מתוך בטחון בצור ישראל

התבוננו בכרזה הזו, על משמעויותיה האקטואליות:

• מה הכרזה מעוררת בנו? אילו רגשות?
• האם אנחנו רואים בעצמנו "נאמנים למגילת העצמאות"? האם חשוב שנהיה?

הפסקאות בדף הלימוד לקוחות מתוך הספר הזה עמ' 538-527:

פסקת הסיום של מגילת העצמאות:

מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.

• נסמן לעצמנו מתוך הפסקה שתי מילים שמעוררות בנו הזדהות - מהן?
• כיצד המילים "צור ישראל" מתפרשות בעולמך?

נאום זלמן רובשוב (לימים: שז"ר), בוועידת מפאי ב12 באפריל, אשר שימש כאחת הטיוטות המוקדמות של מגילת העצמאות:

לימיננו הצדק. אתנו מאוויי כל הדורות באומה. אתנו מצפון העולם. אתנו צוואת מיליוני קדושינו-מעונינו ואתנו רצון חיים האיתן של מיליוני שרידינו. עלינו קדושת הגבורה של לוחמינו-מגינינו, ואל אלוהי ישראל לנו לעזר.

• תנו כותרת לפסקה הזו
• אילו מילים היינו מוסיפים או מחסירים לפסקה הזו?
• אם פסקה כזו הייתה מגיעה לנוסח הסופי, האם נוכל לחתום עליה?

מתוך הדיון בישיבת מנהלת העם, 13.5.48:

אהרן ציזלינג, איש מפ"ם: לבסוף אני רוצה לעמוד על פסקה 22 (=19 בנוסח הסופי), "ובבטחנו בצור ישראל". אני מבקש לא לראות בזה פגיעה: אני מסכים לכל נוסח המזכיר יסודות אשר יהודים מאמינים בהם. אין לי כל צורך להתעלם מכך. אולם אין להטיל עלי ושכמותי שיכריזו "אני מאמין". אני מבקש להשמיט את הפסוק הזה. במקום זה אני מסכים להרחיב את היריעה בפסוקים המציינים עובדות ולנצוא נוסח מכובד אחר.

חיים משה שפירא, תנועת המזרחי: אנו חותמים על תעודה זו לא רק בשם הישוב היהודי בארץ ישראל אלא בשם 12 מיליונים יהודים בכל ארצות תבל, ואינני מעלה על דעתי שבתעודה היסטורית כזו ייפקד שם שמים. אפשר להיות לא דתי, אבל לא יתכן שלא להזכיר שם שמים כשאנו עמודים בכינון המדינה העברית. אני מוכן לערוך משאל אצל כל האפיקורסים - יגידו הם אם זה חטא. אם למישהו קשה לחתום עם תעודה זו - לנו מן הנמנע לחתום עליה בצורה שמציע ציזלינג. קשה לנו מאד להשלים עם אי-הזכרת אלקי ישראל. יהודים נהרגים יום יום ו"שמע ישראל" על שפתותיהם. הייתי רוצה שיהיה כתוב אלקי ישראל ולא רק "צור ישראל וגואלו". אלא שנמצאה פשרה.

• נסחו פסקת חתימה שבמגילה שיכתוב ציזלינג ובמגילה שיכתוב שפירא
• מה הטיעון החזק ביותר של ציזלינג ומה הטיעון החזק ביותר של שפירא?
• מי מהם נכון יותר לפשרה? מדוע?

דוד בן גוריון, באותה ישיבה:

לבסוף מלה אחת לגבי המלים "צור ישראל". נדמה לי שכולנו מאמינים, כל אחד על פי דרכו ולפי הבנתו. יש דבר אחד, בין שאר הדברים הטובים שיש ביהדות, והוא: "זאת תעשה" ו"זאת לא תעשה". איך להאמין - על זה איננו מצווים. כל אחד מאתנו, לפי דרכו והבנתו, מאמין בצור ישראל כפי שהוא מבין את זה. אין בזה (אני מביע את דעתי והרגשתי אני היהודית והאנושית) שום פגיעה ושום כפיה כשאנחנו אומרים שהננו בוטחים בצור ישראל. אני יודע מהו צור ישראל שהנני בוטח בו. בטוחני שחברי מימן יודע היטב במי הוא בוטח, ואני גם יודע כיצד חברי מהצד השני בוטח בו.

• האם מקובלים עלינו דברי בן גוריון? היינו מכריעים אחרת?

מתוך המאמר "על פשרה אצילית ומדרשים מנוגדים", שרגא בר און:

בן גוריון טבע כאן את העיקרון של "אחדות הניסוח וחירות הפירוש". כל הזרמים הציוניים יכולים בו בזמן להסכים על הצירוף ולהעניק לו משמעויות שונות ואף סותרות...

אף לא אחד מהצדדים הרגיש שדעת הרוב נכפתה עליו בענייני אמונות ודעות. הגישה הממלכתית גברה. המילה "אלוהים" לא נכנסה למגילה, אבל מי שרצה לראות את אלוהים בבירור במגילה - יכול היה לראותו בכינוי המסורתי "צור ישראל".

הרב יואל בן-נון, בספרו "נס קיבוץ גלויות", עמ' 299:

"מתוך ביטחון בצור ישראל" שבחתימת המגילה, אינו סתם ביטוי של פשרה בין ציונים דתיים ושאינם גתיים, כמו שרגילים לשמוע בפרשנות שטחית, אלא ביטוי נאמן ומדויק לרוחה של מגילת העצמאות מתחילתה ועד סופה, ולחיבור בין היהדות והישראליות שהוא נשמת אפה. כל ניסוח "יהודי" יותר או "ישראלי" יותר היה פוגם את העיקר - את הזהות היהודית-הישראלית המתחדשת במדינת ישראל.

• האם הכרעתו של בן גוריון יכולה לשמש עבורנו מודל?