ויהי כמלוך פרעה על מצרים ויכבד לבו על כל יושבי ארצו וגם על בית יעקב לא חמל בעצת בלעם הקוסם ושני בניו כי יועצים למלך היו בימים ההם ויועץ המלך את שלשת יועציו ויאמר הנה עם בני ישראל וגו' ויען רעואל המדיני את המלך אם על המלך טוב אל תשלח ידך בם כי אלקיהם בחר בם מימי קדם ויקחם לחבל נחלתו מכל גויי הארץ ומי בכל מלכי הארץ אשר שלח בם ידו ונקה ולא עשה בו אלקימו נקם. הלא ברדת אברהם מצרימה ויצו פרעה לקחת את שרי אשתו וינגעהו יקוק נגעים גדולים עד אשר השיב את אשתו. גם לאבימלך הגררי הוכיח בעוצר כל רחם והשיב לו אשתו. אף אל יצחק הפליא פלאיו בהגרשו מגרר ויתיבשו כל מוצאי מימיה ועצי תנובתם לא צמחו ושדי נשיהם ובהמתם צמקו וילך אליו אבימלך מגרר ואחוזת מרעהו ופיכל שר צבאו ויקדו לו ארצה ויבקשו ממנו תחנה ויתפלל עליהם אל יקוק ויעתר לו וירפא אותם. יעקב איש תם הוצל בתומו מיד עשו ולבן הארמי ומיד כל מלכי כנען ומי הוא אשר שלח בהם ידו ונקה והלא אביך גדל את יוסף על כל חכמתו ומלט כל שוכני ארץ מן הרעב ויצו להוריד יעקב ובניו מצרימה למען תמלט ארץ מצרים מרעב ועתה אם טוב בעיניך חדל מהשחיתם ואם אין בלבך להושיבם במצרים שלח אותם מזה וילכו לארץ כנען. ויחר אף פרעה ויברח (משה) [יתרו] וימלט מדינה ומטה יוסף לקח בידו. ויאמר המלך לאיוב העוצי מה יעשה באלה ויאמר לו הלא כל יושבי ארצך בידך כטוב בעיניך עשה. ויאמר בלעם הפתורי למלך אם בלהבת אש תאמר להמעיטם הלא אלקימו מלט את אברהם מאור כשדים ואם בחרב תאמר להשמידם הלא יצחק בא להאסף ויתן איל תחתיו. ועתה אדוני המלך אם תבקש למחות את שמם צוה להטיל ילדיהן המימה כי לא נסה אחד מהם בזה וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. ויהי כאשר גדל משה בבית המלך ותחשבהו בת פרעה לבן וייראו מפניו כל בית פרעה ויהי היום ויוגד לבלעם לאמר הנה בן בתיה מבקש להרגך ויברח בלעם הקוסם ושני בניו אתו וינוסו וימלטו את נפשם וילכו ארץ כוש. בימים ההם נהיתה מלחמה בין כוש ובין בני קדם ויעזוב את בלעם הקוסם ויצא קוקנוס מלך כוש להלחם בארם ובבני קדם ויעזוב את בלעם הקוסם הוא לבן הארמי מפתור ושני בניו ינוס וימברוס לשמור את העיר ודלת הארץ אתו ויועץ בלעם את עם הארץ למרוד במלך קוקנוס לבלתי בוא העירה וישמעו אליו עם הארץ וישבעו לו וימליכוהו עליהם ואת בניו הפקידו לשרי צבאות ויגביהו את החומות מאד משני צדי העיר. ומן העבר השלישי חפרו בארות רבות אין מספר בין העיר ובין הנהר הסובב את כל ארץ כוש ויבקיעו שם את מי הנהר. ומן העבר הרביעי קבצו נחשים לרוב מאד בלחשיהם ובכשפיהם ואין יוצא ובא אליהם. ויהי כשוב המלך וכל שרי החיילות מן המלחמה וישאו עיניהם ויראו את חומות העיר כי גבהו מאד ויאמרו ראה ראו כי אחרנו במלחמה ויגביהו את חומות העיר ויחזיקום לבלתי בוא עליהם מלכי כנען למלחמה. ויהי כאשר קרבו אל העיר ויראו והנה שערי העיר סגורים ויקראו אל השוערים לאמר פתחו לנו ונבואה העירה. וימאנו השוערים לפתוח להם במצות בלעם הקוסם ולא נתנום לבוא השערה ויערכו מלחמה נכח השערה ויפול מחיל קוקנוס ביום ההוא מאה ושלושים איש. ויהי ביום השני וילחמו מעבר הנהר ויבוא שלשים רוכבי הפרשים בימים ההמה ולא יכולו ויטבעו בתוך הבורות וימותו ויצו המלך לחטוב עצים לעשות רפסודות לעבור עליהם ויעשו. ויהיה בבואם אל מקום הבורות היו המים מתגלגלים ברחים ויטבעו ביום ההוא מאתים איש על עשר רפסודות. ויהיה ביום השלישי ויבואו מצד הנחשים ולא יכלו לגשת שמה ויהרגו הנחשים מאה ושבעים איש ויחדלו להלחם על כוש. ויהי בהיות המצור על כוש ויברח משה ממצרים ויבוא אל מחנה קוקנוס מלך כוש ומשה בן שמונה עשרה שנה בברחו והימים אשר צר קוקנוס על כוש תשע שנים ויהיה הבחור הולך ובא עמהם ויאהב המלך והשרים וכל חיל המלחמה את הבחור כי רב ויקיר הוא וקומתו כארז ופניו כצאת השמש וכח גבורתו כארי ויהי יועץ למלך. ויהי מקץ תשע שנים ויחלה המלך את חליו אשר ימות בו ויהיה ביום השביעי לעת חלותו וימת ויחנטוהו עבדיו ויקברוהו נכח שער העיר הפונה ארץ מצרים ויבנו עליו בנין גדול נאה וגבוה מאד ויכתבו עליו כל מלחמותיו וכל גבורותיו. ויהי אחרי השלימו הבנין ויאמרו איש אל רעהו מה נעשה אם אמרנו נלחמה העירה ויפלו ממנו חללים רבים ואם אמרנו נשב במצור ושמעו כל מלכי ארם ובני קדם כי מת מלכנו ויבואו עלינו פתאום ולא ישאירו לנו שריד ועתה לכו ונמליכה עלינו מלך ונשב במצור עד תנתן העיר בידינו. וימהרו ויפשיטו איש לבושו וישליכו ארצה ויעשו במה גדולה ויושיבו עליה את משה ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך יחי המלך וישבעו כל השרים וכל העם לתת לו את הכושית הגבירה אשת קוקנוס לו לאשה וימליכו אותו עליהם. ומשה בן שבע ועשרים שנה במלכו על בני כוש ויהי ביום השני למלכו ויועדו כולם לפני המלך ויאמרו לו אם על המלך טוב הבה לנו עצה מה נעשה כי זה תשע שנים לא ראינו את נשינו ואת בנינו ונשב במצור. ויען המלך את העם ויאמר אם תשמעו בקולי דעו כי תנתן העיר בידינו ועתה אם נלחום נלחם בהם ויפלו ממנו כבראשונה ואם אמרנו נבוא העיר ויטבעו ממנו כבראשונה עתה לכו היערה והביאו מבני החסידה איש אפרוחו בידו והיו לכם למשמרת עד גדלם ולמדום לטוש כדרך בני הנץ וימהרו העם וילכו היערה ויעלו הברושים ויביאו איש אפרוחו בידו ויעשו כדבר המלך ויהי כאשר גדלו בני החסידה ויצו המלך להרעיבם ימים שנים ויעש העם כן. ויהי ביום השלישי ויאמר המלך אליהם לבשו איש כלי מלחמתו בידו ורכבו איש על סוסו וקחו איש אפרוחו בידו ונקומה ונלחמה בעיר מקום אשר נחשים שם ויעשו כדבר המלך. ויהי בהגיעם אל מקום הנחשים ויאכלום וישביתום מן המקום ההוא. ויהי כראות המלך והעם כי נשבתו הנחשים ויריעו העם תרועה גדולה וילחמו העירה ויתפשוה ויבואו איש אל ביתו אל אשתו ואל אשר לו וימותו ביום ההוא מעם הארץ אלף ומאה איש מיושבי העיר ומעם המצור לא מת אחד. ויהי כראות בלעם הקוסם כי נלכדה העיר ויפתח השער וירכב על הסוס הוא ושני בניו וינוסו ויבואו מצרים אל פרעה מלך מצרים המה החרטומים המכשפים הכתובים בספר הישר היועצים אל פרעה לאבד שם יעקב מעל פני האדמה. וילכוד משה את העיר בחכמתו ויושיבוהו על כסא המלוכה וישימו כתר מלכות בראשו וגם את הכושית הגבירה נתנו לו לאשה ויירא משה את אלקי אבותיו ולא בא אליה כי זכר את השבועה אשר השביע אברהם את אליעזר עבדו לאמר לא תקח אשה על בני מבנות כנען. וגם כה עשה יצחק בברוח יעקב מפני עשו ויצוהו ויאמר לו לא תתחתן בבני חם כי זכרנו את אשר נתן את בני חם לעבדים לבני שם ולבני יפת ויירא משה מפני יקוק אלקיו ויתהלך לפניו באמת בכל לבבו ולא סר מן הדרך אשר הלכו בה אברהם יצחק ויעקב ויתחזק במלכות בני כוש וילחם את אדום ואת בני קדם ואת ארם ויכניעם תחת יד בני כוש. והימים אשר מלך על בני כוש ארבעים שנה. ויצלח בכל מלחמתו כי יקוק אלקי אבותיו אתו. בשנת ארבעים למלכו והוא יושב על כסא המלוכה והגבירה יושבת לימינו אצלו ותאמר הגבירה אל השרים ואל העם הנה זה ארבעים שנה אשר מלך זה על כוש ואלי לא קרב ואת אלקי בני כוש לא עבד. ועתה שמעו נא בני כוש ולא ימלוך עליכם זה הנה מונחם בני ימלוך עליכם כי טוב לכם לעבוד את בן אדוניכם מעבוד איש נכרי עבד מלך מצרים. ויהי כל העם נדון עד הערב וישכימו בבוקר וימליכו את מונחם בן קוקנוס עליהם וייראו בני כוש לשלוח יד במשה וכי זכרו את השבועה אשר נשבעו לו ויתנו לו מתנות גדולות וישלחוהו בכבוד גדול ויצא משם ויחדול ממלוך על כוש. ומשה בן שבע שנים וששים שנה בצאתו מכוש כי מיקוק יצא הדבר כי בא הקץ אשר התעתד מימי קדם להוציא את בני ישראל. וילך משה מדינה כי ירא [לשוב] מצרימה מפני פרעה ויבוא אל רעואל ויספר לו משה את אשר ברח ממצרים ואת אשר מלך לבני כוש ואת אשר לקחו מידו המלוכה ויגרשוהו. ויהי כשמוע רעואל את דבריו אמר בלבו אתנה זה בית הכלא וארצה בו לבני כוש כי נוסם הוא ויקחהו אל בית הסוהר ויהי כלוא שם עשר שנים. ויהי בהיותו עצור שמה ותחמול עליו צפורה בת רעואל ותכלכלהו לחם ומים ויהי מקץ עשר שנים ותאמר אל אביה לאמר האיש העברי אשר כלאתו זה עשר שנים בבית הסוהר ואין דורש ואין מבקש אליו ועתה אם טוב בעיניך אבי נשלח ונראה אם מת ואם חי הוא ואביה לא ידע כי כלכלתהו ויען ויאמר רעואל הנהיה כדבר הזה להעצר גבר בבית הכלא עשר שנים ולא יאכל ויחיה. ותען צפורה את אביה לאמר הלא שמעת [אבי] כי אלקי העברים גדול ונורא הוא ומפליא להם בכל עת. הוא הציל אברהם מאור כשדים ואת יצחק מן החרב ואת יעקב מן המלאך בהאבקו עמו. וגם עם זה רבות עשה ויצלהו מיאור מצרים ומחרב פרעה גם מזה יכול למלטהו. וייטב הדבר בעיני רעואל ויעש כן כדבר בתו וישלח אל הבור לראות מה נעשה בו. ויראו והנה האיש חי ועומד על רגליו ומתחנן אל אלקי אבותיו. ויוציאוהו מן הבור ויגלחוהו וישנו את בגדי כלאו ויאכל לחם. ויהי האיש אל גנת רעואל אשר אחרי הבית. ויתפלל אל אלקיו אשר עשה אתו נפלאות רבות. ויהי בהתפללו ויבט בצדו והנה מטה ספיר מוצב ארצה והוא נטוע בתוך הגנה ויקרב אל המטה והנה חקוק בו שם יקוק אלקים צבאות כתוב ומפורש על המטה ויקרא בו ויתלשהו כהתלש עץ יער מסבכו ויהי למטה בכפו. הוא המטה הנברא בתבל מפעלות אלקים אחרי בוראו שמים וארץ וכל צבאם ימים ונהרות וכל דגתם. ויהי בהגרש אדם מגן עדן ויקח את כל המטה בידו ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגיע המטה עד נח ויותר אל שם ואל תולדותיו עד הגעתו אל ידי אברהם העברי ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק גם את מטה האותיות ירוש ירש. ויהי כברוח יעקב פדנה ארם ויקחהו בידו ובבואו אל יצחק אביו בארה שבע נטוש לא נטשו וברדתו מצרימה לקחו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו כי באמצו לקחו יעקב מיד עשו אבי אדום. ויהי אחרי מות יוסף וישבו שרי מצרים בית יוסף ויגיע המטה אל יד רעואל המדיני ובעת צאתו ממצרים לקחו בידו ויטעהו בתוך גנתו. ויבחנו כל גבורי קיני לתלשו בבקשם לקחת צפורה בתו ולא יכלו וישאר בתוך הגן עד בוא אשר לו המשפט ויקחהו. ויהי כראות רעואל את המטה בידו ויתמה על ככה ויתן רעואל צפורה בתו למשה. ומשה בן שבע שנים ושבעים שנה בצאתו מבית הסהר ויקח צפורה המדינית לאשה ותלך צפורה בדרכי בית ישראל לא חסרה דבר מצדקת שרה ורבקה רחל ולאה גבעות עולם ותהר בן ויקרא משה שמו גרשום וגו' רק לא מל את בשר ערלתו בגזרת רעואל חותנו ויהי בעת ההיא מקץ שלש שנים ותהר עוד ותלד בן שני וימל את בשר ערלתו ויקרא שמו אליעזר וגו':
ועתה אדוני המלך עיני כל מצרים עליך לתת להם עצה בחכמתך, באשר על ישראל לאבדם ולהמעיטם מן הארץ. ויען המלך אותם לאמור, הבו אתם עצה בדבר הזה ונדעה מה לעשות להם. ויען סריס אחד מיועצי המלך ושמו איוב מארם נהרים, מארץ עוץ את המלך לאמור. אם על המלך טוב ישמע נא את עצת עבדו, ויאמר לו המלך דבר. וידבר איוב לפני המלך והשרים, ולפני כל זקני מצרים לאמור. הנה עצת המלך אשר יעץ בימים ההם בעבודת בני ישראל, טובה היא מאוד ולא תשביתו מעליהם המלאכה ההיא עד עולם. ואולם זאת העצה היעוצה עליהם אשר תוכלו להמעיטם בה, אם על המלך טוב לעשותה. הנה אנחנו יריאים מהמלחמה זה ימים רבים ונאמר בפרות ישראל הארץ, יגרשו אותנו מן הארץ כאשר תקראנה מלחמה. אם על המלך טוב יצא דבר מלכות מלפניו ויכתב בדתי מצרים ולא יעבור, אשר כל זכר הילוד לעברים ישפך דמו ארצה. והיה בעשותכם הדבר הזה כאשר ימותו כל זכר בבני ישראל, וחדלה מעלינו רעת מלחמותיהם. יעשה פרעה ויקרא לכל המיילדות העבריות, ויצווה אליהן על הדבר הזה לעשותו. וייטב הדבר בעיני המלך והשרים, ויעש המלך כדבר איוב. וישלח פרעה ויקרא למיילדות העבריות, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ותבאן המיילדות לפני המלך, ותעמודנה לפניו. ויאמר המלך אליהן, בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. והיה אם לא תעשו הדבר הזה, ושרפתי אתכן ואת כל בתיכם באש. ותיראן המיילדות את האלוקים, ולא שמעו אל מלך מצרים ואל כל דבריו. והיה בלדת האישה העברית על המיילדת בן או בת ועשתה המיילדת את כל צרכי הילד והחיה אותו, ככה יעשו המיילדות כל הימים. ויוגד למלך את הדבר הזה וישלח ויקרא למיילדות ויאמר אליהן, מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים. ותעננה המיילדות ותדברנה שתיהן לפני המלך לאמור. אל יאמר המלך כי כנשים המצריות העבריות, כי כל בנות ישראל חיות הנה בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו. ואנחנו שפחותיך זה ימים רבים לא ילדה אישה עברית עלינו, כי כל נשי ישראל מיילדות הן לנפשם כי חיות הנה. וישמע פרעה את דבריהן, ויאמן להם על הדבר הזה. והמיילדות יצאו מלפני פרעה, וייטב האלוקים להן, וירב העם ויעצמו מאוד. איש היה בארץ מצרים מזרע לוי, ושמו עמרם בן קהת בן לוי בן ישראל. וילך האיש ההוא ויקח אישה את יוכבד בת לוי אחות אביו, והיא בת מאה ושש ועשרים שנים ויבוא אליה. ותהר האישה ותלד בת ותקרא שמה מרים, כי בימים ההם מיררו מצרים את חיי בני ישראל. ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו אהרון, כי בימי הרותה החל פרעה לשפוך דמי זכורי בני ישראל. בימים ההם מת צפו בן אליפז בן עשו מלך כיתים, וימלוך יאניוש תחתיו. והימים אשר מלך צפו על כל בני כיתים חמישים שנה, וימת ויקבר בעיר נבנא בארץ כיתים. וימלוך אחריו על כל בני כיתים יאניוש מגיבורי בני כיתים, וימלוך חמישים שנה. ויהי אחרי מות צפו מלך כיתים ויברח בלעם בן בעור מארץ כיתים, וילך ויבוא מצרימה אל פרעה מלך מצרים. ויקבלהו פרעה בכבוד גדול כי שמע את חכמתו, ויתן לו מתנות וישימהו לו ליועץ ויגדלהו. וישב בלעם במצרים בכבוד עם כל שרי המלך, וינשאו השרים את בלעם כי התאוו כולם ללמוד את חכמתו. ויהי בשנת מאה ושלושים שנה לרדת ישראל מצרימה, ופרעה חולם והוא יושב על כיסא מלכותו וישא עיניו וירא והנה איש זקן עומד לנגדו וביד הזקן מאזניים ממאזני הסוחרים. ויקח האיש הזקן את המאזניים ויתלם לפני פרעה. ויקח הזקן את כל זקני מצרים וכל שריה וכל גדוליה ויאסרם יחד, ויתנם בכף המאזניים האחת. ויקח טלה חלב אחד ויתנהו בכף המאזניים השנית, ויכרע הטלה את כולם. ויתמה פרעה על החזון הנורא ההוא מדוע יכרע הטלה את כולם, וייקץ פרעה והנה חלום. וישכם פרעה בבוקר ויקרא לכל עבדיו ויספר פרעה להם את החלום, וייראו האנשים יראה גדולה. ויאמר המלך אל כל חכמיו, פיתרו נא אליי החלום הזה אשר חלמתי ואדענו. ויען בלעם בן בעור את המלך ויאמר אליו, אין זה כי אם רעה גדולה אשר תצמח על מצרים באחרית הימים. כי הנה בן יולד לישראל אשר יחריב את כל מצרים והשחית את כל יושביה, והוציא את ישראל ביד חזקה ממצרים. ועתה אדוננו המלך הבו לכם עצה על הדבר הזה ואבדתם את תקות בני ישראל ואת תוחלתם, טרם תצמח הרעה הזאת על כל מצרים. ויאמר המלך אל בלעם, ומה לנו לעשות לישראל הלא כזה וכזה יעצנו עליהם בתחילה ולא יכולנו עליהם. ועתה הבה לנו עצה גם אתה עליהם, במה נוכל אליהם. ויען בלעם את המלך לאמור, שלח נא וקרא אל שני יועציך ונראה מה עצתם על הדבר הזה ואחר ידבר עבדך. וישלח המלך ויקרא את שני יועציו את רעואל המדיני ואת איוב העוצי, ויבואו וישבו לפני המלך. ויאמר אליהם המלך, הנה כולכם שמעתם את החלום אשר חלמתי ופתרונו. ועתה עוצו נא עצה ודעו וראו מה לעשות לבני ישראל ובמה נוכל עליהם, טרם אשר תצמח רעתם עלינו. ויען רעואל המדיני את המלך ויאמר, יחי המלך יחי המלך לעולם. אם על המלך טוב, יחדל לו מעל העברים ויעזוב אותם ואל ישלח ידו בהם. כי אלוקיהם בחר בם מימי קדם, ויקחם לחבל נחלתו מכל גויי הארץ ומכל מלכי האדמה. ומי אשר שלח ידו בהם וניקה, ולא עשה בו אלוקיהם נקם. הלא ידעת כי ברדת אברהם אביהם מצרימה, וירא פרעה מלך מצרים הקדמוני את שרה אישתו ויקחה לו לאישה. כי אמר אברהם אחותי היא, כי ירא פן יהרגוהו אנשי מצרים על אישתו. ויהי בקחת מלך מצרים את שרה, וינגעהו אלוקיהם נגעים גדולים ואת ביתו עד אשר השיב לאברהם את שרה אישתו, אז נרפאו. וגם לאבימלך הגררי מלך פלישתים הוכיח אלוקימו בעבור שרה אשת אברהם, בעצור להם כל רחם למאדם ועד בהמה. יבוא אלוקימו אל אבימלך בחלום הלילה ויפחידהו, למען ישיב לאברהם את שרה אשר לקח. ואחרי כן התווכחו כל אנשי גררה בעבור שרה, ויתפלל אברהם עליהם אל אלוקיו ויעתר לו וירפאם. וירא אבימלך את כל הרעה הבאה עליו ועל עמו וישב לאברהם את שרה אישתו, ויתן לו עמה מנות ומתנות רבות. וגם אל יצחק כה עשה בגרשם אותו מגרר, ויפליא אלוקיו עמו פליאות ויתיבשו כל מוצאי מימי גררה ועצי תנובתם לא צמחו עד אשר הלכו אליו אבימלך מגרר ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו ויקדו וישתחוו לו ארצה. ויבקשו ממנו תחינה להתפלל עליהם אל ה׳, ויעתר לו ה׳ וירפא אותם. וגם יעקב איש תם הוצל בתומו מיד עשו אחיו, ומיד לבן הארמי אחי אמו המבקשים את נפשו. וגם מיד כל מלכי כנען אשר באו כולם יחד עליו ועל בניו להשמידם, ויצל אותם ה׳ מידם וישובו עליהם וימיתום כי מי אשר שלח ידו בהם וניקה. הלא פרעה הקדמוני אבי אביך גידל את יוסף בן יעקב על כל שרי ארץ מצרים בראותו את חכמתו, כי בחכמתו מלט את כל יושבי הארץ מן הרעב. ואחרי כן ציוה להוריד את יעקב ובניו מצרימה, למען תמלט ארץ מצרים וארץ גושן בחסדם מן הרעב. ועתה אם טוב בעיניך חדל לך מהשחית את בני ישראל, ואם אין בלבך להושיבם מצרימה שלח אותם מזה וילכו ארצה כנען ארץ מגורי אבותיהם. ויהי כשמוע פרעה את דברי יתרו ויחר אפו מאוד עליו, ויקם מאת פני המלך בבושת ויצא ממצרים ביום ההוא וילך אל ארצו מדינה ומטה יוסף לקח בידו. ויאמר המלך לאיוב העוצי, מה תאמר אתה איוב ומה תהיה עצתך בעברים. ויאמר איוב אל המלך, הלא כל יושבי הארץ בידך כטוב בעיני המלך יעשה. ויאמר המלך אל בלעם, מה תאמר אתה בלעם דבר את דבריך ונשמענו. ויאמר בלעם למלך, כל אשר יעץ המלך על העברים ימלטו ממנה ולא יוכל המלך עליהם בכל עצה. כי אם בלהבת אש תאמר להמעיטם, לא תוכל עליהם בה כי הלא אלוקיהם מילט את אברהם אביהם מאור כשדים. אם בחרב תאמר להשמידם, הלא יצחק אביהם נמלט ממנה וינתן איל תחתיו. ואם בעבודת פרך וקושי תאמר להמעיט אותם, לא תוכל על זה הלא יעקב אביהם עבד את לבן בכל עבודה קשה והצליח.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי סִימַאי: שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה: בִּלְעָם, וְאִיּוֹב, וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ — נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק — נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין. יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח — זָכוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב״, וּכְתִיב: ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ׳״.
וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה וגו' (בראשית ג, יב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב ט, לה): אֲדַבְּרָה וְלֹא אִירָאֶנּוּ כִּי לֹא כֵן אָנֹכִי עִמָּדִי, אָמַר אֵינִי כְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', הוּא שָׁמַע לְדִבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲבָל אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי לְדִבְרֵי אִשְׁתִּי. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דִּינָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב הָיְתָה, עַל כֵּן אָמַר לָהּ (איוב ב, י): כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹקִים, אֲקַבֵּל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא נְקַבֵּל, נָאִים בְּטוֹבָה וְלֹא נָאִים בְּפֻרְעָנוּת, אֶתְמְהָא. (איוב ב, י): בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו, בִּשְׂפָתָיו לֹא חָטָא אֲבָל בְּלִבּוֹ חָטָא. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְאָכַלְתִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וָאֹכֵל, אָכַלְתִּי וְאֹכַל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִטְרַד מִגַּן עֵדֶן עַד שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ה, ב): וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. (בראשית ג, יב): וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל, גֵּירַנִי, חִיְּבַנִי, וְהִטְעַנִי. גֵירַנִי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, כג): לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ, חִיְּבַנִי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים כד, י): כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ. הִטְעַנִי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דברי הימים ב לב, טו): אַל יַשִּׁיא אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ.
Rabbi Abba bar Kahana said: Dina was Job’s wife. That is why he said to her: “You are speaking as one of the disgusting women [nevalot] would speak. Shall we accept the good from God, [and not accept the bad]?” (Job 2:10). “Shall I accept,” is not written here, but rather, “shall we accept [nekabel]” – should we be pleased with the good but not be pleased with the bad? That was a rhetorical question. “With all this, Job did not sin with his lips” (Job 2:10) – [the implication is:] with his lips he did not sin, but in his heart he did sin.
Rabbi Abba bar Kahana said: “And I ate [veakhalti]” is not written here, but rather, “vaokhel” – I ate and I will eat again.
Rabbi Shimon ben Lakish said: Adam the first man was banished only after he blasphemed and spoke sacrilegiously. That is what is written: “He hoped to produce grapes, but it produced sour grapes” (Isaiah 5:2).
“The Lord God said to the woman: What is this you have done? The woman said: The serpent enticed me, and I ate” (Genesis 3:13).
“The woman said: The serpent enticed me [hishiani], and I ate” – [hishiani has three meanings:] It enticed me, it brought liability upon me, and it misled me. It enticed me, as it says: “The enemy will not entice [yashi] you” (Psalms 89:23). It brought liability upon me, as it says: “When you lend [tashe] to your neighbor” (Deuteronomy 24:10). It misled me, as it says: “Now, do not allow Hezekiah to mislead [yashi] you” (II Chronicles 32:15).
משנה: אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּיי. שֶׁהָיִיתָ דוֹרֵשׁ כָּל־יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה שֶׁנֶּאֱמַר אִישׁ תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע. וַהֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִימֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה. הלכה: אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךְ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זָכַּיי כול׳. אֵימָתַי הָיָה אִיּוֹב. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְשֵׁם בַּר קַפָּרָא. בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ. וּכְתִיב אֶת עוּץ בְּכוֹרוֹ. רִבִּי אַבָּא אָמַר. בִּימֵי אָבִינוּ יַעֲקֹב. וְדִינָה הָֽיְתָה אִשְׁתּוֹ. הָדָא הִיא דִכְתִיב כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי. וּכְתִיב כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל. רִבִּי לֵוִי אָמַר. בִּימֵי הַשְּׁבָטִים הָיָה. הָדָא הִיא דִכְתִיב אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם. רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר. בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם הָיָה וּבַעֲלִייָתָן מֵת. מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁבָּא זְאֵב וְנִזְדַּװֵג לְצֹאנוֹ. מַה עָשָׂה. הֶעֱמִיד תַּייִשׁ אֶחָד לְנֶגְדּוֹ. הָדָא הִיא דִכְתִיב. יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵינִי. תַּנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. אִיּוֹב מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הָיָה וּמִגְדוֹלֵי פַמִילִייָא שֶׁלּוֹ הָיָה. הָדָא הִיא דִכְתִיב הַיָּרֵא אֶת דְּבַר י֙י וגו׳. וּכְתִיב בֵּיהּ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע. רִבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר. בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים הָיָה. הָדָא הִיא דִכְתִיב הֵן אַתֶּם כּוּלְּכֶם חֲזִיתְם וְלָמָּה זֶה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ. חֲזִיתֶם מַעֲשֶׂה דוֹרִי. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מַעֲשֵׂר בְּגָרְנוֹת. אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל־גָּרְנוֹת דָגָן. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. בִּימֵי מַלְכַת שְׁבָא הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִקָּחֵם. רִבִּי נָתָן אָמַר. בִּימֵי כַּשְׂדִּים הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר. בִּימֵי אֲחַשְׁוֶרוֹשׁ הָיָה. שֶׁנֶּאֱמַר יְבַקְּשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה. וּכְתִיב וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים כִּבְנוֹת אִיּוֹב. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מֵעוֹלֵי גוֹלָה הָיָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מֵעוֹלֵי גוֹלָה הָיָה וְיִשְׂרָאֵל הָיָה. לְפוּם כֵּן רִבִּי יוֹחָנָן לָמַד מִמֶּנּוּ הִילְכוֹת אֶבֶל. וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִקְרַע אֶת מְעִילוֹ. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִיכָּן שֶׁאָבֵל צָרִיךְ לִקְרוֹעַ מְעוּמָּד. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. הָיָה לִי בְעוֹלָמִי גוֹי אֶחָד צַדִּיק וְנָתַתִּי לוֹ שְׂכָרוֹ וּפְטָֽרְתִּיו מֵעוֹלָמִי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא עָתִיד לִחְיוֹת. מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. תַּמָּן אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְשֵׁם בַּר קַפָּרָא. בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִינוּ הָיָה. וְהָכָא הוּא אָמַר הָכֵין. אֶלָּא הוּא הָיָה וִייסוּרִין לֹא הָיוּ. וְלָמָּה נִכְתְּבוּ עָלָיו. אֶלָּא לוֹמַר שֶׁאִילּוּלֵי בָאוּ עָלָיו הָיָה יָכוֹל לַעֲמוֹד בָּהֵן. דָּרַשׁ רִבִּי עֲקִיבָה. וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמַּשִׁפָּחַת רָם. אֱלִיהוּא זֶה בִּלְעָם. בֶּן בַּרַכְאֵל. שֶׁבָּא לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל וּבֵירְכָן. וְלֹא אָבָה יי֨ אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמוֹעַ אֶל בִּלְעָם. הַבּוּזִי. שֶׁהָֽיְתָה נְבוּאָתוֹ בְזוּיָה. נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינַיִם. מִמִּשְׁפָּחַת רָם. מִן אֲרָם יַנְחֵינִי בָלָק. אָמַר לוֹ רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אִין הוּא הוּא. כְּבָר כִּסָּה עָלָיו הַמָּקוֹם. וְאִין לֵית הוּא הוּא. עָתִיד לְהִתְוַכֵּחַ עִמָּךְ. אֶלָּא אֱלִיהוּא זֶה יִצְחָק. בֶּן בַּרַכְאֵל. בֶּן שֶׁבֵּירְכוֹ הָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר וַיְּבָרְכֵהוּ יי֨. הַבּוּזִי. שֶׁבִּיזָּה כָל בָּתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה בְשָׁעָה שֶׁנֶּעֱקַד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. מִמִּשְׁפָּחַת רָם. בֶּן אַבְרָם. מֹשֶׁה כָתַב חֲמִשָּׁה סִיפְרֵי תוֹרָה. וְחָזַר וְכָתַב פָּרָשַׁת בָּלָק וּבִלְעַם. וְכָתַב סִפְרוֹ שֶׁל אִיּוֹב. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע. אָמַר רִבִּי תַחְלִיפָא קַיְסָרִיָּא. שֶׁהָיָה װַתְּרָן. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. וּמָאן דְּלֵית הוּא װַתְּרָן לֵית הוּא כָשֵׁר. אֶלָּא שֶׁהָיָה מְװַתֵּר עַל קִלְלָתוֹ.
דָּבָר אַחֵר, מַה תִּצְעַק אֵלָי, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לו, יט): הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר, מַהוּ כֵן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת הַמָּשָׁל אוֹמֵר כַּבֵּד אֶת רוֹפְאֲךָ עַד שֶׁלֹא תִּצְטָרֵךְ לוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר עֲרֹךְ שׁוּעַ כְּלַפֵּי בּוֹרְאֲךָ כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ לְךָ צָרִים מִלְּמַעְלָן. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עָמַד סמא"ל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָן, וְרַבִּי חָמָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא פֵּרְשָׁהּ מִשּׁוּם אָבִיו, מָשָׁל לְרוֹעֶה שֶׁהָיָה מַעֲבִיר צֹאנוֹ בַּנָּהָר, בָּא זְאֵב לְהִתְגָּרוֹת בַּצֹּאן, רוֹעֶה שֶׁהָיָה בָּקִי מֶה עָשָׂה, נָטַל תַּיִשׁ גָּדוֹל וּמְסָרוֹ לוֹ, אָמַר יְהֵא מִתְגַּשֵׁשׁ בָּזֶה עַד שֶׁנַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְבִיאוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סמא"ל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָסַר לוֹ אִיּוֹב שֶׁהָיָה מִיּוֹעֲצֵי פַרְעֹה, דִּכְתִיב בּוֹ (איוב א, א): אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, אָמַר לוֹ הִנּוֹ בְיָדֶךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁהוּא מִתְעַסֵּק עִם אִיּוֹב, יִשְׂרָאֵל עוֹלִים לַיָּם וְיוֹרְדִים, וְאַחַר כָּךְ אַצִּיל אֶת אִיּוֹב, וְהוּא שֶׁאָמַר אִיוֹב (איוב טז, יב): שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי, אָמַר אִיּוֹב שָׁלֵו הָיִיתִי בָּעוֹלָם וַיְפַרְפְּרֵנִי וְאָחַז בְּעָרְפִּי וַיְפַצְפְּצֵנִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹתִי לְעַמּוֹ לְמַטָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טז, יב): וַיְקִימֵנִי לוֹ לְמַטָּרָה, וּכְתִיב (איוב טז, יא): יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל, מְסָרַנִי בְּיַד הַשָֹּׂטָן, וּכְדֵי שֶׁלֹא יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים בַּדִּין, לְכָךְ הִרְטָה אוֹתִי בְּיָדוֹ, הֱוֵי (איוב טז, יא): וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה הֲרֵי מָסַרְתִּי אִיּוֹב לַשָֹּׂטָן מַה בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.
דָּבָר אַחֵר, נִתְיָרֵא מִן הַיִּסּוּרִין, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵין אַתָּה צָרִיךְ, כְּבָר נוֹלַד מִי שֶׁיְקַבְּלֵם, (בראשית כב, כא): אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו, אִיּוֹב אֵימָתַי הָיָה, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר בִּימֵי אַבְרָהָם הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ, וּכְתִיב (איוב א, א): אִישׁ הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה, דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא דִּינָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אִיּוֹב הָיְתָה, דִּכְתִיב בְּאֵשֶׁת אִיּוֹב (איוב ב, י): כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת, וּכְתִיב בְּדִינָה (בראשית לד, ז): כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל. רַבִּי לֵוִי אָמַר בִּימֵי שְׁבָטִים הָיָה הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב טו, יח): אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם, זֶה רְאוּבֵן וִיהוּדָה, וּמַה שָּׂכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ (איוב טו, יט): לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר בִּירִידָתָן לְמִצְרַיִם נוֹלַד וּבַעֲלִיָּתָן מֵת, אַתָּה מוֹצֵא עִקַּר שָׁנָיו שֶׁל אִיּוֹב לֹא הָיוּ אֶלָּא מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, וְעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים וּבָא שָׂטָן לְקַטְרֵג וְגֵרָה אוֹתוֹ בְּאִיּוֹב. רַבִּי חֲנַנְיָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא אָמַר לְרוֹעֶה שֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַבִּיט בְּצֹאנוֹ בָּא זְאֵב אֶחָד נִזְדַּוֵּג לוֹ, אָמַר תְּנוּ לוֹ תַּיִּשׁ אֶחָד שֶׁיִּתְגָּרֶה בּוֹ. וְרַבִּי חָמָא אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בִּסְעוּדָה בָּא כֶּלֶב אֶחָד וְנִזְדַּוֵּג לוֹ, אָמַר תְּנוּ לוֹ כִּכָּר אֶחָד שֶׁיִּתְגָּרֶה בּוֹ, כָּךְ בָּא שָׂטָן לְקַטְרֵג גֵּרָה אוֹתוֹ בְּאִיּוֹב, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב טז, יא): יַסְגִּירֵנִי אֵל אֶל עֲוִיל וְעַל יְדֵי רְשָׁעִים יִרְטֵנִי, וְהַלְוַאי בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים אֶלָּא בְּנֵי אָדָם רְשָׁעִים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים הָיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כז, יב): הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ, חֲזִיתֶם מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂי דוֹרִי. חֲזִיתֶם מַעֲשַׂי, מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. מַעֲשֵׂה דוֹרִי, שֶׁהֵן מְבַקְּשִׁין לִתֵּן שָׂכָר לַזּוֹנוֹת מִן הַגְּרָנוֹת, וְאֵין דַּרְכָּן שֶׁל צַדִּיקִים לִהְיוֹת נוֹתְנִין שָׂכָר לַזּוֹנוֹת מִן הַגְּרָנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ט, א): אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בִּימֵי כַּשְׂדִּים הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, יז): כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלשָׁה רָאשִׁים. רַבִּי נָתָן אָמַר בִּימֵי מַלְכוּת שְׁבָא הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, טו): וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אָמַר בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה, דִכְתִיב בֵּיהּ (אסתר ב, ב): יְבַקְּשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה, וּכְתִיב (איוב מב, טו): וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה, מַחְלְפֵיהּ שִׁיטָתֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דְּתַמָּן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּימֵי אַבְרָהָם הָיָה, וְהָכָא אָמַר אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה. מַאי לֹא הָיָה וְלֹא נִהְיָה בַּיִּסּוּרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ עָלָיו, וְלָמָּה נִכְתְּבוּ עָלָיו, אֶלָּא שֶׁאִלּוּ בָּאוּ עָלָיו הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהֶן. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מֵעוֹלֵי גוֹלָה הָיָה וְיִשְׂרְאֵלִי הָיָה וּמִדְרָשׁוֹ בִּטְבֶרְיָה, לְפִיכָךְ הָיוּ לְמֵדִים מִמֶּנּוּ קְרִיעָה וּבִרְכַּת אֲבֵלִים הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב א, כ): וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ, מִכָּאן שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לִקְרֹעַ מְעֻמָּד. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר עוֹבֵד כּוֹכָבִים הָיָה, תָּנֵי רַבִּי חִיָּא עוֹבֵד כּוֹכָבִים צַדִּיק אֶחָד עָמַד לִי בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַתִּי לוֹ שְׂכָרוֹ וּפָטַרְתִּי, וְאֵיזֶה זֶה אִיּוֹב. (בראשית כב, כא): אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הוּא לָבָן הוּא קְמוּאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קְמוּאֵל שֶׁקָּם כְּנֶגֶד אֻמָּתוֹ שֶׁל אֵל. (בראשית כב, כד): וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק כּוּלְּהוֹן לְשֵׁם מַרְדּוּת הֵן, טֶבַח טְבָחוּן, גַּחַם גְּמָחוּן, תַּחַשׁ תְּחָשׁוּן, מַעֲכָה מְעָכוּן.
Another interpretation, he [Abraham] feared experiencing suffering. The Holy One blessed be He said to him: ‘You need not [fear], the one who will experience it [suffering] has already been born. “Utz his firstborn, and Buz his brother.”’
When did Job live? Reish Lakish said in the name of bar Kappara: He lived in the days of Abraham, as it is stated: “Utz his firstborn” and it is written: “There was a man in the land of Utz, Job was his name” (Job 1:1). Rabbi Yaakov bar Kahana said: He lived in the days of Jacob, as Rabbi Abba bar Kahana said: Dina was Job’s wife, as it is written regarding Job’s wife: “You are speaking like one of the disgraceful women [hanevalot] speak,” (Job 2:10), and it is written in Dina’s regard: “For he had committed an outrage [nevala] in Israel” (Genesis 34:7).
Rabbi Levi said: He lived in the days of the Tribes. That is what is written: “[This I have seen, and I shall tell of it,] that wise men speak up and do not withhold from their fathers” (Job 15:17–18) – this refers to Reuben and Judah. What reward did they receive for this? “To them alone the land was given” (Job 15:19).
Rabbi Levi said in the name of Rabbi Yosei bar Ḥalafta: While they [Jacob’s family] were going down to Egypt, he [Job] was born, and while they were going up [from there], he died. You find that the sum of Job’s years was exactly two hundred and ten years, and Israel spent two hundred and ten years in Egypt. Satan came [before God] to present accusations [against Israel], but He incited him instead against Job.
Rabbi Ḥananya son of Rabbi Aḥa said: This is analogous to a shepherd who was standing and watching over his flock. A wolf came and confronted him. He said [to his assistants]: ‘Throw him one goat so he can satisfy his aggression with it.’ Rabbi Ḥama said: This is analogous to someone who was sitting at a feast. A dog came and confronted him. He said [to his attendants]: ‘Give him a loaf of bread so he can satisfy his aggression with it.’ So, too, Satan came [before God] to present accusations [against Israel] and He incited him instead against Job. That is what is written: “God hands me over to the unjust one, and by means of the wicked, He misdirects me” (Job 16:11) – would that it had been for righteous people, but they were wicked people.
Rabbi Yosei bar Yehuda says: He [Job] lived during the days when the judges judged. That is what is written: ‘“Behold, all of you have seen it; why do you accuse me of worthlessness?” (Job 27:12). You have seen my actions and the actions of my generation. You have seen my actions: Mitzvot and good deeds; the actions of my generation: They seek to pay the fee of prostitutes from the threshing floor.’ It is not the way of the righteous to pay the fee of prostitutes from the threshing floors. That is what is written: “You have loved the prostitute’s fee upon every threshing floor of grain” (Hosea 9:1).
Rabbi Shmuel bar Naḥman said: He [Job] lived in the days of the Chaldeans, as it is stated: “The Chaldeans set three columns” (Job 1:17). Rabbi Natan said: He lived during the kingdom of Sheba, as it is stated: “Sheba fell upon them and took them” (Job 1:15). Rabbi Yehoshua ben Korḥa said: He lived during the days of Aḥashverosh, in whose regard it is written: “Let them seek for the king virgin young women who are of fair appearance” (Esther 2:2), and it is written: “No women as beautiful as the daughters of Job were found in all the land” (Job 42:15).
Reish Lakish said: Job did not exist at all. Did Reish Lakish reverse his opinion? For elsewhere, Reish Lakish said in the name of bar Kappara: He lived in the days of Abraham, but here he says that Job did not exist at all. [No, he did not change his opinion.] What did he mean by: [Job] did not exist at all? [He meant only that] he did not actually experience the suffering that was written about him. Why, then, was it written about him? The intent was to say that if it had befallen him, he would have been able to withstand it.
Rabbi Yoḥanan said: He [Job] was one of those who came up from the [Babylonian] exile. He was an Israelite, and he had a Torah academy in Tiberias. That is why they learned the laws of rending one’s garments and the blessing of mourners from his actions. That is what is written: “Job rose, and he rent his robe” (Job 1:20) – from here we learn that a person must rend his garments while standing.
Rabbi Ḥanina said: He was [not an Israelite, but] a gentile. Rabbi Ḥiyya taught: [God said:] ‘One righteous gentile arose for Me among the nations of the world, I gave him his reward and dismissed him.’ Who was that? It was Job.
“Utz his firstborn […and Kemuel, father of Aram]” – Rabbi Yehoshua ben Levi said: Laban is the same as Kemuel. Why was he named Kemuel? It is because he arose [kam] against the nation of God [El].
“And his concubine, and her name was Re'uma, she, too, bore, Tevaḥ, and Gaḥam, and Taḥash, and Maakha” (Genesis 22:24).
“And his concubine, and her name was Re’uma…” – Rabbi Yitzḥak said: All of them were named with the idea of punishment: Tevaḥ – they are slaughtered [tevaḥun]; Gaḥam – they are excised [gemaḥun]; Taḥash – they are weakened [teḥashun]; Maakha – they are crushed [me’akhun].