בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ טָעוּת — הֶקְדֵּשׁ,
MISHNA: Beit Shammai say: Consecration that one performs in error nevertheless renders property consecrated,
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין הֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד? אָמַר ״שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיָּצָא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״, וְיָצָא לָבָן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. ״דִּינַר זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן הֲרֵי הוּא הֶקְדֵּשׁ״, וְעָלָה שֶׁל כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. ״חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הִיא הֶקְדֵּשׁ״, וְעָלְתָה שֶׁל שֶׁמֶן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ.
and Beit Hillel say it is not consecrated. How so; what is considered an act of erroneous consecration? If one said: A black bull that will emerge from my house first is consecrated, and a white bull emerged first, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated. Similarly, if one said: A gold dinar that will come up first in my hand is consecrated, and when he reached into his pocket a dinar of silver came up, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated. Likewise, if one said: A barrel of wine that will come up first in my hand when I enter the cellar is consecrated, and a barrel of oil came up in his hand instead, Beit Shammai say it is consecrated and Beit Hillel say it is not consecrated.
ובית הלל אומרים - הואיל ולא נתקיימו דבריו אין הקדשו קדוש לישנא אחרינא יצא לבן בש"א אותו שחור שיצא תחלה אחר הלבן הראשון הוי הקדש וכן דינר וכן חבית של יין:
כיצד אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן בש"א הקדש - אית דמפרשי בגמרא מילתא דב"ש דקאמרי הקדש אלבן קאי משמע הקדש טעות הוי הקדש דיש לומר דדעתו הוי להקדיש [מה] שיצא מביתו ראשון ומה שאמר שחור לפי שטעה והיה סבור שהשחור יצא ראשון הלכך טעותו לא ימנע את ההקדש מלחול על השור שיצא מביתו ראשון ואפילו על הלבן חל ההקדש ואית דמפרשי דשור שחור שיצא אחר הלבן קדוש ואע"ג דלא נפק ראשון מן הבית ומיירי שיצא ראשון מן הבית לשאר שוורים שחורים ובגמרא אפרש וכן דינר וחבית יש לפרשו בשני פנים וכי היכי דמפרשי רישא יש לפרש הנך בכי ה"ג ובגמרא מפרש למה לן הנך בבי דינר זהב וחבית של שמן: [התוספות השייכים כאן עומדים בדף ל"ג ע"א מד"ה מאי טעמא]:
גְּמָ׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הֶקְדֵּשׁ כּוּ׳. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית שַׁמַּאי — דְּיָלְפִינַן תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ. מָה תְּמוּרָה אֲפִילּוּ בְּטָעוּת — אַף הֶקְדֵּשׁ אֲפִילּוּ בְּטָעוּת.
GEMARA: The mishna taught that Beit Shammai say that consecration performed in error renders property consecrated, and Beit Hillel say it is not consecrated. The Gemara analyzes their dispute: What is the reason of Beit Shammai? They maintain that we derive the halakha of the initial stage of consecration from the final stage of consecration. The final stage of consecration is referring to substitution, when one attempts to substitute a non-consecrated animal for a consecrated one. Just as an act of substitution takes effect even in error, i.e., if one meant to say that his black bull should be a substitute for his consecrated animal and he actually said: This white bull, the white bull is rendered consecrated, so too, the initial stage of consecration takes effect even when done in error.
מאי טעמא דב"ש ילפי תחלת הקדש מסוף הקדש - סוף הקדש קרוי תמורה מה תמורה אפי' בטעות כדדרשי' בפ' שני דתמורה (דף יז.) ר' יוסי בר' יהודה יהיה לרבות שוגג כמזיד וקאי אקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ומפרש ר' יוחנן התם בתמורה לומר שתמורתו עולה שלמים כמו עולה ושלמים עומדים לפניו ורצה לומר על בהמת חולין שלפניו הרי זו תמורת עולה ואמר שלמים או (כשאמר) כסבור לומר שחור יהיה תמורה ואמר לבן דחל תמורה על הלבן והשתא ילפי ב"ש מה תמורה בטעות אף הקדש נמי יחול בטעות ובמתני' נמי כי אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה קדוש ויצא הלבן ראשון הלבן קדוש דהכי בעי למימר שור שיצא מביתי ראשון יהיה קדוש לא שנא שחור ולא שנא לבן או אדום והא דקאמר שחור כסבור ששור שחור יצא תחלה:
אֶחָד הַמֵּמִיר בְּזָדוֹן אוֹ שֶׁהֵמִיר בִּשְׁגָגָה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה תְּמוּרָה וְלוֹקֶה. כֵּיצַד. הַמִּתְכַּוִּן לוֹמַר הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת עוֹלָה שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָמַר הֲרֵי זוֹ תְּמוּרַת שְׁלָמִים שֶׁיֵּשׁ לִי. הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה וְלוֹקֶה. אֲבָל אִם דִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לְהָמִיר וְהֵמִיר אוֹ שֶׁאָמַר אֶכָּנֵס לְבַיִת זֶה וְאָמִיר מִדַּעְתִּי וְנִכְנַס וְשָׁכַח וְהֵמִיר שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ הֲרֵי זוֹ תְּמוּרָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה עָלֶיהָ:
Whether one transfers the holiness of an animal as an intentional transgression or one does so inadvertently, the transfer of holiness is effective and the person is liable for lashes.
What is implied? One intended to say: "This animal should be considered as an exchange for an animal consecrated as a burnt-offering that I possess," and instead, he said: "This animal should be considered as an exchange for an animal consecrated as a peace-offering that I possess," the transfer of holiness is effective and he is liable for lashes. If, however, he thought that it was permitted to transfer holiness or he said: "I will enter that house and transfer the holiness of a sacrificial animal willfully," and instead, he entered and transferred the holiness of the animal unknowingly, the transfer of holiness is effective, but he is not liable for lashes for it.
What is implied? One intended to say: "This animal should be considered as an exchange for an animal consecrated as a burnt-offering that I possess," and instead, he said: "This animal should be considered as an exchange for an animal consecrated as a peace-offering that I possess," the transfer of holiness is effective and he is liable for lashes. If, however, he thought that it was permitted to transfer holiness or he said: "I will enter that house and transfer the holiness of a sacrificial animal willfully," and instead, he entered and transferred the holiness of the animal unknowingly, the transfer of holiness is effective, but he is not liable for lashes for it.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָנֵי מִילֵּי תְּמוּרָה. אֲבָל אַחוֹתֵי הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת — לָא מַחֲתִינַן.
And Beit Hillel say: This matter, i.e., the halakha that consecration takes effect even when done in error, applies only to substitution, where there is an animal that is already fully consecrated. However, we do not have the initial status of consecration descend upon an item in error.
וּלְבֵית שַׁמַּאי, מָה אִילּוּ אָמַר ״הָרֵי זֶה תַּחַת זֶה לַחֲצִי הַיּוֹם״ מִי הָוְיָא תְּמוּרָה מֵהַהִיא שַׁעְתָּא? אֶלָּא עַד דְּמָטֵי חֲצִי הַיּוֹם הוּא דְּהָוְיָא תְּמוּרָה. הָכִי נָמֵי לְכִי מִיגַּלְּיָא מִילְּתָא!
The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Shammai, who derive the halakha of the initial stage of consecration from substitution, just as if one said, at the start of the day: This animal is a substitute in exchange for this animal in the middle of the day, would it become a substitute from that time when he issued the statement, in opposition to his explicit statement? It would not. Rather, Beit Shammai certainly concede that the animal does not become consecrated as a substitute until the middle of the day arrives, at which point it becomes a substitution. So too, in the case of the mishna, the consecration should take effect when the situation is revealed to be in accordance with his statement, i.e., only if a black bull emerges first. Only then should the animal be rendered consecrated, but not if a white bull emerges first. Why do Beit Shammai hold that in the case of the mishna the consecration takes effect in opposition to his explicit statement?
אָמַר רַב פָּפָּא: לְכָךְ נֶאֱמַר ״רִאשׁוֹן״ לִכְשֶׁיֵּצֵא רִאשׁוֹן.
Rav Pappa said: Beit Shammai concede that consecration does not take effect in opposition to one’s explicit statement. Rather, they maintain that it is for this reason that the man states: The black bull that will emerge from my house first, as he means the following: When the first black bull of all the black bulls I possess will emerge from my house, it will be consecrated. When Beit Shammai ruled that the bull is consecrated, they were referring to the first black bull that emerged, even if it was not the first bull that emerged, as a white bull preceded it.
וְהָא ״שׁוֹר שָׁחוֹר״ קָאָמַר, מִי לָא עָסְקִינַן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא הַאי? לָא צְרִיכָא, דְּאִית לֵיהּ תְּרֵין תְּלָתָא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אִם כֵּן, ״שֶׁיֵּצֵא בָּרִאשׁוֹן״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
The Gemara asks: But he said: Black bull, and are we not dealing even with a case where he only has this one black bull? If so, the Gemara’s initial interpretation of his statement is correct: The black bull is consecrated only if it is the first to emerge, but not if a white bull precedes it. The Gemara answers: No; it is necessary to state this halakha with regard to a case where he has two or three black bulls. And Beit Hillel say: If so, i.e., if he intended to consecrate the first of his black bulls to emerge from the house, he should have said: The first black bull that will emerge from my house. Since he did not say this, he must have meant that the black bull should be consecrated only if it is the first bull of any kind to emerge.
והא שור שחור קאמר - דמשמע דשחור שיצא תחילה קודם ללבן דמי לא עסקינן דלית ליה אלא חד שחור ומש"ה קאמר דאם יצא תחלה יהא הקדש אבל אם הקדימו לבן לא יהא שחור הקדש:
והא שור שחור קאמר מי לא עסקינן דלית ליה אלא האי - ופי' כיון דלית ליה אלא אחד לא שייך לקיים דבריו ולומר ראשון לשחורין דא"כ לא לימא ראשון אלא שחור ומשני לא צריכא דאית בהו תלתא:
מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ — מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר.
MISHNA: With regard to one who took a vow of naziriteship, who then regretted his vow and stopped observing the prohibition against drinking wine, and later requested of a halakhic authority to dissolve his vow, and the authority ruled that he is bound by his vow, finding no reason to dissolve it, he counts the term of naziriteship from the time that he vowed, including the days when he acted as though the vow were dissolved. In a case where he requested of a halakhic authority to dissolve his vow and the authority dissolved it, if he had an animal separated as a nazirite offering it shall go out and graze among the flock.
אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר?! אָמַר לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״, שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ?
On the basis of this halakha, and continuing their discussion in the previous mishna, Beit Hillel said to Beit Shammai: Don’t you concede with regard to this case that it is an erroneous act of consecration, and yet the halakha is that it shall go out and graze among the flock? This shows that you too accept the principle that an erroneous act of consecration does not take effect. Beit Shammai said to Beit Hillel: Don’t you concede with regard to one who was separating the animal tithe from his herd, i.e., passing his animals before him single file and consecrating every tenth one as a tithe, that if he erred and called the ninth animal: Tenth; and the tenth: Ninth; and the eleventh: Tenth, that each of them is consecrated? This proves that an erroneous act of consecration does take effect.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא הַשֵּׁבֶט קִידְּשׁוֹ. וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם? אֶלָּא, כָּתוּב שֶׁקִּידֵּשׁ הָעֲשִׂירִי — הוּא קִידֵּשׁ הַתְּשִׁיעִי
Beit Hillel said to them: It is not the rod that consecrates it. The touch of the rod does not consecrate the animal, nor does the fact that he said: Tenth, by mistake. Not all errors cause the tithe to be consecrated, and the proof is as follows: And what would be the halakha if he had erred and placed the rod on the eighth or on the twelfth, and labeled them: Tenth? Can it be suggested that perhaps he performed anything of consequence? The halakha is that the eighth or twelfth animal cannot be consecrated as tithe. Rather, why is the ninth or eleventh animal consecrated? There is a specific reason for this halakha, as the same verse that consecrated the tenth also consecrated the ninth
וְאֶת אַחַד עָשָׂר.
and the eleventh. It is a Torah edict that the consecration takes effect with regard to those two animals. Therefore, one cannot infer from this case that an erroneous act of consecration takes effect.
גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי יוֹסֵי וְלָא רַבָּנַן.
GEMARA: The Gemara asks: Whose opinion is expressed in the mishna, when it rules that one whose request to dissolve his vow was rejected by a halakhic authority counts the duration of his naziriteship from the moment he took the vow, including the days on which he did not observe the halakhot of naziriteship in practice? The Gemara responds: It is neither the opinion of Rabbi Yosei, nor that of the Rabbis.
א גמרא שנינו במשנה כי מי שנדר נזירות ובא לפני חכם ואסרו מונה נזירותו משעה שנדר, ומחשיב בכלל זה ימים שלא נהג נזירות. ושואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי אינה לא כדעת ר' יוסי ולא כדעת רבנן [חכמים].
דְּתַנְיָא: מִי שֶׁנָּדַר וְעָבַר עַל נְזִירוּתוֹ — אֵין נִזְקָקִין לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹנֶה בָּהֶן אִיסּוּר כַּיָּמִים שֶׁנָּהַג בָּהֶם הֶיתֵּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דַּיּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
As it is taught in a baraita (Tosefta Nedarim 1:6): With regard to one who took a vow of naziriteship and later transgressed his vow of naziriteship by drinking wine, the halakhic authorities do not attend to his request to dissolve his vow, nor do they let him complete his term as a nazirite by sacrificing offerings, unless he counted, i.e., observed, days of the prohibitions of naziriteship for the same number of days in which he behaved with permissiveness concerning the restrictions of a nazirite. Only after he observes the prohibitions of naziriteship for the number of days that his observance lapsed will a halakhic authority hear his request for dissolution, or allow him to bring his offerings. Rabbi Yosei says: Thirty days is enough for him. He is required to observe additional days of naziriteship only if he transgressed his vow of naziriteship for thirty days or more.
דתניא מי שעבר על נזירותו כו' - כגון קיבל עליו נזירות מאה יום ושתה ביין [ס'] ימים ובא להביא קרבנותיו אין נזקקין לו להביא קרבנות נזירותו אלא א"כ מונה איסורן כלומר [ס'] יום כימים שנהג בהן היתר ששתה יין רבי יוסי אומר דיו בשלשים יום פר"י דהא דדיו [אם קנסי ליה] שלשים יום שאם נדר ק' יום ועבר [ס'] ימים לא קנסינן ליה לסתור הכל רק ל' יום ושלשים ימים יעלה למנין נזירות אע"פ ששתה בהן יין וה"ה בנזירות מועטת לרבי יוסי כגון אם נדר ל' ושתה בכולן יין יסתור הכל ואם שותה שני ימים יין צריך שימנה ימים אחרים בלא שתיית יין וה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה פירוש אפי' מרובה [דבין] נזירות מרובה כמו ק' ימים ושתה [בהם] יין סותר הכל [ובין] נזירות מועטת כגון ל' יום ושתה ב' ימים צריך למנות ב' ימים אחרים ומתני' משמע דמונה [משעה] שנדר כלומר מקצת ימים שנדר שאינו סותר הכל אלא רק ל' יום ול' יום האחרים יעלו לו והיינו נמי כר' יוסי אבל בנזירות מועטת קשיא שאפי' לר' יוסי סותר כולו ובמתני' משמע שעולה לו למנין:
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּדַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וְנָהַג הֶתֵּר בְּנִדְרוֹ עֲשָׂרָה יָמִים וְנָהַג אִסּוּר עֶשְׂרִים יוֹם. וּלְאַחַר הַשְּׁלֹשִׁים שָׁאַל לְחָכָם וְאָסַר לוֹ. הֲרֵי זֶה מוֹנֶה עֲשָׂרָה יָמִים מִיּוֹם שֶׁשָּׁאַל כְּנֶגֶד הָעֲשָׂרָה שֶׁנָּהַג בָּהֶן הֶתֵּר. וְאִם שָׁתָה אוֹ גִּלֵּחַ אוֹ נִטְמָא בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הָאֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
What is implied? He took a vow for 30 days and acted as if his vow was permitted for ten days and observed the prohibitions for twenty days. After the thirtieth day, he asked a sage and he told him that he was forbidden. He must observe ten days from the time he asked to compensate for the ten days during which he acted as if he was permitted. If he drinks [wine], shaves, or becomes impure [due to contact with a corpse], he is given stripes for rebellious conduct.
אִי רַבָּנַן, קַשְׁיָא נְזִירוּת מוּעֶטֶת. אִי רַבִּי יוֹסֵי, קַשְׁיָא נְזִירוּת מְרוּבָּה!
The Gemara elaborates: Which of these opinions might correspond to that of the mishna? If it is that of the Rabbis, it is difficult with respect to a short naziriteship, i.e., a standard term of naziriteship, which lasts for thirty days. The Rabbis maintain that he cannot include all the days from the time he took the vow even if his naziriteship was short. They hold that he must add days corresponding to the days that he failed to observe the halakhot required of a nazirite. If it is that of Rabbi Yosei, although he agrees that one who transgresses his vow of naziriteship for a short period of less than thirty days need not add to his term, it is nevertheless difficult with regard to a lengthy naziriteship, as even Rabbi Yosei rules that in such a case the individual must observe naziriteship for additional days.