Risking life for another
During the 2006 Lebanon War, Roi Klein and his unit took part in the Battle of Bint Jbeil. During a Hezbollah ambush, a hand grenade was thrown over the wall that was between Hezbollah militants and Klein and his unit. Klein jumped on the live grenade and muffled the explosion with his body. The soldiers reported that Klein recited Shema Yisrael as he jumped on the grenade. After the grenade exploded and critically wounded him, he reported his own death, yelling "Klein's dead, Klein's dead" over the radio. In the following minutes, as he lay dying, he ordered soldiers who came to administer first aid and evacuate him to focus on Lieutenant Amichai Merhavia, another soldier who had been hit (and later died also) instead. He then handed over his encoded radio to another officer, who took command of the force, and died.
Clearly Roi Klein is a hero of heroes.
Using this story as a background, what are the halachas regarding saving someone else's life at your own expense. Is it merely allowed, is it a midat chasidut, is it permissible but frowned upon, is it prohibited but tolerated, or is it perhaps even dissuaded? We will explore many concepts including suicide, risk-taking and delve into the issue systematically organized by biblical, talmudic and then halachic ideas. ,
OVERVIEW:
1)Review Roi Klein story- “Sacrificed for others”
2)Halachic overview of self-sacrifice and biblical examples of Heroic self-sacrifice… Avraham, Shimshon, Esther, Daniel, H/M/Azaryah, King Saul
3)Delineate dilemma: Vrapo Yerape, Vehashayvota, Lo Taamod V’Katzota versus V’Nishmartem, Lo Taasim Damim V’Chay Ba’Hem, Vachay Achicha Imach.. Can you put yourself into Sakana to help another!?!?!?!?!
4)Generalized risk taking halachic ideas: Chamira Sakanta, Shomer Pesaim, Shluchei Mitzvah Aynan Nizokin, Eilav Hoo Noseh et atzmo
5)Talmudic stories of taking risks: Witch doc, hang from tree, Machlokes between Yerushalmi: Reish Lakim terumos, and Bavli: R tarfon, Lo Taamod, Ben Petura/R Akiva……One well two cities, kill one to keep group alive, Lulyanos and PAppos…
6)Earliest halachic approach: Mishneh Torah, Tur, Beis Yosef, SeMA, RadBaz 2 responsa, Pitchei Teshuva, Ohr Sameach, Meshech Chachma, Mishneh Berura, Shevet Miyehudah
7)Select recent responsa of cases: Minchat Asher, R Zilberstein, Nishmat Avraham, Rabbi Steinberg, Tzurba Mrabanan
(יג) לֹ֥֖א תִּֿרְצָ֖͏ֽח׃
(13) You shall not murder.
(א) דיבורא שתיתאי: לא תרצח (שמות כ' י"ג) לא תתרצח לא תעשה הדם (צורך) [רוצח] עליך
וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כׇּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם׃
But for your own life-blood I will require a reckoning: I will require it of every beast; of humankind, too, will I require a reckoning for human life, of everyone for each other!
ואך את דמכם. אַעַ"פִּ שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם נְטִילַת נְשָׁמָה בַּבְּהֵמָה, אֶת דִּמְכֶם אֶדְרֹשׁ מֵהַשּׁוֹפֵךְ דַּם עַצְמוֹ:
ואך את דמכם HOWEVER YOUR BLOOD — Although I have permitted you to take the life of cattle yet your blood I will surely require from him amongst you who sheds his own blood (see Bava Kamma 91b).
מאן תנא דשמעת ליה דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו אילימא האי תנא הוא דתניא (בראשית ט, ה) ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש ר' אלעזר אומר מיד נפשותיכם אדרש את דמכם
The Gemara asks: Who is the tanna that you heard that says: It is not permitted for a person to injure himself? If we say that it is this tanna, as it is taught in a baraita: The verse states: “And surely your blood of your souls will I require” (Genesis 9:5), and Rabbi Elazar says: From the hand of your souls, i.e., from yourself, will I require your blood, meaning one is liable even for taking his own life, that is not a correct inference.
(בראשית ט, ד): אַךְ לְהָבִיא אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ, יָכוֹל כְּשָׁאוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ.
The word "Ach" includes the strangling of oneself... you may think this includes King Shaul, it thus teaches "Ach" [to not include him]... you might think this includes Hananyah, Mishael and Azaryah, it thus teaches "Ach" [to not include them]
ויצא יעקב, פירש"י בשביל שרעו' בנות כנען וכו' והאריך בזה, נלע"ד עפ"י דאחז"ל מחלת בת ישמעאל שביום שנושא אשה מוחלי' לו עונותיו, ודוחק בעיני לומר שנמחלו עונותיו של עשו כשנשא בת ישמעאל, ורש"י פי' על נשיו לו לאשה הוסיף רשעה על רשעיות אבל נ"ל בהיפוך דהנה לא זכה יעקב עד עתה להשראת שכינה ולמראה הגדולה הזאת ולא מפני שלא הגיע זכותו של יעקב לכך אלא שעיכב זכות כבוד אב של עשו דכתי' ביבוש קצירה תשברנה ולחלוחית של זכיותיו של עשו מעכבי' ישועו' יעקב ואקדים מ"ש במקו' אחר הא דמאבד עצמו לדעת אין מתעסקי' בו ורע מרוצח אחר וקרא לא אמר אלא אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אלא משום כי כל החטאי' מתמרקי' בשעת מיתה וזה חוטא במיתתו, באותו דבר שהי' לו לכפרה הוא חוטא ומורד ע"כ מתעוררי' עליו כל עונותיו, ונבוא אל המכוון כי עשו בשעה שהי' ראוי למחול לו כל עונותיו היינו ביום נשיאת אשה אז חטא בזה להוסיף רשעה על רשעיות שלו וא"כ נתעוררו כל עונותיו, ויבש קצירו וזכה יעקב למראה הנפלאה הזאת והיינו דפירש"י ע"י שבשביל שרעו' בנות כנען והלך עשו אל ישמעאל וגו' וק"ל:
(ב) אֲבָל הַשּׂוֹכֵר הוֹרֵג לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח עֲבָדָיו וַהֲרָגוּהוּ. אוֹ שֶׁכְּפָתוֹ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי הָאֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וַהֲרָגַתְהוּ חַיָּה. וְכֵן הַהוֹרֵג אֶת עַצְמוֹ. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים הוּא. וַעֲוֹן הֲרִיגָה בְּיָדוֹ וְחַיָּב מִיתָה לַשָּׁמַיִם. וְאֵין בָּהֶן מִיתַת בֵּית דִּין:
(2) But a person who hires a murderer to kill a colleague, one who sends his servants and they kill him, one who binds a colleague and leaves him before a lion or the like and the beast kills him, and a person who commits suicide are all considered to be shedders of blood; the sin of bloodshed is upon their hands, and they are liable for death at the hands of God. They are not, however, liable for execution by the court.
(ב) איזהו מאבד עצמו לדעת כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גבי סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר:
(2) Who is [considered] a wilful suicide? — For example, if one stated that he is going up to the roof-top, and they saw him go up at once in anger; or he was in distress, and [then] fell down and died, — [the law is that] such a person is presumed to have committed suicide wilfully. But if they discovered him strangled and hung upon a tree, or [they found him] killed and thrown upon his sword, he is presumed to be like all [other] dead, and they attend to him and withhold not from him anything.
(כג) וַאֲחִיתֹ֣פֶל רָאָ֗ה כִּ֣י לֹ֣א נֶעֶשְׂתָה֮ עֲצָתוֹ֒ וַיַּחֲבֹ֣שׁ אֶֽת־הַחֲמ֗וֹר וַיָּ֜קׇם וַיֵּ֤לֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ֙ אֶל־עִיר֔וֹ וַיְצַ֥ו אֶל־בֵּית֖וֹ וַיֵּחָנַ֑ק וַיָּ֕מׇת וַיִּקָּבֵ֖ר בְּקֶ֥בֶר אָבִֽיו׃
(23) When Ahithophel saw that his advice had not been followed, he saddled his ass and went home to his native town. He set his affairs in order, and then he hanged himself. He was buried in his ancestral tomb.
(יח) וַיְהִ֞י כִּרְא֤וֹת זִמְרִי֙ כִּֽי־נִלְכְּדָ֣ה הָעִ֔יר וַיָּבֹ֖א אֶל־אַרְמ֣וֹן בֵּית־הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׂרֹ֨ף עָלָ֧יו אֶת־בֵּֽית־מֶ֛לֶךְ בָּאֵ֖שׁ וַיָּמֹֽת׃
(18) When Zimri saw that the town was taken, he went into the citadel of the royal palace and burned down the royal palace over himself. And so he died—
(ד) אִם־אָמַ֩רְנוּ֩ נָב֨וֹא הָעִ֜יר וְהָרָעָ֤ב בָּעִיר֙ וָמַ֣תְנוּ שָׁ֔ם וְאִם־יָשַׁ֥בְנוּ פֹ֖ה וָמָ֑תְנוּ וְעַתָּ֗ה לְכוּ֙ וְנִפְּלָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה אֲרָ֔ם אִם־יְחַיֻּ֣נוּ נִֽחְיֶ֔ה וְאִם־יְמִיתֻ֖נוּ וָמָֽתְנוּ׃
(4) If we decide to go into the town, what with the famine in the town, we shall die there; and if we just sit here, still we die. Come, let us desert to the Aramean camp. If they let us live, we shall live; and if they put us to death, we shall but die.”
וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֗וֹן תָּמ֣וֹת נַפְשִׁי֮ עִם־פְּלִשְׁתִּים֒ וַיֵּ֣ט בְּכֹ֔חַ וַיִּפֹּ֤ל הַבַּ֙יִת֙ עַל־הַסְּרָנִ֔ים וְעַל־כׇּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וַיִּהְי֤וּ הַמֵּתִים֙ אֲשֶׁ֣ר הֵמִ֣ית בְּמוֹת֔וֹ רַבִּ֕ים מֵאֲשֶׁ֥ר הֵמִ֖ית בְּחַיָּֽיו׃
Samson cried, “Let me die with the Philistines!” and he pulled with all his might. The temple came crashing down on the lords and on all the people in it. Those who were slain by him as he died outnumbered those who had been slain by him when he lived.
(יג) וַיֹּ֥אמֶר מׇרְדֳּכַ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶל־אֶסְתֵּ֑ר אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכׇּל־הַיְּהוּדִֽים׃ (יד) כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִ֘ישִׁי֮ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת׃
(13) Mordecai had this message delivered to Esther: “Do not imagine that you, of all the Jews, will escape with your life by being in the king’s palace. (14) On the contrary, if you keep silent in this crisis, relief and deliverance will come to the Jews from another quarter, while you and your father’s house will perish. And who knows, perhaps you have attained to royal position for just such a crisis.”
(יב) אִיתַ֞י גֻּבְרִ֣ין יְהוּדָאיִ֗ן דִּֽי־מַנִּ֤יתָ יָתְהוֹן֙ עַל־עֲבִידַת֙ מְדִינַ֣ת בָּבֶ֔ל שַׁדְרַ֥ךְ מֵישַׁ֖ךְ וַעֲבֵ֣ד נְג֑וֹ גֻּבְרַיָּ֣א אִלֵּ֗ךְ לָא־שָׂ֨מֽוּ (עליך) [עֲלָ֤ךְ] מַלְכָּא֙ טְעֵ֔ם (לאלהיך) [לֵֽאלָהָךְ֙] לָ֣א פָלְחִ֔ין וּלְצֶ֧לֶם דַּהֲבָ֛א דִּ֥י הֲקֵ֖ימְתָּ לָ֥א סָגְדִֽין׃
(12) There are certain Jews whom you appointed to administer the province of Babylon, Shadrach, Meshach, and Abed-nego; those men pay no heed to you, O king; they do not serve your god or worship the statue of gold that you have set up.”
דִּלְמָא מַלְקוֹת חָמוּר? דְּאָמַר רַב: אִילְמָלֵי נַגְּדוּהּ לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה — פְּלַחוּ לְצַלְמָא! אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרַב אָשֵׁי: וְלָא שָׁנֵי לָךְ בֵּין הַכָּאָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קִצְבָה לְהַכָּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה?
Perhaps the punishment of lashes is more severe, as Rav said: Had they flogged Hananiah, Mishael, and Azariah (see Daniel, chapter 3) instead of casting them into the fiery furnace, these three would have been induced to worship the graven image. Apparently, the punishment of lashes is more severe than death. Rav Samma, son of Rav Asi, said to Rav Ashi, and some say Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Rav Ashi: And is there no difference to you between flogging that has a limit, e.g., forty lashes by Torah law, which is a less severe punishment, and flogging that does not have a limit, i.e., flogging administered to induce compliance, which is more severe?
אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחי לצלמא - תימה מנא לן דהא אמרי' בהרואה (ברכות סא:) כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל וכ"ש לנגודי ואור"ת דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך ואעפ"כ היה בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה והיינו דכתיב (דניאל ג) לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד משמע שהצלם לא היה תופס באלהות ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו:
(יז) בֵּאדַ֜יִן מַלְכָּ֣א אֲמַ֗ר וְהַיְתִיו֙ לְדָ֣נִיֵּ֔אל וּרְמ֕וֹ לְגֻבָּ֖א דִּ֣י אַרְיָוָתָ֑א עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֣ר לְדָנִיֵּ֔אל אֱלָהָ֗ךְ דִּ֣י (אנתה) [אַ֤נְתְּ] פָּֽלַֽח־לֵהּ֙ בִּתְדִירָ֔א ה֖וּא יְשֵׁיזְבִנָּֽךְ׃
(17) By the king’s order, Daniel was then brought and thrown into the lions’ den. The king spoke to Daniel and said, “Your God, whom you serve so regularly, will deliver you.”
(יג) וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו (בראשית יא, כח), רַבִּי חִיָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָא דְּיָפוֹ, תֶּרַח עוֹבֵד צְלָמִים הָיָה, חַד זְמַן נְפֵיק לַאֲתַר, הוֹשִׁיב לְאַבְרָהָם מוֹכֵר תַּחְתָּיו. הֲוָה אָתֵי בַּר אֵינַשׁ בָּעֵי דְּיִזְבַּן, וַהֲוָה אֲמַר לֵהּ בַּר כַּמָּה שְׁנִין אַתְּ, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ בַּר חַמְשִׁין אוֹ שִׁתִּין, וַהֲוָה אֲמַר לֵיהּ וַי לֵיהּ לְהַהוּא גַבְרָא דַּהֲוָה בַּר שִׁתִּין וּבָעֵי לְמִסְגַּד לְבַר יוֹמֵי, וַהֲוָה מִתְבַּיֵּשׁ וְהוֹלֵךְ לוֹ. חַד זְמַן אֲתָא חַד אִתְּתָא טְעִינָא בִּידָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹלֶת, אֲמָרָהּ לֵיהּ הֵא לָךְ קָרֵב קֳדָמֵיהוֹן, קָם נְסֵיב בּוּקְלָסָא בִּידֵיהּ, וְתַבְרִינוּן לְכָלְהוֹן פְּסִילַיָא, וִיהַב בּוּקְלָסָא בִּידָא דְּרַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן. כֵּיוָן דַּאֲתָא אֲבוּהָ אֲמַר לֵיהּ מַאן עָבֵיד לְהוֹן כְּדֵין, אֲמַר לֵיהּ מַה נִּכְפּוּר מִינָךְ אֲתַת חָדָא אִתְּתָא טְעִינָא לָהּ חָדָא פִּינָךְ דְּסֹוֹלֶת, וַאֲמַרַת לִי הֵא לָךְ קָרֵיב קֳדָמֵיהון, קָרֵיבְתְּ לָקֳדָמֵיהוֹן הֲוָה דֵּין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, וְדֵין אֲמַר אֲנָא אֵיכוֹל קַדְמָאי, קָם הָדֵין רַבָּה דַּהֲוָה בֵּינֵיהוֹן נְסַב בּוּקְלָסָא וְתַבַּרִינוֹן. אֲמַר לֵיהּ מָה אַתָּה מַפְלֶה בִּי, וְיָדְעִין אִינוּן. אֲמַר לֵיהּ וְלֹא יִשְׁמְעוּ אָזְנֶיךָ מַה שֶּׁפִּיךָ אוֹמֵר. נַסְבֵיהּ וּמְסָרֵיהּ לְנִמְרוֹד. אֲמַר לֵיהּ נִסְגוֹד לְנוּרָא, אֲמַר לֵיהּ אַבְרָהָם וְנִסְגּוֹד לְמַיָא דְּמַטְפִין נוּרָא. אֲמַר לֵיהּ נִמְרוֹד נִסְגּוֹד לְמַיָא, אֲמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא דְּטָעִין מַיָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לַעֲנָנָא. אָמַר לֵיהּ אִם כֵּן נִסְגּוֹד לְרוּחָא דִּמְבַדַּר עֲנָנָא. אֲמַר לֵיהּ נִסְגּוֹד לְרוּחָא. אֲמַר לֵיהּ וְנִסְגּוֹד לְבַר אֵינָשָׁא דְּסָבֵיל רוּחָא. אֲמַר לֵיהּ מִלִּין אַתְּ מִשְׁתָּעֵי, אֲנִי אֵינִי מִשְׁתַּחֲוֶה אֶלָּא לָאוּר, הֲרֵי אֲנִי מַשְׁלִיכֲךָ בְּתוֹכוֹ, וְיָבוֹא אֱלוֹהַּ שֶׁאַתָּה מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וְיַצִּילְךָ הֵימֶנּוּ. הֲוָה תַּמָן הָרָן קָאֵים פְּלוּג, אָמַר מַה נַּפְשָׁךְ אִם נָצַח אַבְרָהָם אֲנָא אָמַר מִן דְּאַבְרָהָם אֲנָא וְאִם נָצַח נִמְרוֹד אֲנָא אֲמַר דְּנִמְרוֹד אֲנָא. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד אַבְרָהָם לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצֹּל, אָמְרִין לֵיהּ דְּמַאן אַתְּ, אֲמַר לְהוֹן מִן אַבְרָהָם אֲנָא, נְטָלוּהוּ וְהִשְּׁלִיכוּהוּ לָאוּר וְנֶחְמְרוּ בְּנֵי מֵעָיו, וְיָצָא וּמֵת עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח וגו'.
(13) [Genesis 11:28 says,] “And Haran died in the presence of his father Terach.” Rabbi Hiyya said: Terach was a manufacturer of idols. He once went away somewhere and left Abraham to sell them in his place. A man came in and wished to buy one."How old are you?" Abraham asked the man. "Fifty years old," he said. "Woe to such a man, who is fifty years old and would worship a day old object!" Avraham said. On another occasion a woman came in with a plateful of flour and requested him, "Take this and offer it to them." So he took a stick and broke them, and put the stick in the hand of the largest. When his father returned he demanded, "What have you done to them?" "I cannot conceal it from you. A woman came with a plateful of fine meal and requested me to offer it to them. One claimed, 'I must eat first,' while another claimed, 'I must eat first.' Thereupon, the largest arose, took the stick and broke them." "Why do you make sport of me? Have they any knowledge?" Terach said. "Should not your ears hear what your mouth has said?" Avraham said. Thereupon Terach seized him and delivered him to Nimrod. "Let us worship fire," Nimrod said. "Let us rather worship water which quenches fire," Avraham said. "Let us worship water," Nimrod said. "Let us rather worship the clouds which bear the water," Avraham said. "Let us then worship the clouds," Nimrod said. "Let us worship the wind which disperses the clouds," Avraham said. "Let us worship the wind," Nimrod said. "Let us worship human beings which can stand up to the wind," Avraham said. "You are just bandying words, and we will worship nothing but the fire. Behold, I will cast you into it, and let your God whom you adore come and save you from it!" Nimrod said. Now Haran was standing there undecided. "If Avraham is victorious, I will say that I am of Avraham’s belief, while if Nimrod is victorious, I will say that I am on Nimrod’s side," he thought. When Avraham descended into the fiery furnace and was saved, Nimrod asked him, "Of whose belief are you?" "Of Abraham’s," he replied. Thereupon he seized him and cast him into the fire; his innards were scorched and he died in the presence of his father. Hence it is written, "And Haran died in the presence of his father Terach."
(ד) וַיֹּ֣אמֶר שָׁאוּל֩ לְנֹשֵׂ֨א כֵלָ֜יו שְׁלֹ֥ף חַרְבְּךָ֣ ׀ וְדׇקְרֵ֣נִי בָ֗הּ פֶּן־יָ֠ב֠וֹאוּ הָעֲרֵלִ֨ים הָאֵ֤לֶּה וּדְקָרֻ֙נִי֙ וְהִתְעַלְּלוּ־בִ֔י וְלֹ֤א אָבָה֙ נֹשֵׂ֣א כֵלָ֔יו כִּ֥י יָרֵ֖א מְאֹ֑ד וַיִּקַּ֤ח שָׁאוּל֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב וַיִּפֹּ֖ל עָלֶֽיהָ׃
(4) Saul said to his arms-bearer, “Draw your sword and run me through, so that the uncircumcised may not run me through and make sport of me.” But his arms-bearer, in his great awe, refused; whereupon Saul grasped the sword and fell upon it.
פן יבואו רצה לומר שהם ידקרוני וגם יתעללו בי וכוונתו שאם יתעללו בי ולא ימיתוני אפשר לומר שחיי צער טובים ממות, וכן אם ידקרוני וימיתוני טוב שלא אפגע בעצמי, אבל אחר שבודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי גם כן, טוב שאמות בלא צער וקלון, ויפל עליה הנה יתבאר לקמן שלא מת על ידי נפילה רק שנעשה גוסס, ועל זה אמר כי מת שאול שהוא שהוכה מכת מות ובכ''ז עדיין היה נפשו בו והנער העמלקי גמר מיתתו:
קטן המאבד עצמו לדעת חשוב כשלא לדעת וכן גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר:
A minor who commits suicide wilfullly, is considered as though it were [done] unintentionally. And likewise, one who was of age, and committed suicide wilfully, [being under pressure, as [in the case of] King Saul, — [the law is that] they withhold not from him a thing.
NOW that we finished discussing the cases, we will know elucidate the overall dilemma
(יח) וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב׃ (יט) אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃ {ס}
(18) When [two] parties quarrel and one strikes the other with stone or fist, and the victim does not die but has to take to bed: (19) if that victim then gets up and walks outdoors upon a staff, the assailant shall go unpunished—except for paying for the idleness and the cure.
ורפא ירפא. כְּתַרְגּוּמוֹ – יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָרוֹפֵא:
ורפא ירפא — Translate it as the Targum does: he shall pay the physician’s fee.
(יא) כִּֽי־יִנָּצ֨וּ אֲנָשִׁ֤ים יַחְדָּו֙ אִ֣ישׁ וְאָחִ֔יו וְקָֽרְבָה֙ אֵ֣שֶׁת הָֽאֶחָ֔ד לְהַצִּ֥יל אֶת־אִישָׁ֖הּ מִיַּ֣ד מַכֵּ֑הוּ וְשָׁלְחָ֣ה יָדָ֔הּ וְהֶחֱזִ֖יקָה בִּמְבֻשָֽׁיו׃ (יב) וְקַצֹּתָ֖ה אֶת־כַּפָּ֑הּ לֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶֽךָ׃ {ס}
(11) If two parties are fighting—one man with another—and the wife of one comes up to save her husband from his antagonist and puts out her hand and seizes him by his genitals, (12) you shall cut off her hand; show no pity.
(טז) לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃
(16) Do not deal basely with members of your people. Do not profit by the blood of your fellow [Israelite]: I am יהוה.
(ב) וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃
(2) If your fellow Israelite does not live near you or you do not know who [the owner] is, you shall bring it home and it shall remain with you until your peer claims it; then you shall give it back.
הא דאורייתא הוא דתניא השבת גופו מניין ת"ל (דברים כב, ב) והשבותו
The Gemara asks a further question: Why was it necessary for Joshua to stipulate that one may find his way out in this manner? After all, this halakha applies by Torah law. When one is lost, whoever can assist in helping him find his way must do so by Torah law, as it is taught in a baraita: There is a mitzva to return lost items to their owner. From where is it derived that the requirement applies even to returning his body, i.e., helping a lost person find his way? The verse states: “And you shall restore it to him” (Deuteronomy 22:2), which can also be translated as: And you shall restore himself to him. If this is required by Torah law, why did Joshua stipulate a condition to this effect?
(א) המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד כו': ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה כו': לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים כו': זה שנכנס לבקר הוא שאסר עליו שלא יהנה ממנו החולה: ואמרו אבל לא יושב זה הוא במקום שלוקחים שכר מן הישיבה רצה לומר שמקבל שכר מי שמבקר החולה בישיבתו עמו ומי שמרפא אותו או עושה לו צוות לפיכך אם נכנס זה וישב ולא קבל שום דבר הרי נהנה בו החולה בדבר שיש לו דמים: ורפואת נפשו הוא שירפא גופו ורפואת ממון שירפא בהמתו ומותר לו להגיד מה שיועיל לבהמתו ואמנם אסור לו לרפאות בידיו ואין זה אסור לחולה עצמו לפי שהוא מצוה ר"ל חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפי' מ"ש הפסוק (דברים כב) והשבותו לו לרפאות את גופו שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו: ואמבטי כיור המרחץ. ואסור לרחוץ עמו בקטנה לפי שהוא מגביה המים עליו וזה הנאה הוא לו: ולא יאכל עמו בכלי אחד לפי שהוא חולק לו כבוד וישים חתיכת בשר טובה לפניו או יניחנה כדי שיאכלנה. זה הוא הטעם גם כן שלא יאכל עמו מן הסלין שממלאין מפירות לאכול מהם כל הפועלים ועל דרך משל כשנשבע ראובן שלא יהנה לשמעון ואכלו שניהם עם לוי וכשגמר ראובן לאכול מן הקערה החזירה ללוי אחר כך נתנו לוי לפני שמעון מותר לשמעון לאכול ממנו ולא נאמר שמא לא גמר ראובן אכילתו אלא כדי שיניח ללוי ממה שיתן לפני שמעון וזה הוא ענין אמרו אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית: ולא יעשה עמו באומן שלא יקצור עמו בשורה אחת כדי שלא יקל עליו מה שיקצור בו בהיותו קוצר קרוב ממנו הוא מוצא מקום לילך וימצא מקום פנוי שיכול למהר מלאכתו וכבר נתבאר לך פי' לשון אומן בהרבה מקומות מזרעים (פאה פ"ד הל"ה) והלכה כר' יהודה ואין הלכה כר"מ:
(לו) אַל־תִּקַּ֤ח מֵֽאִתּוֹ֙ נֶ֣שֶׁךְ וְתַרְבִּ֔ית וְיָרֵ֖אתָ מֵֽאֱלֹהֶ֑יךָ וְחֵ֥י אָחִ֖יךָ עִמָּֽךְ׃
(36) do not exact advance or accrued interest, but fear your God. Let your kin live by your side as such.
(ה) וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהֹוָֽה׃ {ס}
(5) You shall keep My laws and My rules, by the pursuit of which human beings shall live: I am יהוה.
(טו) וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כׇּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃
(15) For your own sake, therefore, be most careful—since you saw no shape when יהוה spoke to you at Horeb out of the fire—
(ט) רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃
(9) But take utmost care and watch yourselves scrupulously, so that you do not forget the things that you saw with your own eyes and so that they do not fade from your mind as long as you live. And make them known to your children and to your children’s children:
(ח) כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃
(8) When you build a new house, you shall make a parapet for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it.
(א) דברים האסורים משום גלוי. ובו ז' סעיפים: משקים שנתגלו אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו מותר:
(ב) צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת: הגה וכן אין לצלות בשר עם דג משום ריחא מיהו בדיעבד אינו אסור (ארוך כלל ל"ט דין כ"ה):
(ג) ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בנתים כדי לרחוץ פיו: הגה ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואכלן אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש (הגהות מרדכי) וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם ומ"מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קנוח והדחה (הגהות ש"ד סי' ע"ה ומביאו בגליון או"ה שם):
(ד) צריך ליזהר מזיעת האדם שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים:
(ה) צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין ולא יתן פס ידו תחת שחיו שמא נגע ידו במצורע או בסם רע ולא יתן ככר לחם תחת השחי מפני הזיעה ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון שמא יפול אדם על חודה וימות: הגה וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור (ב"י בשם הש"ס) ולכן אסרו לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה (שם) וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם) ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה וכן כתבו הקדמונים ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' ל"ה) וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה ועיין בחושן משפט סימן תכ"ז:
(ו) אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם וכן אסור לאכול ולשתות בכלים הצואים שנפשו של אדם קצה בהם כגון כלים של בית הכסא וכלי זכוכית שמקיזים בהם וכיוצא בהם וכן לא יאכל בידים מזוהמות ועל גבי כלים מלוכלכים שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם:
(ז) מסוכנת אף על פי שניתרת בשחיטה המדקדקים מחמירים על עצמם שלא לאכלה: הגה בהמה שהורה בה חכם מסברא ולא נמצא הדין בפירוש שהיא מותרת בעל נפש לא יאכל ממנה (גמ' פ' א"ט והג"א שם) :
(1) Exposed beverages were forbidden by the rabbis because they feared that snakes would have drunk from them, and left behind venom. But now when snakes are not found amongst us, it is permitted.
(3) He should wash his hands between meat and fish, and eat dipped bread in between, to wash his mouth. Hagahah: And some says that there is no concern for this unless he cooks and eats eats them togther, but to each them one after the other there is not concern. And the custom is not to wash ones mouth and hands between, but still one should eat and drink something. Since this fulfills kinuach and hadachah
(4) One needs to be careful from human sweat, since all human sweat is deadly poison, except for sweat of the face
(5) One must refrain from putting coins in one's mouth, lest it's covered with dried saliva of those afflicted with boils. He should not put the palm of his hand in his arm pit, lest his hand touched a metzorah or a harmful poison. He should not put a loaf of bread under his armpit, because of the sweat. He should not put a cooked item or drinks under the bed, since an evil spirit rests on them. He should not stick a knife in an esrog or a radish, lest one fall on its edge and die. Hagah: Similarly, he should be careful of all things that cause danger, because danger is stricter than transgressions, and one should be more careful with an uncertain danger than with an uncertain issur. They also prohibited to go in a dangerous place, such as under a leaning wall, or alone at night. They also prohibited to drink water from rivers at night or to put one's mouth on a stream of water and drink, because these matters have a concern of danger. It is the widespread custom not to drink water during the equinox, and the early ones wrote this and it is not to be changed. They also wrote to flee from the city when a plague is in the city, and one should leave at the beginning of the plague and not at the end. And all of these things are because of the danger, and a person who guards his soul will distance himself from them and it is prohibited to rely on a miracle in all of these matters.
(6) It is prohibited to eat food and drinks that a persons soul is disgusted by, such as drinks and food that have vomit or feces mixed with them, and rotten moisture and things like this. It is assur to eat and drink from dirty vessels that a person's soul is disgusted by them, like bathroom vessels and glass vessels that they let blood into. And he should not eat with dirty hands and on dirty vessels, since all of these fall into the prohibition of "Do not make your souls abominable"
(7) An animal that is in danger of dying, even though it is permitted to eat when slaughtered, people who are careful are strict on themselves not to eat it. Hagah: An animal that a rabbi ruled to [permit] out of logic,but the law is not explicitly found [in books] to permit that it is permitted, and person who is careful for his soul will not eat from it.
(ד) אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכָּשֵׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר אוֹ בּוֹר בַּחֲצֵרוֹ בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם חַיָּב לַעֲשׂוֹת חֻלְיָא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים. אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסּוּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת. וְכֵן כָּל מִכְשׁל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה יָפֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ". וְאִם לֹא הֵסִיר וְהֵנִיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְּבִיאִין לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּ(דברים כב ח) "לֹא תָשִׂים דָּמִים":
(ה) הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְכָל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ אוֹ אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ו) וְאֵלּוּ הֵן. לֹא יַנִּיחַ אָדָם פִּיו עַל הַסִּילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה. וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מִן הַנְּהָרוֹת וּמִן הָאֲגַמִּים שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם מְגֻלִּים שֶׁמָּא שָׁתָה מֵהֶן נָחָשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִזּוֹחֲלֵי עָפָר וְיָמוּת: ......
(4) This requirement applies to a roof, and similarly, to any place that might present a danger and cause a person to stumble and die. For example, if a person has a well or a cistern in his courtyard, he must erect a sand wall ten handbreadths high around them or make a cover for them, so that a person will not fall in and die. Similarly, it is a positive mitzvah to remove any obstacle that could pose a danger to life, and to be very careful regarding these matters, as Deuteronomy 4:9 states: "Beware for yourself; and guard your soul." If a person leaves a dangerous obstacle and does not remove it, he negates the observance of a positive commandment, and violates the negative commandment: "Do not cause blood to be spilled."
(5) Our Sages forbade many matters because they involve a threat to life. Whenever a person transgresses these guidelines, saying: "I will risk my life, what does this matter to others," or "I am not careful about these things," he should be punished by stripes for rebelliousness.
(6) They include: A person should not place his mouth over a conduit through which water flows and drink. Nor should he drink at night from rivers and lakes, lest he swallow a leech without seeing. Similarly, a person should not drink water that was left uncovered, lest a snake or other poisonous crawling animal might have drunk from them, and as a result, the person would die. .....
רַבִּי יַנַּאי בָּדֵיק וְעָבַר. רַבִּי יַנַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו. אָמַר רַבִּי חָנִין: מַאי קְרָאָה? — ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת״. רַבִּי זֵירָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא נָפֵיק לְבֵינֵי דִּיקְלֵי.
Rabbi Yannai would examine the ferry and cross. The Gemara comments that Rabbi Yannai acted in accordance with his reasoning stated elsewhere, as he said: A person should never stand in a place of danger saying that they on High will perform a miracle for him, lest in the end they do not perform a miracle for him. And, moreover, even if they do perform a miracle for him, they will deduct it from his merits. Rabbi Ḥanin said: What is the verse that alludes to this? When Jacob said: “I am not worthy of all the mercies, and of all the truth, which You have shown unto Your servant” (Genesis 32:11), and he explains: Since You have bestowed upon me so much kindness and truth, my merits have been diminished. Similarly, the Gemara relates that Rabbi Zeira would not go out and walk among the palm trees on a day when there was a southern wind blowing due to the fear that the trees might fall on him.
תָּנָא: אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לְהַכְנִיס יָדוֹ לְחוֹרִין וְלִסְדָקִין לִבְדּוֹק — מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? אִי נֵימָא מִפְּנֵי סַכָּנַת עַקְרָב — כִּי מִשְׁתַּמַּשׁ, הֵיכִי אִישְׁתַּמַּשׁ? לָא צְרִיכָא, דִּנְפַל. אִי נְפַל, לְמָה לִי בְּדִיקָה? וְהָתְנַן: חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפּוֹלֶת — הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר! הָתָם שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו, הָכָא כְּשֶׁהַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? אָמַר רַב אָשֵׁי: שֶׁמָּא תֹּאבַד לוֹ מַחַט, וְאָתֵי לְעַיּוֹנֵי בָּתְרַהּ.
It was taught in the Tosefta: The Sages do not require one to place his hand into holes and crevices to search for leaven, due to the danger involved. The Gemara asks: Due to what danger? If we say it is due to the danger of a scorpion that might be in this hole, when he made use of the hole in the first place, how did he make use of it if there were scorpions there? If the hole is never used, there is no need to search it in any case. The Gemara answers: No, it is necessary to search this hole in a case where leaven fell into it unintentionally. The Gemara asks: If the tanna is referring to a case where leaven fell into the hole, again, why do I need to conduct a search? But didn’t we learn in a mishna with regard to leaven upon which a rockslide fell, it is considered removed from the owner’s possession? Here too, any leaven that fell into the hole should be considered removed. The Gemara answers: There, where the tanna said it is as though it were removed, he is referring to a case where the rockslide buries the leaven so that even a dog cannot search for it. Here, it is referring a hole that is not so deep, and therefore a dog can search for it and extract the leaven from the hole. The Gemara questions the halakha in the Tosefta from a different angle. Why is there any concern about danger in this case? But didn’t Rabbi Elazar say: Those on the path to perform a mitzva are not susceptible to harm throughout the process of performing the mitzva? Rav Ashi said: Here we are concerned lest he will also have lost a needle in the same place, and he will look for it while he is searching for the leaven. Since he is not merely searching for leaven, the merit of the mitzva will not protect him.
וְאָמַר שְׁמוּאֵל: פּוּרְסָא דִדְמָא — חַד בְּשַׁבְּתָא, אַרְבָּעָה, וּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֲבָל שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי — לָא. דְּאָמַר מָר: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת יַקִּיז דָּם בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, שֶׁבֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה שָׁוִין כְּאֶחָד. בִּתְלָתָא בְּשַׁבְּתָא מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּקָיְימָא לֵיהּ מַאְדִּים בְּזָוֵוי. מַעֲלֵי שַׁבְּתָא נָמֵי קָיְימָא בְּזָוֵוי! כֵּיוָן דְּדָשׁוּ בֵּיהּ רַבִּים — ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״.
And Shmuel said: The times for bloodletting are the first day of the week, the fourth day of the week and Shabbat eve. However, on the second and the fifth days of the week, no, one should not let blood, as the Master said: Only one who has the merit of his ancestors and relies on it should let blood on the second and on the fifth days of the week, as the court on High, in the heavens, and the court below are equal. The courts in the cities convene on Mondays and Thursdays, as does the heavenly court. Letting blood on a day of judgment is dangerous. If one is judged unfavorably all his blood could flow out. The Gemara explains: On the third day of the week, what is the reason that one does not let blood? It is because the planet Mars is dominant during the even hours. Since it is a planet of blood, and the even hours are a bad omen, that combination gives cause for concern. The Gemara asks: On Shabbat eve, Mars also dominates during the even hours. The Gemara answers: Since the multitudes have already become accustomed to letting blood on Shabbat eve, the verse: “The Lord protects the simple-hearted” (Psalms 116:6) applies in this case.
ואידך ההוא מיבעי ליה לכדתניא (דברים כד, טו) ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו
The Gemara asks: And what does the other Sage, the second tanna, derive from this verse? The Gemara responds: That verse is necessary for that which is taught in a baraita: The expression “for he sets his soul upon it” explains why one must be so precise when paying a laborer his wages: For what reason did this laborer ascend on a tall ramp or suspend himself from a tree and risk death to himself? Was it not for his wages?
ואליו הוא נושא - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:
וְרוֹצֵחַ גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? סְבָרָא הִיא: דְּהָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ (דְּרָבָא), אֲמַר לֵיהּ, אֲמַר לִי מָרֵי דּוּרַאי: קִטְלֵיהּ לִפְלָנְיָא, וְאִי לָא — קָטֵילְנָא לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: נִקְטְלָךְ וְלָא תִּקְטוֹל. מַאי חָזֵית דִּדְמָא דִּידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהָהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי!
The Gemara asks: And with regard to the murderer himself, from where do we derive this halakha that he should be killed rather than transgress the prohibition against murder? The Gemara answers: It is derived through reason, as it was told: A certain person came before Rava. He said to Rava: The master of the village where I live said to me: Kill so-and-so, and if you do not do so, I will kill you. What should I do? Rava said to him: Let yourself be killed, and you should not kill. Rava reasoned: What did you see to make you think that your blood is redder and more important than his? Perhaps the blood of that man is redder, and he is more important than you. If so, it is logical that one must not kill another person to save himself.
TALMUDIC STORIES- risking life for self/others
אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן ודאי מת מתרפאין מהן מת האיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב (מלכים ב ז, ד) אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם והאיכא חיי שעה אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר' ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים (קהלת י, ח) ופורץ גדר ישכנו נחש שאני מינות דמשכא דאתי למימשך בתרייהו
Rava says that Rabbi Yoḥanan says, and some say that it was Rav Ḥisda who says that Rabbi Yoḥanan says: If there is uncertainty as to whether a patient will live through his ailment or die from it, the patient may not be treated by gentile doctors, due to the concern that a gentile doctor may kill him. But if it is certain that he will die from his affliction if he does not receive medical attention, the patient is treated by them, as it is possible that a gentile physician will save him. The Gemara challenges: Even if it is certain that the patient will die if he is not treated, nevertheless, there is value in temporal life, i.e., it is preferable for the Jew to live as long as his ailment permits rather than risking a premature death at the hands of a gentile physician. The Gemara explains: We are not concerned with the value of temporal life when there is a possibility of permanent recovery, and therefore it is preferable to receive medical attention from a gentile despite the risk involved. The Gemara asks: And from where do you say that we are not concerned with the value of temporal life? As it is written with regard to the discussion held by four lepers left outside a besieged city: “If we say: We will enter into the city, then the famine is in the city, and we shall die there; and if we sit still here, we also die. Now therefore come, and let us fall unto the host of the Arameans; if they save us alive, we shall live; and if they kill us, we shall but die” (II Kings 7:4). The starving lepers decided to risk premature death rather than waiting to die of starvation. The Gemara asks rhetorically: But isn’t there temporal life to be lost, in which case it would be preferable for the lepers to remain in their current location? Rather, is it not apparent that we are not concerned with the value of temporal life? The Gemara raises an objection from a baraita: A person may not engage in dealings with heretics, and one may not be treated by them even in a case where it is clear that without medical attention one will experience only temporal life. The baraita relates an incident illustrating this point. There was an incident involving ben Dama, son of Rabbi Yishmael’s sister, in which a snake bit him. And following the attack, Ya’akov of the village of Sekhanya, who was a heretic, a disciple of Jesus the Nazarene, came to treat him, but Rabbi Yishmael did not let him do so. And ben Dama said to him: Rabbi Yishmael, my brother, let him treat me, and I will be healed by him. And I will cite a verse from the Torah to prove that accepting medical treatment from a heretic is permitted in this situation. But ben Dama did not manage to complete the statement before his soul departed from his body and he died. Rabbi Yishmael recited with regard to him: Fortunate are you, ben Dama, as your body is pure and your soul departed in purity, and you did not transgress the statement of your colleagues, who would state the verse: “And who breaks through a fence, a snake shall bite him” (Ecclesiastes 10:8), i.e., one is punished for ignoring an ordinance of the Sages. This incident indicates that it is not permitted for one to accept medical treatment from a heretic even if it is clear that without it he will live only a short while. The Gemara explains: Heresy is different, as it is enticing. In other words, it is prohibited to accept medical treatment from a heretic, as one might come to be drawn after his heresy. By contrast, receiving medical attention from a gentile is permitted if it is certain that one will die if he is not treated.
ואידך ההוא מיבעי ליה לכדתניא (דברים כד, טו) ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו
The Gemara asks: And what does the other Sage, the second tanna, derive from this verse? The Gemara responds: That verse is necessary for that which is taught in a baraita: The expression “for he sets his soul upon it” explains why one must be so precise when paying a laborer his wages: For what reason did this laborer ascend on a tall ramp or suspend himself from a tree and risk death to himself? Was it not for his wages?
(א) הרואה רודף אחר חבירו להרגו וכו'. .
(יד) כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ''ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:
(14) Whenever a person can save another person's life, but he fails to do so, he transgresses a negative commandment, as Leviticus 19:16 states: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake." Similarly, this commandment applies when a person sees a colleague drowning at sea or being attacked by robbers or a wild animal, and he can save him himself or can hire others to save him. Similarly, it applies when he hears gentiles or mosrim conspiring to harm a colleague or planning a snare for him, and he does not inform him and notify him of the danger. And it applies when a person knows of a gentile or a man of force who has a complaint against a colleague, and he can appease the aggressor on behalf of his colleague, but he fails to do so. And similarly, in all analogous instances, a person who fails to act transgresses the commandment: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake."
כל היכול להציל ולא הציל וכו'..... וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק:
דילמא איתא למילתא ולא מסתייע כו'. פי' ודילמא לא יסתייע מילתא דטמירא ויתגלה הדבר והנה התוס' ורא"ש נדה דף ס"א כתבו בשמו של רבינו בזה"ל אם הרגת' חייבתם ראשי כו' שהתרה מלקבל רוצחין. וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיש לחוש להיזק לו או לאחרים. ולפי זה יש להוכיח עוד מדקאמר ר"ט דילמא איתא למילתא. הא אם הי' ברור לר' טרפון שאינו אלא עלילת שקר הי' מזדקק לטמורינהו אע"ג שאי לא מסתייע מילתא הי' מסתכן בעצמו ומחייב ראשו והיינו כמש"כ בהגה"מ והביאו הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הירו' דמחויב ליכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פ"נ של חבירו. וז"ל הירו' תרומות פ"ח ר' איסי איתצד בסיפסיפא א"ר יונתן יכרך המת בסדינו פי' ישאר במקומו דמקום סכנה הי' ליכנס להזדקק עבורו. א"ר שמעון עד דאנא קטיל או מתקטיל אנא איזיל ואשזיב בחיילא פי' או אהרג או אהרוג להגזלנים. ואיכנס ואציל בכל כח. הרי דעביד ר"ש עובדא בנפשי' ומעשה רב. זהו דעת הגה"מ. ולכאורה הכי דעת התוס' ורא"ש בשמו של רבינו. ...:
. רִבִּי אִיסִּי אִיתְצַיָּד בְּסַפְסוּפָה. אָמַר רִבִּי יוֹנָתָן יִכָּרֵךְ הַמֵּת בְּסַדִּינוֹ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עַד דַּאֲנָא קַטִּיל וַאֲנָה מִיתְקְטִיל אֲנָא אֵיזִיל וּמְשֵׁיזִיב לֵיהּ בְּחֵיילָא. אָזַל וּפַייְסוֹן וִיהָבוֹנֵיהּ לֵיהּ.
Rebbi Issi was captured in Safsufa. Rebbi Jonathan said, may the dead be wrapped in his shroud. Rebbi Simeon ben Laqish said, even if I should kill or be killed, I shall go and save him by force. He went and negotiated; they handed him over to him.
הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו
There were these people of the Galilee about whom a rumor emerged that they had killed someone. They came before Rabbi Tarfon and said to him: Will the Master hide us? Rabbi Tarfon said to them: What should we do? If I do not hide you, your pursuers will see you and kill you. If I do hide you, this too is problematic, as didn’t the Rabbis say: With regard to this prohibition against listening to malicious speech, even though one should not accept the malicious speech as true, one is required to be concerned about the harm that might result from ignoring it? Therefore, you must go and hide yourselves.
גופא מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל
Concerning the matter itself, it is taught in a baraita: From where is it derived that one who sees another drowning in a river, or being dragged away by a wild animal, or being attacked by bandits, is obligated to save him? The verse states: “You shall not stand idly by the blood of another” (Leviticus 19:16). The Gemara asks about this derivation: But is this really derived from here? It is derived from there, i.e., from a different verse, as it is taught: The Torah teaches that one must return lost property to its rightful owner. But from where is it derived that one must help his neighbor who may suffer the loss of his body or his health? The verse states: “And you shall restore it [vahashevato] to him [lo]” (Deuteronomy 22:2), which can also be read as: And you shall restore him [vehashevato] to him, i.e., saving his body. Consequently, there should be no need for the additional verse: “You shall not stand idly by the blood of another.” The Gemara answers: If this halakha were derived only from there, I would say that this matter applies only to saving the person in danger by himself, i.e., that he himself must come to his neighbor’s rescue if he can, as is the halakha with regard to returning a lost item. But to trouble himself and hire workers for this purpose, one might say that he is not obligated, just as he is not obligated to hire workers to recover another’s lost item. Therefore, the verse “Do not stand by the blood of another” teaches us that he must even hire workers, and he transgresses a prohibition if he does not do so.
קמ"ל - לא תעמוד על דם רעך לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך:
וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מבעי ליה לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך
“And your brother shall live with you”? The Gemara answers: He requires the verse for that which is taught in a baraita: If two people were walking on a desolate path and there was a jug [kiton] of water in the possession of one of them, and the situation was such that if both drink from the jug, both will die, as there is not enough water, but if only one of them drinks, he will reach a settled area, there is a dispute as to the halakha. Ben Petora taught: It is preferable that both of them drink and die, and let neither one of them see the death of the other. This was the accepted opinion until Rabbi Akiva came and taught that the verse states: “And your brother shall live with you,” indicating that your life takes precedence over the life of the other.
וכן הילכתא. משמע דפוסק כר' יוסי אע"ג דיחידאה הוא משום דשמואל קאי כוותי' וגם דרשה דקרא דייק כוותי'. אבל יש להקשות ע"ז. שהרי שמואל לא מפרש טעמא דר"י ולאו עלי' קאי. ומילתא דפשיטא הוא בלא מחלוקת וגם דוחק גדול לומר דפליגי תנאי בחייתי דברייתי אי יש בזה סכנה או לא ותו דבתוספתא שלהי מס' ב"מ תני' מעין של בני העיר הן. הן ואחרים הן קודמים לאחרים. [פי' תחלה הקדים תקנת יהושע דמעין השוטף שייך לאותה בני העיר. ואח"כ מדבר בדינים היוצאים מזה] אחרים ובהמתן. חיי אחרים קודמין לבהמתן. ר' יוסי א' בהמתן קודמים לחיי אחרים. בהמתן ובהמת אחרים בהמתן קודמין לבהמת אחרים אחרים וכביסתן חיי אחרים קודמין לכביסתן רי"א כביסתן קודמין לחיי אחרים כו'. וע"כ טעמא דר' יוסי בבהמתן על פי דתני' במכילתא פ' בשלח פ' ויסע פ"ז השוו בהמתם לגופן אמרין בהמתן של אדם הוא חייו של אדם המהלך בדרך. אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא. וה"נ א"א שלא ילכו בדרך לצורך פרנסתם וא"כ הוא חייהם. ומאי טעמא דת"ק ובמאי קמיפלגי. ונראה דודאי אינו דומה סכנת צמא לסכנת בהמתן וכביסתן. דסכנת צמא ברור שימותו בצמא. משא"כ בהמתן וכביסתן אפשר שיבואו לידי סכנה. אבל כמה ב"א הולכין בדרך בלא בהמה ואינו מסתגף. וכמה ב"א אינם באים לידי שעמום בהעדר הכביסה. אלא דמכ"מ ספק ס"נ הוא. וס"ל לת"ק דחייב להכנס בספק ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו כמש"כ הב"י ח"מ סי' תכ"ו בשם הגהמ"י. ור' יוסי פליג ע"ז. ופסק רבינו כר"י. ולא משום דשמואל קאי כוותי' אלא כיון דהכי קאמר שמואל דיש בזה ספק ס"נ. ממילא הלכה כר"י דאין להכנס בספק סכנת נפשות בשביל ודאי פ"נ של חבירו. והפסק הוא עפ"י הירושלמי תרומות פ"ח דר"א נתפס בספיסתא א"ר יונתן יכרך המת בסדינו. פי' ישאר במקומו. ואין לנו להכנס במקום סכנה. ואע"ג דמסיים דא"ר שמעון או אנא קטיל או מתקטיל אנא איזיל ואשזיב בחיילא והיינו שכ' הגהמ"י דבירו' אי' דיש להכנס בספק ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו אבל לא פסק רבינו הכי. וע' מש"כ פ' שלח סי' קכ"ט אות ד' דר"ל עביד הכי במדת חסידות אבל הכא במילתא דבני העיר לא שייך להתחסד ולסכן טפלי דלאו בני מחילה נינהו אם אין הדין הכי. ונראה להוסיף דעיקר פלוגתא דת"ק ור' יוסי היא פלוגתא דבן פטורי ור"ע בת"כ בפ' בהר והובא ב"מ ד' ס"ב א' שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד א' אלא קיתון של מים אם שותהו א' מגיע לישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים דרש בן פטורי ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך. א"ל ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך כך הוא בת"כ ובב"מ הובא קצת בלשון א'. ולכאורה דעת בן פטורי תמוה. וכי בשביל שא"א לקיים וחי אחיך מחוייב הוא להמית א"ע ח"ו. ואיזה תועלת יהי' מה שיתן גם לחבירו. אלא הענין דאם ישתו שניהם עכ"פ יחיו יום או יומים גם שניהם. אלא שלא יגיעו לישוב. ואולי עד כה יזדמן להם מים. משא"כ אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא. ובא ר"ע ודרש וחי אחיך עמך חייך קודמין. והפי' אפי' ספק חיותו קודמין כדאי' ביומא ד' פ"ה ב' וחי בהם ולא שימות בהם. ודריש מכאן אפי' ספק ס"נ דוחה כל המצות. דוחי משמע ודאי שלא יבא בשום ענין לידי סכנה כמש"כ התו' בד"ה ולפקח וה"נ דכתיב וחי אחיך עמך ודרשינן חייך קודמין פי' ודאי חייך קודמין. וידוע דהלכה כר"ע. והיינו כר' יוסי. ומש"ה לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל. דמדרשה דר"ע והמשל דשנים שהיו הולכין במדבר למדנו שאין להכנס לחשש ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו וכבר הובא ברי"ף ורא"ש פ' א"נ אם לא מצד מדת חסידות כהא דירושלמי בעובדא דר"ל:
נראה להוסיף דעיקר פלוגתא דת"ק ור' יוסי היא פלוגתא דבן פטורי ור"ע בת"כ בפ' בהר והובא ב"מ ד' ס"ב א' שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד א' אלא קיתון של מים אם שותהו א' מגיע לישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים דרש בן פטורי ישתו שניהם וימותו שנא' וחי אחיך עמך. א"ל ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך כך הוא בת"כ ובב"מ הובא קצת בלשון א'. ולכאורה דעת בן פטורי תמוה. וכי בשביל שא"א לקיים וחי אחיך מחוייב הוא להמית א"ע ח"ו. ואיזה תועלת יהי' מה שיתן גם לחבירו. אלא הענין דאם ישתו שניהם עכ"פ יחיו יום או יומים גם שניהם. אלא שלא יגיעו לישוב. ואולי עד כה יזדמן להם מים. משא"כ אם לא יתן לחבירו הרי ימות בודאי בצמא. ובא ר"ע ודרש וחי אחיך עמך חייך קודמין. והפי' אפי' ספק חיותו קודמין כדאי' ביומא ד' פ"ה ב' וחי בהם ולא שימות בהם. ודריש מכאן אפי' ספק ס"נ דוחה כל המצות. דוחי משמע ודאי שלא יבא בשום ענין לידי סכנה כמש"כ התו' בד"ה ולפקח וה"נ דכתיב וחי אחיך עמך ודרשינן חייך קודמין פי' ודאי חייך קודמין. וידוע דהלכה כר"ע. והיינו כר' יוסי. ומש"ה לא הביאו הפוסקים ברייתא זו כלל. דמדרשה דר"ע והמשל דשנים שהיו הולכין במדבר למדנו שאין להכנס לחשש ס"נ בשביל ודאי פ"נ של חבירו וכבר הובא ברי"ף ורא"ש פ' א"נ אם לא מצד מדת חסידות כהא דירושלמי בעובדא דר"ל:
. וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי: מַעְיָין שֶׁל בְּנֵי הָעִיר, חַיֵּיהֶן וְחַיֵּי אֲחֵרִים — חַיֵּיהֶן קוֹדְמִין לְחַיֵּי אֲחֵרִים. בְּהֶמְתָּם [וּבֶהֱמַת אֲחֵרִים — בְּהֶמְתָּם] קוֹדֶמֶת לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים. כְּבִיסָתָן וּכְבִיסַת אֲחֵרִים — כְּבִיסָתָן קוֹדֶמֶת לִכְבִיסַת אֲחֵרִים. חַיֵּי אֲחֵרִים וּכְבִיסָתָן — חַיֵּי אֲחֵרִים קוֹדְמִין לִכְבִיסָתָן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּבִיסָתָן קוֹדֶמֶת לְחַיֵּי אֲחֵרִים. הַשְׁתָּא כְּבִיסָה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יֵשׁ בָּהּ צַעַר,
The Gemara raises a contradiction between this statement of Rabbi Yosei and another statement of Rabbi Yosei. It was taught in a baraita: In the case of a spring belonging to the residents of a city, if the water was needed for their own lives, i.e., the city’s residents required the spring for drinking water, and it was also needed for the lives of others, their own lives take precedence over the lives of others. Likewise, if the water was needed for their own animals and also for the animals of others, their own animals take precedence over the animals of others. And if the water was needed for their own laundry and also for the laundry of others, their own laundry takes precedence over the laundry of others. However, if the spring water was needed for the lives of others and their own laundry, the lives of others take precedence over their own laundry. Rabbi Yosei disagrees and says: Even their own laundry takes precedence over the lives of others, as the wearing of unlaundered clothes can eventually cause suffering and pose a danger. The Gemara clarifies the difficulty presented by this baraita: Now, if with regard to laundry, Rabbi Yosei said that refraining from laundering one’s clothes involves pain and affliction,
גּוּף כּוּלּוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אָמְרִי: אִין, כְּבִיסָה אַלִּימָא לְרַבִּי יוֹסֵי. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַאי עַרְבּוּבִיתָא דְרֵישָׁא — מַתְיָא לִידֵי עֲוִירָא, עַרְבּוּבִיתָא דְמָאנֵי — מַתְיָא לִידֵי שַׁעְמוּמִיתָא, עַרְבּוּבִיתָא דְגוּפָא — מַתְיָא לִידֵי שִׁיחְנֵי וְכִיבֵי.
is it not all the more so the case that if one does not bathe, which affects the entire body, Rabbi Yosei would agree that he will suffer pain? The Gemara refutes this argument: The Sages say in response: Yes, the pain of refraining from laundering one’s clothes is stronger, according to Rabbi Yosei, than the pain of not washing one’s body. As Shmuel said: Grime on one’s head leads to blindness, and grime on one’s clothes leads to madness, whereas grime on one’s body leads to boils and sores, which are less serious than madness and blindness. Based on this it may be suggested that according to Rabbi Yosei, soiled clothing presents a greater danger than an unwashed body.
Shevet Miyehudah Shaar Rishon 9 page 54
תַּנֵּי סִיעוֹת בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּפָֽגְעוּ לָהֶן גּוֹיִם. וְאָֽמְרוּ תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנַהֲרוֹג אוֹתוֹ וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ הוֹרְגִין אֶת כּוּלְּכֶם. אֲפִילוּ כּוּלָּן נֶהֱרָגִים אַל יִמְסְרוּ נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל. יִיחֲדוּ לָהֶן אֶחָד כְּגוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי יִמְסְרוּ אוֹתוֹ וְאַל ייֵהָרֵגוּ. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְהוּא שֶׁיְּהֵא חַייָב מִיתָה כְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. וְרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַייָב מִיתָה כְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. ע
It was stated: “A group of people on the road were met by Gentiles who said to them, give us one of you that we may kill him, otherwise we shall kill all of you; even if all of them are killed they should not hand over a Jewish person. If they designated one, like Sheba ben Bikhri, they should hand him over so as not to be killed.” Rebbi Simeon ben Laqish said, on condition that he be guilty of a capital crime like Sheba ben Bikhri; but Rebbi Joḥanan said, even if he is not guilty of a capital crime like Sheba ben Bikhri.
מַאי טוּרְיָינוֹס? אָמְרוּ: כְּשֶׁבִּקֵּשׁ טוּרְיָינוֹס לַהֲרוֹג אֶת לוּלְיָנוּס וּפַפּוּס אָחִיו בְּלוּדְקִיָּא, אָמַר לָהֶם: אִם מֵעַמּוֹ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אַתֶּם — יָבֹא אֱלֹהֵיכֶם וְיַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדִי, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִצִּיל אֶת חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִיַּד נְבוּכַדְנֶצַּר! אָמְרוּ לוֹ: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה צַדִּיקִים גְּמוּרִין הָיוּ, וּרְאוּיִין הָיוּ לֵיעָשׂוֹת לָהֶם נֵס.
What is the origin of Trajan’s Day? They said in explanation: When Trajan sought to kill the important leaders Luleyanus and his brother Pappas in Laodicea, he said to them: If you are from the nation of Hananiah, Mishael, and Azariah, let your God come and save you from my hand, just as He saved Hananiah, Mishael, and Azariah from the hand of Nebuchadnezzar. Luleyanus and Pappas said to him: Hananiah, Mishael, and Azariah were full-fledged righteous people, and they were worthy that a miracle should be performed for them, and Nebuchadnezzar was a legitimate king who rose to power through his merit, and it is fitting that a miracle be performed through him. But this wicked man, Trajan, is a commoner, not a real king, and it is not fitting that a miracle be performed through him. Luleyanus and Pappas continued: And we are not wholly righteous, and have been condemned to destruction by the Omnipresent for our sins.
בלודקי' – היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב"ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד:
גופא מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מניין ת"ל והשבותו לו אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ"ל
Concerning the matter itself, it is taught in a baraita: From where is it derived that one who sees another drowning in a river, or being dragged away by a wild animal, or being attacked by bandits, is obligated to save him? The verse states: “You shall not stand idly by the blood of another” (Leviticus 19:16). The Gemara asks about this derivation: But is this really derived from here? It is derived from there, i.e., from a different verse, as it is taught: The Torah teaches that one must return lost property to its rightful owner. But from where is it derived that one must help his neighbor who may suffer the loss of his body or his health? The verse states: “And you shall restore it [vahashevato] to him [lo]” (Deuteronomy 22:2), which can also be read as: And you shall restore him [vehashevato] to him, i.e., saving his body. Consequently, there should be no need for the additional verse: “You shall not stand idly by the blood of another.” The Gemara answers: If this halakha were derived only from there, I would say that this matter applies only to saving the person in danger by himself, i.e., that he himself must come to his neighbor’s rescue if he can, as is the halakha with regard to returning a lost item. But to trouble himself and hire workers for this purpose, one might say that he is not obligated, just as he is not obligated to hire workers to recover another’s lost item. Therefore, the verse “Do not stand by the blood of another” teaches us that he must even hire workers, and he transgresses a prohibition if he does not do so.
כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ''ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ:
Whenever a person can save another person's life, but he fails to do so, he transgresses a negative commandment, as Leviticus 19:16 states: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake."Similarly, this commandment applies when a person sees a colleague drowning at sea or being attacked by robbers or a wild animal, and he can save him himself or can hire others to save him. Similarly, it applies when he hears gentiles or mosrim conspiring to harm a colleague or planning a snare for him, and he does not inform him and notify him of the danger.And it applies when a person knows of a gentile or a man of force who has a complaint against a colleague, and he can appease the aggressor on behalf of his colleague, but he fails to do so. And similarly, in all analogous instances, a person who fails to act transgresses the commandment: "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake."
הָרוֹאֶה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ אַחַר עֶרְוָה לְבָעֳלָהּ וְיָכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל. הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא (דברים כה יב) "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ". וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל (דברים כה יב) "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" וְעַל (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ":
When a person sees a rodef pursuing a colleague to kill him, or a woman forbidden as an ervah to rape her, and he has the potential to save the victim and yet fails to do so, he has negated the observance of the positive commandment: "You must cut off her hand," and has transgressed two negative commandments: "You may not show pity," and "Do not stand idly by while your brother's blood is at stake."
הרואה את חבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו חייב להצילו בין בגופו בין בממונו ומיהו אם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לזה: והרמב"ם כתב הרואה שחבירו טובע בנהר או שלסטין באין עליו ויכול להצילו או שישכור אחרים להצילו או ששמע שאנסים מחשבים עליו רע ולא גילה לאוזן חבירו והודיעו או שידע באנס שהוא קובל על חבירו ויכול הוא לפייסו בגלל חבירו ולהוציא שטנה מלבו ולא פייס וכל כיוצא בזה עובר על לא תעמוד על דם רעך ואם מצילו הרי כאילו קיים עולם:
כל היכול להציל ולא הציל וכו'. בס״פ בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע״ג) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באים עליו שהוא חייב להצילו ת״ל לא תעמוד על דם רעך והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין ת״ל והשבותו לו אי מהתם ה״א ה״מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קמ״ל. וכתב הרא״ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא דאין אדם חייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול וכתב הגהות מיימון עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ״ל. ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי הוא ספק:
עובר על לא תעמוד כו'. ובהג"מ כתבו דבירושלמי מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה והביאו הב"י וכ' ז"ל ונראה שהטעם הוא מפני שהלה ודאי והוא ספק עכ"ל גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן מ"ה השמיטוהו ג"כ:
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק"ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:
You have requested that I inform you of my opinion regarding that which you have seen written: if the government would say to a Jew, “Allow us to chop off one limb that will not cause you to die, or we will kill your fellow Jew,” there are those who say that he is obligated to allow them to chop off the limb since he will not die … And this may be deduced from a logical [kal vachomer] argument. If Shabbath, which is very stringent, is not pushed aside to save a limb but is pushed aside to save a life, then saving a life which is pushed aside in favour of Shabbath should certainly be pushed aside to save another life. You wanted to know if one should rely on this reasoning.
תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק"ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק"ו כ"ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ"ה חיישינן לה כ"ש בנ"ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע"י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע"ד כתבתי:
Response: Sacrificing a limb to save a fellow Jew] is a pious trait, but the logical argument could be disputed… Further, perhaps by cutting off his limb, even though his life does not depend upon this limb, he might lose much blood and die. “Who says that you friend’s blood is redder? Perhaps your blood is redder? (See Sanhedrin 74a)” I witnessed one who died resulting from small holes pierced in his ear to remove blood’ he lost so much [blood] that he died, even though man has no limb smaller than the ear! Certainly [he could die] if they would cut it off. Further, it is written [of Torah] “its ways are pleasant ways” [Proverbs 3:17] and the Torah’s laws must be consistent with intellect and logic. How could we believe that one should let someone blind his eye or cut off his arm or leg in order that they not kill his friend? Therefore, I see no reason for this ruling; rather, it is a pious act and praised is the lot of one who could withstand this [sacrifice]. However, if [allowing his limb to be chopped offer would present] a possible risk to his life then such a person would be considered a pious fool, for the doubt [regarding his life] is greater than the certainty of [saving] his friend’s [life].
(ריח) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל הל' רוצח ושמירת נפש פ"ק כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה: תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו. ולא זו בלבד דברי היזיקיה אלא אפילו שמע עכו"ם וכו' דלא ברי היזיקיה כולי האי דדילמא ממלכי ולא עבדי אפ"ה חייב להציל ואם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך ובכל הני לא שייך לא תחוס עינך שהרי אינו מצווה לחוס (עליו) [על] העכו"ם. ולא שייך נמי וקצותה את כפה שהרי אינו מצווה שלא לחבול בהם אבל ישראל הרודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה דכתיב וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עיניך ונוסף עליו על לא תעמוד על דם רעך הכולל את כל מי שיכול להציל ולא הציל. וא"ת היכי שייך במי שבא על הערוה לא תעמוד על דם רעך שהרי אינו רוצה להורגה. וי"ל דקרא הכי משמע לא תעמוד על תקלת רעך ואשה זו נפגמת ע"י בעילה זו. א"נ לפעמים לא תתרצה ויהרגנה האנס. והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע"ד כתבתי:
עובר על לא תעמוד עסמ"ע סק"ב בענין להכניס עצמו בספק סכנה בשביל הצלת חבירו. ועיין בספר אגודת אזוב מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה משום דס"ל בתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא ע"ש. ושם בסיף הספר בהשמטות הביא בשם הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"ז שכתב כן בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה (עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קנ"ז ס"ק ט"ו הבאתי דברי רדב"ז אלו ע"ש) והוא ז"ל כתב על זה אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו ס"פ אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) גבי שלך קודם לכל אדם שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך וכ"ה בש"ע סי' רס"ד ס"א ע"ש:
מתני׳ אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת אבדתו ואבדת רבו שלו קודם אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא ואם אביו חכם של אביו קודמת היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם אביו חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו: גמ׳ מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא (דברים טו, ד) אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך:
MISHNA: If one finds his lost item and his father’s lost item, tending to his own lost item takes precedence. Similarly, if one finds his lost item and his teacher’s lost item, tending to his own lost item takes precedence. If one finds his father’s lost item and his teacher’s lost item, tending to his teacher’s lost item takes precedence, as his father brought him into this world, and his teacher, who taught him the wisdom of Torah, brings him to life in the World-to-Come. And if his father is a Torah scholar, then his father’s lost item takes precedence. If his father and his teacher were each carrying a burden and he wants to assist them in putting down their burdens, he first places his teacher’s burden down and thereafter places his father’s burden down. If his father and his teacher were in captivity, he first redeems his teacher and thereafter redeems his father. And if his father is a Torah scholar, he first redeems his father and thereafter redeems his teacher. GEMARA: With regard to precedence in the return of lost items, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “Only so that there shall be no needy among you” (Deuteronomy 15:4). This verse can be understood as a command, indicating that it is incumbent upon each individual to ensure that he will not become needy. Therefore, your property takes precedence over the property of any other person. And Rav Yehuda says that Rav says: Although that is the halakha, anyone who fastidiously fulfills this principle with regard to his property at the expense of others’ property ultimately comes to experience that fate. He will become impoverished, and others will prioritize their interests at his expense.
(ח) הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם: [וע"ל סוף סימן ש"ז מי שרוצים לאנסו אם מחללים עליו שבת]:
8. One who sees a boat with Jews that is endangered at sea or in a flowing river, or an individual being chased by idolaters, it is a commandment to desecrate Shabbat to save them. (And see above at the end of chapter 306 regarding whether one desecrates Shabbat if someone wants to rape him.)
(יט) כדי להצילם - ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך [פתחי תשובה חו"מ סי' תכ"ו]:
(א) הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם כו' אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו וכו' אינו יוצא משם לעולם כו' התיר עצמו למיתה: הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא הלא פקוח נפש דוחה כל מצות שבתורה ומכש"כ פקוח נפש דכל ישראל ואסתר תוכיח, רק דנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מות, תו אין יכולים ב"ד להמיתו, וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית, כן נראה, ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם ירושלמי דתרומות שהובא בכס"מ פרק א' דחייב להכניס עצמו בספק סכנה ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו: כן מה שראיתי מביאים בשם הרדב"ז שחייב לקוץ את עצמו אבר כדי להציל חבירו, נ"ל דאינו כן, וקצת סעד לזה מהא דאמרו בסנהדרין (דף מד), וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א כו' דקא הדרי בהו כו' וברש"י שם, והיה להן לומר לעדים שיקוצו את ידיהם ועדים שנקטע ידן קודם מיתה אחר שנגמר דין פטור וכדאמר שמואל דבעי לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה כו', ועל כרחין דאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני אף דע"י עדותן שקר נהרג בחנם וזה קצת סעד ואכ"מ, ועיין סמ"ע סימן תכ"ו בזה, וראה מש"כ בפ"ד בזה:
לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך מוכח דאם היו חיים המבקשים את נפשו לא היה צריך לילך להוציא בנ"י ממצרים אעפ"י שכל ישראל צריכים אליו אינו צריך להכניס עצמו בסכנה ומזה יצא לרבנו במשנה שהגולה לעיר מקלט אפילו כל ישראל צריכים אליו כיואב ב"צ אינו יוצא ועיין אור שמח הל' רוצח בזה. ומזה יתפרש המכילתא פ' יתרו חו"ש לאותו צדיק כו' אבל דרש משה קו"ח ימול ויצא הרי סכנת נפשות פי' דמה להצלת הרבים אמר לו השי"ת כי מתו כל האנשים ואינו מחויב להכניס עצמו בסכנה כל שכן שמילה שהוא על התינוק לבד שאינו דוחה סכנת נפשות וברור מאוד.
הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני נכרי מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם ואפילו הוא ספק אם יציל ומכל מקום אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שרואה במיתת חבירו ואע"פ שהוא ספק וחבירו ודאי מכל מקום הרי נאמר וחי בהם ולא שיבא לידי ספק מיתה על ידי שיקיים מה שנאמר לא תעמוד על דם רעך:
ומבואר ג"כ בזה דמורד במלכות אין הדין כנגמר דינו אף דא"צ למדייני' כמבואר מכל מקום כאן מבואר דוקא בייחדו אבל בלאו הכי אסור למסור אף שיש ביניהם כשבע ב"ב כיון דאין המלכות מבקשת להרגו. ופשוט כיון דאין מצוה על המלך רק רשות כמבואר בר"מ ה' מלכים ואי בעי מחיל ג"כ לא הוי כנגמר דינו ומה שמבואר דאם ייחדו והוא חייב כשבע ב"ב מותר למסרו היינו כשהמלך מבקשו להרגו כעובדא דשבע ב"ב וכעובדא דעולא ב"ק דתבעתי' מלכא אף דלא הוי כנגמר דינו ואם אדם אחר הורגו בודאי נהרג עליו מכל מקום מותר למסרו כיון דהמלך רוצה להרגו ע"י ה"ל כרודף דבפשיעתו הוא וכ"ה בט"ז שם אפילו הוא מורד במלך אשר לא ממלכי ב"ד מכל מקום כיון דבפשיעתו הו"ל כרודף ומותר למסרו וז"פ וכן מבואר כאן בנשים שהלכו ורוצה האנס שימסרו א' ויטמאוה ואם לאו יטמאו כולם יטמאו כולם ואל ימסרו נפש מישראל. ואם א' מהם יחדו תלוי בפלוגתא הנ"ל כי כאן ל"ש חייב כשבע ב"ב כ"כ הט"ז. וע"ש עוד שאם אמר שימסרו לו א' ויטמא ואם לאו יהרוג כולם בודאי מוסרין כי אפילו היא עצמה תעבור ואל תהרג כמבואר לעיל. ודע דגבי ב"נ אף אם נאמר דמצווה על קד"ה בזיין מצות שלו הוא דוקא בפרהסיא מחמת קד"ה אבל בצנעה לא אפילו באלו השלשה חוץ מש"ד מחמת הסברא כמבואר לעיל. כן כתב אף הרמב"ן שם בס' המלחמות ע"ש. ובדינים אלו אם א' רוצה להחמיר על עצמו ליהרג במקום שמותר לעבור עיין בראשונים ובהרהמ"ח ויש מקום לפלפל באריכות ואי"ה אשנה פ"ז. ובעכו"ם שאמרו לנשים שימסרו לו א' ויטמאה דאסור להם למסור עיין בכ"מ מביא בשם הרשב"א דאפילו אם היתה טמאה מכבר אין מוסרין כי למה תוסיף חטא על פשע וא"ד לתרומה ע"ש. ובהגהות דגול מרבבה השיג עליו מהירושלמי שמבואר שם דאם היא טמאה מכבר מוסרין אותה ואין הירושלמי בידי ולא הדג"מ כעת. ועיין בילקוט מלכים הביא שם אגדה דנבוכדנצר בא ויצאו סנהדרין לקראתו ואמר להם שיתנו לו יהויקים שמרד בו ורצו למסור את יהויקים אמר להם וכי דוחין נפש מפני נפש אמרו לו וכי לא כך עשאה זקנתך לשבע בן בוכרי. מזה מוכח אף דלא היה מורד במלכות ב"ד מכל מקום כיון דהיה מורד הוי כרודף ומותר למסרו ומפורש כד' הט"ז וערש"י ותוספות סנהדרין דע"ה דאף אם נאמר דב"נ מצווה על קד"ה מכל מקום דוקא בפרהסיא וכ"כ הרמב"ן ופרהסיא דוקא תוך עשרה מישראל אבל פרהסיא תוך הרבה ב"נ לא מיקרי פרהסיא אף שהם מוזהרים על קד"ה מכל מקום לא נקרא פרהסיא רק תוך עשרה מישראל. ואם ב"נ רשאי להחמיר על עצמו למס"נ במקום שא"צ או לפי שפסקינן דאינו מחויב עיין בפר"ד דרך האתרים דעתו שאינו רשאי אף להפוסקים דישראל רשאי להחמיר מכל מקום ב"נ אסור להחמיר ע"ע. וכבר כתבתי לעיל דבלא מעשה אינו חייב להציל חבירו בדמו מקרא וחי דחייך קודמין ובפרט לפמ"ש התוס' דל"ש סברא מאי חזית כו' אדרבא מ"ח כו'. אם כן מצד הסברא א"צ להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חבירו אף על פי שחבירו הוא בסכנה ודאי כיון דהוא לא יעבור כלל רק עובר על לא תעמוד על דם רעך אם כן כל המצות נדחין אפילו מפני ס' סכנה מחמת וחי בהם ובנדרים פ' וא"נ מבואר שם פלוגתא דר"י סובר אפילו כביסתו וחיי חבירו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא וחכמים פליגי דחיי חבירו עדיף מצערו אבל להכניס עצמו בספק סכנה נראה דא"צ. אך ראיתי בכ"מ פ"א מה' רוצח מביא בשם הירושלמי דמחויב להכניס עצמו בספק סכנה אם חבירו בסכנה ודאית ע"ש. ולדידי צ"ע דמה"ת ועיין בח"מ סי' תכ"ו השמיטו המחבר ובסמ"ע הקשה למה השמיטו וע"ש שכתב כיון שהרי"ף והר"מ השמיטו דין זה ובאמת צ"ע דברי הירושלמי ואינו ת"י (עיין בהשמטות).
רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי
The Gemara asks: From where do we derive this halakha with regard to a murderer himself, that one must allow himself to be killed rather than commit murder? The Gemara answers: It is based on logical reasoning that one life is not preferable to another, and therefore there is no need for a verse to teach this halakha. The Gemara relates an incident to demonstrate this: As when a certain person came before Rabba and said to him: The lord of my place, a local official, said to me: Go kill so-and-so, and if not I will kill you, what shall I do? Rabba said to him: It is preferable that he should kill you and you should not kill. Who is to say that your blood is redder than his, that your life is worth more than the one he wants you to kill? Perhaps that man’s blood is redder. This logical reasoning is the basis for the halakha that one may not save his own life by killing another.