עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשָׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:
מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיָּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וַחֲזֶרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פָּסַח:
מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בְּפֶסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים כוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לָרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:
וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכְלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכְלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:
הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:
On the eve of Passover, adjacent to minḥa time, a person may not eat until dark, so that he will be able to eat matza that night with a hearty appetite. Even the poorest of Jews should not eat the meal on Passover night until he reclines on his left side, as free and wealthy people recline when they eat. And the distributors of charity should not give a poor person less than four cups of wine for the Festival meal of Passover night. And this halakha applies even if the poor person is one of the poorest members of society and receives his food from the charity plate. The tanna describes the beginning of the Passover seder. The attendants poured the wine of the first cup for the leader of the seder. Beit Shammai say: One recites the blessing over the sanctification of the day, i.e., the kiddush for the Festival: Who blesses Israel and the Festivals, and thereafter he recites the blessing over the wine: Who creates fruit of the vine. And Beit Hillel say: One recites the blessing over the wine and thereafter recites the blessing over the day. The attendants brought vegetables before the leader of the seder prior to the meal, if there were no other vegetables on the table. He dips the ḥazeret into water or vinegar, to taste some food before he reaches the dessert of the bread, i.e., the bitter herbs, which were eaten after the matza. They brought before him matza and ḥazeret and ḥaroset, and at least two cooked dishes in honor of the Festival. The tanna comments that this was the practice, although eating ḥaroset is not a mitzva but merely a custom. Rabbi Eliezer ben Tzadok says: Actually, it is a mitzva to eat ḥaroset. And in the period when the Temple stood and they offered the Paschal lamb, they brought before him the body of the Paschal lamb. The attendants poured the second cup for the leader of the seder, and here the son asks his father the questions about the differences between Passover night and a regular night. And if the son does not have the intelligence to ask questions on his own, his father teaches him the questions. The mishna lists the questions: Why is this night different from all other nights? As on all other nights we eat leavened bread and matza as preferred; on this night all our bread is matza. As on all other nights we eat other vegetables; on this night we eat bitter herbs. The mishna continues its list of the questions. When the Temple was standing one would ask: As on all other nights we eat either roasted, stewed, or cooked meat, but on this night all the meat is the roasted meat of the Paschal lamb. The final question was asked even after the destruction of the Temple: As on all other nights we dip the vegetables in a liquid during the meal only once; however, on this night we dip twice. And according to the intelligence and the ability of the son, his father teaches him about the Exodus. When teaching his son about the Exodus. He begins with the Jewish people’s disgrace and concludes with their glory. And he expounds from the passage: “An Aramean tried to destroy my father” (Deuteronomy 26:5), the declaration one recites when presenting his first fruits at the Temple, until he concludes explaining the entire section. Rabban Gamliel would say: Anyone who did not say these three matters on Passover has not fulfilled his obligation: The Paschal lamb, matza, and bitter herbs. When one mentions these matters, he must elaborate and explain them: The Paschal lamb is brought because the Omnipresent passed over [pasaḥ] the houses of our forefathers in Egypt, as it is stated: “That you shall say: It is the sacrifice of the Lord’s Paschal offering for He passed over the houses of the children of Israel in Egypt, when he smote the Egyptians, and delivered our houses” (Exodus 12:27). Rabban Gamliel continues to explain: The reason for matza is because our forefathers were redeemed from Egypt, as it is stated: “And they baked the dough that they took out of Egypt as cakes of matzot, for it was not leavened, as they were thrust out of Egypt and could not tarry, neither had they prepared for themselves any victual” (Exodus 12:39). The reason for bitter herbs is because the Egyptians embittered our forefathers’ lives in Egypt, as it is stated: “And they embittered their lives with hard service, in mortar and in brick; in all manner of service in the field, all the service that they made them serve was with rigor” (Exodus 1:14). The tanna of the mishna further states: In each and every generation a person must view himself as though he personally left Egypt, as it is stated: “And you shall tell your son on that day, saying: It is because of this which the Lord did for me when I came forth out of Egypt” (Exodus 13:8). In every generation, each person must say: “This which the Lord did for me,” and not: This which the Lord did for my forefathers. The mishna continues with the text of the Haggadah. Therefore we are obligated to thank, praise, glorify, extol, exalt, honor, bless, revere, and laud [lekales] the One who performed for our forefathers and for us all these miracles: He took us out from slavery to freedom, from sorrow to joy, from mourning to a Festival, from darkness to a great light, and from enslavement to redemption. And we will say before Him: Halleluya. At this point one recites the hallel that is said on all joyous days. Since one does not complete hallel at this point in the seder, the mishna asks: Until where does one recite hallel? Beit Shammai say: Until “Who makes the barren woman dwell in her house as a joyful mother of children, halleluya” (Psalms 113:9). And Beit Hillel say: Until “Who turned the rock into a pool of water, the flint into a fountain of waters” (Psalms 114:8). And one concludes this section of hallel with a blessing that refers to redemption. Rabbi Tarfon says that although one should recite: Who redeemed us and redeemed our forefathers from Egypt, one who did so would not conclude with the formula: Blessed are You, Lord. Rabbi Akiva says that one recites a different version of this blessing: So too, the Lord our God and the God of our forefathers will bring us to future holidays and Festivals in peace, happy over the building of Your city and joyous in Your service. And there we will eat from the Paschal lamb and other offerings, etc., until: Blessed are You, Lord, Who redeemed Israel. They poured for the leader of the seder the third cup of wine, and he recites the blessing over his food, Grace After Meals. Next, they pour him the fourth cup. He completes hallel over it, as he already recited the first part of hallel before the meal. And he also recites the blessing of the song at the end of hallel over the fourth cup. During the period between these cups, i.e., the first three cups established by the Sages, if one wishes to drink more he may drink; however, between the third cup and the fourth cup one should not drink. One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. If some of the participants at the seder fell asleep, thereby interrupting their meal, they may eat from the Paschal lamb when they awake. If the entire company fell asleep, they may not eat any more. If they all fall asleep, this is considered a complete interruption, and if they were to resume their meal it would be akin to eating the offering in two different places. Rabbi Yosei says: If they dozed they may eat from the Paschal lamb when they awake, but if they fell fast asleep they may not eat from it. The Sages further said: The Paschal lamb after midnight renders one’s hands ritually impure, as it becomes notar, an offering that remained after the time when they may be eaten has expired; and the Sages ruled that both piggul, offerings that were invalidated due to inappropriate intent while being sacrificed, and notar render one’s hands ritually impure. If one recited the blessing over the Paschal lamb, which is: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to eat the Paschal lamb, he has also exempted himself from reciting a blessing over the Festival offering. The blessing for the Festival peace-offering of the fourteenth of Nisan is: Who sanctified us with His mitzvot and commanded us to eat the offering. However, if he recited the blessing over the Festival offering, he has not exempted himself from reciting a blessing over the Paschal lamb. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: This blessing does not exempt one from reciting a blessing over this one, and that blessing does not exempt that one, as there is a separate blessing for each offering.
פרק י סודר את הלכות ליל הסדר ומנהגיו. הלכות ליל הסדר נדונו בהרחבה בספרות ראשונים ובספרות המחקר. אף אנו עסקנו בעניין בהרחבה, ונסתפק כאן בסיכום קצר יותר של הדברים המבוסס על ספרנו על הגדת הפסח.
הפרק העשירי של משנת פסחים משמש יסוד להעלאת סדר ליל פסח בתקופת התנאים. כפי שיתברר לנו בהמשך דברינו, הפרק אינו מתאר את ליל פסח בימי הבית אלא בימיהם של חכמי יבנה. כפי שהעלינו במבוא למסכת, משנת פסחים כולה ערוכה לפי סדר הזמנים, החל מבדיקת החמץ בליל ארבעה עשר (פרק א), ביעורו (פרק ב), אפיית המצה (פרק ג) ונוהגי ערב פסח (פרק ד). הפרקים חמישי-תשיעי דנים בענייני קרבן פסח: סדר שחיטת קרבן הפסח. הפרק העשירי עוסק בליל הסדר ומקומו לאחר פרק ה העוסק בשחיטת הפסח; אולם נראה שהוא לא היה חלק של המבנה הראשוני של מסכת פסחים שהעלה את חג הפסח כדמותו בימי הבית.
הפרק העשירי מעלה את סדר ליל הפסח שלאחר החורבן, ובא לאחר שהסתיים הדיון בהלכות הפסח של ימי הבית. אמנם גם בפרק זה (משנה ו) נזכרת מחלוקת אחת של בית שמאי ובית הלל בעניין קריאת ההלל; ההלל נקרא בסעודת הפסח: את חלקו הראשון קוראים לפני הסעודה ומברכים על הגאולה, וגומרים את ההלל לאחר הסעודה. המחלוקת היא עד היכן קוראים בהלל לפני הסעודה. מחלוקות בית שמאי ובית הלל נובעות בדרך כלל מתוך המציאות של ימי הבית. אולם כאמור, אף בימי הבית קראו את ההלל בשעת הסעודה, ועורך המשנה שיבץ את המחלוקת הקדומה בפרק המתאר את סדר הפסח לאחר החורבן. המחלוקת האחרת בין בית שמאי לבית הלל היא שבית שמאי אומרים שבעת אמירת הקידוש יש לברך תחילה על היום ואחר כך על היין, ובית הלל אומרים שיש לברך תחילה על היין ואחר כך על היום (משנה א). אולם מחלוקת זו אינה מיוחדת לליל סדר פסח. הם חלוקים בשאלה זו אף לגבי ליל שבת וימי מועד אחרים (ברכות פ"ח מ"א), ועורך הפרק שלפנינו שיבץ מחלוקת זו גם בפרק הסודר את ליל הסדר ואת הקידוש שיש לומר בתחילתו. גם בימי הבית בירושלים ומחוצה לה קידשו בליל פסח על היין, והיו קיימות שתי שיטות: יש שהקדימו את הברכה על היין ויש שהקדימו את הברכה על היום.
החכמים הנזכרים בפרק וחלוקים בפרטי סדר פסח, כרבי אלעזר ברבי צדוק (משנה ג), רבן גמליאל, רבי טרפון ורבי עקיבא, כולם בני דור יבנה. במשנה ג נאמר: "הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת ושני תבשילין... ובמקדש היו מביאים לפניו גופו שלפסח", הרי שהתיאור של מהלך הסדר שבמשנה הוא במציאות שלאחר החורבן, ואינו אלא כמזכיר שבמקום שני התבשילים היו מביאים במקדש בשעה זו את גופו של פסח. בין השאלות שב"מה נשתנה", לפי נוסח המשנה (משנה ד), באה השאלה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כלו צלי". שאלה זו מתפרשת כמכוונת לקרבן הפסח שנאכל צלי. אולם גם לאחר החורבן היו שאכלו גדי מקולס שהוא כולו צלי אש כקרבן הפסח, ואף ברכה מיוחדת לכך מצינו בהגדות בנוסח ארץ ישראל, ואף בכמה נוסחאות בבליות קדומות.
ערב פסחים – כך ברוב כתבי היד של המשנה ושל התוספתא, אולם יש אף שגורסים במשנה וגם בתוספתא: ערבי פסחים, והכוונה לפסחים שבכל שנה ושנה. סמוך למנחה – קרוב לזמן המנחה, הוא זמן המנחה הקטנה שהוא בשעה תשע ומחצה של היום, וסמוך למנחה הוא כחצי שעה לפני זמנה, כלומר בשעה תשע לערך, שהוא לפי השעון הנהוג כיום בשעה שלוש לערך. התלמוד הבבלי מנסה לחלק בין מנחה ל"סמוך למנחה", אך החלוקה נדחית, ונדון בכך להלן.
לא יאכל אדם עד שתחשך – הלכה זו אמורה אף לערבי שבתות ומועדים אחרים. בתוספתא ובשני התלמודים (תוס', ברכות פ"ה ה"א; ירו', לז ע"ב; בבלי, צט ע"ב) נאמר כי הטעם לאיסור הוא "כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה". נראה שטעם זה הוא טעם משני נוסף, או ניסוח כוללני, וראשיתו של האיסור היא כנגד הנוהג של אנשים רמי מעלה לשבת לסעודת היום בשעת מנחה, שהרי הם לא עבדו והיו יכולים להתפנות לסעודת היום בשעה מוקדמת, וכמו שאמור בברייתא (בבלי, קז ע"ב): "אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך". ההדגשה, אפוא, אינה על הימנעות מטעימה ומאכילה אלא על הימנעות מהסבה לסעודת היום כבר בשעה התשיעית, בשעת מנחה (תוס', סוכה פ"ד הי"א-הי"ב; בבלי, שבת לה ע"א). מתיאור התקיעות שתקעו בערב שבת כדי להפסיק את העבודה ולהבדיל בין קודש לחול עולה בבירור כי העם עבד בשדות עד סמוך לכניסת השבת, וההלכה שאסרה לשבת לסעודה כבר בשעה התשיעית התכוונה לעשירים שלא יֵשבו לסעודת שבת כשאחיהם עדיין עובדים בשדות ובעיר. גם בימי חול אכלו עם השקיעה, ומשום כך ניתן היה לקבוע את זמן קריאת שמע בערבית: "משעה שבני אדן נכנסין לוכל פיתן בלילי שבתות, דברי רבי מאיר".
בתוספתא ובתלמודים שציינו מובאת מחלוקת בהלכה זו בין רבי יהודה, האוסר לאכול בערב שבת עד שתחשך, לבין רבי יוסי, האומר שהולך ואוכל עד שתחשך. לפי התלמוד הירושלמי משנתנו היא בשיטת רבי יהודה, אולם לפי הבבלי בערב פסח אף רבי יוסי סבור שאסור לאכול עד שתחשך. על כל פנים, המעשה המובא באגריפס המלך מוסב רק כלפי פסח, ואף במשנה הוא נשנה בסתם רק כלפי פסח. ההבדל בין סוגיית הבבלי והירושלמי בעניין היא דוגמה טובה להבדל בין התלמודים. כאמור, האיסור לאכול בערב פסח מופיע כמחלוקת לגבי שבתות וימים טובים. הירושלמי מסיק בפשטות שרבי יוסי, המתיר, יתיר זאת גם בערב פסח. הירושלמי אינו מוטרד כלל מכך שמשנתנו חוזרת על מחלוקת המופיעה במקום אחר, וגם לא מכך שרבי יוסי אינו נזכר במפורש. הבבלי רואה בכך כפילות, רמז לחידוש שיש ללמדו מן הדברים. על כן נפתחת סוגיה ארוכה שנועדה ליישב את הכפילות. הבבלי דוחה את האפשרות שמשנתנו מחדשת משהו לרבי יהודה, ומקבל בקושי את האפשרות שמשנתנו היא כדעת הכול, כלומר שרבי יוסי יודה שבערב פסח אסור לאכול עד חשכה. הוא גם אינו מקבל את האפשרות שמשנתנו היא כדעה שלישית, או כדעת ה"ההלכה", כרבי יהודה בערב פסח וכרבי יוסי בשבת.
אפילו עני שבישראל – המושג "עני" יש שפירושו בלשון חכמים אדם סתם, שאינו עשיר או שאינו רם מעלה. כל זאת משום ש"עניות מצויה" (ירו', נדרים פ"ט ה"ד, מא ע"ג). הדיון ב"עני" תוך כוונה לסתם אדם מופיע גם במקורות נוספים. לא יאכל עד שיסב – בימי התנאים נהגו היהודים לאכול את סעודתם, במיוחד בסעודה חגיגית, כדרכם של היוונים והרומיים, שעונים על הזרוע השמאלית ואוכלים ביד ימין מעל שולחנות קטנים שהושמו לפני כל סועד. הירושלמי מסביר: "לפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות . אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות" (לז ע"ב) (איור 40) (איור 41).
בתלמוד הירושלמי נדרשו כמה דרשות בשאלה "מנין לארבעה כוסות" (לז ע"ג), וידועה הדרשה כנגד ארבע לשונות של גאולה החוזרת ונשנית בספרי הראשונים, אולם לא הדרשה הביאה את הנוהג אלא הנוהג הוא שיצר את הדרשה. חוקרים בימינו עמלו להשוות את סדר סעודת הפסח לסדרי הסעודה בעולם ההלניסטי, שיש בהם קווים משותפים אחדים לסדר הסעודה כפי שמתואר בתוספתא ברכות (פ"ד ה"ח-ה"ט; שם פ"ה ה"ה). אלא שבאותן סעודות אין מסגרת של ארבע כוסות, ואין לנו ארבע כוסות בסעודות היהודיות האחרות כגון סעודת שבת או סעודת נישואין. לדעתנו ארבע הכוסות קשורות להלכה ולנוהג לברך על היין בכל מסגרת של ברכות במעמד חגיגי. כך מברכים על היין בברכת הקידוש, בהבדלה, בנישואין, בברית המילה וכיוצא באלו. בימי שבת מברכים על היין בקידוש ובברכת המזון, ובליל פסח מברכים על ארבע כוסות: בקידוש, עם סיום קריאת ההגדה וברכת הגאולה, בברכת המזון ובסיום קריאת ההלל. כך ערוכה שתיית הכוסות במשנתנו. להלן נראה שהייתה קיימת אף מסורת שחייבה חמש כוסות, ואותה כוס חמישית קשורה לאמירה – קריאת הלל הגדול.
אפילו מן התמחוי – התמחוי הוא קופת הצדקה המחלקת מזון לעני הנצרך, לדך שבעניים (משנה, פאה פ"ח מ"ז). בכל ימות השנה, לרבות בשבתות ובחגים, לא חילקו יין לקידוש (תוס', פאה פ"ד ה"ח). ברשימת המצרכים שהעני זכאי לקבל לשבת לא נכלל יין, וקופת התמחוי חייבת לספק יין לנצרכיה רק לקראת ליל פסח. פסח היה זמן מובהק של שתיית יין. גם נשים חייבות בשתיית יין בליל הסדר, ומשנת נדרים מדגישה שמי שנודר לא לשתות יין סתם כוונתו עד הפסח, שבו שתיית היין נהוגה (נדרים פ"ח מ"ה).
ההוספה בתוספתא קובעת את כמות היין של ארבע הכוסות, שבכל כוס צריכה להיות רביעית יין, אלא שהיין יכול להיות בין יין חי ובין יין מזוג: "...מארבע כוסות של יין שיש בהן כדי רביעית, בין חי בין מזוג בין חדש בין ישן" (תוס', פ"י ה"א). הקדמונים לא שתו בדרך כלל יין חי אלא מזוג במים ביחס של 2:1 או 3:1 ,ולזה באה תוספתו של רבי יהודה: "ובלבד שיהא בו טעם יין ומראה".
מזגו לו כוס ראשון בית שמי אומרים מברך על היום ואחר כך מברך על היין – המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אינה בסעודת פסח בלבד אלא אף בקידוש בלילי שבתות ומועד, ושנויה כמחלוקת במשנת ברכות (פ"ח מ"א) ובתוספתא שם (פ"ה הכ"ה). מדובר בקידוש, ושני הבתים מסכימים כי הקידוש כולל שני מרכיבים: ברכה על היום, כלומר ברכת "מקדש השבת" או "מקדש ישראל וראש השנה" וכיוצא באלו, והברכה השנייה היא ברכת "בורא פרי הגפן", ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום – המשנה אינה מנמקת את המחלוקת והעדות לנימוקים היא רק בתוספתא, ומקבילותיה בתלמודים. גם במשנה זו וגם במשניות הבאות באותו פרק בברכות שני הסברים לפחות לכל מחלוקת, וההסברים מבטאים לעתים גישות שונות ממש. מצב זה מתיר לנו לחפש הסברים נוספים למחלוקות, שכן נראה שהתנאים המאוחרים כבר מעניקים למחלוקת הקדומה טעמים המשקפים את עולמם ההלכתי, ואינם מסורת קדומה.
בתוספתא שני טעמים לכל אחד משני הבתים. טעמם הראשון של בית שמאי הוא "שהיום גורם ליין שיבא", כלומר הקידוש הוא אמנם על יין, אך עושים קידוש ומביאים את היין בגלל החג או השבת. הטעם השני הוא שהיום קדם ליין, "וכבר קדש היום ועדיין יין לא בא". הווה אומר שחובת היום קדמה, מבחינה כרונולוגית, לחובת היין. חובת היום מתחילה עם כניסת השבת, ואילו חובת היין חלה רק לפני שתייתו. גם לבית הלל שני טעמים. הראשון הוא "שהיין גורם לקדושת היום שתאמר", כלומר אם לא היה יין לא היה קידוש, והשני הוא הכלל שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם: "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה". על יין מברכים בכל הזדמנות, וברכת המועד נדירה יותר.
לכל אחד מהצדדים שני נימוקים; הראשון ענייני, מה גורם למה, והשני פורמלי. הנימוק "שהיין גורם לקדושת היום" חלש למדי, שהרי גם אם אין יין צריך לומר ברכות לקדושת היום. היין נחוץ לקידוש, אך מוגזם לראות בו את עילת הקידוש. גם נימוק התדירות בעייתי במקצת. הכלל עצמו ידוע ממקורות תנאיים הדנים בסדרי המקדש: "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו. התמידים קודמין למוספין, מוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש, מוספי ראש חדש קודמין למוספי ראש השנה, שנאמר..." (משנה, זבחים פ"י מ"א; הוריות פ"ג מ"ו; תוס', זבחים פ"י ה"א, עמ' 494). בהתאם לכלל זה גם נקבע שקרבן התמיד יישחט לפני קרבן הפסח (משנה, פסחים פ"ה מ"א). העברתו של הכלל לסדר התפילות או הקידוש אינו פשוט ומובן מאליו. מעבר לכך, האם בית שמאי חולקים על כלל זה המוצג כאילו היה מקובל על הכול? התוספתא ומקבילותיה מציגות את המחלוקת כנובעת משיקולים טכניים, ואולי מן הראוי לחפש את ההסבר העיקרי והמקורי במשמעות הפנימית של הברכות.
ייתכן שההסבר הוא ביחסם של שני הבתים למהותו של עולם. בהלכות מספר בולטת מחלוקת "תאולוגית" עקרונית בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סבורים שריבונו של עולם ניצב במרכז, וכל ימות החול נועדו לשמש מסגרת והקדמה ליום הקדוש, ואילו בית הלל מציגים את החול כמטרת הבריאה. כך, למשל, שני הבתים נחלקים מה נברא קודם, שמים (בית שמאי) או ארץ (בית הלל). בית שמאי סוברים שיש להכין את האוכל לשבת במשך כל ימות השבוע: "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר 'ברוך ה' יום יום'. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך [מאחד (יום ראשון) הכן שבתך], ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום" (בבלי, ביצה טז ע"א). כמו כן: "שמאי הזקן אומר: זכרה עד שלא תבוא, ושמרה משתבוא. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו. לקח חפץ טוב אמר זה לשבת, כלי חדש אומר זה לשבת". אם כן, בית הלל סבורים שכל יום הוא "ברוך" וכל מעשה הוא לשם שמים, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (פסיקתא רבתי, כג, קטו ע"ב), ובית שמאי מתרכזים ביום השבת בלבד. הלל הזקן היה יוצא להתרחץ ורואה בכך קיום מצווה של טיפול בגוף. להלל ולבית הלל גישה המעמידה את האדם במרכז (גישה "אנתרופוצנטרית"). האדם נוצר על ידי בורא עולם, וקיומו הוא בבחינת מצווה רבה. בית שמאי מעמידים את האל במרכז, והאדם נוצר כדי לקיים את מצוותיו (גישה "תאוצנטרית").
על כן, בסעודת השבת החגיגית בית הלל מדגישים את המצווה לשתות יין ורואים בה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה, ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבת את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג.
כפי שיתברר לנו בהמשך דיוננו יש דעות חלוקות בהלכות סדר פסח ובנוסח ההגדה ויש להן הד בנוסחאות של הגדת פסח, אולם בכל ההגדות כולן ובסידורים למיניהם אין כל הד לדעת בית שמאי, ובכולם באה בראש ברכת היין ולאחר מכן קידוש היום (איור 42).
כפי שיתברר לנו בהמשך דיוננו יש דעות חלוקות בהלכות סדר פסח ובנוסח ההגדה ויש להן הד בנוסחאות של הגדת פסח, אולם בכל ההגדות כולן ובסידורים למיניהם אין כל הד לדעת בית שמאי, ובכולם באה בראש ברכת היין ולאחר מכן קידוש היום (איור 42).
הלכה ד בתוספתא אינה חלק בתהליך סעודת הפסח או סדר הפסח, אלא מתקשרת לשתיית הכוס הראשונה של היין, ומוסיפה שיש לשמח את בניו ואת בני ביתו ברגל, ובמה משמחם – ביין. "בני ביתו" פירושו, כבמקומות אחרים, אשתו, ובמפורש בירושלמי: "תני צריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן ביין, רבי יודה אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם" (לז ע"ב). בבבלי שונה רב יוסף: "בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין" (קט ע"א). הברייתא נמצאת כלשונה בתלמוד הירושלמי והבבלי, אולם בתלמוד הבבלי נזכרות רק הנשים. הלכה זו מוזכרת בהמשך ההלכה על שתיית כוס ראשונה מפני שאף הנשים חייבות בארבע כוסות ובשאר חלקי סדר הפסח. כל זאת בניגוד לדרכן של נשים כל השנה שאינן שותות יין, שכן רק נשים עשירות רגילות ביין.
הביאו לפניו – יש המפרשים שהביאו לפניו את השולחן, אולם יש המפרשים שהביאו את הירקות לאכילה, ואף נוסחאות רבות גורסות: הביאו לפניו ירקות וחזרת. מלשון המשנה נראה שטיבל בחזרת, כלומר הטיבול של ירקות בחזרת לא היה פעולה חד פעמית של טבילה אחת אלא מעשה ממושך: מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת הפת – כלומר ממשיך עד שמגיע זמנו של עיקר הסעודה. כידוע הסעודה החגיגית בארץ ישראל החלה בסדרה ארוכה של מְתאבנים, וסעודת הפסח נוסדה על בסיס זה. פרפרת הפת היא הבשר הנאכל עם הפת, וזהו ששנינו בתוספתא "השמש מכביש בבני מעים ונותן לפני האורחין" (פ"י ה"ה), כלומר טובל אף בחלקים מן הבהמות הנשחטות ונותן לפני האורחים כדי לעורר תיאבון, מעין הכנה לארוחה. נראה שמציאות זו משתקפת תוך הרחבה בהגדה מן הגניזה שפרסם גרינסטון, ובקטע אחר שפרסם פליישר ובא אחר הקידוש מברכים ברכה על נטילת ידיים, ברכה על פרי האדמה, ברכה על פרי העץ, על הארץ ופרי העץ, על מיני מעדנים וברכות אחרונות. כל אלו באים לפני "מה נשתנה" וההגדה.
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת אף על פי שאין חרוסת מצוה רבי לעזר ברבי צדוק אומר מצוה – הבאת המצה היא פתיחתה של סעודת הפסח. מלשונה של המשנה נראה לכאורה שסעודת הפסח, כולל מצה, חזרת, חרוסת ושני תבשילים, ובמקדש גופו של פסח, באה בשעה זו, ורק אחר כך באה מזיגת הכוס השני, שאלות הבן וההגדה המרומזת במשניות הבאות. ואמנם כך פירשו אחדים מן הראשונים שמשנתנו באה ללמדנו ש"בזמן שבית המקדש קיים היו עושים כל הסדר אחר הסעודה", והחזיקו אחריהם מפרשי ההגדה וחוקרים בדורות האחרונים, שכל הסדר, כולל השאלות של הבן וקריאת ההגדה היה אחר הסעודה, והכוס השני הנזכר במשנה הבאה היינו היין שבא בתוך המזון. כל זאת בניגוד לסדר המקובל בימינו, לפחות מימי הגאונים, כבעדות רב נטרונאי (ליהמן, הגדה, עמ' תתקפד), רב עמרם (סידור רב עמרם, עמ' קיב-קיג) ורב סעדיה (סידור רב סעדיה, עמ' קלו ואילך) ומצוי בכל קטעי הגניזה, בין אלה שמהלכים בנוסח ארץ ישראל ובין אלה שמהלכים בנוסח בבל, והוא הנוסח הנהוג לערך בהגדה שלפנינו. בכל הנוסחאות כתוב וערוך הסדר שמוזגים כוס שני ועליו קוראים את ההגדה ומסיימים בברכת הגאולה, ולאחר מכן אוכלים את המצה ואת המרור בטיבול שני.
אולם הנחתם של הראשונים והחוקרים על סדר ליל פסח בימי הבית ובימי המשנה אינה תואמת כלל את שעולה מהצעת הדברים בתוספתא ובמשנה עצמה. בתוספתא למשנתנו אנו שונים: "בני העיר שאין להן מי שיקרא את ההלל, הולכין לבית הכנסת וקורין פרק ראשון והולכין ואוכלין ושותין, וחוזרין ובאין וגומרין את כולו" (פ"י ה"ח), הרי שהסעודה באה לאחר קריאת ההגדה וקריאת הפרק הראשון של ההלל. כך הם הדברים אף במשנה ו. אחר שמשנה ד ומשנה ה מציעות את סדר ההגדה, המשנה מסיימת: "לפיכך אנו חייבים להודות להלל... ונאמר לפניו הללויה", ובמשנה ו חלוקים בית שמאי ובית הלל "עד היכן הוא אומר" בהלל, שבית שמאי סבורים עד "אם הבנים שמחה" ובית הלל עד "חלמיש למעיינו מים" ומברכים על הגאולה, ואחר כך במשנה ז נאמר שמוזגים לו כוס שלישי ומברך על מזונו ועל הכוס הרביעי גומר את ההלל. אילו לא בא קרבן הפסח או הסעודה לאחר הפרק הראשון של ההלל אלא לפני ההלל (כבר במשנה ג), מה טעם להפסיק בהלל לברכת המזון ולסיים את ההלל רק אחר ברכת המזון? לשון אחר: הסדר במשנה סביר רק אם נפרשה בהתאם לתוספתא, שבהפסקה שבהלל באה הסעודה ובימי הבית קרבן הפסח.
סדר זה עולה גם מתוך מדרש ההלכה הדורש את הכתוב "והגדת לבנך" (שמות יג ח): "שומע אני מראש חדש? תלמוד לומר: ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום? תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך", הרי שיש לעסוק בהגדה בשעה שיש מצה ומרור לפניך ולא לאחר הסעודה. זאת ועוד, כאמור, כל הנחת היסוד בדבר קיומו של ליל סדר סדור וערוך בימי הבית אין לה כל הוכחה במקורות.
המשנה באה ללמדנו שלאחר הכוס הראשונה, שהיא קידוש היום, מטבל בחזרת עד שעת הסעודה. בשעת המזון העיקרי באות עם המצה חזרת וחרוסת. שלא כרגיל בשאר ימות השנה מביאים פעם נוספת ירקות כדי להדגיש את אכילת המרור. בימי קיום המקדש הביאו בשעה זו גופו של פסח. בימי הבית לא הייתה כל מניעה להביא בשעה זו את גופו של פסח כי לפני אכילת הקרבן רק קראו פרק אחד בהלל, אולם בימים שלאחר החורבן לא הביאו עדיין בשעה זו את שני התבשילים או את שני מיני הבשר (בבלי שם, לפי אחת הדעות) כי עדיין לא נשאלו השאלות הנזכרות במשנה הבאה, ועדיין לא סיפרו ודרשו ביציאת מצרים על המסורות והנוהגים השונים שעליהם סיפרו בנוסף לקריאה ביציאת מצרים.
המפרשים, ראשונים ואחרונים, שפירשו שבימי הבית או אף בימי התנאים נערכה תחילה הסעודה ואחר כך נשאלו השאלות של "מה נשתנה" ונאמרה ההגדה בשלמותה, באו לידי פירושם מפני שהניחו כדבר מובן מאליו כי קריאת ההגדה נהגה בימי הבית, ואם נאמר במשנה לפני קריאת ההגדה "ובמקדש מביאין גופו שלפסח" ובימי התנאים "שני תבשילין", הרי שתחילה נערכה הסעודה ואחר כך באה ההגדה. אולם כפי שראינו, המילים "ושני תבשילין" אינן בנוסחאות העיקריות, ובימי הבית לא הייתה קריאת ההגדה, לכן בימי הבית הביאו מיד לאחר הפרפראות את "גופו של פסח" ורק קראו פרק ראשון בהלל, אולם בימי התנאים היו פותחים בשעה זו את ההגדה ומסיימים בברכת הגאולה, ורק לאחר מכן באה הסעודה וברכת המזון וסיום קריאת ההלל.
החזרת מופיעה במשנה במקומו של המרור, ואכן כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ו) ולהלן (מ"ה) חזרת הייתה המרור המועדף על חכמים. במשנה מופיע מרכיב שלישי והוא החרוסת, שאיננה נזכרת בתורה, ובמשנה מתנהל ויכוח האם היא בבחינת מצווה או נוהג ראוי בלבד. מתקבל הרושם שהיה מקובל להטביל את החזרת (המרור) בחרוסת, והדיון הוא האם ההטבלה היא מצווה. הבבלי מסביר שהדיון הוא האם מטבילים בשביל לקיים מצווה או כדי לעמעם את טעמו של המרור (קטז ע"א). כפי שנראה במשנה הבאה, הבבלי לא הכיר את הטבלת הירקות, ולכן נדרש להסברים מיוחדים. אבל לפי המשנה והירושלמי, את הירקות הטבילו (כבכל יום), והוויכוח הוא האם ההטבלה צריכה להיות דווקא בחרוסת או בכל דבר אחר.
התוספתא חוזרת על הדברים שבמשנה (פ"י ה"ט) ומוסיפה: "מעשה ואמר להם רבי לעזר ברבי [צדוק] לתגרי לוד בואו וטלו לכם תבלי מצוה" (פ"י ה"י). "תבלין" הוא אפוא מילה מקבילה לחרוסת, ומבהירה אותה. ברייתא זו מלמדת שהנוהג לאכול חרוסת חוזר לימי הבית או לראשית דור יבנה, ורבי אלעזר ברבי צדוק הוא בעל הדעה שהחרוסת מצווה.
הברייתא חוזרת בשני התלמודים. בירושלמי (לז ע"ד): "תגרי ירושלם היו אומרים בואו וטלו לכם תבלי מצוה", אם כן המסורת חוזרת לימי הבית השני, והיא מלמדת שהנוהג להטביל את המרור ולא לאכול ירק ללא הטבלה הוא קדום. גם הבבלי מקשר את המעשה לירושלים: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה" (קטז ע"א). "חרך" הוא שרפה קלה, ואם כן התבלינים הללו היו חרוכים מעט באש. המאירי ואחרים גרסו "הדך" או "חדך", כלומר תבלין הנידוכים ונכתשים היטב (תבליני אבקה).
התלמודים מלמדים על טיבה של החרוסת. בירושלמי (שם): "חזרת מצוה אמר ליה שכן רב מטבל בתורדין... בני בייתיה דאיסי בשם איסי ולמה נקרא שמה 'רובה' שהיא רבה עמו. רבי יהושע בן לוי אמר צריכה שתהא עבה, מילתיה אמר זיכר לטיט. אית תניי תני צריכה שתהא רכה מילתיה אמר זיכר לדם". שלוש מימרות לפנינו. האחת שרב היה מטבל בתרד טחון, השנייה שהחרוסת מכונה "רובה", ולמונח זה הסבר מדרשי. ההסבר, כמו גם ההסבר השלישי, מעיד שהחרוסת היא מאכל טחון, בעל צבע אדמדם (זכר לדם) והיא "עבה", כלומר לא ירק חי אלא מעין מחית. הירושלמי אינו מזכיר שטעמה מתוק, אדרבה, אין טעם להטביל ירק מריר בדבר מתוק. כפי שראינו לעיל (פ"ב מ"ה) היו מערבבים בחרוסת קמח כדי להגדיל את נפחה, ומכאן שמדובר במאכל טחון, ולפי התוספתא שציטטנו יש בה גם תבלינים. כמו כן בבבלי (ל ע"ב): "אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן – משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה". אם כן, החרוסת איננה מאכל מיוחד לפסח אלא היא מטבל רגיל שבדרך כלל עירבו בו גם קמח, אך כמובן בפסח התקינו אותו ללא קמח.
הבבלי לא הכיר את נוהג ההטבלה. אמנם הציטוט הקודם מלמד על הכרה מסוימת של הנוהג הארץ-ישראלי, אך עבור הבבלי זה לא היה נוהג חי אלא מנהג מיוחד לפסח. הבבלי שואל: הטבלה לשם מה? ועונה (קטז ע"א): "מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח, ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה – זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה – זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט". הבבלי מעיד שלחרוסת צבע וטעם של תפוח וצורה חיצונית של מחית, דומה לטיט. "זכר לתפוח" הוא רמז למדרש שבנות ישראל במצרים היו יולדות תחת עצי התפוח. כך פירשו רש"י, הרי"ף, המאירי ואחרים. הראשונים הכירו את המדרש מהבבלי. ההסבר רחוק, שהרי התפוח איננו במקרא, אלא באגדה אמוראית שאמנם מופיעה אך איננה תופסת מקום מרכזי בספרות.
בעל ספר האורה מציע פירוש זה ולצדו פירוש נוסף: "דכתיב תחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח ה), ויש אומרים זכר לתפוח, כשהיו נושאין הטיט על צוארם [היה טופח צווארם] ונעשה מוגלא, לכך משימין בו מיני פירות ודוכין במדוכה תבלין זכר לתבן, ולכך אוכלין ירקות שהן כמין תבן" (ספר האורה, א פז). הסבר זה רחוק עוד יותר.
לפיכך נראה שהבבלי כבר הכיר את החרוסת המתוקה, העשויה מתפוח מרוסק ותבלינים אחרים, ודרש את הרכב החרוסת בדרכו. הבבלי גם מדגיש שהטבילה נועדה כנגד ה"קפא", שהם חרקים בשורש המרור, או מרירותו של המרור. החרוסת לא נועדה אפוא להשתלב בטעם המרור, אלא להקהותו. הבבלי קושר גם את הטבילה בחובת נטילת ידיים, ומכאן שסבור שהחרוסת נוזלית (קטו ע"ב).
בספרות הגאונים הסברים נוספים המציעים מתכונים אחרים, כגון: "ומביאין לפניו חרוסת חליק"א, שעושין אותו במקומנו מן תמרים. ולוקחין כל אחד מירקות הללו ומברך" (סדר רב עמרם גאון, עמ' קיב), וכן "מזכרת איך אנו עושין החרוסת בפסח. לשלישית ההין של חומץ חזק, אנו נותנין בו מן הפירות ב' ליטרין ערמונים לבנים, והיו מבושלים קודם שישחוק אותם. וב' לטרין שקדים, ולא יקלוף אותם. ומן התמרים ל' מן הקטנים, או עשר מן הגדולים. ושמנה מאות אגוזים, וחמשים תפוחים מן הבנוניות, או מן גדולות שלשים. ואם ימעט בערמונים ובשקדים ויוסיף באגוזים אז יהיה יותר טוב ויפה. ומן התבלין חצי אוקיא ייניבר, וחצי אוקיא סנבל שקורין אשפי"ק ,וחצי אוקיא קנה שקורין קניל"א, וחצי אוקיא תבן של מיקה שקורין אשקיננ"ט, וחצי אוקיא פלפלין. וזה השיעור מספיק לנו בצמצום, ולזה השיעור יעשה, אם יוסיף על שלישית ההין כמו כן יוסיף מן הכל, או אם יפחות מן החומץ יפחות משאר המינין לפי חשבון. וישחוק כל מין ומין בפני עצמו היטב עם התפוחים שישים בכל מין כראוי להם, ואחר כן ישחוק פעם אחרת היטב הדק בכל המינין כאחת עם החומץ כאשר יחזיק המדוכה, וכן התבלין ישחוק היטב עם החומץ, ויערב הכל יפה" (תשובות הגאונים החדשות – עמנואל, סימן מ).
המתכון נראה בעייתי במקצת: ההין איננה מידה שהייתה מוכרת בימי הגאונים; זו מידה מקראית שחז"ל עדיין הכירו, והם קובעים שההין הוא תריסר לוגים, כלומר שני קבים שהם שליש סאה, כלומר 5.3-4 ליטר. זו כמות גדולה מאוד, ומתאימה לכמויות המרובות האחרות הנזכרות.
משרים פֵרות בחומץ כדי לשמרם, וכל הכמויות הגדולות (חצי אונקיה מתבלין זו כמות גדולה ביותר, הוא הדין לחמישים תפוחים), מעידים שמדובר בהכנת מטבל שישמש את המשפחה זמן ממושך. במתכון חסרים גם נוזלים, ויש מקום לתמוה האם הגאון באמת הכיר את רזי המטבח שאשתו שלטה בהם. גם העירוב של המידות השונות (הין, ליטר ואונקיה) מוסיפים על הרושם שלפנינו מתכון "ספרותי".
מכל מקום, מסורת הגאונים שראשיתה בתלמוד הבבלי ראתה בחרוסת מטבל מתוק, ואילו בארץ ישראל זה היה מטבל ירקות מריר או חמוץ.
אין במקורות תשובה ברורה מדוע יש להטביל בחרוסת, וגם הביטוי "מצוה" מעיד שאין כאן חובה שלמה. להערכתנו הרבה ממנהגי ליל הסדר הושפעו מסדרי הסעודה הנהוגה בשכבות העשירים. אותה סעודה המתוארת בתוספתא ברכות (פ"ד ה"ח). סדר הסעודה שלנו דמה באופיו החיצוני לסעודת הסימפוזיון ההלניסטית והרומית, שהייתה מבוססת על עבודת אלילים, על זלילה מופקרת ועל הוללות ושכרות. בסעודה האידיאלית היהודית נוצקו למבנה זה תכנים יהודיים יותר, ובסעודת ליל הסדר תכנים האופייניים לחג ולסעודת קודש ולימוד. גם בסעודה ההלניסטית התחילו בנטילת ידים, ברכה (אלילית) על היין, והטבלת ירקות. ובסוף הטבלת הירקות ממליץ הסופר הרומי אתינאוס להוסיף ירק מתוק (ספר ב 49). אנו מעריכים שמכאן צמחה החרוסת וחז"ל העניקו לנוהג ההלניסטי מטען רעיונות יהודי המתאים לליל הסדר.
למשנה זו אין מקבילה בתוספתא אך יש לה מקבילה בהגדה, ונפתח בנוסח אשכנז המקובל: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין".
מעטות הן המשניות שיש בהן שינויים כה רבים בין כתבי היד לבין הדפוסים כמו זו שלפנינו. השינויים בין הטקסטים השונים של המשנה הם גם בסדרן של השאלות וגם בתוכנן. "מה נשתנה" שבהגדה תלוי ללא ספק במשנה, תוך השמטת ההלכה שבראש המשנה והמסגרת הפותחת והמסיימת של המשנה אשר לפיהן נערכה ההגדה. אולם השינויים בסדר ובתוכן השאלות הם רבים. השינויים שחלו בנוסח ההגדה קשורים במידה רבה בפירושם של הדברים במשנה.
הנוסח העיקרי במשנה כלל שלוש שאלות, או שלושה ביאורים: למה (1) מטבלים פעמיים (2) אוכלים מצה (3) אוכלים בשר צלי. שלוש שאלות אלו בלבד מצויות בכל הנוסחאות הקדומות, מלבד כ"י קאופמן שממנו העתקנו, משנה בירושלמי מפ; מב; רג, וכן בהגדות קדומות נוסח ארץ ישראל כגרינסטון והגדות נוספות. סדר השאלות הוא לפי סדר האכילה: תחילה הטבילו ואחר כך בירכו על המצה שנאכלה עם בשר הצלי. למספר זה של שאלות או הסברים ולתוכנן מתאימים דברי רבן גמליאל להלן בפרקנו משנה ה: "רבן גמליאל אומר: כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח מצה ומרורים". בנוסח העיקרי הייתה השאלה: "שבכל הלילות אנו מטבילים פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים". כך הנוסח ברוב הנוסחאות העיקריות ובהגדות שציינו, וכן היה לפני שני התלמודים, כפי שמופיע בציטטה ובסוגיה בשני התלמודים (ירו', לז ע"ד; בבלי, קטז ע"א). בארץ ישראל הרומאית היה הטיבול רגיל כל ימות השנה אבל טבלו רק פעם אחת, כלומר מערך אחד של טיבולים, ובליל פסח טבלו פעם שנייה לאחר קריאת ההגדה ולפני האוכל, ועל זה באה השאלה. בבבל לא היו רגילים לטבול כלל ירקות לפני הסעודה, והסוגיה בבבלי (שם) מתקשה בנוסח, ואחרי הצעות שונות בא תיקונו של האמורא רב: "הכי קתני אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים". על פי תיקון זה תיקנו אחדים מספרי המשנה, ומשם נעתקו לדפוסים שלנו ולספרי ההגדה.
לפי המשנה שלפנינו טבלו שתי פעמים. בירושלמי למשנתנו נאמר ש"חברייא בשם רבי יוחנן צריך לטבל בחזרת שני פעמים" (לז ע"ג) כאמור במשנתנו, וכפי שאמור בהגדה ונהוג בכל הדורות עד ימינו. אולם לדעת רבי שמעון בן לקיש "אם לא טבל פעם ראשונה צריך לטבל פעם שנייה" (ירו', שם ע"ד), כלומר שאין מטבילים אלא פעם אחת לפני קריאת ההגדה. הסוגיה מסבירה שהלכה זו אינה לפי משנתנו, ורבי שמעון בן לקיש הלך בשיטת בר קפרא ששנה במשנתו: "שבכל הלילות אנו מטבילין אותו עם הפת וכאן אנו מטבילין אותו בפני עצמו". רבי שמעון בן לקיש שנה פעמים רבות במשנתו כדעתו של בר קפרא, החכם מן הדרום.
השאלה האחרונה בכתבי היד של המשנה היא השאלה על הצלי הנאכל בליל פסח. את קרבן הפסח צלו כאמור בתורה: "כי אם צלי אש" (שמות יב ט), וכמתואר במפורט במשנה לעיל (פ"ז מ"א), והדים לכך במסורות רבות מימי הבית. מפרשי המשנה ופוסקי ההלכה הבינו את משנתנו, המזכירה את השאלה "כולו צלי", כשאלה שעוצבה בימי הבית ולכן אין לאמרה בימינו, ובהגדות שלפנינו השמיטו שאלה זו. כנראה שכך כבר פירש רב חסדא את המשנה, שכן הוא מסיק מלשונה של המשנה "כולו צלי" שמשנתנו שנויה אליבא דבן תימא, שאף החגיגה הבאה עם קרבן הפסח נאכלת צלי (בבלי, ע ע"א), הרי שהוא הבין כי השאלה "הלילה הזה כולו צלי" מכוונת ללילה שאוכלים בו את קרבן הפסח יחד עם החגיגה.
אולם היו רבים מן התנאים שהורו שיש לאכול בליל פסח גדי צלוי כעין קרבן הפסח, ורבים מן העם הלכו בדרך זו בארץ ובתפוצות בימי יבנה ומאות בשנים לאחר מכן, ומנהג זה היה רווח בארץ ישראל. עסקנו בכך במפורט לעיל בעקבות המשנה "מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים – אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול – אין אוכלין" (לעיל פ"ד מ"ד; פ"ז מ"ב). היו מקומות שאכלו בהם צלי בלילי פסחים, והמשנה מכירה במנהגם. צלי זה מכונה במקורות אחרים "גדי מקולס", ואכלו אותו לאחר החורבן.
חכמים התנגדו לאכילת גדיים מקולסין שנקראו "פסחים" בלילי פסחים, כיוון שראו בהם מעין קרבנות, אולם לא מעטים היו שנהגו בכך גם בדורות שלאחר רבן גמליאל, והבאנו לכך סדרת ראיות.
העדויות האחרונות על אכילת "הגדי המקולס", ה"פסח" או ה"צלי" הן בקטעי גניזה שבהם נשארה ב"מה נשתנה" השאלה "הלילה הזה כולו צלי", ובצורה עוד יותר מובהקת בברכה שבירכו: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צוה לאכול מצה מרורים בשר צלי אש". קטעים אלו מייצגים את נוסח ארץ ישראל של הגדת פסח, והם מעין המשך ישיר של המציאות שהמשנה מעלה.
מזגו לו כוס שיני וכן הבן שואל אם [אין] דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות – במזיגת הכוס השני מתחילים השינויים מכל הסעודות של השנה בימות חול ובימי מועד. בתחילת הסעודה היו מוזגים כוס יין, כפי שאנו מכירים את הסעודות בעולם היווני-רומי, וכמתואר בתוספתא (ברכות פ"ד ה"ח), ובלילי שבת ומועד אמרו על כוס זה את הקידוש. אחר שתיית כוס ראשון אכלו פרפראות ואחר כך פתחו בעיקרה של הסעודה, אולם בלילי פסח אחר אכילת הפרפראות מזגו כוס שני לפני תחילת ההגדה וכאן הבן שואל, מן הראוי שישאל.
את המשפט במשנה אפשר לפסק בשתי צורות:
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו מטבלים פעם אחת. "אנו מטבלים" היא התשובה.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו מטבלים פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים? זו השאלה. לפי הפירוש הראשון השאלה היא הלכתית, במה שונים דיני לילה זה מכל הלילות, ואילו לפי הפירוש השני השאלה היא רעיונית/מדרשית: מה הטעם לשינוי.