״הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי״. ״אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם״. ״הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי״: המאמר הזה ענינו הראשון – לבאר עניני שמות באו בספרי הנבואה. מהשמות ההם – שמות משתתפים ויקחום הפתאים כפי קצת הענינים אשר יאמר עליהם השם ההוא המשתתף. ומהם – משאלים ויקחום גם כן כפי הענין הראשון אשר השאלו ממנו. ומהם – מספקים פעם יחשב בהם שהם יאמרו בהסכמה ופעם יחשב בהם שהם משתתפים. ואין הכונה במאמר הזה – להבינם כלם להמון ולא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעין רק בחכמת התורה – רצוני לומר תלמודה – כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא – חכמת התורה על האמת. אבל כונת המאמר הזה – להעיר איש בעל דת שהרגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמידותיו ועין בחכמות הפילוסופים וידע עניניהם ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינתהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המשאלים או המספקים; ונשאר במבוכה ובהלה אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פנות התורה; או שישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו; וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ובמבוכה גדולה: ובכלל המאמר הזה – כונה שניה והיא – באור משלים סתומים מאד שבאו בספרי הנביאים ולא פרש שהם משל אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם וכשיתבונן בהם היודע באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה; וכשנבאר המשל ההוא או נעורר על היותו משל ימלט וינצל מן המבוכה ההיא. ולזה נקרא המאמר הזה מורה הנבוכים: ואיני אומר כי המאמר הזה דוחה לכל ספק למי שיבינהו; אבל אמר שהוא דוחה לרב הספקות והגדולות שבהם. ולא יבקש ממני המשכיל ולא ייחל שאני – כשאזכר ענין מן הענינים – שאשלימהו או כשאתחיל לבאר ענין משל מן המשלים – שאשלים כל מה שנאמר במשל ההוא; זה אי אפשר למשכיל לעשותו בלשונו למי שמדבר עמו פנים בפנים כל שכן שיחברהו בספר שלא ישוב מטרה לכל סכל – יחשוב שהוא חכם – יורה חצי סכלותו נגדו: וכבר בארנו בחבורינו התלמודיים כללים מזה הענין והעירונו על ענינים רבים; וזכרנו בהם ש׳מעשה בראשית׳ הוא חכמת הטבע ו׳מעשה מרכבה׳ הוא חכמת האלוהות; ובארנו אמרם ״ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו״ ״מוסרים לו ראשי פרקים״. אם כן לא תבקש ממני הנה זולת ׳ראשי פרקים׳. ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה אבל מפזרים ומערבים בענינים אחרים ממה שנבקש לבארו. כי כונתי – שיהיו האמתיות משקפות ממנו ואחר יעלמו עד שלא תחלק על הכונה האלוקית – אשר אין ראוי לחלק עליה – אשר שמה האמתיות המיחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם – אמר ״סוד יי ליראיו״:
“Cause me to know the way wherein I should walk, for I lift up my soul unto Thee.” (Psalm cxliii. S.) “Unto you, O men, I call, and my voice is to the sons of men.” (Prov. 8:4) “Bow down thine ear and hear the words of the wise, and apply thine heart unto my knowledge.” (Prov. 22:17.) My primary object in this work is to explain certain words occurring in the prophetic books. Of these some are homonyms, and of their several meanings the ignorant choose the wrong ones; other terms which are employed in a figurative sense are erroneously taken by such persons in their primary signification. There are also hybrid terms, denoting things which are of the same class from one point of view and of a different class from another. It is not here intended to explain all these expressions to the unlettered or to mere tyros, a previous knowledge of Logic and Natural Philosophy being indispensable, or to those who confine their attention to the study of our holy Law, I mean the study of the canonical law alone; for the true knowledge of the Torah is the special aim of this and similar works. The object of this treatise is to enlighten a religious man who has been trained to believe in the truth of our holy Law, who conscientiously fulfils his moral and religious duties, and at the same time has been successful in his philosophical studies. Human reason has attracted him to abide within its sphere; and he finds it difficult to accept as correct the teaching based on the literal interpretation of the Law, and especially that which he himself or others derived from those homonymous, metaphorical, or hybrid expressions. Hence he is lost in perplexity and anxiety. If he be guided solely by reason, and renounce his previous views which are based on those expressions, he would consider that he had rejected the fundamental principles of the Law; and even if he retains the opinions which were derived from those expressions, and if, instead of following his reason, he abandon its guidance altogether, it would still appear that his religious convictions had suffered loss and injury. For he would then be left with those errors which give rise to fear and anxiety, constant grief and great perplexity. This work has also a second object in view. It seeks to explain certain obscure figures which occur in the Prophets, and are not distinctly characterized as being figures. Ignorant and superficial readers take them in a literal, not in a figurative sense. Even well informed persons are bewildered if they understand these passages in their literal signification, but they are entirely relieved of their perplexity when we explain the figure, or merely suggest that the terms are figurative. For this reason I have called this book Guide for the Perplexed. I do not presume to think that this treatise settles every doubt in the minds of those who understand it, but I maintain that it settles the greater part of their difficulties. No intelligent man will require and expect that on introducing any subject I shall completely exhaust it; or that on commencing the exposition of a figure I shall fully explain all its parts. Such a course could not be followed by a teacher in a viva voce exposition, much less by an author in writing a book, without becoming a target for every foolish conceited person to discharge the arrows of folly at him. Some general principles bearing upon this point have been fully discussed in our works on the Talmud, and we have there called the attention of the reader to many themes of this kind. We also stated (Mishneh torah, I. 2:12, and 4:10) that the expression Ma‘ase Bereshit (Account of the Creation) signified” Natural Science,” and Ma‘aseh Mercabah (“Description of the Chariot”) Metaphysics, and we explained the force of the Rabbinical dictum,” The Ma‘aseh Mercabah must not be fully expounded even in the presence of a single student, unless he be wise and able to reason for himself, and even then you should merely acquaint him with the heads of the different sections of the subject. (Babyl. Talm. Ḥagigah, fol. II b). You must, therefore, not expect from me more than such heads. And even these have not been methodically and systematically arranged in this work, but have been, on the contrary, scattered, and are interspersed with other topics which we shall have occasion to explain. My object in adopting this arrangement is that the truths should be at one time apparent, and at another time concealed. Thus we shall not be in opposition to the Divine Will (from which it is wrong to deviate) which has withheld from the multitude the truths required for the knowledge of God, according to the words, “The secret of the Lord is with them that fear Him” (Ps. 25:14).
(א) אָמַר יְהוּדָה בֶן שָׁאוּל ז"ל, אָמַר הַמְחַבֵּר: שָׁאוֹל שָׁאֲלוּ אוֹתִי עַל מַה שֶּׁיֵשׁ אִתִּי מִן הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת עַל הַחוֹלְקִים עָלֵינוּ מִן הַפִּילוֹסוֹפִים וְאַנְשֵׁי הַתּוֹרוֹת, וְעַל הַמִּינִים הַחוֹלְקִים עַל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל, וְזָכַרְתִּי מַה שֶּׁשְּׁמַעְתִּיו כְּבַר מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר אֲשֶׁר הָיָה אֵצֶל מֶלֶךְ כּוּזָר הַנִּכְנַס בְּדַת הַיְּהוּדִים הַיּוֹם כְּאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה כַּאֲשֶׁר נִזְכָּר וְנוֹדָע בְּסִפְרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, כִּי נִשְׁנָה עָלָיו חֲלוֹם פְּעָמִים רַבּוֹת כְּאִלּוּ מַלְאָךְ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֶא אֲבָל מַעַשְׂךָ אֵינָנּוּ רָצוּי". וְהוּא הָיָה מִשְׁתַּדֵּל מְאֹד בְּתוֹרַת הַכּוּזָר עַד שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּש בַּעֲבוֹדַת הַהֵיכָל וְהַקָּרְבָּנוֹת בְּעַצְמוֹ בְּלֵב שָׁלֵם, וְכָל אֲשֶׁר הָיָה מִשְׁתַּדֵּל בַּמַּעֲשִׂים הָהֵם, הָיָה הַמַּלְאָךְ בָּא אֵלָיו בַּלַּיְלָה וְאוֹמֵר לוֹ: "כַּוָּנָתְךָ רְצוּיָה וּמַעַשְׂךָ אֵינֶנּוּ רָצוּי", וְגָרַם לוֹ זֶה לַחֲקֹר עַל הָאֱמוּנוֹת וְהַדָּתוֹת וְהִתְיַהֵד בַּסּוֹף הוּא וְעַם רָב מֵהַכּוּזָרִים, וְהָיוּ מִטַּעֲנוֹת הֶחָבֵר מַה שֶּׁנִּתְיַשְּׁבָה נַפְשִׁי עֲלֵיהֶם וְהִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי. וְרָאִיתִי לִכְתֹּב הַדְּבָרִים הָהֵם כַּאֲשֶׁר נָפְלוּ וְהַמַּשְׂכִּילִים יָבִינוּ. – אָמְרוּ כִּי כַאֲשֶׁר רָאָה מֶלֶךְ כּוּזָר בַּחֲלוֹמוֹ כִּי כַוָּנָתוֹ רְצוּיָה אֵצֶל הַבּוֹרֵא אֲבָל מַעֲשֵׂהוּ אֵינוֹ נִרְצֶה וְצִוָּהוּ בַחֲלוֹם לְבַקֵּשׁ הַמַּעֲשֶׂה הַנִּרְצֶה אֵצֶל הַבּוֹרֵא, שָׁאַל פִּילוֹסוֹף אֶחָד עַל אֱמוּנָתוֹ.
Introduction: I WAS asked to state what arguments and replies I could bring to bear against the attacks of philosophers and followers of other religions, and also against [Jewish] sectarians who attacked the rest of Israel. This reminded me of something I had once heard concerning the arguments of a Rabbi who sojourned with the King of the Khazars. The latter, as we know from historical records, became a convert to Judaism about four hundred years ago. To him came a dream, and it appeared as if an angel addressed him, saying: 'Thy way of thinking is indeed pleasing to the Creator, but not thy way of acting.' Yet he was so zealous in the performance of the Khazar religion, that he devoted himself with a perfect heart to the service of the temple and sacrifices. Notwithstanding this devotion, the angel came again at night and repeated: 'Thy way of thinking is pleasing to God, but not thy way of acting.' This caused him to ponder over the different beliefs and religions, and finally become a convert to Judaism together with many other Khazars. As I found among the arguments of the Rabbi, many which appealed to me, and were in harmony with my own opinions, I resolved to write them down exactly as they had been spoken. When the King of Khazar (as is related) dreamt that his way of thinking was agreeable to God, but not his way of acting, and was commanded in the same dream to seek the God-pleasing work, he inquired of a philosopher concerning his religious persuasion.
משה רבנו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה. והקרוב שכתב זה בהר סיני, כי שם נאמר לו: "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". כי 'לוחות האבן' – יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות, ו'המצוה' – מספר המצות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן, 'והתורה' – יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה. וברדתו מן ההר כתב מתחילת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים, כאשר אמר: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם", וזה כדברי האומר: 'תורה – מגילה מגילה נתנה'. אבל לדברי האומר: 'תורה – חתומה נתנה', נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטוה: "כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם". וצוה: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם". ועל כל פנים היה נכון שיכתוב בתחילת ספר בראשית: 'וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר', אבל היה הענין להכתב סתם, מפני שלא כתב משה רבנו התורה כמדבר בעד עצמו, כנביאים שמזכירים עצמם, כמו שנאמר ביחזקאל תמיד: "ויהי דבר ה' אלי בן אדם", וכמו שנאמר בירמיה: "ויהי דבר ה' אלי לאמר". אבל משה רבינו כתב תולדות כל הדורות הראשונים ויחוס עצמו ותולדותו ומקריו כשלישי המדבר. ולכן יאמר: "וידבר אלהים אל משה, ויאמר אליו", כמדבר בעד שנים אחרים. ומפני שהענין כן לא נזכר משה בתורה עד שנולד, ונזכר כאילו אחר מספר עליו. ואל יקשה עליך ענין משנה התורה שמדבר בעד עצמו: "ואתחנן", "ואתפלל אל ה' ואומר", כי תחילת הספר ההוא: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל", והנה הוא כמספר דברים בלשון אמרם. והטעם לכתיבת התורה בלשון זה – מפני שקדמה לבריאת העולם, אין צריך לומר ללידתו של משה רבנו, כמו שבא לנו בקבלה, שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם. אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד 'לעיני כל ישראל' נאמרה מפיו של הקב"ה לאזניו של משה, כענין שנאמר להלן: "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו". הודיענו תחילה ענין בריאת השמים והארץ וכל צבאם, כלומר בריאת כל נברא העליונים והתחתונים, וגם כן כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית, והמקובל בהם לחכמים, עם תולדת ארבע הכוחות שבתחתונים: כח המחצבים, וכח צמחי האדמה, ונפש התנועה, ונפש המדבר – בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם ומהותם וכחותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם, והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז. וכבר אמרו רבותינו: "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נמסרו למשה, חוץ מאחד, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים". יאמרו, כי בבריאת העולם חמשים שערים של בינה, כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכחו ותולדותיו, ובבריאת צמח האדמה שער בינה אחד, ובבריאת האילנות שער אחד, ובבריאת החיות שער אחד, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובבריאת הדגים. ויעלה אחר זה לבריאת בעלי נפש המדברת, שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכוחה בהיכלה יגיע למה שאמרו: גנב אדם – יודע ומכיר בו, נואף אדם – יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה – יודע ומכיר בו. גדולה מכולן – שמכיר בכל בעלי כשפים. ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם, כי בכל אחד מהם שער חכמה אחד שלא כחכמתו של חברו, ומספרם ומקובל להם על הקבלה שהם חמישים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתברך, שלא נמסר לנברא, ואל תסתכל באמרם 'נבראו בעולם', כי על הרוב ידבר, והשער האחד לא נברא. והמספר הזה רמוז בתורה בספירת העומר ובספירות היובל, כאשר אגיד בו סוד בהגיעי שם ברצון הקב"ה. וכל הנמסר למשה רבנו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות, או בגימטריאות, או בצורת האותיות, בכתובות כהלכתן, או המשתנות בצורתן, כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהן, כמו שאמרו: "כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר לו: אלו למה? אמר לו: עתיד אדם אחד לדרוש בהם תלי תלים של הלכות... עד זו מנין לך? אמר לו: הלכה למשה מסיני". כי הרמזים האלו לא יתבוננו אלא מפה אל פה עד משה מסיני. ומזה אמרו בשיר השירים רבא בחזקיהו – ספר תגין הראה להם. והספר הזה הוא ידוע ומצוי אצל כל אדם, יפרש בו כמה אלפי"ן יש בתורה בתגין, וכמה ביתי"ן ושאר האותיות ומספר התגין של כל אחת ואחת. ואין השבח שספרו על הספר הזה וגלוי הסוד שהיה בו לחזקיהו מפני התגין עצמן, אלא בידיעתן בפירושיהן סודות רבים עמוקים מאד. ושם במדרש שיר השירים רבא אמרו: "כתיב: "ויגד לכם את בריתו" – ויגד לכם ספר בראשית שהיא תחילת ברייתו של עולם, אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים – אלו עשרת הדברות, עשרה למקרא ועשרה לתלמוד. וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה להם לישראל חדרי בהמות ולויתן? ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה? הדא הוא דכתיב: "הביאני המלך חדריו", כלומר שהכל נלמד מהתורה. ושלמה המלך עליו השלום שנתן לו אלהים החכמה והמדע – הכל מן התורה היה לו, וממנה למד עד סוף כל התולדות, ואפילו כוחות העשבים וסגולתם, עד שכתב בהן אפילו ספר רפואות. וכענין שכתוב: "וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר".
King Solomon, peace be upon him, whom G-d had given wisdom and knowledge, derived it all from the Torah, and from it he studied until he knew the secret of all things created, even of the forces and characteristics of plants, so that he wrote about them even a Book of Medicine, as it is written, And he spoke of trees, from the cedar that is in Lebanon even unto the hyssop that springeth out of the wall.
רִבִּי חִזְקִיָּה פָּתַח, כְּתִיב, (שיר השירים ב׳:ב׳) (פנחס רלג, ופ' תשא קפט) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים. מָאן שׁוֹשַׁנָּה, דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. (בגין דאית שושנה ואית שושנה), מַה שּׁוֹשַׁנָּה דְּאִיהִי בֵּין הַחוֹחִים אִית בַּהּ סוּמָק וְחִוָּר, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ דִּין וְרַחֲמֵי. מַה שּׁוֹשַׁנָּה אִית בַּהּ תְּלֵיסַר עָלִין, אוּף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִית בַּהּ תְּלֵיסַר מְכִילָן דְּרַחֲמֵי דְּסַחֲרִין לַהּ מִכָּל סִטְרָהָא. אוּף אֱלהִים דְּהָכָא (נשא דף קלא ב, וקלח, וקמז) (שמות קפו א) מִשַׁעְתָּא דְּאִדְכַּר אַפִּיק תְּלֵיסַר תֵּיבִין לְסַחֲרָא לִכְנְסֶת יִשְׂרָאֵל וּלְנַטְרָא לַהּ. וּלְבָתַר אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא. אַמַּאי אִדְכַּר זִמְנָא אָחֳרָא. בְּגִין לְאַפְקָא חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דְּסַחֲרִין לְשּׁוֹשַׁנָּה. (פנחס רלג וצ"ע בקז א), וְאִנּוּן חָמֵשׁ אִקְרוּן יְשׁוּעוֹת. וְאִנּוּן חָמֵשׁ [חַמְשין] תַּרְעִין. וְעַל רָזָא דָא כְּתִיב (תהילים קט״ז:י״ג) (תרומה קס"ט) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא דָּא כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אִצְטְרִיךְ לְמֶהֱוֵי עַל חָמֵשׁ אֶצְבְּעָן וְלָא יַתִּיר. כְּגַוְונָא דְּשׁוֹשַׁנָּה דְּיָתְבָא עַל חָמֵשׁ עָלִין תַּקִּיפִין דּוּגְמָא דְחָמֵשׁ אֶצְבְּעָן. וְשׁוֹשַׁנָּה דָא אִיהִי (תרומה קלא) כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה. מֵאֱלהִים תִּנְיָנָא עַד אֱלהִים תְּלִיתָאָה חָמֵשׁ תֵּיבִין. מִכָּאן וּלְהָלְאָה אוֹר דְּאִתְבְּרֵי וְאִתְגְּנִיז וְאִתְכְּלִיל בְּבְּרִית הַהוּא דְּעָאל בְּשּׁוֹשַׁנָּה (ס"א דא) וְאַפִּיק בַּהּ זַרְעָא. וְדָא אִקְרֵי עֵץ עוֹשֶׂה (סב ב) פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ. וְהַהוּא זֶרַע קַיָּימָא בְּאוֹת בְּרִית מַמָּשׁ. וּכְמָה דְדִיּוּקְּנָא דִבְרִית אִזְדְּרַע בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין זִוּוּגִין הַהוּא (נ"א דההוא) זַרְעָא, כָּךְ אִזְדְּרַע שְׁמָא גְלִיפָא מְפָרַשׁ בְּאַרְבְּעִין וּתְרֵין אַתְוָן דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.
Rabbi Hizkiyah opened, “It is written, as a rose among thorns.” (Song of Songs 2:2) What is the Rose? It is the Congregation of Israel. Because there is a rose, and there is a Rose. Just as the rose among the thorns is tinged with red and white, so is the Congregation of Israel affected by the qualities of Judgment and Mercy. Just as a rose has thirteen petals, the Assembly of Israel is surrounded on all sides by the thirteen attributes of Mercy. Thus, between the first mentions of the name Elohim, [in the Torah] these [thirteen] words surround and guard the Congregation of Israel. After this, [the name "Elohim"] is written again in the text. And why is it mentioned again? In order to bring out the five rigid leaves that surround a rose. And these five represent the five gates of salvation. And this secret is written about in the verse, "I will raise the cup of salvation" (Psalms 116:13) This is the cup of benediction which is raised after a meal. The cup of benediction must rest on five fingers, and no more, just as a rose rests on five rigid leaves. And this Rose is the cup of benediction. From the second to the third mention of the name Elohim [in the Torah], there are five words. From this point the Ohr [light] was created [hence "Let there be Light."] and concealed and enclosed within that covenant that entered the rose and fructified it. This is referred to as a "fruit-tree bearing fruit after its kind, wherein is the seed thereof." [Genesis 1:11] This seed is the Covenant. And just as the Covenant is sown by forty-two birthings from that same seed, so is the engraved and holy name sown, by the forty-two letters that describe the works of Creation.