(מג) למען ידעו וגו׳. ...ונראה דהא דפליגי תנאי בסוכה די״א אם סוכות ממש היו או ענני כבוד. תרווייהו אמת. דכל א׳ מישראל ישב עם בני ביתו בסוכת אהלים וחנו בזה האופן ארבעים שנה. אבל הקיבוץ מישראל בעניני תורה ותפלה במדבר היה של ענני כבוד. וכמו אנשי חיל שרוים באהלי מחנה. וע״ע בספר במדבר י׳ ל״ד שביארנו באופן אחר:
(43) "So that they should know, etc." (Lev 23:43) In order that they will not despair from the good life since they do not have a holding of the inheritance or natural happiness. In any case, "they would know" from the mitzvah of Sukkah that it was given [to them] to remember their dwelling in Sukkot when [God] brought them out [of Egypt] (cf Lev 23:43).
(יג) מלח ברית. שֶׁהַבְּרִית כְּרוּתָה לַמֶּלַח מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁהָבְטְחוּ הַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים לִקָּרֵב בַּמִּזְבֵּחַ בַּמֶּלַח וְנִסּוּךְ הַמַּיִם בֶּחָג:
(13) מלח ברית [NEITHER SHALT THOU SUFFER] THE SALT OF THE COVENANT [… TO BE LACKING FROM MY MEAL OFFERING], because a covenant was established with the salt as far back as the six days of Creation when the lower waters (those of the oceans) received an assurance that they would be offered on the altar in the form of salt and also as water in the ceremony of “the libation of water” on the Feast of Tabernacles).
(ד) והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז"ל (פסחים נט ב): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
(ה) ותראה עתה ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחים, והוא עצמו אינו מתכוין בהם אלא על צד ההכרח, ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג הרע שבחומריות ונשארים טהורים, אך לכלל קדושה לא באו, כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.
(ו) אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה מז:ח): ויעל מעליו אלקים,(בראשית לה:יג) האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש"י בראשית לה:יג): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז"ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש...
(ח) כללו של דבר ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלקיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך, עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים אשר ישמשו לאחד מתשמישיו במה שהוא משתמש בהם, ממה שיורד הוא מדביקותו ומעלתו בהתשתמשו מדברים גשמיים. ואמנם זה בהיות שכלו ודעתו קבועים תמיד בגדולתו יתברך, ורוממותו וקדושתו, עד שימצא כאילו הוא מתחבר למלאכים העליונים ממש עודהו בעולם הזה, וכבר אמרתי שאין האדם יכול לעשות בזה מצדו, אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו, וזה אחר שכבר ימצאו בו כל המדות הטובות שזכרנו עד הנה מתחלת הזהירות ועד יראת החטא, בזאת יבא אל הקודש ויצליח, שהרי אם הראשונות חסירות ממנו, הרי הוא כזר ובעל מום שנאמר בו וזר לא יקרב (במדבר יח:ד), אך אחרי הכינו את עצמו בכל הכנות אלה, אם ירבה לידבק בתוקף האהבה ועוצם היראה בהשכלת גדולתו יתברך ועוצם רוממותו, יפריד עצמו מעניני החומר מעט מעט, ובכל פעולותיו ובכל תנועותיו, יכוין לבבו אל מצפוני ההתדבקות האמיתי, עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו, ואז יהיה כמלאך ה' ממש וכל מעשיו אפילו השפלים והגשמיים כקרבנות ועבודות.
מהר׳׳ל – חידושי אגדות, שבת כ׳׳א:
כי הנהגת הטבע הוא תחת מספר שבעה, כי השבעה ימי הטבע שבהם נברא עולם הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי השבעה ימי הטבע שבהם נברא עולם הטבעי, ולפיכך מה שאחר הטבע הוא תחת מספר שמונה, כי שמונה הוא אחר שבעה, שהם הטבע, ולכך המילה, שהיא על הטבע, שהרי לפי הטבע אדם נולד ערל, וזה מפני כי הטבע ניתן ערלה, והמילה היא על הטבע, ולכך המילה ביום השמיני.
נפש החיים, שער א׳ פרק י׳
אמנם בדבר א' יתרון גדול לאדם מהמלאכים. והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות א' בחבירו. אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך…ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר ומייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו.
לב אליהו ח"א שביבי לב אות ס-סא
עפ"ז מובן ההבדל בין קדושת הר סיני לקדושת הר הבית, שהרי בהר סיני כתיב "וירד ה' על הר סיני", א"כ ירדה קדושה עצומה על ההר, ובכ"ז לאחר שניתנה תורה לא נשאר בהר שום קדושה יתירה מכל ההרים, משא"כ הר הבית קדוש לעולם, ומה טעם, אלא מפני שהארץ נתן לבני אדם לעבדה ולשמרה, והמקדש בנו אותה אנשים על הארץ וקדשוה.
פחד יצחק – אגרות ומכתבים, מכתב צ׳׳ד
והנני בזה להגיד לך כי לפי דעתי הנפתולים הללו שהנך דן עליהם במכתבך מקורם היא תפיסה מוטעת בענין הנידון. הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי "Secular Life" זו היא "Double Life" הנחה פשוטה אצלך כי היא למותר להגיד לך כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן ל – "Double Life". אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי שיש לו "Double Life", אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים יש לו "Broad Life". זכורני שבקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט”א וראיתיו כשהוא נגש לחולה שהיה עומד להכנס לחדר נתוח ושאל לו על שם אמו בכדי להתפלל עליו לפני הנחות. כשספרתי את זה לאחד המיוחד מבין גדולי ירושלים זצוק"ל התבטא ’’כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמים!’’ הגידה נא לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהלים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הנתוח האם זה הוא "Broad Life"?
ואתה חביבי יקירי חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך ב’’אחד’’ מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבא, כל הייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב’’אחד’’ – אחד ולא כפל. צר לי מאד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי זה עגול א ח ד. זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכי חייך את ה’’אחד’’ ואז אין עליך לדאוג כלל לכפלות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העגול אבל האחדות אינה זזה ממקומה. מצטער אני על שלא הבנת את כל זה עד עכשו. ומתוך צערי הנני דן אותך לכף זכות כי רק מצב רוח של רגע שם בפיך את הדברים אשר דברת במכתבך. חזק ואמץ חביבי, עלה והצלח יקירי, ורכב על דבר צדק ועשה את כל הצלחותיך לבסיס לריבוי כבוד שמים. המתפלל להצלחתך יצחק הוטנד.
They tell a story of a Chassid who asked his Rebbe the following question: "Rebbe, we both eat apples and make ברכות, so what is so different about us?" The Rebbe answered, "You make a ברכה so that you can eat the apple, I eat the apple so that I can make a ברכה."
Is our spirituality merely a mechanism for us to get to our physicality, or can we make our physicality a tool to improve our spirituality?