(א) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ב) אָדָ֗ם כִּֽי־יִהְיֶ֤ה בְעוֹר־בְּשָׂרוֹ֙ שְׂאֵ֤ת אֽוֹ־סַפַּ֙חַת֙ א֣וֹ בַהֶ֔רֶת וְהָיָ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂר֖וֹ לְנֶ֣גַע צָרָ֑עַת וְהוּבָא֙ אֶל־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן א֛וֹ אֶל־אַחַ֥ד מִבָּנָ֖יו הַכֹּהֲנִֽים׃ (ג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֣גַע בְּעֽוֹר־הַ֠בָּשָׂ֠ר וְשֵׂעָ֨ר בַּנֶּ֜גַע הָפַ֣ךְ ׀ לָבָ֗ן וּמַרְאֵ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמֹק֙ מֵע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן וְטִמֵּ֥א אֹתֽוֹ׃ (ד) וְאִם־בַּהֶ֩רֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הֿ לֹא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (ה) וְרָאָ֣הוּ הַכֹּהֵן֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ עָמַ֣ד בְּעֵינָ֔יו לֹֽא־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְהִסְגִּיר֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (ו) וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֹת֜וֹ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֮ שֵׁנִית֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע וְלֹא־פָשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בָּע֑וֹר וְטִהֲר֤וֹ הַכֹּהֵן֙ מִסְפַּ֣חַת הִ֔וא וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר׃ (ז) וְאִם־פָּשֹׂ֨ה תִפְשֶׂ֤ה הַמִּסְפַּ֙חַת֙ בָּע֔וֹר אַחֲרֵ֧י הֵרָאֹת֛וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֖ן לְטׇהֳרָת֑וֹ וְנִרְאָ֥ה שֵׁנִ֖ית אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (ח) וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשְׂתָ֥ה הַמִּסְפַּ֖חַת בָּע֑וֹר וְטִמְּא֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן צָרַ֥עַת הִֽוא׃ {פ}
(ט) נֶ֣גַע צָרַ֔עַת כִּ֥י תִהְיֶ֖ה בְּאָדָ֑ם וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (י) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת־לְבָנָה֙ בָּע֔וֹר וְהִ֕יא הָפְכָ֖ה שֵׂעָ֣ר לָבָ֑ן וּמִֽחְיַ֛ת בָּשָׂ֥ר חַ֖י בַּשְׂאֵֽת׃ (יא) צָרַ֨עַת נוֹשֶׁ֤נֶת הִוא֙ בְּע֣וֹר בְּשָׂר֔וֹ וְטִמְּא֖וֹ הַכֹּהֵ֑ן לֹ֣א יַסְגִּרֶ֔נּוּ כִּ֥י טָמֵ֖א הֽוּא׃ (יב) וְאִם־פָּר֨וֹחַ תִּפְרַ֤ח הַצָּרַ֙עַת֙ בָּע֔וֹר וְכִסְּתָ֣ה הַצָּרַ֗עַת אֵ֚ת כׇּל־ע֣וֹר הַנֶּ֔גַע מֵרֹאשׁ֖וֹ וְעַד־רַגְלָ֑יו לְכׇל־מַרְאֵ֖ה עֵינֵ֥י הַכֹּהֵֽן׃ (יג) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֨ה כִסְּתָ֤ה הַצָּרַ֙עַת֙ אֶת־כׇּל־בְּשָׂר֔וֹ וְטִהַ֖ר אֶת־הַנָּ֑גַע כֻּלּ֛וֹ הָפַ֥ךְ לָבָ֖ן טָה֥וֹר הֽוּא׃ (יד) וּבְי֨וֹם הֵרָא֥וֹת בּ֛וֹ בָּשָׂ֥ר חַ֖י יִטְמָֽא׃ (טו) וְרָאָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְטִמְּא֑וֹ הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֛י טָמֵ֥א ה֖וּא צָרַ֥עַת הֽוּא׃ (טז) א֣וֹ כִ֥י יָשׁ֛וּב הַבָּשָׂ֥ר הַחַ֖י וְנֶהְפַּ֣ךְ לְלָבָ֑ן וּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (יז) וְרָאָ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נֶהְפַּ֥ךְ הַנֶּ֖גַע לְלָבָ֑ן וְטִהַ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע טָה֥וֹר הֽוּא׃ {פ}
(יח) וּבָשָׂ֕ר כִּֽי־יִהְיֶ֥ה בֽוֹ־בְעֹר֖וֹ שְׁחִ֑ין וְנִרְפָּֽא׃ (יט) וְהָיָ֞ה בִּמְק֤וֹם הַשְּׁחִין֙ שְׂאֵ֣ת לְבָנָ֔ה א֥וֹ בַהֶ֖רֶת לְבָנָ֣ה אֲדַמְדָּ֑מֶת וְנִרְאָ֖ה אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (כ) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה מַרְאֶ֙הָ֙ שָׁפָ֣ל מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖הּ הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְטִמְּא֧וֹ הַכֹּהֵ֛ן נֶֽגַע־צָרַ֥עַת הִ֖וא בַּשְּׁחִ֥ין פָּרָֽחָה׃ (כא) וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־בָּהּ֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥הֿ אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣יא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (כב) וְאִם־פָּשֹׂ֥ה תִפְשֶׂ֖ה בָּע֑וֹר וְטִמֵּ֧א הַכֹּהֵ֛ן אֹת֖וֹ נֶ֥גַע הִֽוא׃ (כג) וְאִם־תַּחְתֶּ֜יהָ תַּעֲמֹ֤ד הַבַּהֶ֙רֶת֙ לֹ֣א פָשָׂ֔תָה צָרֶ֥בֶת הַשְּׁחִ֖ין הִ֑וא וְטִהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃ {ס} (כד) א֣וֹ בָשָׂ֔ר כִּֽי־יִהְיֶ֥ה בְעֹר֖וֹ מִכְוַת־אֵ֑שׁ וְֽהָיְתָ֞ה מִֽחְיַ֣ת הַמִּכְוָ֗ה בַּהֶ֛רֶת לְבָנָ֥ה אֲדַמְדֶּ֖מֶת א֥וֹ לְבָנָֽה׃ (כה) וְרָאָ֣ה אֹתָ֣הּ הַכֹּהֵ֡ן וְהִנֵּ֣ה נֶהְפַּךְ֩ שֵׂעָ֨ר לָבָ֜ן בַּבַּהֶ֗רֶת וּמַרְאֶ֙הָ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר צָרַ֣עַת הִ֔וא בַּמִּכְוָ֖ה פָּרָ֑חָה וְטִמֵּ֤א אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ (כו) וְאִ֣ם ׀ יִרְאֶ֣נָּה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־בַּבַּהֶ֙רֶת֙ שֵׂעָ֣ר לָבָ֔ן וּשְׁפָלָ֥הֿ אֵינֶ֛נָּה מִן־הָע֖וֹר וְהִ֣וא כֵהָ֑ה וְהִסְגִּיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (כז) וְרָאָ֥הוּ הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י אִם־פָּשֹׂ֤ה תִפְשֶׂה֙ בָּע֔וֹר וְטִמֵּ֤א הַכֹּהֵן֙ אֹת֔וֹ נֶ֥גַע צָרַ֖עַת הִֽוא׃ (כח) וְאִם־תַּחְתֶּ֩יהָ֩ תַעֲמֹ֨ד הַבַּהֶ֜רֶת לֹא־פָשְׂתָ֤ה בָעוֹר֙ וְהִ֣וא כֵהָ֔ה שְׂאֵ֥ת הַמִּכְוָ֖ה הִ֑וא וְטִֽהֲרוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן כִּֽי־צָרֶ֥בֶת הַמִּכְוָ֖ה הִֽוא׃ {פ}
(כט) וְאִישׁ֙ א֣וֹ אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ נָ֑גַע בְּרֹ֖אשׁ א֥וֹ בְזָקָֽן׃ (ל) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וּב֛וֹ שֵׂעָ֥ר צָהֹ֖ב דָּ֑ק וְטִמֵּ֨א אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ נֶ֣תֶק ה֔וּא צָרַ֧עַת הָרֹ֛אשׁ א֥וֹ הַזָּקָ֖ן הֽוּא׃ (לא) וְכִֽי־יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין־מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (לב) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּ֘גַע֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹא־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן־הָעֽוֹר׃ (לג) וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח וְאֶת־הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת־הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (לד) וְרָאָה֩ הַכֹּהֵ֨ן אֶת־הַנֶּ֜תֶק בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וְ֠הִנֵּ֠ה לֹא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙תֶק֙ בָּע֔וֹר וּמַרְאֵ֕הוּ אֵינֶ֥נּוּ עָמֹ֖ק מִן־הָע֑וֹר וְטִהַ֤ר אֹתוֹ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִבֶּ֥ס בְּגָדָ֖יו וְטָהֵֽר׃ (לה) וְאִם־פָּשֹׂ֥ה יִפְשֶׂ֛ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר אַחֲרֵ֖י טׇהֳרָתֽוֹ׃ (לו) וְרָאָ֙הוּ֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖תֶק בָּע֑וֹר לֹֽא־יְבַקֵּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן לַשֵּׂעָ֥ר הַצָּהֹ֖ב טָמֵ֥א הֽוּא׃ (לז) וְאִם־בְּעֵינָיו֩ עָמַ֨ד הַנֶּ֜תֶק וְשֵׂעָ֨ר שָׁחֹ֧ר צָֽמַח־בּ֛וֹ נִרְפָּ֥א הַנֶּ֖תֶק טָה֣וֹר ה֑וּא וְטִהֲר֖וֹ הַכֹּהֵֽן׃ {ס} (לח) וְאִישׁ֙ אֽוֹ־אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יִהְיֶ֥ה בְעוֹר־בְּשָׂרָ֖ם בֶּהָרֹ֑ת בֶּהָרֹ֖ת לְבָנֹֽת׃ (לט) וְרָאָ֣ה הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֧ה בְעוֹר־בְּשָׂרָ֛ם בֶּהָרֹ֖ת כֵּה֣וֹת לְבָנֹ֑ת בֹּ֥הַק ה֛וּא פָּרַ֥ח בָּע֖וֹר טָה֥וֹר הֽוּא׃ {ס} (מ) וְאִ֕ישׁ כִּ֥י יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ קֵרֵ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃ (מא) וְאִם֙ מִפְּאַ֣ת פָּנָ֔יו יִמָּרֵ֖ט רֹאשׁ֑וֹ גִּבֵּ֥חַ ה֖וּא טָה֥וֹר הֽוּא׃ (מב) וְכִֽי־יִהְיֶ֤ה בַקָּרַ֙חַת֙ א֣וֹ בַגַּבַּ֔חַת נֶ֖גַע לָבָ֣ן אֲדַמְדָּ֑ם צָרַ֤עַת פֹּרַ֙חַת֙ הִ֔וא בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ׃ (מג) וְרָאָ֨ה אֹת֜וֹ הַכֹּהֵ֗ן וְהִנֵּ֤ה שְׂאֵת־הַנֶּ֙גַע֙ לְבָנָ֣ה אֲדַמְדֶּ֔מֶת בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֣וֹ בְגַבַּחְתּ֑וֹ כְּמַרְאֵ֥ה צָרַ֖עַת ע֥וֹר בָּשָֽׂר׃ (מד) אִישׁ־צָר֥וּעַ ה֖וּא טָמֵ֣א ה֑וּא טַמֵּ֧א יְטַמְּאֶ֛נּוּ הַכֹּהֵ֖ן בְּרֹאשׁ֥וֹ נִגְעֽוֹ׃ (מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא׃ (מו) כׇּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ׃ {ס} (מז) וְהַבֶּ֕גֶד כִּֽי־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת בְּבֶ֣גֶד צֶ֔מֶר א֖וֹ בְּבֶ֥גֶד פִּשְׁתִּֽים׃ (מח) א֤וֹ בִֽשְׁתִי֙ א֣וֹ בְעֵ֔רֶב לַפִּשְׁתִּ֖ים וְלַצָּ֑מֶר א֣וֹ בְע֔וֹר א֖וֹ בְּכׇל־מְלֶ֥אכֶת עֽוֹר׃ (מט) וְהָיָ֨ה הַנֶּ֜גַע יְרַקְרַ֣ק ׀ א֣וֹ אֲדַמְדָּ֗ם בַּבֶּ֩גֶד֩ א֨וֹ בָע֜וֹר אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אוֹ־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בְכׇל־כְּלִי־ע֔וֹר נֶ֥גַע צָרַ֖עַת ה֑וּא וְהׇרְאָ֖ה אֶת־הַכֹּהֵֽן׃ (נ) וְרָאָ֥ה הַכֹּהֵ֖ן אֶת־הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (נא) וְרָאָ֨ה אֶת־הַנֶּ֜גַע בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י כִּֽי־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בָע֔וֹר לְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יֵעָשֶׂ֥ה הָע֖וֹר לִמְלָאכָ֑ה צָרַ֧עַת מַמְאֶ֛רֶת הַנֶּ֖גַע טָמֵ֥א הֽוּא׃ (נב) וְשָׂרַ֨ף אֶת־הַבֶּ֜גֶד א֥וֹ אֶֽת־הַשְּׁתִ֣י ׀ א֣וֹ אֶת־הָעֵ֗רֶב בַּצֶּ֙מֶר֙ א֣וֹ בַפִּשְׁתִּ֔ים א֚וֹ אֶת־כׇּל־כְּלִ֣י הָע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה ב֖וֹ הַנָּ֑גַע כִּֽי־צָרַ֤עַת מַמְאֶ֙רֶת֙ הִ֔וא בָּאֵ֖שׁ תִּשָּׂרֵֽף׃ (נג) וְאִם֮ יִרְאֶ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ לֹא־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔גַע בַּבֶּ֕גֶד א֥וֹ בַשְּׁתִ֖י א֣וֹ בָעֵ֑רֶב א֖וֹ בְּכׇל־כְּלִי־עֽוֹר׃ (נד) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְכִ֨בְּס֔וּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ הַנָּ֑גַע וְהִסְגִּיר֥וֹ שִׁבְעַת־יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃ (נה) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אַחֲרֵ֣י ׀ הֻכַּבֵּ֣ס אֶת־הַנֶּ֗גַע וְ֠הִנֵּ֠ה לֹֽא־הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת־עֵינוֹ֙ וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא־פָשָׂ֔ה טָמֵ֣א ה֔וּא בָּאֵ֖שׁ תִּשְׂרְפֶ֑נּוּ פְּחֶ֣תֶת הִ֔וא בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ׃ (נו) וְאִם֮ רָאָ֣ה הַכֹּהֵן֒ וְהִנֵּה֙ כֵּהָ֣ה הַנֶּ֔גַע אַחֲרֵ֖י הֻכַּבֵּ֣ס אֹת֑וֹ וְקָרַ֣ע אֹת֗וֹ מִן־הַבֶּ֙גֶד֙ א֣וֹ מִן־הָע֔וֹר א֥וֹ מִן־הַשְּׁתִ֖י א֥וֹ מִן־הָעֵֽרֶב׃ (נז) וְאִם־תֵּרָאֶ֨ה ע֜וֹד בַּ֠בֶּ֠גֶד אֽוֹ־בַשְּׁתִ֤י אֽוֹ־בָעֵ֙רֶב֙ א֣וֹ בְכׇל־כְּלִי־ע֔וֹר פֹּרַ֖חַת הִ֑וא בָּאֵ֣שׁ תִּשְׂרְפֶ֔נּוּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ הַנָּֽגַע׃ (נח) וְהַבֶּ֡גֶד אֽוֹ־הַשְּׁתִ֨י אוֹ־הָעֵ֜רֶב אֽוֹ־כׇל־כְּלִ֤י הָעוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תְּכַבֵּ֔ס וְסָ֥ר מֵהֶ֖ם הַנָּ֑גַע וְכֻבַּ֥ס שֵׁנִ֖ית וְטָהֵֽר׃ (נט) זֹ֠את תּוֹרַ֨ת נֶֽגַע־צָרַ֜עַת בֶּ֥גֶד הַצֶּ֣מֶר ׀ א֣וֹ הַפִּשְׁתִּ֗ים א֤וֹ הַשְּׁתִי֙ א֣וֹ הָעֵ֔רֶב א֖וֹ כׇּל־כְּלִי־ע֑וֹר לְטַהֲר֖וֹ א֥וֹ לְטַמְּאֽוֹ׃ {פ}
(לג) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (לד) כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃ (לה) וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃ (לו) וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת־הַבָּֽיִת׃ (לז) וְרָאָ֣ה אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן־הַקִּֽיר׃ (לח) וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (לט) וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃ (מ) וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מא) וְאֶת־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מב) וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת־הַבָּֽיִת׃ (מג) וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃ (מד) וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃ (מה) וְנָתַ֣ץ אֶת־הַבַּ֗יִת אֶת־אֲבָנָיו֙ וְאֶת־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כׇּל־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃ (מו) וְהַבָּא֙ אֶל־הַבַּ֔יִת כׇּל־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ (מז) וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו׃ (מח) וְאִם־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּ֠ה לֹא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃ (מט) וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃ (נ) וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃ (נא) וְלָקַ֣ח אֶת־עֵֽץ־הָ֠אֶ֠רֶז וְאֶת־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת ׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃ (נב) וְחִטֵּ֣א אֶת־הַבַּ֔יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃ (נג) וְשִׁלַּ֞ח אֶת־הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃ (נד) זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכׇל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃ (נה) וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃ (נו) וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃ (נז) לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃ {פ}
(א) וַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃ (ב) דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃ (ג) וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃ (ד) כׇּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכׇֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ (ה) וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (ו) וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (ז) וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (ח) וְכִֽי־יָרֹ֥ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (ט) וְכׇל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃ (י) וְכׇל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (יא) וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (יב) וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכׇ֨ל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃ (יג) וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטׇהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃ (יד) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֗ה אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ (טו) וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃ {ס} (טז) וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כׇּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (יז) וְכׇל־בֶּ֣גֶד וְכׇל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (יח) וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃ {פ}
(יט) וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכׇל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כ) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ (כא) וְכׇל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כב) וְכׇ֨ל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכׇל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כג) וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנׇגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כד) וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכׇל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃ {ס} (כה) וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כׇּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃ (כו) כׇּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כׇּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכׇֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃ (כז) וְכׇל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃ (כח) וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃ (כט) וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ (ל) וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃ (לא) וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃ (לב) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטׇמְאָה־בָֽהּ׃ (לג) וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃ {פ}
(א) תאני כד שארי וכו׳: למדנו כשמתחיל הנחש הקדמוני להתגלות מסתלקים הסומכים, שהם נו"ה, ובנינים שהם המוחין, ונעברים מן המלכות, ובא הנחש התקיף ומטיל זוהמא, ואז נמצא שהמקדש נטמא. מי הוא המקדש. הוא כמו שלמדנו, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכתוב, והנחש היה ערום וגו׳ ויאמר אל האשה. אל האשה ממש, שמקום המקדש מתאחד בה, שהוא המלכות. והיינו את מקדש ה׳ טמא, משום עונותיו, כי ע״י עונותיו נתגלה הנחש התקיף.
(א) מאן חובוי דא וכו׳: מה הם עונותיו. הם לשון הרע, שבשביל לשון הרע, מזדמן הנחש הקדמוני, בין למעלה, ובין למטה, שכתוב, וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים. השורפים או השרופים אינו כתוב, אלא השרפים, מה הם שרפים. ומשיב, אלא שסובב על הנחש הקדמוני, ומה שאומר, נחשים, לשון רבים, הוא כמו שכתוב, ראשי תנינים, שנים, כי אחד נאחז למעלה, ואחד נאחז למטה בעולם הזה. וכתוב שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו, ודאי, דהיינו כש״א, להתיצב על ה'. שפירושו, כנגד ה', כי בני אלקים הם הדינים, וה' הוא רחמים, אף כאן, ממעל לו, הם כמו כנגד לו, ואז הוא סגירה בכל, דהיינו שנסגרו כל האורות, ואין מי שיפתח. שאז בא הנחש ומטיל זוהמא, בשורש נשמתו של החוטא אשר במלכות, שזה נבחן לניאוף וע״כ כתוב, כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. מהו מנאפת. היינו מנאפת ממש, ודאי, שעליו נאמר, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.
(א) א״ר חייא א״ר יצחק וכו׳: אר״ח אר״י, ברצון הכל, דהיינו ברצון העליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה. ולמעלה אינו נמצא אלא כשנמצא למטה בעונות העולם. שלמדנו, שהכל תלוי, זה בזה, וזה בזה.
(ב) ביאור המאמר. כבר ידעת, שיש ב׳ נקודות במלכות, אחת היא נקודת המלכות דצמצום א׳ שלא נמתקה בבינה שהיא מדת הרחמים, ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כח המסך והצמצום רוכב עליה. ונקודה הב׳ היא נקודת המלכות שנמתקה במדת הרחמים, שהיא בינה. וכל האורות שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודה הב׳ (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר). ולפיכך נקודה הא' היא גנוזה בתוכה ורק נקודה הב' היא גלויה ושולטת בה, וע"כ היא ראויה לקבל אורות העליונים. ומטעם זה, המלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע. כי אם האדם זוכה, הרי טוב. שנקודה א׳ גנוזה, ורק נקודה ב׳ שולטת, ואז יש במלכות כל טוב, והתחתון מקבל ממנה. אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כח בנחש לגלות נקודה הא׳ במלכות, שלא נשתתפה בבינה, אז היא רע, כי מסתלקים ממנה כל האורות, כי נתגלה, שכח הצמצום רוכב עליה (כנ"ל בהקדמת ספר הזהר דף קכ"ד אות קכ״ג ולעיל ויצא י״ג ד"ה סתרא). וזסו״ה, לפתח חטאת רובץ. שהחוטא נותן כח לסטרא אחרא להמשיך משמאל ממעלה למטה, כמו שעשה קין, אז הנחש, שנקרא חטאת, הרובץ בפתח המלכות מגלה נקודה הא׳ הגנוזה במלכות, וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא שהיא במלכות. בסוד, לא זכי הא רע. ואח״כ הנחש מתגבר עוד ומטיל זוהמא, דהיינו שפוגם ומסלק האורות, גם מבינה דמלכות. מטעם, כי אחר שנשתתפה המלכות בבינה קבלה הבינה צורת מלכות, וע״כ אחר שנפגמה המלכות מטעם התגלות הצמצום שעליה, נפגמה גם הבינה שבמלכות, מטעם שיש לה צורת מלכות. באפן, שתחילה נפגמת רק המלכות בלבדה מכח הגילוי שהיא מלכות דמדת הדין. ואח״כ נפגמת גם הבינה דמלכות מטעם שיש לה צורת המלכות מכח השיתוף של נקודה הב'. ואומר כאן שהם ב׳ נחשים, כי מי שמגלה נקודת הצמצום א׳, שהוא פוגם רק המלכות בלבדה ולא כלום הט׳ ספירות ראשונות, אינו יכול לפגום אח״כ בבינה, אלא נחש אחר מתעורר, שהוא עולה ונאחז בבינה מחמת שיש לה צורת מלכות מכח השיתוף.
(ג) וזה אמרו. כד שארי חויא לאתגלאה, דהיינו שהחוטא גורם לגילוי הנחש בסו״ה לפתח חטאת רובץ, שהנחש קונה כח ע״י חטאו לגלות נקודת צמצום א׳ הגנוזה, מסתלקין סמכין ובנינין ומתעברן, דהיינו שמסתלקים הכלים דנה״י דבינה, שיש במלכות, שבהם מקבלת המלכות כל אורותיה, וכלים דנה״י אלו קבלה מבינה, ע״י השתוף דמדת הרחמים, בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא (כנ״ל בהקסה״ז דף כ׳ ד״ה ואמא) שהכלים האלו נקראים סמכין, וכל האורות שבכלים האלו נקראים בנינים, והם מסתלקים עמהם, כי נתקלקל סוד השיתוף שבה מבינה, מכח גילוי נקודת המלכות דצמצום א׳ שאינה משותפת כלל בבינה. ואחר שכבר נסתלקו כל האורות מטעם גילוי נקודה הא׳ שנאחזה בה הנחש. אז, ואתי חויא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב, דהיינו שבא נחש ב׳, ומטיל זוהמא בבינה דמלכות שנקראת מקדש, ואז נטמא המקדש. ולפיכך קורא את נחש הב׳ חויא תקיפא, משום שעלה ונאחז שלא במקומו, דהיינו בבינה. שהיא כולה רחמים ואין בה דין כלל. אלא שיש לו כח להאחז בה, מטעם שנשתתפה במלכות כדי להמתיקה.
(ד) וז״ש, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דהיינו המלכות המכונה אשה. וכיון דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, שהכלים דבינה שה״ס מקום המקדש, נכללו במלכות, מכח שיתוף המלכות בבינה כנ״ל, והיינו את מקדש ה׳ טמא, שהנחש הטיל זוהמא בבינה דמלכות, הנקראת מקדש ה׳, שמטעם השיתוף דמלכות בבינה, קבלה הבינה צורת מלכות, והיה כח לנחש להטיל בה זוהמא, כנ״ל. בגין חובוי, משום דאתגליא חויא תקיפא, דהיינו שנגלה נחש הב׳, שנק׳ חויא תקיפא, שהוא העולה ונאחז בבינה כנ״ל, מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חויא אזדמן, כי המדבר לשון הרע, דהיינו שמטיל פגמים על חבירו, מה שאינם בו, גורם כח לנחש הב׳ שיטיל זוהמא ויפגום הבינה דמלכות אע״פ שהיא נקיה מכל צמצום ודין. אמנם כיון שנחש הב׳ לא יוכל לפעול אלא מכח הקדם הפגם שבמלכות ע״י הנחש הא׳ ע״כ נמצא פוגם בין לעילא ובין לתתא, הן בבינה, ע״י נחש הב׳, והן במלכות, ע״י נחש הא׳. כי כדי לתת כח לנחש הב׳, מתעורר בהכרח נחש הא׳. ומביא ראיה, שיש ב׳ נחשים, מן הכתוב, וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים, שאומר נחשים לשון רבים. דכתיב ראשי תנינים, תרי, כיון שכתוב תנינים, שהוא לשון רבים, כי חד אתאחיד לעילא, דהיינו בבינה דמלכות, וחד לתתא, במלכות לבדה, כנ״ל. וע״כ אומר הנחשים השרפים לשון רבים. השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, (כן צ״ל, דהיינו להקדים הכתוב ראשי תנינים על הקושיא, השורפים וכו') דהיינו שאל תטעה שנחשים השרפים הם נחשים גשמיים, ע״כ נאמר שרפים, לגזירה שוה, שמלמד שרפים שרפים לגזירה שוה מן הכתוב, שרפים עומדים ממעל לו, וע״כ נאמר כאן שרפים ולא שורפים. ממעל לו ודאי, דהיינו כנגדו, כש״א להתיצב על ה׳, שפירושו, שבני אלקים שהם דינים נתיצבו כנגד הויה, שהוא רחמים, אף בהכתוב שרפים עומדים ממעל לו, הם כנגד ה׳ דהיינו שהם התנינים הנזכרים לעיל. ויליף שרפים שרפים לגזירה שוה, שאף הנחשים השרפים שבכאן, הם התנינים הנ״ל. וז"ש, וכדין סגירו בכלא ולית מאן דפתח, דהיינו שנסגרו כל האורות כי בכל מקום שנתגלתה נקודת מלכות דצמצום א׳, נסגרים כל האורות ואין מי שיפתחם. כי במלכות דצמצום א׳ אין תשובה מועילה, אלא רק במלכות דצמצום ב׳ (כנ״ל ויקרא אות רנ״ו).
(ה) וז״ש וע״ד כדי שתועיל תשובה כתיב, כן דרך אשה מנאפת וגו׳ מאי מנאפת, מנאפת ממש, כי ענין גילוי נקודת דצמצום א׳ ע״י הנחש ואחיזתו בה, המסלק את האורות דקדושה, נבחן, שהנחש הוא אשה מנאפת ממש. ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה וגו׳. פירוש. כי קשה כאן, כיון שנחש הא׳ גילה נקודת צמצום א׳ שאינה משותפת בבינה, שמחמת זה נאבד ממנה, השיתוף דמדת הרחמים, שהוא בינה. א״כ, מאחר שנתפרדה השותפות בבינה, כבר אין בבינה צורת מלכות, וא״כ איך יוכל נחש הב׳ להטיל זוהמא בבינה, מחמת שיש לה צורת מלכות. שהם תרתי דסתרי. וע״כ מביא הכתוב של, כן דרך אשה מנאפת, שהוא הנחש הא', אכלה ומחתה פיה, אחר שפגם במלכות ונסתלקו אורותיה מחמת קלקול השיתוף דמדת הרחמים, הוא מוחה ומקנח פיו, כמו שלא עשה דבר, ואומר, לא פעלתי און, כדי שתשאר צורת שיתוף המלכות בבינה כמקודם קלקול הנחש, ויוכל נחש הב׳ להתאחז בבינה, מכח שיש לה צורת מלכות.
(ו) אמנם באמת ענין עליה זו של הנחש להתאחז בבינה, הוא מוקש אל הנחש, כמ״ש לעיל (וירא אות ק״ט ואות ק״י עש״ה). כי עתה שנאחז בבינה והנחש בעצמו ביטל הפגם דמלכות דצמצום א', ונקבע הפגם של החטא בבחינת המלכות דצמצום ב', נעשתה אפשרות לבטל הפגם על ידי תשובה, כי ע״י תשובה יורדת הארה מע״ב ס״ג דא״ק, המורידה את המלכות מבינה, והבינה נטהרה מן זוהמת הנחש. משא״כ אם לא היה נאחז בבינה, אז, היה נשאר הפגם של נחש הא׳, דהיינו הגילוי של נקודת המלכות דצמצום א', שכח הצמצום רוכב על המלכות שאינה ראויה לקבל אור, ומבחינה זו לא שייכת תשובה, כי התשובה לא תבטל את הצמצום א׳ והמסך, המונע מן המלכות לקבל אור העליון. הרי שענין נחש הב' הנאחז בבינה, בכוונה ניתנה לו אחיזה זו, כדי שתועיל תשובה. והוא רק מוקש אל הנחש.
(ז) וז״ש, ברעותא דכלא, ברצון הכל, דהיינו ברצון עליון, לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, כי כיון שנמצאת אחיזת הנחש למעלה, המכשירה את החוטא לעשות תשובה, ע״כ נמצאת אחיזת הנחש למטה, לגלות הצמצום א׳ במלכות כנ״ל, ואין פחד מה שאינו מועיל שם תשובה, והפגם ישאר לעולם. שהרי ודאי הוא שהנחש יעלה ויתאחז למעלה בבינה, והוא עצמו יבטל הפגם דצמצום א', כנ״ל, בסו״ה אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. ואז תועיל תשובה. גם אין חשש, שמא לא יעלה הנחש להתאחז בבינה, כי כך הושם בטבע הנחש, להשתוקק תמיד לאחוז במקום גבוה יותר, ואם נראה לו דרך להתאחז בבינה, ודאי הוא שיתאחז בה. ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא, כי אם לא היה הנחש מגלה תחילה את הפגם דצמצום א׳ שיש במלכות, שלא לקבל אור, לא היה יכול הנחש הב' להתאחז בבינה ולפגום אותה, מחמת שיש לה צורת מלכות, בעוד שבמלכות עצמה לא נגלה הפגם. דילפינן דכלא תלייא האי בהאי, והאי בהאי, כי אם לא היתה אחיזת הנחש למעלה. הנותנת אפשרות של תשובה ותקון הפגם, לא היו נותנים מלמעלה אפשרות, שיתאחז הנחש למטה במלכות. ואם לא היתה מקודם לכן אחיזת הנחש למטה לא יצוייר כלל אחיזת הנחש למעלה בבינה. כמבואר. הרי שזה תלוי בזה. וזה תלוי בזה.
Tazria
“she eats, and wipes her mouth”
93. We have so learned that when the primordial serpent begins to appear, the supports that are Netzaḥ and Hod and the edifices that are the brains are gone and removed from Malkhut. And the fierce serpent comes and injects filth, and the result is that the Temple is defiled. Who is the Temple – it is, as we have learned, “and I put the plague of leprosy in a house of the land of your possession” (Leviticus 14:34), and “Now the serpent was craftier than all the beasts of the field which the Lord God had made. And he said to the woman” (Genesis 3:1), literally to the woman, that the place the Temple unites with, which is Malkhut. That is [the meaning of] “he has defiled the sanctuary of the Lord” (Numbers 19:20) by his sins, since the fierce serpent appeared due to his sins.
94. What are his sins – they are the evil tongue (slander). Due to slander, the primordial serpent appears both above and below, as written, “And the Lord sent venomous (seraphim) serpents among the people” (Numbers 21:6). The verse does not use the common conjugation of venomous[1]. What are the seraphim? And it answers, this refers to the primordial serpent. The reason it speaks of serpents in the plural is similar to the verse, “the heads of the sea monsters” (Psalms 74:13), two, one attached above and one attached below in this world. It is also written, “Seraphim stood above him” (Isaiah 6:2), surely above him, that is, as said, “to present themselves before (lit. above) the Lord” (Job 1:6, 2:1), which means against Havaya. The sons of Elohim are judgments, and Havaya is mercy. Here too, “above him” is in the sense of “against him.” This is closure for everything, meaning that all lights were sealed, and there is none to unlock [them]. The serpent comes then and inject filth in the root of the sinner’s soul in Malkhut, which is considered adultery. Hence the verse, “Likewise the way of an adulterous woman; she eats, and wipes her mouth, and says, I have done nothing wrong” (Proverbs 30:20). What is adulterous – literally adulterous, of which it is said, “she eats, and wipes her mouth, and says, I have done nothing wrong.”
95. Rabbi Ḥiya said, Rabbi Yitz’ḥak said, by the wish of all, that is, by supreme will, the serpent is present below only because it is present above. Yet it is only present above when it is present below due to people’s sins. As we have learned, everything is interdependent.
INTERPRETATION OF THE ARTICLE:
As you already know, Malkhut has two dots. One is the dot of Malkhut of the first constriction that has not been mitigated in Bina that is the attribute of mercy. From that aspect she is incapable of receiving any light because of the force of the partition and the constriction that is mounted on her. The second dot is the dot of Malkhut that has been mitigated with the attribute of mercy that is Bina. All the lights that Malkhut receives derive from the part of the second dot (as in I Bereshit…). The first dot is therefore concealed within it, and only the second dot is visible and has control over it, thus able to receive supernal lights. For that reason, Malkhut is called the tree of the knowledge of good and evil. If man merits it, it is good. The first dot is hidden and only the second dot is in control. Malkhut then has every goodness and the lower receives from her. If he did not merit because he is a sinner, the serpent has the power to expose the first dot within Malkhut that was not joined with Bina. She is then evil for all lights are gone from her; it is revealed that the force of constriction is settled over her (as said in the Introduction for the Book of the Zohar, 124, section 123 and in Vayetzé, section 13). This is the meaning of the verse, “Sin crouches at the door” (Genesis 4:7). The sinner empowers the Other Side to draw downward from the left, as did Cain. The serpent that is called sin that crouches at the door of Malkhut exposes the first dot that is hidden within Malkhut and all the lights are gone from the root of the sinner’s soul that is in Malkhut, as in “If he does not merit it, it is evil.” The serpent then grows more powerful and injects filth, meaning that it wreaks damage and removes the lights from Bina of Malkhut as well; since after Malkhut has become part of Bina, Bina assumed the shape of Malkhut. After Malkhut was rendered defective due to the exposure of the constriction over her, Bina in Malkhut was blemished as well since it assumed the shape of Malkhut. This way, at first Malkhut alone is blemished due to the force of exposure that is the attribute of judgment. Bina of Malkhut is then blemished because it has the shape of Malkhut due to the joining of the second dot. It says here that there are two serpents. Whoever exposes the first dot of constriction, who damages Malkhut alone but none of the first nine sefirot, cannot then blemish Bina. Instead, another serpent awakens, rising and attaching to Bina since it has the shape of Malkhut due to the joining force.
This is the meaning of, when the serpent begins to appear, that is, the sinner causes the serpent to appear, based on “Sin crouches at the door.” The serpent acquires force by his sin, exposing the hidden dot of the first constriction. Then the supports and the edifices are gone and removed, meaning that the vessels of Netzaḥ, Hod, and Yesod of Bina in Malkhut, in which Malkhut receives all her lights, are gone. These vessels of Netzaḥ, Hod, and Yesod she received from Bina by joining the attribute of mercy, based on “Mother lends her clothes to her daughter” (as said in the Introduction to the Book of the Zohar…). These vessels are called supports, and all the lights in those vessels are called edifices; they are gone with them, because the process of her joining with Bina was interrupted by the exposure of the dot of Malkhut of the first constriction that is not at all incorporated in Bina. After all the lights were already gone by exposing the first dot the serpent was attached to, the fierce serpent comes and injects filth, and the result is that the Temple is defiled, meaning that a second serpent appears and injects filth in Bina of Malkhut that is called a Temple. The Temple is then defiled. It therefore calls the second serpent the fierce serpent for rising and attaching where it does not belong, that is, to Bina, which is wholly mercy without judgment at all. Still, it has the power to attach to it because it joined Malkhut to temper her. This is the meaning of, “And he said to the woman,” literally to the woman, that is, Malkhut that is called a woman. And since the place of the Temple unites with her, and the vessels of Bina that stand for the locus of the Temple were incorporated in Malkhut by joining Malkhut with Bina as said, “he has defiled the sanctuary of the Lord.” The serpent injected filth in Bina of Malkhut that is called the sanctuary of Havaya as due to the joining of Malkhut in Bina, Bina assumed the shape of Malkhut and the serpent had the power to inject filth in it, as said, by his sins, since the fierce serpent appeared. That means that the second serpent, which is called a fierce serpent, appeared. It is this that rises to attach itself to Bina, as said. What are his sins – they are the evil tongue (slander). Due to slander, the serpent appears. The slanderer, who speaks about others’ ills that they do not possess, causes the power of the second serpent to lay filth and blemish Bina of Malkhut even though it is clear of any constriction and judgment. Yet since the second serpent can only act after the previous damage to Malkhut by the first serpent, it blemishes both above and below, both in Bina by the second serpent and in Malkhut by the first serpent. In order to empower the second serpent, the first serpent must be roused. It brings evidence of the two serpents from the verse, “And the Lord sent venomous serpents among the people” that speaks of serpents in plural, as in the verse, “the heads of the sea monsters,” two. It is written “sea monsters,” in plural since one is attached above, that is, in Bina of Malkhut, and one below in Malkhut by herself, as said. It therefore speaks of the venomous serpents in the plural. The verse does not use the common conjugation of the verb. What are venomous (seraphim)? It is also written, “Seraphim stood above him.” (This is how it should be done, that is, bringing the verse of “the heads of the sea monsters” before the question about the venomous serpents…), that is, do not mistakenly consider the venomous serpents as physical snakes. It therefore speaks of seraphim by inference, teaching us that venomous (seraphim) serpents are seraphim by analogy from the verse, “Seraphim stood above him.” This is why it speaks of venomous (seraphim) serpents” instead of consuming (sorphim) serpents. They are surely “above him,” that is, against him, as said, “to present themselves before (lit. above) the Lord” which means that the sons of Elohim that are judgments stood against Havaya that is mercy. Even in the verse, “Seraphim stood above him” they are against Havaya, that is, they are the aforementioned sea monsters. And we learn the analogy between seraphim and seraphim. Even the venomous serpents here are the said sea monsters. This is closure for everything, and there is none to unlock, meaning that all the lights were sealed because wherever the dot of Malkhut of the first constriction was revealed all the lights were sealed and there is no one to open them. Repentance is not useful in the case of Malkhut of the first constriction, but only with Malkhut of the second constriction (as said in Vayikra, section 256).
This is what is meant by, for repentance to be effective, it is written, “Likewise the way of an adulterous woman…” What is adulterous – literally adulterous. The subject of exposing the dot of the first constriction by the serpent and its hold on it, which removes the lights of holiness, considers the serpent as literally an adulterous woman. Surely, “she eats, and wipes her mouth, and says...” Meaning: this raises a difficulty. Since the first serpent exposed the dot of the first constriction that is not joined with Bina, it lost the joining with the attribute of mercy that is Bina. Therefore, once the partnership in Bina was dismantled, Bina no longer has the shape of Malkhut. How then can the second serpent inject filth into Bina that has the shape of Malkhut? They contradict each other. It therefore brings the verse, “Likewise the way of an adulterous woman…” that is the first serpent, “she eats, and wipes her mouth,” after damaging Malkhut and her lights were gone up due to the spoiling of the joining with the attribute of mercy. It eats and wipes its mouth as if it has done nothing, saying, “I have done nothing wrong” to keep the shape of the joining of Malkhut in Bina intact as before the damage by the serpent. Thus, the second serpent could seize Bina since Bina assumes the shape of Malkhut.
In truth, the issue of this ascent of the serpent to seize Bina is the serpent’s stumbling block, as said above (Vayera, sections 109-110, see there). Now that it is attached to Bina, and the serpent itself rescinded the damage to Malkhut of the first constriction, and the sin’s damage was fixed in Malkhut of the second constriction, it became possible to rescind the damage by repentance. With repentance, an illumination descends from ayin-bet samekh-gimel of Primordial Man, which brings Malkhut down from Bina; and Bina is cleansed form the serpent’s filth. This would have been different had it not been attached to Bina. Then, the blemish of the first serpent would have stayed, that is, the revealing of the dot of Malkhut of the first constriction. The force of constriction is mounted over Malkhut that is incapable of receiving light. Repentance does not pertain to this aspect, because repentance will not rescind the first constriction and the partition that prevents Malkhut from receiving supernal light. Thus, regarding the second serpent that seizes Bina, this seizing was allowed it so that repentance will be effective. It is only a stumbling block to the serpent.
This is the meaning of, by the wish of all, that is, by the supreme will, it is present below only because it is present above. Since the serpent’s hold exists above, which enables the sinner to repent, the serpent’s hold also exists below, to reveal the first constriction in Malkhut, as said. There is no need for fear that repentance is ineffective in that case and that the blemish will remain forever. It is certain that the serpent will rise and seize Bina above. It itself will annul the damage of the first constriction, as said, based on the verse, “she eats, and wipes her mouth, and says, I have done nothing wrong.” Repentance will be effective in that case. There should be no worry that the serpent might not rise to seize Bina. It has been imprinted on the serpent’s nature to always yearn to be attached to a higher place. If it sees a way to hold on to Bina, it will surely attach itself to it. Yet it is only present above when it is present below for had the serpent first revealed the damage of the first constriction in Malkhut so she cannot receive light, the second serpent would not have been able to hold on to Bina and damage it since it [Bina] assumes the shape of Malkhut, while the damage did not become apparent in Malkhut herself. As we have learned, everything is interdependent. Had there been no serpent’s hold above, which enables repentance and the repair of the damage, no opportunity would have been given from above for the serpent to be attached below to Malkhut. Had there been a serpent’s hold below first, the serpent’s hold above in Bina would be inconceivable for everything is interdependent.
[1] The verse literally says, “the burning serpents” and uses a verb rather than an adjective.
Translation of Sulam Zohar by Michal Ricardo