eyes were [naturally] weak. Said he to him: Your mother's eyes were weak! But what does rakkoth mean? That they had grown weak through weeping, for [people used to say]: This was the arrangement; the elder daughter [Leah] is for the elder son [Esau], and the younger daughter [Rachel] for the younger son [Jacob], while she used to weep and pray, May it be Thy will that I do not fall to the lot of that wicked man. R. Huna said: Great is prayer, that it annulled the decree.5 and she even took precedence of her sister.
(ב) דבר אחר: (שם קמה) סומך יקוק לכל הנופלים, אלו העקרות, שהם נופלין בתוך בתיהם. וזוקף לכל הכפופים, כיון שהקדוש ברוך הוא פוקדן בבנים, הן נזקפות. תדע לך, שכן לאה שנואת הבית היתה, וכיון שפקדה הקב"ה נזקפה. הה"ד: וירא יקוק כי שנואה לאה. כי שנואה לאה, שעשתה כמעשה השנואים, שהיתה אומרת להנשא לשונא, (נ"א שהיתה אמודה לשונא) שכך היו התנאים, שיהא גדול נושא לגדולה, והקטן נושא לקטנה, והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון, שלא אפול בחלקו של רשע. אמר רבי הונא: קשה היא התפלה, שביטלה את הגזירה, ולא עוד, אלא שקדמה לאחותה, והיו הכל סונטין בה, מפרשי ימים היו סונטין בה, מהלכי דרכים היו סונטין בה, אף הגתיות מאחורי הקורים היו סונטין בה, והיו אומרים: לאה זו, אין סתרה כגלויה, נראה צדקת ואינה צדקת. אילו היתה צדקת לא היתה מרמה באחותה. ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר: כיון שראה אבינו יעקב מעשים, שרימה לאה באחותה, נתן דעתו לגרשה, וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים, אמר: לאמן של אלו אני מגרש?! ובסוף הוא מודה על הדבר, הה"ד (בראשית מז): וישתחו ישראל על ראש המטה מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב, לא לאה?! ורחל עקרה אמר רבי יצחק: רחל היתה עיקרו של בית, כמה שנאמר: ורחל עקרה, עיקרה רחל. אמר רבי אבא בר כהנא: רוב מסובין עיקר של לאה היו, לפיכך עושים רחל עיקר. ורחל עקרה, רחל היתה עיקרו של בית. תני, רבי שמעון בן יוחאי: לפי שכל הדברים תלוין ברחל, לפיכך נקראו ישראל על שמה, (ירמיה לא): רחל מבכה על בניה, ולא סוף דבר לשמה, אלא לשם בנה. (עמוס ה): אולי יחנן יקוק צבאות שארית יוסף, ולא סוף דבר לשם בנה, אלא לשם בן בנה, שנאמר (ירמיה לא): הבן יקיר לי אפרים:
...The Lord upholdeth all that fall (Ps. CXLV, 14)-viz. childless women who fall [i.e. are disgraced] in their own homes; And raiseth up all those that are bowed down (ib.): as soon as God visits them with children, they are raised up. The proof is that Leah was hated in her house, yet when the Holy One, blessed be He, visited her, she was raised up. Thus it is written, AND THE LORD SAW THAT LEAH WAS HATED, etc. AND THE LORD SAW THAT LEAH WAS HATED. This means that she acted like those who are hated. [Another interpretation]: She was bespoken for an enemy, for such was the arrangement, that the elder son [Esau] should marry the elder daughter [Leah], and the younger son [Jacob] the younger daughter [Rachel], but she wept and prayed, May it be Thy will that I do not fall to the lot of the wicked Esau. R. Huna said: Great is prayer, that it annulled the decree; moreover she took precedence of her sister. [Another interpretation]: All hated [i.e. abused] her: sea-travellers abused her, land-travellers abused her, and even the women behind the beams1 abused her, saying: ' This Leah leads a double life2: she pretends to be righteous, yet is not so, for if she were righteous, would she have deceived her sister!3 R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Samuel b. R. Isaac: When the Patriarch Jacob saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children! ' Eventually he gave thanks for her, as it says, And Israel bowed down [in thanksgiving] for the bed's head (Gen. XLVII, 31): who was the head of our father Jacob's bed? surely Leah.4
(ט) מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּ יָהּ.
(9) Who maketh the barren woman to dwell in her house As a joyful mother of children. Hallelujah.
(טז) יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יקוק אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע. (יז) אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
(16) The trees of the LORD have their fill, The cedars of Lebanon, which He hath planted; (17) Wherein the birds make their nests; As for the stork, the fir-trees are her house.