(א) אָשִׁ֤ירָה נָּא֙ לִֽידִידִ֔י שִׁירַ֥ת דּוֹדִ֖י לְכַרְמ֑וֹ כֶּ֛רֶם הָיָ֥ה לִידִידִ֖י בְּקֶ֥רֶן בֶּן־שָֽׁמֶן׃
(1) Let me sing for my belovedA song of my lover about his vineyard.My beloved had a vineyardOn a fruitful hill.aOn a fruitful hill Meaning of Heb. uncertain.
ולדעתי כי לכל הדברים האלה ואל הסוד הזה העצום כוונו חז"ל במאמר ההוא אשר זכרנו תחלה שהם אמרו אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וכו'. אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה. אתם הבנים ואני האב עשו לי הבית. והנה באמת הדירה הוא רמז גדול אל המשכן שנעשה במדבר. וכי כמוהו נעשה מקרשים מטולטלים ושם היה רועה אותם כל ארבעים שנה שהיו רועים במדבר. במן. ובשלו. ובבאר. וכמו שאמר (דברים ב׳:ז׳) זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר. אמנם הבית אשר בנה שלמה לפי שלא נתקיימה ולא היתה דירת קבע אל השכינה כמו שהיתה הכוונה לזה קראו אותה סוכה להורות שלא היתה הכונה האלהית בה רק בדרך עראי כענין הסכה לבד. וכן תארו דוד באומרו (תהילים כ״ז:ד׳) אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו' וסמך ליה כי יצפנני בסכה וגו'. וכל הימים אשר היה הבית נכון נמשלו ישראל לכרם והוא כמו שאמר (ישעיהו ה׳:א׳) אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו. (שיר השירים ח׳:י״א) כרם היה לשלמה בבעל המון ובשם ישראל יכנה (שם א') כרמי שלי לא נטרתי. והקב"ה היה שומר כגון זה שיושב ומשמר אותם כמו שאמר בפי' פעמים שלש (מלכים ב י״ט:ל״ד) וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני ולמען דוד עבדי. ועל זה הענין כשנסתלק הגנת הגנן מעל סביבותיה נאמר (ישעיהו א׳:ח׳) ונותרה בת ציון כסוכה בכרם וגו'. והשומר הלך חלף לו. וכן נאמר על חרבנה (שם ה') הסר משוכתו והיתה לבער. ולא שכח זה ירמיה בקוננו עליה (איכה ב׳:ו׳) ויחמוס כגן שכו: אמנם על מה שיקווה מהתחזקות זה הענין והיותו על שלמותו לקץ הימים כמו שביארנו אמר הנביא עמוס ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם (עמוס ט׳:י״א). והנה לפי שהענין הסוכה והכשירה הוא כשתכלול שלשה דפנות והסכך (סוכה ב'.). הנה על הדפנות שהיו נפרצות במלואן אמר וגדרתי את פרציהן. ועל הריסות הסכך אמר והריסותיו אקים: ועל קיומ' והעמדת' לעד אמר ובניתיה כימי עולם. הנה שהוציא' מכלל סוכה והעלה אותה לכלל בית קבוע לדיר' לעד לעולם שמאמר כימי עולם הוא שיבנה אותה קיימת ונצחית לעד כימי השמים על הארץ והוא אשר כוונו אותו חז"ל במשל השלישי שאמרו אתם הבנים ואני האב עשו לי בית וכמו שאמר ליחזקאל אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית ירצו שיכלמו מעונותיהם אשר בעבורם לא נתישבה עדיין כי אם בתורת חצר וסוכה לבד. אמנם מכאן ואילך יתקיים כל מה שנאמר לדוד מהנצחיות ומה שאמר (שמות ט״ו:י״ז-י״ח) מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד ומה שאמר (תהילים ק״ב:י״ג) אתה ה' לעולם תשב וגו'. ועל זה הבית נתנבא חגי הנביא בזמן עולי הגולה באומרו (חגי ב׳:ו׳) כה אמר ה' צבאות עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ את הים ואת החרבה והרעשתי את כל הגוים ובאו חמדת כל הגוים ומצאתי את הבית זה כבוד וגו' גדול יהיה כבוד הבית האחרון וגו'. כי איך יעלה על הדעת שיאמר כן על שפלות הבית ההוא וחוזק בדקיו הנעש' אז בחרפת רעב ולא ביד חזקה בעודם תחת ממשלת מלכי הגוים שהיו עושים על פיהם ומהם היו לועגים להם לאמר (נחמי' ג') מה היהודים האמללים עושים אם יעלה שועל יפרץ את חומת אבניהם. והיותר קשה שחסרו בבנין ההוא החמשה דברים העקריים שבבית הארון והאורים ואש עליונ' שכינה ורוח הקדש (יומא כ"א.) ואיה כבודו. אלא שהכוונ' לו בהפך והוא להמעיט המעש' ההוא והבנין אשר הם מתעסקים בו ולומר כי הכל הוא מעט וכאין בעיניו כי הוא עתיד להרעיש את השמים ואת הארץ וכו'. והוא יהא סוף המלחמות בבוא יום ה' הגדול במלחמת גוג ומגוג שנאמר בו (יחזקאל ל״ח:י״ט) בפרשת ביום בוא גוג וגו'. ובקנאתי באש עברתי דברתי אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ורעשו מפני דגי הים ועוף השמים וחית השדה וכל הרמש הרומש על האדמה וכל האדם אשר על פני האדמה ונהרסו ההרים ונפלו המדרגות וכל חומ' לארץ תפול וקראתי עליו לכל הריו חרב וגו' ונשפטתי וגו' וסוף והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' ושם סמוך (מ') כתיב ענין בנין הבית כמו שכתבנו למעל' ראה כי אל הזמן הזה כיון חגי הנביא כי אז האל יתעלה בכספו וזהבו אשר לא יחסר כל בו כמו שהם היו אז חסרים ומבקשים אלו מאלו ואז יבנ' הבית לשמו אשר יתפרסם שיהי' גדול כבוד הבית ההוא האחרון מהראשון. כי הראשון היה במדרגת הסוכה וזה במדרגת בית גדול וקדוש. ובמקום הזה יתן שלום נצחי אשר ישב שם עם בניו דירת קבע ולא יריבו עוד לעולם. ולזה אמרו חז"ל (ש"ר פ' ל"ד) כבוד הוא לאב שיהיו בניו עמו במה שנתקיימה כונתו הראשונ'. וחכמתו השלמ' היא המשיכ' אותה בכל הדורות ההם עד הקים את דברו הטוב להגדיל שמו ולקדשו בפני כל באי עולם ואז יהי' כבוד גדול לבנים שיהיו אצל אביהם תחת אשר היו לועגים הגוים ומחרפים אותם לאמר איה אלהיהם (תהילים ע״ט:י׳). וכמו שאמר המשורר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו וגו' (תהילים קכ״ו:א׳-ב׳). אמר כי בשוב ה' את שיבת ציון בימי עולי גולי היינו כחולמים ירצ' דברים חלושים מאד כאלו היה בחלום. אמנם במלאת ה' את דברו הטוב שאמרנו אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה כי אז העמים יכירו ויודו לאמר הגדיל ה' לעשות עם אלה הפך מה שאמרו מה היהודים האמללים עושים. ולזה יהיה הצלחה בכבוד גדול כמ"ש (משלי י״ז:ו׳) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ובזה יתקיים מה שאמר ומלאתי את הבית הזה כבוד כי בהיותם על זה האופן יושלם היישוב ובהיכלו כלו אומר כבוד: הנה שעלה בידינו מכל זה שהבית הגדול והקדוש שהיתה הכוונה בו להיותו מכון שבתו בינותינו עדיין לא בא לכלל יישוב אלא היתה התחלת' ממעש' המשכן ונמשכה השלמתה עד סוף ימי כל הגליות. והבית אשר בנה שלמה לא היתה כדאי להיותה דירת קבע. אם מצדו שלא זכה לכך כנזכר. ואם מצד זכות כל הדורות שנמשכו אחריו. ואין צ"ל שלא נשלמה במה שתקנו בה עולי הגולה וכ"ש במה שעשה הורודוס עבד בית חשמונאי אשר מלא ידיו מדם נקיים והחכמים שבישראל (ב"ב ד'.) אלא כל ענייני הבית הזה אשר בידם מתחלה ועד סוף היה כעין דוגמא ודמיון להעיר את לבבם ולהודיעם במה יכשלו כדי שיקבלו הזירוז והאזהרה לכל מה שיצטרך להם בסוף כמו שהיה הענין במצוה הראשונ' שנצטוה בה אדם הראשון לענין המצות כלן שנצטוו בהם ישראל לסוף. וכאלו כל הזמן הארוך הזה לא היה ענינו אצלנו רק כאירוסין נמשכים אשר נתעוררו בהם כמה בלבולים עד אשר באו לכלל האישות השלם אשר לא יבא עוד עליו ערעור לעולם אשר בזה יסתם פיהם של מערערים עלינו ועל חרבן ארצנו ושממות היכלנו. כי על דרך האמת לא נבנה ולא נתקיים דבר מכל דבריו הטובים עמנו וכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח אשר משם תתחיל הדירה הקבועה ולא תפסק לעולם. וכמה נתאמת זה הענין המעול' ע"י שלמה החכם מתרף מגלת שיר השירים במה שזכר בנעימות שירו ויופי מליצתו כל הענינים מדבוקים ונגודים אשר אירעו לנו עם אלהינו מיום צאתנו ממצרים עד שבנה שלמה את המקדש כי אז נחשב כיום כניסת האומה הזאת לחופה עמו ית' כמו שאמר שם (שיר השירים ג׳:י״א) צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ונאמר שם (ד') אתי מלבנון כלה וגו' כי כל מה שנמשך ראשונ' היה לו במדרגת האירוסין. וספר מה שימשך ביניהם מיד מהזלזול בכבוד הבעל סמוך לכניסת' לחופה והמיאון והסירוב בדבריו ומוסריו ותוכחותיו עד שנמאס' בעיניו ואע"פ שנכנס' לחופה לא נבעלה וברח ממנה זמן הרבה מאד אשר בו קבלה מהרע והצער שיעור מה שהספיק להעיר את אזניה ולהרעיש לבה על חסרונו ולשוב בכל לב ובכל נפש לחזק אהבתו ולעורר שאר האומות עמה כמו שנרמז הכל בדברי עצמה בפירוש (שם ה') אני ישנה ולבי ער וגו'. עד שלסוף כל אלו הענינים ישוב לב הבעל אליה ויכמרו רחמיו עליה ויתחיל לאהבה באומרו (שם ו') יפה את רעיתי כתרצ' וגו'. ויזכור ממנה ארבעה שבחים אשר נשארו עמה עם כל צערה ודוחקה מהם שהזכיר בשעה שנכנס' לחופה בפירוש (שם א') הנך יפה רעיתי. ואז יבשרה בנחמה האחרונ' במאמר (שם ו') מי זאת הנשקפ' כמו שחר אשר בה יאמר (שם ז') שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך וגו'. כי אז ישיבה אליו שיבה שאין אחריה עוד חזרה ונסיגה. והוא גמר החבור והזווג בענין שלא קדם כמוהו. ולזה סדר שבחיה כמו שעשה בלקוחים הראשונים אבל הוסיף בהם ושנה סדרם. וזה כי בשבחים הראשונים סדרם ממעל' למטה ולא זכר רק השער והעינים והשינים והשפתים והדבור והרקה והשדים שהם שמנה איברים חיצוניים אשר יוכל הרואה לראות אותם בכל כלה שירצה והיה כן לפי שלא היתה עמו אז אלא כענין הארוסה שלא נגלו אליו בית סתריה וכמו שנזכר שם (ד') גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. אמנם בחבור האמיתי הזה האחרון אשר הוא גמר הזווג השלם אשר בו נכנסה עמו חדר בחדר על הדרך שאמר הנביא (ישעיהו ס״ב:ה׳) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. ונאמר (שם נ"ד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו וגו'. אז יוכל לגמור ההלל והשבח באיברים שלא נתנו לראות בתחל'. ולזה התחיל הסדר דרך גבר בעלמה. ונאמר (שיר השירים ז׳:ג׳) מה יפו פעמיך וגו'. חמוקי ירכיך וגו'. שררך אגן הסהר. בטנך ערמת חטים. כי הם ארבעה דברים פנימיים הנשארים והנסתרים בתחלה והמשיך שני שדיך עד סוף השער. והיא גם היא חתמה הענין באומר' אני לדודי ועלי תשוקתו עד אומרה שימני כחותם וגו'. מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה. להורות כי האהב' ההיא קשורה בחבלי החוזק ובעבותות הקיום אשר לא ינתקו לעולם. והנה הוא באמת הלוך ישר ונכון לכללות המגלה ההיא כמו שביארנוהו והארכנו בענינו שם בפירושה. והנה הוא מורה ומוסכים מאד לכל מה שאמרנוהו הנה מעצם הדרוש אשר עמדנו עליו ומכוונת חז"ל במאמר שביארנו. עם היות שכבר אפשר שכיונו הם ז"ל אל שלשה חלקי המשכן. וקראו אל החצר דיר כתרגומו וצורתו ואל ההיכל סוכה שהרי היו בו שתי דפנות כהלכתן והשלישית בפרוכת שהיתה עומדת בפני רוח מצויה והוא מסוכך ביריעות שנראין בו הקרסים כככבי החמה. וקדש הקדשים הרי הוא כבית שהיו בו שלשה כתלים מקרשים והפרכת היתה המחיצ' הרביעית. וסגלת המלך שהוא ארון הברית גנוז בתוכה. והנה כל איש אשר ידבנו לבו לעשות עצמו דוגמת המשכן כמו שאמר האל יתברך (ש"ר פ' ל"ג) והלא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו כאשר ביארנו בשער הקודם. הנה כשיהיה במדרגת החצר מופשט מהפחיתיות הבהמיות הרי הוא ראוי למזון ופרנס' שבזולת זה אסור להטפל בו שהוא פחות מחיות השדה וכמו שאמר רבי (ב"ב ח'.) אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ. אמנם כשיהיו בו קצת מדות הרי הוא מותר. וכמו שאמר (שם) רבי יונתן פרנסני ככלב וכעורב ירצה שנתחברו בו ב' טעמים. הראשון הכרח העורב שאין מי שיפרנסהו זולתו ית'. והשני קצת מדה טובה כמו שהכלב הוא מכיר מי שמאכילו ומחזיק לו טובה יותר משאר החיות (הוריות י"ג). ולזה אמר אתם הצאן ואני הרועה עשו לי דירה וגו'. אמנם כשיכנכס אל ההיכל ויבא אל חדרי החכמה והתורה הרמוזים בכלים ההם כאשר אמרנו כבר הוא ראוי לשמירה מעולה. וכמ"ש (ש"ר פ' ל"ג) תלמידי חכמים תורתן משמרתן. ולזה אמר אתם הכרם ואני השומר עשו לי סוכה וגו'. אמנם בהכנס אל בית קדשי הקדשים הרי הוא כבן אצל אביו שיושב עמו בצל האהבה והכבוד. ולזה אמר אחם הבנים ואני האב עשו לי בית וגו'. והוא ג"כ דבר נאות במאמר. אלא שהראשון יותר נראה ויותר מועיל ויותר מעולה בעיני כל בעל שכל מאישי האומה הזאת הקדוש' המיחלים קץ הפלאות הנרדפים מכמה פקפוקים ותשובות שהשטן ואומות העולם משיבין עליהם. לכן ראיתי לעשות ממנו שער מיוחד ואמרתי אך טוב לישראל שיכתב ויסמך אל מעשה המשכן הנכבד שהיה התחלת הענין הלזה המעיר על סוף טובותינו והצלחותינו ויהיה לפה ותשובה לכל פוצה פה ומצפצף כנגדנו וה' יגמור בעדנו ובזה יושלם כל מה שכווננו אליו בזה השער:
The Midrash quoted at the outset of this chapter, listing a variety of comparisons for the Israel/G-d relationship, refers to the various temples. The first example, the shepherd and his dwelling, refers to the tabernacle in the desert. G-d’s function in the desert was to provide all the needs of the people directly. (Manna-water-meat) Solomon's temple,-since it did not endure-, was referred to as a hut, the need of the guardian to keep manning his observation post. Israel was referred to as the vineyard during that epoch. (Compare Isaiah chapter five or Song of Songs chapters one and eight) In the first chapter of Isaiah we find that after the destruction of Solomon's temple, Israel is described as having been abandoned like a hut in a vineyard. These various prophecies envisage the rebuilding of something permanent. None of the prophecies concerning rebuilding can be matched to historic events that have already occurred. A temple that lacked the holy ark, to mention but one of the many items missing in the second temple, and one that had been built at the direction of, or at least with the consent of a gentile government to which Israel owed allegiance, cannot possibly be something that manifests G-d’s reign on earth. Chaggai and Ezekiel clearly refer to the temple of the future. If it is an honour for the father to be surrounded by his children as the Midrash says, the small number of Jews that returned to Israel during the reign of Cyrus etc., surely cannot confer much honour on the father. This latter condition will only come about as we read in Psalms 126, "when the Lord returns to Zion we shall be as dreamers," during an era of which we can truly say "then our mouth will be full of laughter and our tongue will be filled with jubilation." That the expanded temple in the days of Herod- a slave of the Hasmoneans-, his hands bloodstained by much Jewish blood, could not be the temple envisaged by our prophets, goes without saying. One must therefore view the entire relationship between Israel and G-d as that between groom and betrothed. The proper husband/wife relationship is to be consummated when the permanent temple will be built. An alternate view of the opening Midrash would be that it refers to parts of the tabernacle. The inner sanctuary would be referred to as the house, the sanctuary proper, heychal, as the hut, and the courtyard as the enclosure, the pen. In the latter event, "enclosure," G-d has a claim on us because He provides food and shelter. In the case of "hut, He can demand more, since He has also given us the Torah. In the case of "house," since He is prepared to act as our father, providing All, He can expect that we prepare His abode accordingly. The author clearly refers the first approach.
(ב) וַֽיְעַזְּקֵ֣הוּ וַֽיְסַקְּלֵ֗הוּ וַיִּטָּעֵ֙הוּ֙ שֹׂרֵ֔ק וַיִּ֤בֶן מִגְדָּל֙ בְּתוֹכ֔וֹ וְגַם־יֶ֖קֶב חָצֵ֣ב בּ֑וֹ וַיְקַ֛ו לַֽעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
(2) He broke the ground, cleared it of stones,And planted it with choice vines.He built a watchtower inside it,He even hewed a wine press in it;For he hoped it would yield grapes.Instead, it yielded wild grapes.
ואם אדם רואה בעצמו שעדיין חשוב בעיניו זה העולם, או דבר אחד מהבליו הבלי הזמן, כמו שיש רבים מבני עמינו שרואים את עצמם חכמים בעיניהם ויודעים את התורה, ולא קנו מזה רק זו ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג), וכמאמר הכתוב (קהלת א, יח) יוסיף דעת וגו'. ובאמת לא נתן לנו בוראינו יתברך את התורה רק שנדע דרכים, כמו שאמרו חז"ל (שבת קלג: עיי"ש) ולדבקה בו (דברים יא, כב), וכי אפשר לדבק בו, אלא הדבק במדותיו, מה הוא רחום וכו', והאיך אנו יודעין מדותיו, אלא התורה מגלה לנו המדות של הבורא יתברך. וזהו מאמר הנביא (ישעיה ה, ב) מדוע קויתי לעשות ענבים, מלשון עניבה וקשורה ודביקה, ויעש באושים, שבאותן המדות מגדלות הגוף שבא מטיפה סרוחה.
כרם היה לידידי בקרן בן שמן וגו' ויקו לעשות ענבים ויעש באושים (ישעיה ה, א-ב). כתיב (דברים ז, יז-יח) כי תאמר בלבבך רבים וגו' לא תירא מהם וגו', זכור תזכור וגו'. ישראל נמשלו לכרם שמגדל (בו) יין (תנחומא וילך ב), וכשישראל עוסקין בתורה ובמצות הם משמחים בזה להקב"ה, ומחמת שהשמחה להקב"ה בא ע"י ישראל על כן נקראו ישראל גם כן בחינת שם הכרם.
(ג) וְעַתָּ֛ה יוֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלַ֖͏ִם וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֑ה שִׁפְטוּ־נָ֕א בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין כַּרְמִֽי׃
(3) “Now, then,Dwellers of JerusalemAnd citizenry of Judah,You be the judgesBetween Me and My vineyard:
ועתה יושב ירושלם וגומר, עד הוי מגיעי בית: חכמים ז"ל דרשו הפרשה הזאת ומשל הכרם על אדם הראשון וענינו, וכמו שהביאו רש"י בפירושיו, אבל דעתי הוא כמו שזכרתי, שהשירה הזאת סדרה וחברה הנביא על מלכות ישראל וגלות שומרון, כי בימיו היה, וסוף הנבואה הזאת מורה עליו כמו שאזכור, ומפני זה לקח שופטים בדבר יושב ירושלם ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי, שהכרם היה בית ישראל, והשופט בית יהודה, וכפי הדרך הזה לא נצטרך לומר שהוא היה השופט הוא הבעל דין, רוצה לומר שיושב ירושלם מינה הקדוש ברוך הוא לשופט בדבר הזה, והוא היה הבעל דין שעליו היה המשל והגזרה, ושהכריחם שיחתכו הם המשפט על עצמם כדברי המפרשים. כי הנה המשל היה בלבד על מלכות ישראל ולא על מלכות יהודה, ולכן מנה השם יתברך אותם לשפוט, ואמר בה לשון עתה לומר אף על פי שאני שופט כל הארץ, ואין מי שישפוט אותי כי אלהים שופט הוא סלה, אני רוצה שתשפטוני עתה בזה הנדון. והיתה התביעה ממנו יתברך, (ד) מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים ופירושו אצלי, ששאל לשופטים שיבארו במשפטה שני דברים, האחד מה לעשות עוד לכרמי, ר"ל האם חסרתי דבר בשלמות הכרם ולא עשיתי בו, ונכלל עוד בשאלה הזאת ענין העתיד, רוצה לומר מהו העונש הראוי לעשות לכרמי שלא נעשה בו עד עתה, והשאלה השנית מדוע קויתי לעשות ענבים ויעש באושים, ומדוע דבק עם ויעש, כלומר, אחרי אשר עשיתי לי כל התיקונים אשר זכרתי, עד שמפני זה קויתי לעשות ענבים, ולכן הוצרכתי לבנות המגדל והיקב בתוכו, מדוע אם כן עשה באושים:
והנה השופטים עמדו לא ענו עוד, כי ראו שהם גם כן נתפשים באותו עון אם מעט ואם הרבה. ולכן דבר הידיד ואמר, (ה) ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי, ר"ל ועתה אשר אינכם רוצים לדון זה הדין, אני אדון אותו ואודיע אתכם המשפט אשר אני עוש' לכרמי, וכיון בזה להשיב לשאלה הראשונה אשר שאל, מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו, ואמר שמה שהיה ראוי לעשות עוד לכרמו הוא, הסר משוכתו, והיה לבער, פרוץ גדרו, והיה למרמס, והגדר, הוא שעושים מעפר ואבנים, שעושים סביב הכרם כדי שלא יכנסו שם הבעלי חיים, והמשוכה, היא משוכת חדק, אשר ישימו על הגדר כדי שיצמחו בו קוצים, וימנעו בני אדם להכנס לשם, ולכן אמר הסר משוכתו, והיה לבער רוצה לומר שהקוצים אשר במשוכה יהיו לבער באש בבתים, או יהיה לבער לאכול שיכנסו בו בני אדם לאכול ולקחת הענבים כרצונם, על דרך אמרו (ישעיה ג', יד) ואתם בערתם הכרם, ולפי שעדיין לא יוכלו הבעלי חיים ליכנס שמה מפני הגדר, אמר עוד פרוץ גדרו, והיה למרמס רוצה לומר למרמס הבעלי חיים, כי המשוכה היא מניעה לבני אדם, והגדר לבעלי חיים, ואסף אמר מסכים לזה (תהלים פ', יג - יד) למה פרצת גדריה וארוה כל עוברי דרך יכרסמנה חזיר מיער. אבל כלל המשוכה בשם גדר, כי גדר הוא כפי האמת, לכן אמר בלשון רבים גדריה.
(ד) מַה־לַּעֲשׂ֥וֹת עוֹד֙ לְכַרְמִ֔י וְלֹ֥א עָשִׂ֖יתִי בּ֑וֹ מַדּ֧וּעַ קִוֵּ֛יתִי לַעֲשׂ֥וֹת עֲנָבִ֖ים וַיַּ֥עַשׂ בְּאֻשִֽׁים׃
(4) What more could have been done for My vineyardThat I failed to do in it?Why, when I hoped it would yield grapes,Did it yield wild grapes?
מה לעשות עוד, לצורך תקוני הכרם אשר לא עשיתי ומדוע קויתי ונכזבה תוחלתי? (והנמשל מבואר בפסוק זיי"ן, עדת ישראל הם הכרם אשר נטע ה', בקרן בן שמן היא הארץ הקדושה המוכנת שישיגו שם שני מיני השלמיות, אם שלמות הנפשיי שבין האדם ובין קונו, באשר היא ארץ מקודשת מוכנת לטהרה וקדושה ונבואה, ואם שלמות ההנהגה בין אדם לאדם, באשר היא ארץ לא תחסר כל בה ולא יצטרכו לעשוק ולגזול או להסיג גבול, והם הענבים שקוה ה' שהם משפט וצדקה (כמ"ש בפסוק ז') משפט נגד האדם וצדקה נגד המקום. וגם עשה כל צרכי הכרם המבוארים במשל, א. שגדרם בגדר והבדל מן העכו"ם סביבותיהם בל יתערבו עמהם, ב. שסקל אבני נגף מקרבם במה שצוה להם להמחות הכנענים לבל ידיחום מה', ג. שייחד לכ"א נחלת שדה וכרם בפ"ע כי בזה נטעם שורק שיפרו משפט וצדקה בשיהיה דעתם פנויה לעבודת ה', וצרכיהם נמצאים מבלי צורך לעשוק, ד. שבנה מגדל בתוכו והוא הבהמ"ק בו ישב שומר ישראל לא ינום ולא יישן לשמרם מכל צר ואויב, ה. חצב יקב הוא השפע האלהי שירד חלף מעשיהם שהוא היין ותכלית המקוה מן המעשה, ובכ"ז עשה הכרם באושים כמ"ש ויקו למשפט והנה משפח):
(ה) וְעַתָּה֙ אוֹדִיעָה־נָּ֣א אֶתְכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה לְכַרְמִ֑י הָסֵ֤ר מְשׂוּכָּתוֹ֙ וְהָיָ֣ה לְבָעֵ֔ר פָּרֹ֥ץ גְּדֵר֖וֹ וְהָיָ֥ה לְמִרְמָֽס׃
(5) “Now I am going to tell youWhat I will do to My vineyard:I will remove its hedge,That it may be ravaged;I will break down its wall,That it may be trampled.
וכבר אמרו במשנה אבות (ישעיה ה, ה), שמעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ומה המונע שלא יהיה כך ויותר מזה לימות המשיח שתמלא הארץ דעה את יי', ובהיות האנשים יודעים ריבונם ועובדים אותו ישבית חיה רעה מן הארץ.
(ו) וַאֲשִׁיתֵ֣הוּ בָתָ֗ה לֹ֤א יִזָּמֵר֙ וְלֹ֣א יֵעָדֵ֔ר וְעָלָ֥ה שָׁמִ֖יר וָשָׁ֑יִת וְעַ֤ל הֶֽעָבִים֙ אֲצַוֶּ֔ה מֵהַמְטִ֥יר עָלָ֖יו מָטָֽר׃
(6) And I will make it a desolation;bmake it a desolation Meaning of Heb. uncertain. It shall not be pruned or hoed,And it shall be overgrown with briers and thistles.And I will command the cloudsTo drop no rain on it.”
וזכר עוד הנביא, שלא יוסיף עוד הידיד לעבוד את הכרם שנה אחרת, אבל ישיתיה בתה רוצה לומר שוממה כמו בנחלי הבתות, לא יזמר ולא יעדר, רוצה לומר, לא יזמר, כריתת הזמורה להרבות הפירות, ולא יעדר, שלא יחפור את הכרם עוד, והוא כמו אשר במעדר יעדרון באופן שהכרם לא יעלה כי אם שמיר ושית, ואפילו מטר השמים שיורד בכל מקום על פני האדמה, יצוה שלא ימטיר על כרמו, וזהו אמרו ועל העבים אצוה, והיה הנמשל בזה שיסיר השגחתו, ויסלק שמירתו האלהית מכל עשרת השבטים, כי זהו היה הגדר אשר היה שומר אותם מאויביהם באופן שיבא עליהם מלך אשור, ויהיה מרמס לרגליו. והארץ, רוצה לומר שומרון ובנותיה תשאר שממה, ובתה לא יזמר ולא יעדר ר"ל שלא ישבו עוד ישראל, בהנהגותם ותורותם, ועלה שמיר ושית, והם גרי אריות אשר הביא מלך אשור, ויושב אותם בערי שומרון תחת בני ישראל, ועל העבים אצוה מהמטיר עליהם מטר, הוא משל, כמו שתרגם יונתן על הנביאים, שתסתלק הנבואה עם הגלות, אמר ועל נביאיא אפקד דלא אתנבון עליהון נבואה, ואפשר לפרש ועל העבים אצוה, משל למניעת התוכחת. הנה אם כן באו במשל הזה שמונה דברים צריכים משפט, האחד כרם היה לידידי, השני בקרן בן שמן, השלישי ויעזקהו ויסקלהו, הרביעי ויטעהו שורק, החמשי ויבן מגדל בתוכו, הששי וגם יקב חצב בו, השביעי ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, השמיני הסר משוכתו והיה לבער וגומר, ואשיתהו בתה וגומר. והנה ביאר פתרונם ומשפטם בפסוקים הנמשכים:
(ז) כִּ֣י כֶ֜רֶם יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וְאִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה נְטַ֖ע שַׁעֲשׁוּעָ֑יו וַיְקַ֤ו לְמִשְׁפָּט֙ וְהִנֵּ֣ה מִשְׂפָּ֔ח לִצְדָקָ֖ה וְהִנֵּ֥ה צְעָקָֽה׃ {פ}
(7) For the vineyard of GOD of HostsIs the House of Israel,And the seedlings he lovingly tendedIs the citizenry of Judah.cThis sentence contains two word-plays: “And [God] hoped for mishpaṭ, And there is mispaḥ [exact meaning uncertain]; / For ṣedaqah, But there is ṣeʻaqah [lit. ‘outcry’].” And [God] hoped for justice,But behold, injustice;For equity,But behold, iniquity!
וּרְאֵה אָחִי מְלִיצָה נוֹרָאָה בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק ז' וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם מְשׁוּלִים כְּכֶרֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ה' ז'): "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל". מִכָּאן הָיָה ר' אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם כַּרְמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תָּצִיץ בּוֹ, (פֵּרוּשׁ: אֲפִלּוּ בְּעַיִן לֹא תַּבִּיט בָּהֶם לְרָעָה) וְאִם הֵצַצְתָּ בּוֹ אַל תֵּרֵד לְתוֹכוֹ, וְאִם יָרַדְתָּ לְתוֹכוֹ אַל תֵּהָנֵה מִמֶּנּוּ, וְאִם נֶהֱנֵיתָ מִמֶּנּוּ אַל תֹּאכַל מִפֵּרוֹתָיו, וְאִם הֵצַצְתָּ וְיָרַדְתָּ וְנֶהֱנֵיתָ וְאָכַלְתָּ מִפֵּרוֹתָיו סוֹפוֹ שֶׁל הָאִישׁ לְהִכָּרֵת מִן הָעוֹלָם. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
And see, my brother, this wondrous allegory in Tanna d'bei Eliyahu 7: "The children of Israel are compared to a vineyard, as it is written (Isaiah 5:7): 'For a vineyard of the L-rd of hosts is the house of Israel,' concerning which R. Eliezer Haladul said: 'The house of Israel, which is the vineyard of the Holy One Blessed be He — do not look at it [with ill intent]. And if you have looked at it, do not go down into it. And if you have gone down into it, do not derive benefit from it. And if you have derived benefit from it, do not eat of its fruit. And if you have looked, and gone down, and derived benefit from it, and eaten of its fruit, the end of that man [i.e., you] is to be cut off from the world."
וּמַה שֶּׁהִמְשִׁיל בְּשֵׁם הַכֶּרֶם, לְבַד שֶׁכָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲשׁוּבִין כְּכֶרֶם, כְּמוֹ דְּכָתוּב בִּישַׁעְיָה (ה' ז'): "כִּי כֶרֶם ד' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל", וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּכֶּרֶם הַזֶּה. לְבַד זֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ כֶּרֶם מְיֻחָד בְּגַן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הוֹלֵךְ הָאָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ; וְצָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ שְׁמִירָה יְתֵרָה לִנְטֹעַ בּוֹ נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּלְשָׁמְרוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל.
As to Solomon's using the word "vineyard," aside from the fact that all of Israel is considered a vineyard, viz. (Isaiah 5:7): "For the vineyard of the L-rd of hosts is the house of Israel," and every Jew has a portion in this vineyard— aside from this, everyone has a distinct vineyard in Gan Eden, as it is written (Koheleth 12:5): "A man goes to his eternal house." And he must take especial care with it, to plant it with pleasing growths and to guard it that it not spoil.
והנה השכינה הקדושה נקראת כרם כמו שאיתא בזוה"ק (בראשית צ"ו.) והוא בסוד הכתוב (שיר השירים ח', י"א) כרם היה לשלמה, והוא מטעם כי כר"ם הוא מספר עשר פעמים שם הוי"ה ורומז לכנסת ישראל בעת הזיווג שמקבלת ה' חסדים וה' גבורות כנודע.ולזה אמר הכתוב (ישעיה ה', ז') כי כרם ה' צבאות בית ישראל, כלומר כי הכרם של ה' צבאות אינו תלוי כי אם בבית ישראל שהם המתקנים הכרם לעבדה ולשמרה לעבדה במצוות עשה שהם הנטעים והאילנות המגדלין ענבי הכרם, והוא רמז אל הברכות והאורות היורדין לתוכה מאור אין סוף ברוך הוא, ולשמרה במצוות לא תעשה מכל דבר המזיק שלא יגע בה ערל וטמא וח"ו אם ישראל אינם כראוי אז הם כקוצים שמכלים הכרם וְיְקַו לעשות ענבים ויעש באושים (שם שם, ב').
ואמנם עוד יש בחינה גדולה מזו והוא הנקרא בית וכמו שאמרו ז"ל (פסחים פ"ח.) לא כיצחק שכתוב בו שדה אלא כיעקב שקראו בית, ואפשר לזה ירמז הכתוב (ישעיה ה', ז') כי כרם ה' צבאות בית ישראל כלומר כי ישראל המה כרם ה' ובאופן כשהוא בית ישראל כשהמה זוכים על ידי מעשיהם לעשות למעלה בחינת בית אז המה כרם ה' צבאות, לקבל ההשפעה מכל העשר מדות הקדושות שהם עשר פעמים שם הוי"ה העולה כרם. ואמנם ח"ו להיפך כשהאדם מתרחק מן האמת ומתקרב אל השקר מדור הקליפות אז ח"ו שולטין עליו ארבעה אבות נזיקין הידועים שהן השור זה רגל והבור והמבעה זה שן, שן בהמות, וההבער זה האש, ונרמזים במלת בשקר שהם ב'ור ש'ן ק'רן זה האש מלשון (שמות ל"ד, ל"ה) כי קרן עור פני משה וגו', ר'גל. או שירמוז הק' כפשוטו על קרן השור ויהיה ב'ור ש'ן ק'רן ר'גל כי כאשר האדם מתהלך בשק"ר מתעוררין נגדו אלו הנזיקין, והנה אותיות השניות מהנזיקין הללו עם הכולל עולים מספר כרם, ולזה אמר כי יבער איש שדה או כרם כלומר שיזיק ויקלקל את השדה והכרם והוא על ידי שישלח את בעירה ובער בשדה אחר כי התאוה נקרא בעירה כי הוא בוער ומתאוה לעשות והוא ישלח את בעירה שיתאוה ויבער בשדה אחר לעשות כל העשיות שלא לה' כי אם במקום אל אחר שהוא השקר שאינו לה' ואז הוא עושה מהד' של שדה ר' והנקודה מצטרפת לרגל הה"א ונעשה קוּף ונעשה שקר כנזכר לעיל ואז נעשה מאחד אחר ח"ו כי הוא עושה מהד' רי"ש ועומד בשדה אחר ממש ח"ו וכשהוא מגביר השקר אז ממילא מתקלקל השדה של הקדושה וכרם בית ישראל שלא יקבלו ההשפעה היורדת להם מהיחוד השלם הנרמז בכרם על ידי התגברות האבות נזיקין שהם בשקר ונעשה משדה שקר והכר"ם הוא בתוכן ח"ו באותיות השניות שלהם כאמור. ולזה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כנזכר למעלה שיראה לתקן את השדה והכרם על ידי התשובה ומעשים טובים ואז יתיחד וישלים כל בחינת היחוד והזיווג בבחינת עשר תעשר בכל העשר מאורות עליונים שהם עשר פעמים שם הוי"ה העולה כרם ואז יושפע וירד כל בחינת שפע ברכה והצלחה ושמחה ותענוג ונחת רוח לכל העולמות שלמעלה ומשם על כנסת ישראל ומשם על כל העולם שלמטה ובפרטות על עמו ישראל כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל אמן ואמן.
נראה כי הקב"ה קרא לנו כרם (ישעיה ה, ז), הוא מפני שהדבר שיש לו גדר נקרא כרם, ומסתמא הגדר הוא גם כן כדמיון האילן עצמו, לכן גם אנו נקראין כרם מפני שאנו דומין ליוצרינו, ופירוש כרם הוא לשון כְּרָם שהוא הקב"ה, אך אי אפשר לומר כך, רק הקב"ה צמצם אותנו, לכך כרם בגימטריא מצמ"ץ.
והאם גם בעצמך ובדעתך לא תבין זאת, שמע נא את דברי ישעי׳ הנביא (ישעי׳ ה׳ ז') כי כרם ד׳ צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו. כל בית ישראל הכרם של ד׳ הוא, ואיש ישראל הפרטי עץ יקר הוא שד׳ משתעשע בו אם רק הולך בדרכו, דרך התורה, וגם אתה נער ישראל שורק קטן. כשאנו מדברים עתה אליך, אין אנו יודעים עם מי מדברים ואף אתה לא תדע מי אתה ומה תהי׳ כשתתגדל בעבודתו ובתורתו, אם צדיק וגאון אשר שמו ילך מקצה העולם ועד קצהו, או אפילו עשיר עובד ד׳ מופלג בתורה ויראה בעל צדקה גדול, טוב לשמים וטוב לבריות אשר תפארת לעם ישראל כלו תהי׳, וכל אב ואם בו יתברכו לאמר לבניהם, ישימך אלהים כזה. כבר שמענו גם שמענו מהרבה אנשים גדולי ישראל, שבקטנותם לא הכירו בהם שום יתרון על חבריהם וכשהתמסרו לעבודתו יתברך גדלו והצליחו ועד לנצח בראש עם ישראל כלו נשארו, בצל תורתם ועבודתם כל בית ישראל יחסיון, ועד שיבא משיחנו באורם נסע ונלך.
And if you do not understand this on your own, with your own mind, please listen to the words of Isaiah the prophet (Isaiah 5:7) - "For the vineyard of the Lord of Hosts is the House of Israel, and the seedlings of his delight are the men of Judah." The whole House of Israel is the vineyard of the Lord and the individual Jewish man is His precious [vine]. Hence the Lord delights in him - so long as he follows His path, the path of the Torah. So you too, Jewish lad, are a small vine. When we are speaking to you now, we do not know with whom we are speaking. And you also don't know who you are and who you will be, when you grow in your divine service and in your Torah. [Perhaps] you will be a tzaddik and a giant, the name of whom will spread from one end of the world to the other; or perhaps even a wealthy servant of God distinguished by Torah [knowledge] and fear [of God], a great philanthropist - good to the Heavens and good to the creations - who will be the glory of the entire Jewish people, such that every father and mother will bless their children by saying, "May the Lord make you like him." How well have we heard about many great men of Israel that were not noticed as being any greater than their friends when they were little. But when they dedicated themselves to His service, may He be blessed, they grew and succeeded. And they became ensconced forever at the head of the Jewish people; the entire House of Israel is sheltered under the shade of their Torah and their service. and we will continue to walk by their light until the advent of our messiah.
(ח) ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
(8) Ah,Those who add house to houseAnd join field to field,Till there is room for none but youTo dwell in the land!
הוי מגיעי בית בבית וגומר, עד הוי משכימי בבקר, והפרשה הזאת היא כנגד המאמר השני שזכר מן המשל, באומרו כרם היה לידידי בקרן בן שמן, שכיוון בו כמו שפירשתי על מעלת ארץ ישראל, וכנגדו אמר הנביא הנה היתה ארץ ישראל כל כך משובחת, שהיו האנשים משתדלים מאד לקנות הקרקעות בה, והיה, מגיעי בית בבית ושדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, רוצה לומר עד שלא היה מקום פנוי, ואמר זה להודיע, שהיו משיגים גבול העניים בבית ובשדה, והיו גם כן מכריחים אותם שימכרו בתיהם ושדותיהם להם להיותם שכנים אליהם, ובאיכה רבתי אמרו (פתיח' כ"ב) שהיה העשיר מלוה לעני על ביתו ועל שדהו כדי לנוטלה ממנו, אמנם ריש לקיש דרש הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו, הגעתם חרבן ראשון לחרבן שני, מה חרבן ראשון ציון שדה תחרש, אף חרבן שני עד אפס מקום, מי גרם כל זה, שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודה זרה, וכלל הדבר שאמר הוי ואויה יהיה להם, שלא ישבו בארץ ה' והארץ תעזב מהם, וזהו אומרו והושבתם לבדכם בקרב הארץ והוא נאמר בתמיהה התחשבו שתשבו לבדכם בקרב הארץ שנים רבות: