Neciv Tecáve

ונשמע קולו וגו׳. המפרשים ביארו דהפעמונים באו שיהא הקול מגין עליו שלא ימות בבואו אה״ק. והוא פלא. שהרי ביוה״כ בקד״ק נכנס שלא בפעמונים ובהיכל היה גם כהן הדיוט נכנס לשמש בקטרת והרי אין לו פעמונים. ותו א״כ מאי פי׳ ובצאתו אלא פי׳ והיה על אהרן לשרת קאי על כלל המעיל. דאילו על הפעמונים והיו מיבעי. וה״פ דהמעיל יהיה מגין על אהרן בשרתו. אע״ג שהפעמונים עליו בבואו ובצאתו והיה זה הקול לכבוד או משום דבעינן בבית אלהים נהלך ברגש. וכהנים הדיוטים באו בקבוץ. אבל כה״ג משמש לבדו בהיכל ע״פ רוב. ע״כ נצרך רגש כבוד. אבל יוכל להיות שיזיק לו אותו הכבוד שנכנס לפני מלך הכבוד בקול ויוצא בקול מש״ה הי׳ המעיל כולו תכלת מגין עליו באשר התכלת היה מעלה בלב כה״ג מחשבה קדושה כמו שהוא מרכבה לשכינה. או כמו שמשמש לפניו ית׳ במרום כמו שמורה חוט של תכלת בציצית. אלא דשם אינו אלא חוט א׳ מטעם שביארנו בפ׳ שלח. ובזה שהכה״ג מתקדש ומתרומם אינו מזיק לו השמעת קול הפעמונים שנעשה לכבודו. ואפשר לפרש והיה על אהרן לשרת שהמעיל פועל במחשבתו שאינו אלא לשרת. ולא להתהדר לפניו ית׳:

חשן משפט. מה שפרש״י שמכפר על קלקול הדין. והוא מסוגיא דערכין פ״ב וזבחים דפ״ח. אבל שם אינו אלא בתורת רמז ואסמכתא שלזה ג״כ בא החשן. אבל לא שזה עיקר תכליתו. וכמו בשאר בגדים דאי׳ שם דציץ מכפר על עזות מצח וכדומה שלא זהו העיקר בתכליתן ולא באו אלא ברמז. אלא עיקר פי׳ משפט לתבוע עלבונם של ישראל וכת״י מלכ״א ח׳ מ״ט ועשית משפטם למתפרע עולבהון ושם נ״ט משפט עמו ישראל למתבע עולבן עמו. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ י״ח. וזה היה הבדל זכרון של האפוד לזכרון של החשן. דזכרון של האפוד בא לצורך פרנסה טובה. מש״ה הוא הקודם בכ״מ מפני שהוא ד״א והכרחי וגם בפסוק כתיב תחלה ימינך ה׳ נאדרי בכח ואח״כ תרעץ אויב . וזכרון של החושן בא לישועת ישראל. ולנקום מרודפיהם. ויש לבאר שורש חושן מלשון חש בז. ומשמעו חשן משפט ממהר לעשות משפט. והנו״ן למשקל כנודע. ומש״ה היו רגילים מלכי ישראל והכלל לשאול באורים ביחוד לצרכי מלחמה יותר מעניני פרנסה דוק בנביאים ראשונים ותשכח. ובמס׳ יומא אי׳ אין שואלין אלא למלך ולב״ד ולמי שהצבור צורך בו ומפרשי שהוא משוח מלחמה ולצורך מלחמות ישראל. והיינו משום שהחשן עיקרו בא לזה התכלית ומש״ה היתה קדושתו רבה משל אפוד כמו שיבואר לפנינו. היינו דזה נדרש לכח התורה וזה לכח עבודה וידוע דכח התורה רבה מעבודה כמש״כ לעיל י״ב כ״ד ובכ״מ:

מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן. כתבו התוספות תימה דלא קא חשיב כתונת. שגם היא היתה של שש ע"כ. ולי קשה גם מצנפת. [*ועיין במשנה ה' פ"ז דיומא:

היינו דתנן בפ׳ החליל מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ומדליקין בשמחת בית השואבה. והקשו התוס׳ מאי איריא הני תרי וע״ש בתוי״ט. ונראה משום דעפ״י דין אין לבלות בגדי קודש בבלאותן אלא במקום קדושתן בשעת תשמישן. כמו בשר קדשים שמקום אכילתן בטהרה שם שריפתן בטומאה כדאיתא בפסחים דכ״ד בקדש באש תשרף לימד על קדק״ד וכו׳ ועל״ע פרש״י שם דמ״ט א׳ במשנה. וא״כ הי׳ ראוי להפקיע מבגדי כהונה ולהדליק במנורה שבהיכל ולא בבית השואבה שהוא בהר הבית וכך היו עושין במצנפת והכתונת. רק בהמייניהן שהוא האבנט ס״ל למשנתנו שהי׳ של כלאים והכי קיי״ל מש״ה אסור להדליק בהם את המנורה כדאיתא בפ״ש דשבת ומש״ה מדליקין בהם בבית השואבה. ומכנסים הוא מטעם אחר משום דעיקר השתמשות בהם הוא בחול ג״כ גם בבלאתן נשרף בחול:

ונסך רביעת ההין יין. המנחה כתיב בלשון זכר. והנסך בלשון נקבה. והלא דבר הוא. וגם יש להבין המקרא הסמוך לה.

כמנחת הבוקר וכנסכה. א״א לפרש כנסך של המנחה דא״כ כנסכו מיבעי שהרי הכתוב הקודם כינה כאן המנחה בלשון זכר. אלא פי׳ כנסכה כמש״כ הראב״ע שב אל הבוקר. קאי על גוף עולת תמיד ועדיין יש להבין שהרי בפ׳ תמידין דפ׳ פינחס כתיב כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה. אבל הענין דכאן הי׳ העולה דבוקר מועיל לשני אופני תורה. חדא תורה שבכתב שאז היה היעוד דוקא ביום. ושנית לפלפולה ש״ת דמצלחת ביום כדאיתא בעירובין דס״ה א׳ מחדדין שמעתך א״ל דיממא נינהו ובלילה היה מסוגל לגירסא קבלות מתורה שבע״פ וכדאיתא שם לא איברי לילה אלא לגירסא והכי איתא ברבה פ׳ תשא דגם בסיני היה משה שומע מהקב״ה ביום ובלילה היה לומד בפ״ע. וידוע דתורה שבכתב נמשל לזכר המשפיע. ושבע״פ לנקבה המקבלת. ושע״כ אמרו בב״ב פרק הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכמו שביארנו בפ׳ וילך בעזרו ית׳. מעתה מבואר דהתמיד היה מועיל מתחלה לתורה שבכתב ולזה נמשל המנחה הבאה מיד אחר התמיד בלשון זכר. ואח״כ היה מועיל לפלפולה ש״ת שנמשל ליין המתמצה מענבים. כך הפלפול מתמצה ממקור דיוק המקרא עפ״י כללי התורה. ובחגיגה דף י״ד איתא לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי זה התלמוד מתחלה גירסא הדומה ללחם. ואח״כ פלפולה ש״ת שנמשל ליין. ע״כ כתיב בבוקר במנחה בלשון זכר והנסך בלשון נקבה. משא״כ בערב שלא היה אלא תורה שבע״פ כתיב הכל בלשון נקבה. מש״ה כתיב כנסכה וכן תעשה לה. שהוא תמיד הערב שמועיל לגירסא ש״ת שבע״פ. ועי׳ מש״כ בפ׳ מוספין דשבת. וכ״ז בתמיד במדבר דקדק המקרא הלשון ללמדנו על המכוין בכל פרט על מה הוא בא. משא״כ בתמידין שבא״י דבסדר פנחס שבאין שני התמידין לתכלית א׳. לשפע פרנסה. קרא הכתוב המנחה בלשון נקבה והתמיד בל״ז כי כך עיקר הלשון כבש הוא זכר ומנחה הוא נקבה:

בחשן המשפט. כבר נתבאר דמשמעו לעשות דיקיון של ישראל. לזכרון לפני ה׳ תמיד. וסתם זכרון לישועה וכדתני׳ בספרי פ׳ בהעלותך עה״פ וכי תבואו מלחמה. ונזכרתם. כ״ז שישראל נזכרים אין נזכרים אלא לישועה:

והנה בזכרון האפוד לא כתיב תמיד. משום דשם מיירי בזכרון לברכה ופרנסה וזה אינו אלא בשעת הברכה ברגלים דאז זמן רה״ש לצרכי פרנסה ומש״ה הי׳ מנהג בבהמ״ק שהכה״ג מתלבש בכליו ביו״ט כדתנן בחגיגה פ״ב והוא כדי להזכיר ברכת המועד משא״כ לתבוע עלבן של ישראל נצרך בכל שעה ובכל רגע. וע״ז אנו מתפללין ברכת גאולה בכל יום כמש״כ לעיל ס״פ בא: