(ז) וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהֹוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃
(7) but not a dog shall snarl at any of the Israelites, at human or beast—in order that you may know that יהוה makes a distinction between Egypt and Israel.
לא יחרץ כלב. דעתו שאף שיהיה מהומה גדולה במצרים לא ישלחו יד להנקם בבני ישראל. כי
יפול וימס לבב מצרים. ודברי המפרשים אינם עולים יפה. וזה היה פלא גדול שני הפכים בנושא אחד.
השם חזק לב פרעה ואמץ את לבבו ולא פג לבו בראותו כל המכות. ואף על פי כן ירא על עצמו
לשלוח יד בישראל אשר על ידם נעשתה לו כל המכות האלה. וזה פלא גדול:
לא יחרץ כלב לשונו. שום היזק לא יבא להם ואפי' הכלב לא יחרץ לשונו לצעוק ולנבח בהם כדי להבעיתם כמו (שמואל ב ה׳:כ״ד) אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך אסקריא"ר (écrier, rufen, schreien) בלע':
[]ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל, י"ל אמרו חכז"ל [בבא קמא דף ס' ע"ב] אליהו בעיר כלבים משחקים מלאך המות בעיר כלבים בוכים והנה כתיב והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא השליח ולא הי' הכלבים בוכים, והגם שנהרגו כל בכורי מצרים בכל זאת לא היו הכלבים בוכים עי"ז הכירו כי הקב"ה בכבודו ובעצמו הכה אותם ולא מלאך המות וזה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וכו' למען תדעון אשר יפלה "ה'" בעצמו בין מצרים ובין ישראל:
ולכל בני ישראל לא יחרץ וגו'. והיינו הנס דאע"ג דאמרינן כלבים צועקים מלאך המות בא לעיר. וא"כ דין היה לצעק בשעת מכת בכורות אפילו הכי ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו:
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, “but not a single dog raised his voice against a single Israelite.” This was the miracle; normally dogs alert their owners to the presence of the angel of death in their midst. In this instance, not one of the watch dogs wagged as much as a tail to warn their owners of danger.
לא יחרץ כלב לשונו. אוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוּא לְשׁוֹן שִׁנּוּן – לֹא יְשַׁנֵּן, וְכֵן "לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשׁוֹנוֹ" (יהושע י') – לֹא שִׁנֵּן, "אָז תֶּחֱרַץ" (שמואל ב ה׳:כ״ד) – תִּשְׁתַּנֵּן, "לְמוֹרַג חָרוּץ" (ישעיהו מ"א) – שָׁנוּן, "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ" (משלי כ"א) – אָדָם חָרִיף וְשָׁנוּן, "וְיַד חֲרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (שם י') – חֲרִיפִים, סוֹחֲרִים שְׁנוּנִים:
לא יחרץ כלב לשנו NO DOG SHALL חרץ HIS TONGUE — I say that it has the meaning of sharpening: “no dog shall whet his tongue”. So, too: (Joshua 10:21) “לא חרץ his tongue against any of the children of Israel”, i. e. “none whetted”; (II Samuel 5:24) “then תחרץ” — then thou shalt utter a sharp sound; (Isaiah 41:15) “a threshing-sledge חרוץ” i. e. sharp; (Proverbs 21:5) “the plans of a חרוץ” — of “an acute and sharp man”; (Proverbs 10:4) “the hand of the חרוצים maketh rich”, i. e. the hand of the acute — of sharp merchants.
עוד נתכוון לרמוז לו כי דוקא במקום שיהיו כל בני ישראל פירוש כולם יחד יהיו ישראל לא יחרץ כלב וגו' זה לך האות כי אין זר אתם אבל אם לא יהיו כולם בני ישראל ויהיה ביניהם איש מצרי יחרץ כלב לשונו הא למדת כי יראה שם משחית, והכוונה בזה לומר לו כי לא תועיל ערמה לבכורות להמלט שהגם שיתחבאו הבכורות המצרים בין ישראל לא ימלטו באמצעות זה, וכן אמרו רז''ל (שמות רבה פי''ח:):
The word ולכל may also mean that only where the Jews congregated did the dogs not whet their tongues against them because this would prove that no stranger was amongst them. Wherever Jews and Egyptians would mingle the dogs would most certainly bark as proof that the משחית, the angel of death, was active in that environment. What the Torah revealed then is that no trick would save the Egyptian firstborn. If they decided to hide amongst the Israelites the barking of the dogs would reveal their presence (compare Shemot Rabbah 18,2).