יציאה לחירות

Yב

ByYavni יבני Bar-Yam בר-ים

הכנה לפסח Preparation for Passover

שמות י״ג:י״ז-י״ח

(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃ (יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

Exodus 13:17-18

(17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Philistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.” (18) So God led the people round about, by way of the wilderness at the Sea of Reeds. Now the Israelites went up armed out of the land of Egypt.

רש"י על שמות י״ג:י״ז:ב׳

כי קרוב הוא. וְנֹחַ לָשׁוּב בְּאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ לְמִצְרַיִם; וּמִדְרְשֵׁי אַגָּדָה יֵשׁ הַרְבֵּה:

Rashi on Exodus 13:17:2

כי קרוב הוא BECAUSE IT WAS NEAR, and it would therefore be easy to return by the same route to Egypt. — Of Midrashic explanations there are many (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 13:17).

מזרחי, שמות י״ג:י״ז:ב׳

כי קרוב הוא ונוח לשוב. פירוש מפני שקרוב הדרך בכל מקום היא סבה ללכת בה ולא סבת המניע' מללכת בה ופה הוא ההיפך

Mizrachi, Exodus 13:17:2

...

נחמה ליבוביץ, בשלח-״כי קרוב הוא״, מתוך עיונים חדשים בספר שמות

...על כורחנו נקבל את פירוש רש״י, המפרש את פסוקנו על הפרדוכס שבו; דווקא המעלה הגדולה שבדרך זו, קירבתה למטרה הנכספת, אותה מעלה שבגללה היה ״השכל הישר״ בוחר בה -- דווקא היא הסיבה שנמנע ה׳ מלהוליכם בה. ואותה ההולכה בדרך רחוקה הנראית לנו עיכוב, פיגור, חסרון, היזק -- היא מעלה ושבח. וללמדנו כי יש שנזק הנראה לנו בתחילתו -- ברכה בו בסופו, ולהודיענו, כי לא דרכיו דרכינו ולא אשר נראה לאדם הרואה לעיניים הוא האמת, כי אם אשר נראה לה׳ היודע נסתרות ורואה ללב.

Nehama Leibowitz, Beshalakh "Because it is close", from New Studies in the Book of Exodus

... We are forced to accept Rashi's interpretation, which explains our verse as the paradox within it; it is the high quality of that way, its closeness to the desired goal, the very quality that would cause "the straight reason" to choose it—ironically, that is the reason that God desisted from bringing them that way. And taking the long way, which seems to us a delay, a hindrance, a lack, an injury—is an elevation and an exaltation. This teaches us that what seems to us an injury at first—is in the end a blessing, to teach us, God's ways are not our ways, and what a person sees with human eyes are not the truth, but what God sees, who knows what is hidden and sees within the heart.

ספר הזהר, בשלח א׳:כ״ה-כ״ז

תָּא חֲזֵי, כַּד נַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחֵיהוֹן הֲוָה תָּבִיר בְּגַוַּויְיהוּ, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְלָא יַכְלִין לְמֶחדֵי, וּבְשַׁעֲתָא דְּכֻלְּהוּ אוֹכְלֹסִין וּרְתִיכִין נַפְקוּ בִּשְׁכִינְתָּא, כֻּלְּהוּ אָרִימוּ תּוּשְׁבְּחָן וְשִׁירִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל, וַהֲווּ שַׁמְעִין אִינּוּן תּוּשְׁבְּחָן, וְקָאִים רוּחֵיהוֹן בְּגַוַויְיהוּ דְּלָא פַּרְחָן. בַּר נָשׁ כַּד אִיהוּ שָׁבִיק פּוּלְחָנָא, כְּדֵין יָדַע תְּבִירוּ דְּגַרְמוֹי, תְּבִירוּ דְּרוּחֵיהּ. כַּךְ יִשְׂרָאֵל, כַּד נַפְקוּ מִמִּצְרַיִם, כְּדֵין טָעִימוּ טַעֲמָא דְּמוֹתָא, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסֵּי לוֹן, דִּכְתִּיב, (שמות י״ג:כ״א) וַיְיָ' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ'. וְכָל אוֹרְחִין, הֲווֹ סַלְּקִין רֵיחִין דְּאַסְוָתָא, וְעָאלִין לְגוּפַיְיהוּ וְאִתָּסְיָין, וְקַל תּוּשְׁבְּחָן דַּהֲווֹ שַׁמְעִין, הֲווֹ חַדָּאן וְנַיְיחִין בְּרוּחֵיהוֹן. וּפַרְעֹה וְכָל אִינּוּן אוּכְלוֹסִין דִּילֵיהּ, הֲווֹ אַזְלֵי בַּתְרַיְיהוּ, לְאוֹזְפָא לוֹן, עַד דְּנַפְקוּ מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. וְכֵן כָּל אִינּוּן רַבְרְבִין דִּמְמָנָן עָלֵיהוֹן, וְעַל שְׁאַר עַמִּין, אוֹזִיפוּ לָהּ לִשְׁכִינְתָּא וּלְיִשְׂרָאֵל כֻּלְּהוּ, עַד דְּשָׁארוּ בְּאֵיתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ'. כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי קָרוֹב הוּא. הַהוּא אוֹמָאָה דְּאוֹמֵי אֲבִימֶלֶךְ לַאֲבָהָן, עַל הַהוּא טִיבוּ דְּעָבְדוּ פְּלִשְׁתִּים לַאֲבָהָן, דִּכְתִּיב (בראשית כ״א:כ״ג) כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

Zohar, Beshalach 1:25-27

...

ספר הזהר, בשלח א׳:כ״ה-כ״ז

בֹּא רְאֵה, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, רוּחָם הָיְתָה שְׁבוּרָה בְתוֹכָם, וְהָיוּ שׁוֹמְעִים אוֹתָם תִּשְׁבָּחוֹת וְלֹא יְכוֹלִים לִשְׂמֹחַ. וּבְשָׁעָה שֶׁכָּל הָאוּכְלוּסִין וְהַמֶּרְכָּבוֹת יָצְאוּ עִם הַשְּׁכִינָה, כֻּלָּם הֵרִימוּ שִׁירִים וְתִשְׁבָּחוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעוֹרֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת רוּחָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ שׁוֹמְעִים אֶת אוֹתָם תִּשְׁבָּחוֹת, וְעָמְדָה רוּחָם בְּתוֹכָם שֶׁלֹּא פָרְחוּ. כְּשֶׁאָדָם עוֹזֵב עֲבוֹדָה, אָז יוֹדֵעַ אֶת שִׁבְרוֹן הָעֲצָמוֹת וְשִׁבְרוֹן הָרוּחַ. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, אָז טָעֲמוּ טַעַם הַמָּוֶת, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִפֵּא אוֹתָם, שֶׁכָּתוּב (שמות יג) וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וְגוֹ'. וְכָל הַדְּרָכִים הָיוּ מַעֲלוֹת רֵיחוֹת שֶׁל רְפוּאָה, וְנִכְנָסִים לְגוּפָם וּמִתְרַפְּאִים, וְקוֹל הַתִּשְׁבָּחוֹת שֶׁהיוּ שׁוֹמְעִים, הָיוּ שְׂמֵחִים וְנָחִים בְּרוּחָם. וּפַרְעֹה וְכָל אוֹתָם הָאוּכְלוּסִים שֶׁלּוֹ הָיוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם לְלַוּוֹת אוֹתָם עַד שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְכָל כָּל אוֹתָם גְּדוֹלִים שָׂרִים הַמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם וְעַל שְׁאָר הָעַמִּים, לִוּוּ אֶת הַשְּׁכִינָה וְאֶת יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם, עַד שֶׁחָנוּ בְּאֵיתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְגוֹ', כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי קָרוֹב הוּא, אוֹתָהּ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע אֲבִימֶלֶךְ לָאָבוֹת עַל אוֹתוֹ טוֹב שֶׁעָשׂוּ הַפְּלִשְׁתִּים לָאָבוֹת, שֶׁכָּתוּב (בראשית כא) כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךְ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ.

Zohar, Beshalach 1:25-27

...

זוהר חדש, פרשת יתרו א׳-ו׳

(שמות כ׳:ב׳) אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּהַאי פְּסוּקָא שָׁאַל רַבִּי יֵיסָא זְעִירָא דְּמִן חַבְרַיָיא מֵרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְאָמַר לֵיהּ, אִית לִי לְמִשְׁאַל שְׁאִילְתָּא חָדָא מִינָךְ, וּמְכַשְׁכְּשָׁא לִי בְּלִבָּאי, וַאֲנָא דָּחֵיל מִלְּמִשְׁאַל מִינָךְ. וַאֲמִינָא, אִי נִשְׁאַל, דָּחֵילְנָא דִּילְמָא אִיתְעָנֵשׁ. אִי לָא נִשְׁאַל, מְשַׁבְּשָׁא לִי בְּלִבָּאי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָא. אָמַר לֵיהּ הַאי דּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַדְכַּר לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. (ויקרא י״ט:ל״ו) אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. מַאי רְבוּתָא אוֹלִיף הָכָא. תְּנָאָה שְׁלִים הוּא, הֲדָא הוּא דַּאֲמַר לְאַבְרָהָם, (בראשית ט״ו:י״ג) כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וְגו' וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל. אִם כֵּן, לָמָּה לְאַדְכְּרָא לְהוֹן מִילְּתָא דָא בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר. אָמַר לֵיהּ תָּא חֲזֵי בְּרִי, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא דְּיַפֵּיק יַת יִשְׂרָאֵל מִן גָּלוּתָא דְמִצְרַיִם, וְלָא מִתְּחוֹת שִׁעְבּוּדָא דְּדַחֲלָא אָחֳרָא. דְּוַדַּאי יִשְׂרָאֵל כַּד הֲווֹ בְּמִצְרַיִם, אִסְתְּאָבוֹ וְאִתְטְנָפוֹ גַּרְמֵיהוֹן בְּכָל זִינֵי מְסָאֲבוּ, עַד דַּהֲווֹ שָׁרָאן תְּחוֹת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע חֵילֵי דִּמְסָאֲבוּתָא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַפֵּיק יַתְהוֹן מִתְּחוֹת פּוּלְחַן כָּל שְׁאָר חֵילִין. וְעוֹד, דְּאָעֵיל יַתְהוֹן בְּמ''ט תַּרְעֵי דְּסוּכְלְתָנוֹ לְקִבְלֵיהוֹן. מַה דְּלָא אַתְנֵי עִם אַבְרָהָם, אֶלָּא לַאֲפָקוּתְהוֹן מִמִּצְרַיִם, וְהוּא עָבִיד טִיבוּתֵיהּ וְחַסְדֵּיהּ עִמְּהוֹן. וּבְּגִין כָּךְ תִּשְׁכַּח בְּאוֹרַיְיתָא, חַמְשִׁין זִמְנִין יְצִיאַת מִצְרַיִם, לְאַחֲזָאָה לְכָל בְּנֵי עָלְמָא, חַסְדָּא דַּעֲבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל, דְּאַפֵּיק יַתְהוֹן מֵאִינוּן חֵילִין דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לוֹן לְגוֹ חֵילִין דְּדַכְיוּ, דְּהַיְינוּ חַמְשִׁין תַּרְעִין דְּסוּכְלְתָנוֹ. וְהָא אִיהוּ דַּאֲנַן מַנָּן לְהוֹ, מִיּוֹמָא טָבָא דְפִסְחָא. וַאֲנַן מַנָּן יוֹמֵי וּשְׁבוּעֵי, וְהָא אִיתְעָרוֹ חַבְרַיָיא, מִצְוָה לְמִמְנֵי יוֹמֵי, וּמִצְוָה לְמִימְנֵי שְׁבוּעֵי. כִּי בְּכָל יוֹמָא אַפֵּיק לָן מֵחֵילָא דִּמְסָאֲבוּ, וְאָעֵיל לָן בְּחֵילָא דְּדַכְיוּ.

Zohar Chadash, Yitro 1-6

...

כתבי המגיד מדובנה, חלק א עמ׳ 197

שפת אמת, שמות, כי תשא כ״ב:ב׳

במדרש בפסוק פסל לך כו' ויגד לך תעלומות חכמה. הראשונים לא הי' בהם רק עשרת הדיברות ואחרונים הי' בהם מדרש ואגדות כו'. ע"ש. דהנה בראשונים כתיב חרות על הלוחות דרשו חז"ל חירות. דכתיב והלוחות מעשה אלקים המה שהיו דבוקים באלקותו ית"ש כמו שהיו מוכנים בנ"י בשעת מתן תורה להיות כמלאכים כמ"ש אמרתי אלקים אתם. וכמו שהי' אדה"ר קודם החטא הי' עולה ויורד בעולם העליון והתחתון. לכן נברא האדם להיות כלול מעליונים ותחתונים. וזה עיקר החירות שלא יתקשר הנפש בגוף ויוכל לעלות בכל עת כמו אליהו הנביא ע"ה עלה שמים וירד. ולכן כ' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שנעשו בני חורין שיוכלו לקבל הלוחות שהם חירות. וחרות הוא כמו דרור שדרשו חז"ל שנק' צפור דרור שיש לו חירות כמדייר בי דיירא ומוליך סחורה לכל מדינתא כו'. וכמו כן הנשמה נק' צפור דרור. וכן הי' הכתב שעל הלוחות עולה ויורד. ולכן דרשו חז"ל שאחר החטא פרחו האותיות מן הלוחות. פירוש כשעלו וחזרו אל הלוחות ובעבור החטא לא היו יכולין להתדבק עוד בהלוחות שלמטה. כי הכתב והלוחות היו כמו הנפש והגוף. ולכן אחר שנתקבלו בנ"י בתשובה והוחזר להם הלוחות היו באופן אחר שהוצרך התורה להתלבש במדרשות ואגדות. ונק' תעלומות חכמה. ומקודם הי' הכל בהתגלות אור כי טוב. ולכן כתיב מקודם י"ג מדות והוא כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וכתוב בספרים כי הי"ג מדות הם שורש הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם והכל ענין אחד כי מקודם לא היו צריכין לאלה המדות כי התורה ארוכה מארץ מדה. והיו דבוקים בעשרת הדברות. ואח"כ הוצרכו להתלבש בי"ג מדות שהם כלים האיך לאחוז בתורה גם בעוה"ז. ועל זה כתיב עשה אלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ולכן עתה נקראת התורה שבי. והרמז עמו אנכי בצרה. כי כביכול התורה במאסר במצות גשמיות שבנ"י מקיימים בגלות. וכפי החירות שנמצא בנפשות בני ישראל כך מתקיים חרות על הלוחות. ולכן בש"ק שנק' יום מנוחה וחירות יש התגלות בתורה וזה קריאת התורה בשבת:

Sefat Emet, Exodus, Ki Tisa 22:2

...

ברכה סרי, ״חודש הגאולה״ מתוך יקום פורקן ה׳תש״ע: ניסן

אני ישנה עם חלומות הגאולה -- שלפעמים פרעה והמן נכנסים לתוכם ומפריעים לאמונה ולאור למלא את חיי. פרעה הוא רודן שמעורר את רגשי האשמה: תראי כמה את עצלנית ואיטית וקשה לך להספיק את העבודה לפני כניסת השבת ולפני סדר פסח. תראי כמה שאת לבד השנה ואיפה האחים והאחיינים והבית המלא שמחה -- ואיזה סדר פסח את רוצה לערוך בלי צלי על האש ומרק תימני... כמה את עצלנית בעבודות בית. יעני סופרת. זה רק תירוץ להשתמט מעבודות בית וטרחת האורחים... זוכרת את המסירות של הנשים והגברים במשפחתך לקיים סדר כהלכתו ואת רוצה לנהל סדרי-פסח קהילתיים במקום להסתפק בתפקידים במטבח ובנקיון הבית. את רוצה לקרוא הגדה כמו הגברים... אז איזה גבר ירצה אותך...

והמן עונה בהטלת ספקות משלו ובהסתה לשנאה: ״הנה העץ -- תְלו את מרדכי עליו -- כי הוא לא יכרע ולא ישתחווה, ומסרב לציית לשליטים, וממריד את העם... תראי כמה אני אוהב אותך, ושונא רק את הגברים במשפחתך.״ ומחרה אחריו פרעה: ״אני רציתי לשחרר את כל הבנות והנשים משתלטנותם של הזכרים היהודים״. והמִריָם שבי רוצה רק לשיר ולרקוד, ולאכול מָן שוויוני במדבר, ולא לטרוח יותר מידי. במדבר גם הזיעה התנדפה וכל עודפי הגוף, וכל המחנה היה טהור ובריא וחזק, כמו מרים הנערה שהצילה את אחיה משה, שעכשיו הוא בן שמונים שנה. ובתיה בת פרעה, שכבר שכחה שאימצה את משה הקטן, ועכשיו היא מחפשת חתן במשפחת כלב הצעיר. ומשלא תפסה אותו או את בנו, הסתפקה בנכדו שקראו לו ״מרד״.

...

איך אפשר לצאת מעבדות לחרות כשאינני שומרת די על גופי ואוצרותַי, ורוצה להזיע עד כלות בלי שכר כספי? ואני לא יחידה.

...

[הדגשה במקור]

גבורות השם ס״א:א׳-ב׳

(א) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו. פירוש, שכל אדם חייב שיראה עצמו כאילו יצא ממצרים, ויש לו* לשבח לפאר ולרומם להקב"ה* על זה, כמו שמסיים "ולפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וגו'". ...

(ב) יש מקשים, מה הועיל* לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכיות, דמאי שנא מלכות מצרים משאר מלכיות. ודברי הבאי הם, כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראוים בעצמם להיות בני חורין מצד מעלתם, וזאת המעלה עצמית לישראל, שהם ראוים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודבר מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת, שהם בני חורין בעצם, עם השעבוד במקרה. כי אחר שהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, ונתן אותם בני חורין, ולא עוד אלא אף מלכים, שנאמר (שמות יט, ו) "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", זה השם הוא לישראל בעצם, והמעלה והחשיבות שיש בזה לא נתבטל בגלותם, שהוא במקרה. ולפיכך אומרים חכמי ישראל (שבת סז.) "כל ישראל בני מלכים הם" אף בגלותם, וזה מצד המעלה והחשיבות שקנו ישראל בעצם, לא נתבטל במקרה כלל. ואין ספק שכמה דברים הם נמשכים אל ישראל מן המעלה והחשיבות, אחר שהם בני חורין בעצם, ולא יגרע כחם מה שהם עבדים במקרה. ודבר פשוט הוא זה, ואין להאריך בדבר שהוא מבואר למי שהבין דבר זה.

Gevurot Hashem 61:1-2

...

הכוזרי ה׳:כ״ד-כ״ה

(כד) אָמַר הַכּוּזָרִי: לְפָנִים הָיִיתָ בוֹחֵר בַּחֵרוּת, וַאֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַתָּה שֶׁאַתָּה רוֹצֶה לְהוֹסִיף עַבְדוּת וְחוֹבוֹת שֶׁתִּהְיֶה חַיָּב בָּהֶם כְּשֶׁתָּדוּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְוֹת שֶׁאֵין אַתָּה חַיָּב בָּהֶם הֵנָּה. (כה) אָמַר הֶחָבֵר: אֲבָל אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַחֵרוּת מֵעַבְדוּת הָרַבִּים אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּשׁ רְצוֹנָם וְאֵינֶנִּי מַשִּׂיגוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֶשְׁתַּדָּל בּוֹ כָּל יְמֵי חַיָּי, וְאִלּוּ הָיִיתִי מַשִּׂיגוֹ לֹא הָיָה מוֹעִיל לִי, רְצוֹנִי לוֹמַר: עַבְדוּת בְּנֵי אָדָם וּבַקָּשַׁת רְצוֹנָם. וַאֲבַקֵּשׁ עַבְדוּת אַחֵר, יֻשַּׂג רְצוֹנוֹ בְטֹרַח מְעָט, וְהוּא מוֹעִיל בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבַבָּא, וְהוּא "רְצוֹן הָאֱלֹהִים", וַעֲבוֹדָתוֹ הוּא הַחֵרוּת הָאֲמִתִּי, וְהַהַשְׁפָּלָה לוֹ הוּא הַכָּבוֹד עַל־הָאֱמֶת.

Kuzari 5:24-25

24. Al Khazari: I thought that thou didst love freedom, but now I see thee finding new religious duties which thou wilt be obliged to fulfil in Palestine, which are, however, in abeyance here. 25. The Rabbi: I only seek freedom from the service of those numerous people whose favour I do not care for, and shall never obtain, though I worked for it all my life. Even if I could obtain it, it would not profit me--I mean serving men and courting their favour. I would rather seek the service of the One whose favour is obtained with the smallest effort, yet it profits in this world and the next. This is the favour of God, His service spells freedom, and humility before Him is true honour.