(י) בשעה שנותן הפדיון לכהן מברך אקב"ו על פדיון הבן וחוזר ומברך שהחיינו ואח"כ נותן הפדיון לכהן ואם פודה עצמו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לפדות הבכור ומברך שהחיינו. (רמב"ם שם ד"ה):
הגה. וי"א דאף הפודה עצמו מברך על פדיון הבכור וכן נוהגין (טור וריב"ש סי' קל"א) וע"ל סי' רס"ה י"א דמייתי ליה לבכור קמיה כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם והכהן שואל אותו במאי בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן. והאב אומר בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו. ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור ורא"ש בשם הגאונים). וכן נוהגין במדינות אלו אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"ה).
with Rama
The source of this Rama is in the Rosh (quoted in the Tur):
מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו בחמש סלעים כסף לאחר שיהיה בן שלשים יום כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. ואחר שיהיה בן שלשים יום יפדנו מיד לא יאחר מצותו. כמו שאמרו חכמים ז"ל מכילתא ושמרתם את המצות קרי ביה ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. וכן אם היו לו כמה נשים חייב לפדות פטר רחם שלהן דבפטר רחם תלה רחמנא. ואם מת הבן אחר שלשים יום חייב האב ליתן לכהן ה' סלעים בפדיונו. אבל אם מת בתוך ל' יום אין נותן לכהן כלום. וה' סלעים הוא שתי אוקיות וחצי שקל למשקל הישר שבקלוני' לפרש"י שפירש במסכת בכורות ובפרשת ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים של עבד. ולדברי הגאונים ז"ל הוא משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף. ומביא בנו לכהן וחמש סלעים עמו.
ומצאתי תקון הגאונים וז"ל. ותקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי. דמייתי ליה אבוה קמיה דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא. ולשייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמשה סלעים דמיחייבת למיפרקיה בהו. וליהדר ליה בוכרא בעינן טפי והילך חמש סלעים בפירקוניה. ובהדי דיהיב ליה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קידש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים ושמנה אברים שיש בו ונפח בו נשמה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידים סככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידי' תסוככני וזימן לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. ה' סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה הטמאה תפדה. כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו. ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו. וכי פריק איהו לנפשיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור.
ולא נהגו לברך הכהן ברכה זו בצרפת ובאשכנז דלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה. ועוד למה יברך הכהן אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחילת הברכה קשיא אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא. ואף בכור בהמה שהוא קרב לגבי המזבח אין קדוש עד שיצא לאויר העולם.
ור"י נסתפק אם מת הבן אם האב מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו. או שמא מברך מ"מ כיון שזכה לקיים המצוה. ולאחר שקבל הכהן ה' סלעים בכסף או בשוה כסף מיד אבי הבן אם ירצה הכהן יחזירנו לו כדאמרי'. וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר. אבל אבי הבן צריך שיכוין לתת במתנה גמורה. כדאמרינן בפרק יש בכור (בכורות דף נא:) רב חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר. חזיה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי לקמיה. אמר ליה לאו גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הילך ואין בנך פדוי. ומיהו אם נתן לכהן ה' סלעים על מנת להחזיר בנו פדוי כדאיתא בפ"ק דקידושין דף ו: אבל אין ראוי לכהן שיעשה זה שנראה כמשחית ברית הלוי.
The Rosh saw it in the Teshuvot haGeonim.
(Did anyone else quote this Teshuva before the Rosh?)
וששאלתם סדר פדיון הבן, פדיון הבן כיצד, [...] ואמרו רז"ל שחייב האב לברך בשעה שנותנן לכהן שתי ברכות אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו,
ונהגו רבותינו ראשי הישיבות המקיימים מצות כהונה והזריזים בהם כשהם פודין בכור פטר רחם מביאין כוס של יין והדס ומברכין בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים
ואח"כ אומר הכהן בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ומ' יום חלק רמ"ח אברים ואח"ך נפח בו נשמה דכתי' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו דכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני והאכילו בנס נפלאותיו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזימן מלאכיו לשמרו במעי אמו דכתיב חיים וחסד עשית עמדי וגו' [...] בא"י מקדש ישראל בבכוריהם ופדיונם.
ואח"ך מגביה הכהן ב' ידיו וסומך על ראשו ואומר לאביו איזה חביב עליך יותר בנך או ה' סלעים הללו. והאב אומר בני חביב עלי ואני פודהו.
ופודהו ב' פעמים משום דכתיב אך פדה תפדה וכתיב ופדויו מבן וגו' פדוים תרין חד מקו' בריך הוא וחד ממלאך המות וע"ז אני פודהו בה' סלעים כמצות המקום שנאמר וכל בכור בני אפדה וכתיב וכל בכור בניך תפדה.
מיד נוטל הכהן הכסף ומוליכו בידו אצל ראש הבן ואומר ה' סלעים אלו פדיון בנו של פלוני זה זה פדיון תחת זה, חלופי זה על זה יצא זה לכהן ויכנס הבן לחיים וליראת שמים ומברכו ואומר אל יתן למוט רגלך וגו' וכל המזמור.
Some notes on the source for these Teshuvot:
קבצים שיצאו לאור
על מנת לשמר את התשובות, החלו בימי הביניים להעתיק את קונטרסי התשובות. לעיתים, המעתיקים שמרו ברמה כלשהי על המבנה המקורי של הקונטרסים, ולעיתים בוצעו עריכות שמטרתן סידור וארגון החומר באופן שיקל על איתור תשובה על פי נושא (ולעיתים רחוקות על פי סדר הש"ס), וכן קיצורים התשובות תוך השמטת פרטים שאינם רלוונטיים מבחינה הלכתית.
כתבי היד שהגיעו לאירופה היו ברובם מהסוג השני. כתבי יד אלו הם שהגיעו לדפוס, וכל הקבצים שהודפסו עד למחצית המאה ה-19 מקורם בהם. מקור נוסף לקבצים אלו הוא מתוך חיבורים של הראשונים (בעיקר ספר העיתים לרבי יהודה אלברצלוני) שהרבו לצטט מתשובות הגאונים בתוך דבריהם[15].
לקבצים אלו הוכנסו גם חומרים שאינם "תשובות הגאונים" אלא חומרים מגאוני ארץ ישראל, חיבורים גאוניים שאינם תשובות ותשובות של ראשוני הראשונים בתפוצות, משלהי תקופת הגאונים.
החל מ-1887 התחילו להתפרסם קובצי תשובות שמקורם בגניזת קהיר ולא בכתבי היד. קבצים אלו לא עברו את העריכות שעברו כתבי היד, ונשמרת בהן על פי רוב הצורה המקורית. בגניזה נמצאו אלפי תשובות חדשות, אך גם נמצאו נוסחיהן המקוריים של תשובות שפורסמו כבר בקבצים קדומים יותר, וכן ניתן לשייכן לגאון שהשיב אותן. קטעי תשובות רבים מהגניזה עדיין לא פורסמו, והם הולכים ומתפרסמים מעת לעת.
קבצים המבוססים על כתבי היד [...]
- שערי תשובה - סלוניקי ה'תקס"ב. הודפס מחדש בלייפציג, ה'תרי"ט. [...]
הערות שוליים [...]
15. תבורי, מקורותיו של ספר שו"ת הגאונים שערי תשובה
The importance of giving the money willingly is shown in this Gemara:
לפיכך אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי:
תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא. בזה אחר זה יצא. נטלו והחזירו לו, יצא.
וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר. וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה הלכה זו. הלכה זו ותו לא? אלא קיים זה אף הלכה זו.
רבי חנינא הוה רגיל ושקיל ומהדר. חזייה לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה. אמר ליה לא גמרת ויהיבת, מידעם ביש הילכך אין בנו פדוי:
The Mishna says that the Cohen can give [back the money] to him as a gift if we wishes to.
This Mishna is the same as what the Baraita says: If a Cohen took and then returned [the money], the obligation has been fulfilled.
Rabbi Tarfon (a Cohen) used to take and then return [the money]. Hazal approved of this and said he had fulfilled the halakha properly.
Rabbi Ḥanina (a Cohen) used to take and then return [the money]. He saw that a certain man [from whom he had received the redemption money for his son] was passing to and fro before him [to hint to Rabbi Ḥanina that he should return the money]. He said to him: You did not conclusively resolve to give it. This is a bad matter, and therefore his son is not redeemed.
בעית טפי. ע' בת' חוט השני סימן צ"ב שכתב דאין הפירוש שנותן לו הברירה שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה כמ"ש הרמ"א בסמוך, אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן לעשות לו חשק לפדותו, דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי כאילו נאנס לכך ע"פ הדבור ואז אין בנו פדוי, כדא"ר חנינא לההוא גברא (בבכורות דף נ"א ע"ב) לא גמרת דיהבת מידעם ביש עבדת, הילכך אין בנו פדוי לכן כדי שיתן ברצון א"ל הכהן במאי בעית טפי משום שנאמר כי לי כל בכור, ואם יחפוץ האב שלא לפדותו יש לו לחוש שמא יחזור הקב"ה ויקחנו ממנו כו' ע"ש. (ולע"ד צ"ע מ"ש דאם האב נותן המעות כאילו נאנס ע"פ הדבור אין בנו פדוי חידוש זה לא שמענו וע"ל סימן ס"א סכ"ד שם איתא שמנדין אותו כו' ויש לחלק. ומה שהביא ראיה מר' חנינא לא הבנתי דשם דעת האב היה ע"מ להחזיר ור' חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה כמ"ש בתוס' ובאשר"י שם הילכך אין בנו פדוי משא"כ הכא.) וכתב עוד שם בפשיטות דאין כופין את האב לפדות בנו דכיון דגמרינן מדכתיב תפדה תפדה דאם לא פרקיה אבוה חייב לפדות עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פה"ב מעליו ולהניחו לבן עצמו ודומה כלאו הניתק לעשה עכ"ד. וכבר השיג עליו בתשובת ח"צ הובא לעיל סק"א. ופשוט דאם הגדיל הבן ודאי גם לדעת חוה"ש כופין את הבן לפדות עצמו:
חוט השני סימן צ"ב - יאיר חיים בכרך
(Author of Chavot Ya'ir, wrote this Shut in Hamburg, 1679)
ואשר תמהת על נוסח שאומר הכהן, במאי בעית טפי וכו' כאלו בדידיה תליא מילת׳, נ״ל פשוט דאינו נותן לו הברירה אלא כדי לחבב הפדיון על אביו יאמר כן לעשות לו חשק לפדותו, דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי, כאלו נאנס לכך ע״פ הדיבור, ואז אין בנו פדוי כדא״ר חנינא לההוא גברא לא גמרת ויהבת מידעם ביש עבדת הלכך אין בנו פדוי וכו׳. לכן כדי שיתן המעות ברצון א״ל הכהן מה בעית טפי וכו' משום שנאמר כי לי כל בכור בבני ישראל ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי, ואם יחפוץ האב בבנו הבכור ושלא לפדותו איכא לו למיחש שמא יחזור הקב״ה ויקחנו ממנו כיון דאית׳ בי גזא דרחמנא או בעית טפי לפדותו ואז הבכור שלך כא׳ משאר בניך ואז ודאי מתרצה האב לפדותו בממון מעט כזה ושלא ליתן בכורו פשעו ח״ו ולא יהיה כהמיר על הבכור. ותדע שכן הוא מדלא א״ל הכהן במאי בעית טפי ליתן לי הבכור או הפדיון, משמע דאין כוונתו כלל לקבל הבכור ממנו, אלא אם אינו פודהו ישאר ביד אביו ושמא דמרן דבשמיא עליה.
(א) "בתשובת הגאונים וכו'" כל תיקון זה כתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ובסוף בכורות ומ"ש דמייתי אבוה בריה קמיה כהנא וכו' אע"ג דאפילו אבוה בעיר אחרת שאין הבכור שם מצווה האב לפדותו ביום ל"א מ"מ לכתחלה מצוה להביאו לפני הכהן כדי שיפרסם שאינו מברך אלא על פדיון בן זה שהוא מונח לפניו ועל כן גם אמו של הבכור עומדת שם ואומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני.
ומה שהכהן שואלו מאי בעית טפי וכו' נראה שהוא כדי לברר ולפרסם שנותן חמש סלעים במתנה גמורה, דאם היה דעת האב שיחזירם לו הכהן אין בנו פדוי, ולכן א"ל מאי בעית טפי וכו' כלומר שאם אתה חפץ יותר בה' סלעים ודעתך שיחזירם לך הכהן הרי אין בנך פדוי וקדוש הוא לה' כשעה שנולד. "וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה" - דבמתנה גמורה אני נותנם כדי שיהא בני פדוי:
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ו) הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃ (ז) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ח) וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כׇּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ט) וְנָתַתָּה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו נְתוּנִ֨ם נְתוּנִ֥ם הֵ֙מָּה֙ ל֔וֹ מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (י) וְאֶת־אַהֲרֹ֤ן וְאֶת־בָּנָיו֙ תִּפְקֹ֔ד וְשָׁמְר֖וּ אֶת־כְּהֻנָּתָ֑ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת׃
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יב) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה לָקַ֣חְתִּי אֶת־הַלְוִיִּ֗ם מִתּוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל תַּ֧חַת כׇּל־בְּכ֛וֹר פֶּ֥טֶר רֶ֖חֶם מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָ֥יוּ לִ֖י הַלְוִיִּֽם׃ (יג) כִּ֣י לִי֮ כׇּל־בְּכוֹר֒ בְּיוֹם֩ הַכֹּתִ֨י כׇל־בְּכ֜וֹר בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם הִקְדַּ֨שְׁתִּי לִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל מֵאָדָ֖ם עַד־בְּהֵמָ֑ה לִ֥י יִהְי֖וּ אֲנִ֥י ה'׃
(יד) וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּמִדְבַּ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃ (טו) פְּקֹד֙ אֶת־בְּנֵ֣י לֵוִ֔י לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כׇּל־זָכָ֛ר מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה תִּפְקְדֵֽם׃ (טז) וַיִּפְקֹ֥ד אֹתָ֛ם מֹשֶׁ֖ה עַל־פִּ֣י ה' כַּאֲשֶׁ֖ר צֻוָּֽה׃ [...] (לט) כׇּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְׄאַׄהֲׄרֹ֛ׄןׄ עַל־פִּ֥י ה' לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כׇּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף׃
(מ) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה פְּקֹ֨ד כׇּל־בְּכֹ֤ר זָכָר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִבֶּן־חֹ֖דֶשׁ וָמָ֑עְלָה וְשָׂ֕א אֵ֖ת מִסְפַּ֥ר שְׁמֹתָֽם׃ (מא) וְלָקַחְתָּ֨ אֶת־הַלְוִיִּ֥ם לִי֙ אֲנִ֣י ה', תַּ֥חַת כׇּל־בְּכֹ֖ר בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְאֵת֙ בֶּהֱמַ֣ת הַלְוִיִּ֔ם תַּ֣חַת כׇּל־בְּכ֔וֹר בְּבֶהֱמַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מב) וַיִּפְקֹ֣ד מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֹת֑וֹ אֶֽת־כׇּל־בְּכ֖וֹר בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מג) וַיְהִי֩ כׇל־בְּכ֨וֹר זָכָ֜ר בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֹ֛ת מִבֶּן־חֹ֥דֶשׁ וָמַ֖עְלָה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁנַ֤יִם וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף שְׁלֹשָׁ֥ה וְשִׁבְעִ֖ים וּמָאתָֽיִם׃
(מד) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (מה) קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כׇּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י ה'׃ (מו) וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (מז) וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃ (מח) וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃
(מט) וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃ (נ) מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ (נא) וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י ה' כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃
(5) ה' spoke to Moses, saying: (6) Advance the tribe of Levi and place its [men] in attendance upon Aaron the priest to serve him. (7) They shall perform duties for him and for the whole community before the Tent of Meeting, doing the work of the Tabernacle. (8) They shall take charge of all the furnishings of the Tent of Meeting—a duty on behalf of the Israelites—doing the work of the Tabernacle. (9) You shall assign the Levites to Aaron and to his sons: they are formally assigned to him from among the Israelites. (10) You shall make Aaron and his sons responsible for observing their priestly duties; and any outsider who encroaches shall be put to death.
(11) ה' spoke to Moses, saying: (12) I hereby take the Levites from among the Israelites in place of all the male first-born, the first issue of the womb among the Israelites: the Levites shall be Mine. (13) For every male first-born is Mine: at the time that I smote every [male] first-born in the land of Egypt, I consecrated every male first-born in Israel, human and beast, to Myself, to be Mine, ה’s.
(14) ה' spoke to Moses in the wilderness of Sinai, saying: (15) Record the descendants of Levi by ancestral house and by clan; record every male among them from the age of one month up. (16) So Moses recorded them at the command of ה', as he was bidden. [...] (39) All the Levites who were recorded, whom at ה’s command Moses and Aaron recorded by their clans, all the males from the age of one month up, came to 22,000.
(40) ה' said to Moses: Record every first-born male of the Israelite people from the age of one month up, and make a list of their names; (41) and take the Levites for Me, ה', in place of every male first-born among the Israelite people, and the cattle of the Levites in place of every male first-born among the cattle of the Israelites. (42) So Moses recorded all the male first-born among the Israelites, as ה' had commanded him. (43) All the first-born males as listed by name, recorded from the age of one month up, came to 22,273.
(44) ה' spoke to Moses, saying: (45) Take the Levites in place of all the male first-born among the Israelite people, and the cattle of the Levites in place of their cattle; and the Levites shall be Mine, ה’s. (46) And as the redemption price of the 273 Israelite male first-born over and above the number of the Levites, (47) take five shekels per head—take this by the sanctuary weight, twenty gerahs to the shekel— (48) and give the money to Aaron and his sons as the redemption price for those who are in excess.
(49) So Moses took the redemption money from those over and above the ones redeemed by the Levites; (50) he took the money from the male first-born of the Israelites, 1,365 sanctuary shekels. (51) And Moses gave the redemption money to Aaron and his sons at ה’s bidding, as ה' had commanded Moses.
וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַאֲנִי֙ הִנֵּ֣ה נָתַ֣תִּֽי לְךָ֔ אֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת תְּרוּמֹתָ֑י לְכָל־קָדְשֵׁ֣י בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל לְךָ֨ נְתַתִּ֧ים לְמָשְׁחָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ לְחָק־עוֹלָֽם׃ זֶֽה־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ מִקֹּ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים מִן־הָאֵ֑שׁ כָּל־קָ֠רְבָּנָם לְֽכָל־מִנְחָתָ֞ם וּלְכָל־חַטָּאתָ֗ם וּלְכָל־אֲשָׁמָם֙ אֲשֶׁ֣ר יָשִׁ֣יבוּ לִ֔י קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֥ים לְךָ֛ ה֖וּא וּלְבָנֶֽיךָ׃ בְּקֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֖ים תֹּאכֲלֶ֑נּוּ כָּל־זָכָר֙ יֹאכַ֣ל אֹת֔וֹ קֹ֖דֶשׁ יִֽהְיֶה־לָּֽךְ׃
וְזֶה־לְּךָ֞ תְּרוּמַ֣ת מַתָּנָ֗ם לְכָל־תְּנוּפֹת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ לְךָ֣ נְתַתִּ֗ים וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכַ֥ל אֹתֽוֹ׃ כֹּ֚ל חֵ֣לֶב יִצְהָ֔ר וְכָל־חֵ֖לֶב תִּיר֣וֹשׁ וְדָגָ֑ן רֵאשִׁיתָ֛ם אֲשֶׁר־יִתְּנ֥וּ לַֽה' לְךָ֥ נְתַתִּֽים׃ בִּכּוּרֵ֞י כָּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לַה' לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכֲלֶֽנּוּ׃
כָּל־חֵ֥רֶם בְּיִשְׂרָאֵ֖ל לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃ כָּל־פֶּ֣טֶר רֶ֠חֶם לְֽכָל־בָּשָׂ֞ר אֲשֶׁר־יַקְרִ֧יבוּ לַֽה' בָּאָדָ֥ם וּבַבְּהֵמָ֖ה יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ אַ֣ךְ ׀ פָּדֹ֣ה תִפְדֶּ֗ה אֵ֚ת בְּכ֣וֹר הָֽאָדָ֔ם וְאֵ֛ת בְּכֽוֹר־הַבְּהֵמָ֥ה הַטְּמֵאָ֖ה תִּפְדֶּֽה׃ וּפְדוּיָו֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ תִּפְדֶּ֔ה בְּעֶ֨רְכְּךָ֔ כֶּ֛סֶף חֲמֵ֥שֶׁת שְׁקָלִ֖ים בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הֽוּא׃ אַ֣ךְ בְּֽכוֹר־שׁ֡וֹר אֽוֹ־בְכ֨וֹר כֶּ֜שֶׂב אֽוֹ־בְכ֥וֹר עֵ֛ז לֹ֥א תִפְדֶּ֖ה קֹ֣דֶשׁ הֵ֑ם אֶת־דָּמָ֞ם תִּזְרֹ֤ק עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְאֶת־חֶלְבָּ֣ם תַּקְטִ֔יר אִשֶּׁ֛ה לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽה'׃ וּבְשָׂרָ֖ם יִהְיֶה־לָּ֑ךְ כַּחֲזֵ֧ה הַתְּנוּפָ֛ה וּכְשׁ֥וֹק הַיָּמִ֖ין לְךָ֥ יִהְיֶֽה׃
כֹּ֣ל ׀ תְּרוּמֹ֣ת הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ימוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לַֽה' נָתַ֣תִּֽי לְךָ֗ וּלְבָנֶ֧יךָ וְלִבְנֹתֶ֛יךָ אִתְּךָ֖ לְחָק־עוֹלָ֑ם בְּרִית֩ מֶ֨לַח עוֹלָ֥ם הִוא֙ לִפְנֵ֣י ה' לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֥ אִתָּֽךְ׃ וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן בְּאַרְצָם֙ לֹ֣א תִנְחָ֔ל וְחֵ֕לֶק לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ בְּתוֹכָ֑ם אֲנִ֤י חֶלְקְךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
מה שכתב הרמ"א שאם רוצה להניח את הבן אצל הכהן אינו יוצא, מקורו בתשובת תרומת הדשן:
וכתב הטור [...] ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך או חמש סלעים דמחייבת למיפרקי בהו ,וליהדר ליה ברי בוכרי בעינא טפי והילך ה' סלעים בפורקניה [...] וכתב הרא"ש שאין בכחינו לתקן ברכות חדשות, ולא נהגו לברכה, וגם על הדס אין המנהג אצלנו. אבל הנוסחא דמאי בעית טפי הביאה רבינו הרמ"א ונדפסה בסידורים וכן המנהג.
ורבים התפלאו על נוסח זה וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב ליתן להכהן הבן. ולהדיא כתב רבינו הרמ"א דאם האב רוצה להניח הבן לכהן אינו יוצא רק צריך לפדותו עכ"ל!
אך גם להיפך תמוה דמהו זה לשון פדיון דבכל הפדיונות כהקדש ומע"ש ופטר חמור הפדיון הוי תמורה מהדבר עצמו דאם לא פדה נשאר הדבר הקדש והמע"ש מוליך לירושלים והחמור מערפין וכן באמה העבריה דכתיב והפדה הוי תמורת גופה שלא תשתעבד עוד אבל בבכור אדם מה שייך לשון פדיון.
ולכן נראה לעניות דעתי דאין הכוונה במאי בעית טפי ברך בוכרך ליתנו להכהן, אלא דה"פ דהנה במצרים נתקדשו בכורי אדם ובכורי בהמה והנה בכורי בהמה נתקדשו לקרבן אבל במה נתקדשו הבכורי אדם? ומהו זה מאי דכתיב בבמדבר הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו וגו' והנה במדבר היתה קדושתם לעבודת המשכן ונלקחו הלוים תחתם, כדכתיב שם קח את הלוים תחת כל בכור וגו', אבל א"כ מה היא קדושתם לדורות ואין לומר דבאמת אינם קדושים לדורות דא"כ למה צריכים פדיון ועוד דהא גם בהמת הלוים נקדשו תחת בהמתם כמבואר שם ועכ"ז גם לדורות הם קדושים כל בכורי בהמת ישראל וא"כ גם בכורי אדם כן הוא.
והאמת כן הוא שהם קדושים לד' ככל הקדשים שאסור להם לעשות דבר חולין ואכילתם וכל מעשיהם בקדושה וזהו דכתיב בסוף פ' בא והעברת כל פטר שגר בהמה וגו' דפשטא דקרא דוהעברת כל פטר רחם קאי אבכורי אדם וכמו שמסיים על כן אני זובח וגו' וכל בכור בני אפדה שחשב שניהם וה"נ כן הוא וכן פירש"י בחומש בלשון אחר דוהעברת קאי על בכורי אדם ע"ש ובמכילתא תניא אין והעברת אלא הפרשה ע"ש ולדעתי ה"פ שיהיו מופרשים לד' וידוע דדבר זה א"א לעמוד בו לזאת נתנה תורה תקנה בפדיון דע"י זה יוצאים מקדושתם וזהו מאמר הכהן במאי בעית טפי אי ברך בוכרך יהיה כולו קודש לד' כהכוונה הראשונה ביצ"מ או חמש סלעים למפרקיה ומודיעו הכהן מהו עניין הפדיון ולהבינו למה הצריכה התורה לפדותו וזהו כאומר אם נשאל לכל אב במה חפצך אם שבנך יהיה קדש ולא יוכל לעשות דבר חול או לפדותו בה' סלעים ויהיה ביכולתו להתנהג בעולמו ככל בני אדם ובוודאי לא ימצא שום אב שלא יחפוץ לפדותו.
A nice vort about "choosing" between the son and the money:
שמוליק קרביצקי - מה אתה רוצה יותר?
מה כל הסיפור הזה סביב פדיון הבן? מה עושים שם? הכהן שואל את האב בארמית: מאי בעית טפי (מה אתה רוצה יותר) – חמישה סלעים (כסף) או בנך בכורך? האב כמובן בוחר בבנו, אבל מה הקטע? האם הכהן בכלל מסוגל או ערוך לקחת את הילד? האם לאבא יש אופציה לענות שהוא מעדיף את הכסף? איך יתכן שבמעמד כה חשוב, יוחלפו ביניהם דיבורים שהם לכאורה חסרי כל הגיון?
הנה תשובה ששמעתי: בן בכור מסמל התחלה אמיתית של היווצרות המשפחה. הכהן מסמל את המנהיג הרוחני. במעמד הזה נותן המנהיג כיון דרך להורים הטריים והמאושרים: מה הולך להיות סדר העדיפויות במשפחה הזו שאתם מקימים? האם העדיפות תהיה לעשות עוד כמה שקלים, או לחנך את הילד? לעבוד עוד ועוד שעות נוספות כדי להחליף ספה, או להיות בבית לעשות עם הילד שיעורי בית? הוא כאילו מבקש להזכיר, מכאן ולכל החיים, את סדר העדיפויות הנכון, מול השאלה שתהדהד תמיד, מפדיון הבן והלאה: מה אתה רוצה יותר?