היכן מזכירים את ברכת 'אלקי נשמה'?
בסידורו של היעב"ץ* החת"ם סופר ועולת ראיה, לדוגמא, הסדר מופיע כך:
בא"ה ... נטילת ידיים
בא"ה ... אשר יצר
בא"ה... לעסוק בדברי תורה
והערב נא ... המלמד תורה לעמו ישראל
בא"ה ... נותן התורה
וידבר ה' אל משה לאמר ... ואני אברכם
אלו דברים ... ותלמוד תורה
אלו דברים ... ותלמוד תורה כנגד כולם
אלקי נשמה ... המחזיר נשמות לפגרים מתים
*עם זאת, היעב"ץ כותב "ברכה זו צריך לתוכפה לאשר ישר כי היא ברכה סמוכה ולזה אינה פותחת בברוך"
(יב) ברכת ההודאה - ואינה ברכה הסמוכה לחברתה ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלקי נשמה
ובבהכ"נ יתחיל אלקי נשמה [טור]
ומ"מ יש לעשות על צד היותר טוב להסמיך אלקי נשמה לברכת אשר יצר ועיין בביאור הגר"א בסימן מ"ו שדעתו ג"כ דברכת אלקי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר ע"כ נכון ליזהר בזה לכתחלה.
אם לא בירך ברכת אלקי נשמה עד אחר שהתפלל י"ח אינו מברך עוד לאחר התפלה שכיון שכבר אמר מחיה המתים הוא דומה למחזיר נשמות [פר"ח]
ובשע"ת מפקפק מאוד בדין זה ומסיק דעכ"פ אם בעת שאמר ברכת מחיה מתים היה בדעתו לברך אלקי נשמה אחר התפלה רשאי אח"כ לברך
עי"ש הטעם וכן משמע בפמ"ג סי' נ"ב ועיין מה שכ' שם בביאור הלכה.
בנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת בי:
בברכת אלקי נשמה צ"ל אתה נפחתה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים ע"כ אין לומר אתה נפחת בי רק אתה נפחתה ואתה משמרה בקרבי כי לא נאמר נפיחה רק באדם הראשון אבל לזולתו בנתינה שנאמר נותן נשמה לעם עליה ע"כ:
(ח) כתב הטור דיש אומרים דאחר שיברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר" – יברך מיד ברכת "אלקי נשמה" עד "המחזיר נשמות לפגרים מתים", לפי שהוא סמוכה לברכת "אשר יצר", ולכך אינה פותחת ב"ברוך". ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה, ומה שאינה פותחת ב"ברוך" מפני שהיא ברכת הודאה שאינה פותחת ב"ברוך". והכי מסתבר, דכן מוכח בפרק "הרואה" דקאמר: כי מיתער משנתיה לימא "אלקי נשמה". ובתר הכי קאמר: וכי משא ידיה לימא "על נטילת ידים". וכן סידרם הרמב"ם ז"ל. עד כאן לשונו. וכן כתב בשולחן ערוך סעיף ג. וכתבו האחרונים דמכל מקום טוב לסמכה לברכת "אשר יצר" (ב"ח ומגן אברהם).
(ט) ואני אומר דמדינא צריך לסמכה ל"אשר יצר", דכן כתב הרא"ש בתשובה ריש כלל ד' שהיא סמוכה ל"אשר יצר". ומכל מקום מהגמרא לא קשיא כלל, דכבר כתב הרא"ש שם בגמרא דזה שסידר הש"ס שם ברכת "על נטילת ידים" אחר ברכות השחר – זהו כשידיו נקיות שלא פשט בגדיו, עיין שם. וכן כתבו כל הראשונים. והבאנו זה בסימן ד' סעיף י"ד, שאנחנו תמיד מקדימים ברכת "על נטילת ידים" ו"אשר יצר", ולכן אצלינו היא ודאי ברכה הסמוכה לחבירתה. וכן מדוקדק לשון התוספות בערבי פסחים (קד ב דיבור המתחיל "כל"), שכתבו דמעיקרא לא הוה סמוכה לחבירתה, עיין שם – משמע להדיא דעכשיו היא סמוכה לחבירתה. ומובן הדבר דגם בזמן הש"ס לא כולם היו קדושים שיקומו ממטתם בידים נקיות. ולכן לפי רוב העולם היא סמוכה לחבירתה. וזהו שאומר הרא"ש דהוי סמוכה לחבירתה, כלומר: דזה שהש"ס חשבה לראשונה – זהו כפי מנהג הקדושים עצמם. אבל תקנת חכמים הוא לפי רובא דעלמא, וכפסק הרא"ש ז"ל. והרמב"ם סידר לפי לשון הש"ס, והרי גם הרא"ש סידר כן בפסקיו. וכן אנו נוהגים להסמיכה ל"אשר יצר". וכן ראיתי לגדולים שעשו כן, ומהנכון שידפיסו כן בסידורים (כן נראה לפי עניות דעתי).
(דף ס:) הנכנס לישן על מטתו אומר משמע עד והיה אם שמוע ומברך ברוך המפיל חבלי שינה עלי והמאיר לאישון בת עין יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתתן חלקי בתורתך ותרגילני לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה ותשלט בי יצר טוב ואל תשלט בי יצר רע ותהא מטתי שלימה לפניך ותעמידני ממטתי לחיים ולשלום והאירה עיני פן אישן המות ברוך המאיר לכל העולם כולו בכבודו
וכי מיתער לימא הכי אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה יצרתה ואתה בראתה ואתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה כי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי רבון כל הנשמות בא"י המחזיר נשמות לפגרים מתים
(יז) ואחר כך אומר אלקי נשמה ברכה זו אינה פותחת בברוך ולא מפני שהיא סמוכה לברכת אשר יצר דקא אמרינן בפרק הרואה כי מיתער לימא הכי אלקי נשמה וכו' וברכת אשר יצר אומרה לבדה בכל עת שעושה צרכיו. אלא פירש הראב"ד מפני שהיא סמוכה לברכת המפיל חבלי שינה על עינים ושינה אינה הפסקה מפני שאינה מעשה וקשיא לי לדבריו ... והנכון כמו שפירש רבינו תם שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה ...
סידור תפילות ישראל
מודה אני לפניך. פירושו: מלפני ה' אין לי מה להעלים. דבר אשר נשמתי יודעת, גלוי הוא לפני ה'. הרי הנשמה היא נר ה' המשקף כל פנימיותנו: "נר ה' נשמת אדםחפש כל חדרי בטן" (משלי, כ', כ"ז).
(א) אֱלֹקַי נְשָׁמָה שֶׁנָּתַֽתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא אַתָּה בְרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּ֒רָהּ בְּקִרְבִּי וְאַתָּה עָתִיד לִטְּ֒לָהּ מִמֶּֽנִּי וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבֹא, כָּל זְמַן שֶׁהַנְּ֒שָׁמָה בְקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּ֒שָׁמוֹת: בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:
(1) My God! the soul which You bestowed in me is pure; You created it, You formed it, You breathed it into me and You preserve it within me. You will eventually take it from me, and restore it in me in the time to come. So long as the soul is within me I give thanks to You, Adonoy my God, and God of my fathers, Lord of all creatures, Master of all souls. Blessed are You, Adonoy, Who restores souls to dead bodies.
מאי תפלת הדרך יהי רצון מלפניך ה' אלקי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה אמר אביי לעולם לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוליכנו לשלום וכו' לישתף איניש נפשיה בהדי צבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוליכנו לשלום וכו'
כי מתער אומר
אלקי
נשמה שנתת בי
טהורה
אתה יצרתה בי
אתה נפחתה בי
ואתה משמרה בקרבי
ואתה עתיד ליטלה ממני
ולהחזירה בי לעתיד לבא
כל זמן שהנשמה בקרבי
מודה אני לפניך
ה׳ אלקי ואלקי אבותי
רבון כל העולמים
אדון כל הנשמות
ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים
My God, the soul You have placed within me is pure.
You formed it within me,
You breathed it into me,
and You guard it while it is within me.
One day You will take it from me and restore it within me in the time to come.
As long as the soul is within me, I thank You,
O Lord my God and God of my ancestors, Master of all worlds, Lord of all souls.
Blessed are You, O Lord, who restores souls to lifeless bodies.
עולם תפילות עמ' ל"א
אלוקי, נשמה, הנשמה שנתת בי טהורה היא.
נוסחת הודיה זו היא דחייתה המוחלטת ושלילתה המובהקת והנמרצת ביותר של הדוגמה המצויה בדתות אחרות, ואומרת כי חטאו של אדם הראשון ותוצאותיו מוסיפות כביכול לפעול עד סוף כל הדורות, דוגמת "החטא העובר בירושה".
לפיכך אומר אדם "אלוקי, נשמה" כשהוא "מתעורר משנתו" (ע' ברכות ס, ב; לפי דברי הרמב"ם, - הלכות תפלה פ"ז, ה"ג, - "בשעה שייקץ בסוף שנתו"), משום שברגע זה הוא בטוח יותר מבכל שעה אחרת, שאין בלבו כל מחשבה רעה, ובלבבו הוא עדיין נקי מכל שמץ של תאווה ומכל הרהורים בלתי נקיים.
נשמתו מזדהמת רק עם שהוא בא במגע עם מציאות החיים הבלתי טהורה ועד אז היא עומדת בטהרתה.
אבל בכל בוקר ובוקר חדש מרגיש האדם את עצמו טוב יותר וזך יותר בלבו, כאילו הוא שלם עם גורלו ועם הזולת, ובשעה זו הוא מלא רצון טוב וכוונות טהורות.
ומזה הטעם, מיוחדת כנראה, תפילה זו הכתובה בגוף ראשון, מפני שדווקא הצורה "אנוכי", הרומזת על נסיון החיים האישי ביותר, רק היא עשויה להעיד על טהרת הנפש כאוצרו האינטימי של כל אדם.
אולם דווקא נסיון אישי זה, שמתחדש ומתקיים בכל בוקר, דווקא הוא מצדיק את המסקנה כי מטבע ברייתו טוב הוא האדם ונקי, כמו בשעה שנולד ממקור ה', טהור וחף מכל פשע.
אלקי. קריאה קדושה זו, שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלקיו המיוחד והפרטי אליו, היא הבעת הנשמה במקוריותה. היא מכירה את עצמה ואת חסנה, יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה, אך אלקים חיים הוא. יודעת היא, שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון. ואם המון רבבות אין קץ, של נשמות, וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלקי אמת, החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המדה, כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו, ורק לה חודרים כל קרני האורה, ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה, אין עיכוב מצד שום הפרעה, מצד שום קלקול, מצד שום חטא ועון, אשר יוכל לסתום את האור המקורי, המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה, באה ההמיה הראשונה, השחריתית הזכה באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל, גדול ונורא קדוש הוא: אלקי.
אלקי נשמה כו' אתה בראת בי ואתה יצרת בי ואתה נפחת בי כו'.
הנשמה בלישנא דקרא כוללת כל חלקי הנפש שהם שלשה נפש רוח נשמה
כמ"ש המקובלים גם הפילוסופים
ועד"ז אמר בה ג' לשונות אלו אתה בראת בי על הנפש הטבעית שנאמר ויברא אלקים את האדם וגו'
ואתה יצרת בי על רוח החיוני שנאמר בו וייצר ה' אלקים את האדם וגו'
ואתה נפחת בי על הנשמה השכלית כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו':
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה.
נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ.
רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה.
נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא.
חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף.
יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף,
וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי.
ומפרש בב"ר רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגומ'.
נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש.
נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרינן האופי יתיה טבא. ומפרש בערוך האופי שר"ל דעת.
חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף.
יחידה שכל האיברים משנים שנים והיא יחידה בגוף הה"ד אם ישים אין לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
נפש שמשון - סידור תפילה - עמ' ע"ח-פ"ב
"נפש" אלו חיים טבעיים. עצם הדבר שהגוף חי, שאדם רואה, שומע, מרגיש, רוצה, אוהב ושמח - הכל תלוי בנפש וזהו עצם האדם ...
"רוח" זה היופי של האדם.זהו עיקר האדם, המצפון שלו, השאיפה לגדלות והשאיפה לטובה ולקדושה, וכל יתר הכוחות הטמונים בו המעלים אותו למדרגת "אדם" ולא סתם 'חי', לא סתם 'מרגיש'. זוהי ה"רוח", וכמו שמצינו בפסוק "אכן רוח היא באנוש" (איוב, ל"ב, ח') ... כל השאיפות של האדם וכל גדלותו טמונות ב"רוח", זהו עיקר האדם. "כי רוח היא באנוש" - זוהי נקודת האדם ...
ב'רוחק יש לאדם שאיפות להתקרב לקב"ה ולהגיע למדרגות עצומות, אךישנה פיסגה מסויימת שמעבר אליה באופן טבעי לא ניתן להגיע. אך מי שעושה את כל מה שביכולתו לעשות מצדו - הקב"ה נותן לו דברים שהם למעלה מכוחותיו. כוחות אלו נקראים "נשמה" - כביכול נשימה של הקב"ה שהא מכניס בתוך האדם. 'רוח' זוהי עצם מעלת האדם, גדלות האדם, ו'נשמה' פירושה: כוחות שהם למעלה מעולמנו ...
"חיה" היא השייכות של האדם לאלוקות. זוהי מדרגה עליונה יותר - למעלה מהטבע ....
עניינה של ה"יחידה" התגלה אך ורק אצל אדם הראשון התגלה אך ורק אצל אדם הראשון לפני החטא, שעליו אמרו חז"ל ש"טעו בו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש" (ב"ר, פ"ח, י') ...
הנפש הוא עצמי, שאני חי. הרוח - שהנני יהודי, הנשמה - אעפ"י שאינני חש זאת, אבל יש לי שייכות אליה, החיה - יש לי שייכות עם למעלה מהטבע, עם הדביקות בהשי"ת, והיחידה - יש לי שייכות עם התבטלות הגמורה אליו ית"ש. כל זה שייך אלי.
אמר רבה אי בעי צדיקי ברו עלמא מי מבדיל, עונותיכם, דכתיב (ישעי' נ"ט ב) כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, הא אם לא היו עונותיכם לא היה הפרש ביניכם ובינו, דהא רבא, ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוי קא משתעי בהדיה ולא קא מהדר, ואלמלא עונותיכם הוה מהדר, וממאי הוה מהדר, מנשמתיה, ומי הוי ליה לאינש נשמתא למיעל ביה, אין, דכתיב (בראשית ג' ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ולאינש הוה ליה נשמת חיים, ואלמלא עונותיכם שאין הנשמה טהורה, והיינו הפרש שיש ביניכם לבינו דכתיב (תהלים ח' ו) ותחסרהו מעט מאלקים, מאי מעט, דאית ליה עונות, והקב"ה לית ליה, וברוך הוא ומבורך שמו לעדי עד, עונות הוא דלית ליה אבל יצר מיהו מניה אתי, אתי סלקא דעתך, אלא אימא הוה קאתי מניה עד דאתי דוד והרגו הה"ד (תהלים ק"ט כב) ולבי חלל בקרבי, כך אמר דוד הואיל ולא יכלתי לו, לא יגורך רע (שם ה' ה), ובמה יכל לו דוד, בגרסתו, שלא היה שותק לילה ויום, והיה מחבר תורה של מעלה, כי כל שעה שאדם לומד תורה לשמה התורה של מעלה מתחברת להקב"ה, והיינו דאמרינן לעולם ילמוד אדם תורה ואפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ומאי ניהו תורה דאמרת, היינו כלה שמקושטת ומעוטרת ומוכללת בכל המצות, והיא אוצר התורה, והיא ארוסתו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (דברים ל"ג ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. הא כיצד כשישראל עוסקים בתורה לשמה היא ארוסתו של הקב"ה, ובזמן שהיא ארוסתו של הקב"ה היא מורשה לישראל:
עץ יוסף
אלקי. נשמה כו' הנך רואה קורא ידיד כמה חכמות ועיונות מועילות כללו אנשי כנסת הגדולה בברכה זו. הלא בקורא' אותה שמה הורו שעל עסקי הנפש הבאה לו לאדם מן השמים והיא המדברת גזרו עליה השבעה גדרים הנמשכים.
הא' שהיא מעצם השמים לטוהר ועצם רוחני זורה ממקור החיים וזהו טהורה היא ...
הב' שהיא בריאה מששת ימי המעשה. וזהו אתה בראתה.
הג' שנתן לה לחברתה הדיוקן שנקרא במקרא ואצל חכמי האמת צלם. וזהו אתה יצרתה.
הד' שבהיות העובר בבטן אמו הקב"ה נופח בו הנשמה. וזהו אותה נפחתה בי.
הה' שאחר יציאתה לאויר העולם צריכה שמירה ועזר אלקי אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. וזהו ואתה משמרה בקרבי.
הו' שהנפש היא בלתי נפסדת ונשארת אחר המות. וזהו ואתה עתיד לטלה ממני. על דרך ואיננו כי לקח אותו אלקים. והדבר הנלקח מורה שיש לו עדין מציאות.
הז' שעתיד הקב"ה להחזירה לעתיד לבא אל הגופים עצמם בעת תחית המתים. ואתה רואה קורא ידיד שמאמר ואתה נפחתה בי הוא מיוסד על הפסוק ויפח באפיו נשמת חיים. והוא לשון שממנו יובן היות הנשמה רוחניית ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקודש. וכאילו הגיע הקב"ה אפיו אל הגולם ונפח בו הנשמה והשפיע עמה מחכמתו על האדם ובזה הורה הכתוב שהנשמה היא האלקית יען באה אליו מחוץ אשר שנברא הגוף עפר מן האדמה. מה שלא תמצא כן בשאר ב"ח אשר כולם בפעם אחת נבראו עם הנפש הצומחת והמרגשת. ולפי שאין אצלנו יסוד דק מהרוח. יחס זה העצם לדבר נפוח. אבל היא נפיחה אלקית לא נפיחה יסודית (ספר נשמת חיים)
וצריך להפסיק מעט בין אלקי לנשמה כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס.
שנתתה בי טהורה, כי ממקום טהור נגזרה, ...
אתה בראתה על שם ובורא רוח ועל שם ויברא אלקים את האדם.
אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו, ועל שם וייצר ה' אלקים את האדם.
אתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים.
ואתה משמרה בקרבי על שם שומר נפשות חסידיו, וכתיב ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו.
וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני, פירוש ליום המיתה שנא' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
ולהחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים שנאמ' ונתתי רוחי בכם וחייתם ...
כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי על דרך לא המתים יהללו יה וגומ', ואנחנו נברך יה וגו'.
רבון כל המעשים על שם אני ה' עושה כל אלה ועל שם ראיתי את כל המעשים.
אדון כל הנשמות על שם נותן נשמה לעם עליה.
והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה
וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו.
בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה.
לפגרים מתים על שם פגרים מתים. כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגו' וכן אמרו רבותי' שינה אחת מששים במות.
כִּ֡י הִנֵּה֩ יוֹצֵ֨ר הָרִ֜ים וּבֹרֵ֣א ר֗וּחַ וּמַגִּ֤יד לְאָדָם֙ מַה־שֵּׂח֔וֹ עֹשֵׂ֥ה שַׁ֙חַר֙ עֵיפָ֔ה וְדֹרֵ֖ךְ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֑רֶץ ה' אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ (ס)
He who formed the mountains,
And created the wind,
And has told man what His wish is,
Who turns blackness into daybreak,
And treads upon the high places of the earth—
His name is the LORD, the God of Hosts.
(א) יוצר הרים ובורא רוח הבריאה היא יש מאין, ויצדק על הרוח שהוא יסוד פשוט. והיצירה הוא יש מיש, שאחר שנברא יסוד העפר צוה ה' שיעלו הרים וירדו בקעות יצדק לשון יוצר:
creating it in the image of God—
creating them male and female.
(א) ויברא אלקים. כבר התבאר שכל בריאה היא יש מאין, .. אמנם נפש האדם אינו ממין נפשות החיים, כי היא כאצולה ממקום קדוש, לכן אמר בו ויברא אלקים שהוא הוצאת נפשו יש מאין שעדן לא היה כמוה בכל מ"ב ...
(א) שאלות: לענין מה ספר פה שנית מיצירת האדם ואמר לשון יצירה אחר שכבר אמר בו בריאה ועשיה ולמה אמר פה הלשון משונה ממ"ש אצל חית השדה ויצר ה' מן האדמה. ומה זה שאמר ויהי האדם לנפש חיה שכל הבע"ח הם נפש חיה: (ב) וייצר ה' אלקים את האדם. כבר נזכר באדם לשון בריאה ויברא אלקים את האדם ולשון עשיה נעשה אדם. ופה הזכיר לשון יצירה. ומבואר אצלנו תמיד שבריאה מורה על הוצאת עצם הדבר יש מאין. ויצירה מורה על הצורה המתדבקת. ועשיה מורה על גמר הדבר. וגם ביתר בע"ח נמצא ג' לשונות אלה ...
ונמצא באדם
א] כחות הטבועות בטבע נפשו הצומחת ששוה בהן אל הבהמה. ומשכן כחות האלה בכבד. ועליהם נאמרה יצירה באדם ובבהמה בשוה.
ב] כחות המדות המיוחסים אל הרוח לפי שהרוח מעלה ציוריהם על פני הלב. וכחות האלה נמצאים ג"כ ביתר בע"ח. רק שמובדלים זה מזה בכמה הבדלים ...
ובכ"ז דייק הכתוב במ"ש פה וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. ולקמן אמר ויצר ה' אלקים מן האדמה כל חית השדה. ששינה הלשון ללמד אותנו ההבדלים שביניהם. ...
ויפח באפיו נשמת חיים. אחר שהודיע יצירת הגוף וכחותיו יודיענו מעלת נשמתו הרוחניית ושרשה, שאינה באה מיסודות הגוף ולא מן השכלים, רק הוא רוח השם הגדול, כי הנופח מפיו לפי אחר מנשמתו יתן בו כמ"ש הרמב"ן. ונפש האדם נקרא בג' שמות. נפש רוח ונשמה.
ושם נשמה נגזר מפעל נשם שמורה הוצאת הנשימה לחוץ ... ויל"פ על נשמת ה' שנשם בהאדם מפיו. ואז הוא מדרגה היותר גדולה. שהוא החלק האלקי אשר באדם הנצחי והקיים לעד ... וכשאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. כוון על נשמת ה' אשר באדם. וכן נר ה' נשמת אדם. וכן איוב לב ח ושם לג ד ... וכשאמר פה ויפח באפיו נשמה היא הנשימה שיצאה מרוח ה' שהיא חלק אלוק ממעל. .... ואין פה המקום להאריך יותר בל נצא מכוונת החבור:
He guards the lives of His loyal ones,
saving them from the hand of the wicked.
כי אתם אינכם תחת המערכת רק מצד ששומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם, שמצד נפשותיכם שהיא חלק אלוק יש לו דיבוק ואהבה עמכם כאב את בנו, עד שהוא שומר נפשות חסידיו, כל נפש ונפש ביחוד בהשגחה אישיית
He will guard your life.
(א) ה' ישמרך מכל רע, שבזה ישמור את גופך מכל מיני רעות שבעולם, ב. שמירת הנפש מחטא, ה' ישמר את נפשך, ושמירות האלה כוללים בכל המקומות ובכל הזמנים, נגד המקומות אומר.
As it was,
And the lifebreath returns to God
Who bestowed it.
... וחייתם היינו תקבלו כח אל החיות, ואח''כ ונתתי עליכם גידים שלא כדרך יצירת הולד וכדרך התחייה לעתיד, שתחלה עור ובשר וגידים ועצמות, וכאן שהעצמות עדין קיימים והיה בהיפך תחילה גידים על העצמות ואח''כ בשר, ואח''כ עור, ואז ונתתי בכם רוח היא הנשמה העליונה שבאה אח''כ על הגוף הנבנה והוא הרוח שהיה בו מקודם וצרור בצרור החיים וחייתם שהיא התחייה הגמורה:
nor any who go down into silence. But we will bless the LORD
now and forever.
Hallelujah.
(א) לא, (חלק ד' עד אנה ה' כי אני עבדך) ע"פ ההקדמה הזאת מתחיל לספר מה שקרה לו ביחוד בענין חליו ואיך התיאש, וע"י תפלתו השיבו ה' לאיתנו, ואיך יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ומקדים הקדמה לזה לאמר לא המתים יהללו יה, שאחר שחפץ ה' בעולמו הוא שיעבדו אותו ויודו לשמו, וזה לא יושג אחר המות כי לא המתים יהללוהו ולא היורדים דומה, ר"ל ששם הם דוממים ושובתים מפעולותיהם, ואי אפשר להם להלל, אבל ואנחנו החיים, לא לבד שנהלל כי גם נברך יה, שהברכה הוא מה שע"י מעשינו ישפיע תוספת שפע וברכה, ונברכהו שהוא מקור השפע והברכה, ע"פ הקדמה זו, שאין חפץ לה' במות חסידיו רק בחייהם שאז יברכוהו ויהללוהו, יספר לאמר:
I make weal and create woe—
I the LORD do all these things.
Who created the heavens and stretched them out,
Who spread out the earth and what it brings forth,
Who gave breath to the people upon it
And life to those who walk thereon:
(א) כה אמר האל ה' יען שהוא ברא השמים מאין ליש (שזה גדר פעל ברא) וגם ונוטיהם שנטה אותם וגמר מעשיהם על תקונם וגם הוא רוקע הארץ וצאצאיה והנה פרשתי בספר בראשית שאחר שהשמים והארץ שהם שני חלקי הבריאה שהוציא ה' הם משונים בענינים הרבה בעינינו. השמים קיימים באיש והארץ בלתי קיימת רק במין וכדומה, ומחכמת האומן העושה שני מיני כלים משני מיני אומניות מתחלפות, לעשות כלי אחד מורכב משני מיני המלאכות המובדלות ולהניח חותמו עליו, למען על ידו יכירו כי שני מיני הפעולות המתחלפות שניהם יוצר אחד בראם, וע"כ יצר את האדם בסוף המעשה, מורכב מתולדות השמים ע"י נפשו ושכלו ומתולדות הארץ ע"י גופו, ובזה הניח חותמו על כלל הבריאה שיכירו שיוצר אחד ברא הכל, וז"ש במה שהוא בורא השמים, וגם רוקע הארץ, הניח החותם ג"כ במה שנותן נשמה לעם עליה, שהוא נשמת חיים החיוני, ורוח מיוחד נאצל ונבדל להולכים בה בדרך ה', ואחר שנפש האדם מורכבת מאלו הענינים הנפלאים, שהם קבוצת כל המציאה אשר המציא, ומצד זה בעצמו פרש ענן עליה שהוא הגוף תולדת הארץ מהביט אור בהיר, בהכרח חשב מחשבות בל ידח ממנו נדח, ויקים באחרית הימים מושיע הנפשות להאירם באור החיים, ולכן
שפתי חיים - רינת חיים - עמ' ל"ד
ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות" - אנו אומרים שני ביטויים: ריבון ואדון. מעשים - היינו כל מה שקורה. הגר"א מבאר (ביאור אגדות ברכות ס:) שריבון הוא לשון רב - אדון בלשון ארמית. [ריבון הוא תרגום של אדון], כי המעשים החיצוניות לכן אומר "ריבון" בארמית לשון תרגום, ונשמות הן הפנימיות כי הנשמה היא התכלית. הקב"ה ברא עולם וברא בתוכו נשמות, העולם הוא המסגרת בשבילנו שבתוכה קיימות הנשמות ומשרתות להקב"ה, רבון כל המעשים - הקב"ה הוא הריבון (בארמית) על כל העולם זה החיצוניות. "אדון כל הנשמות" - אדון. (בלשון הקודש) על הנשמות שהן התכלית והפנימיות של העולם.
דרשות פ"ט - חת"ם סופר
המחזיר נשמות לפגרים מתים. בגולה בעו"ה הוא קרוב לחי' מיתה וביטול האומה ר"ל, עד שהנביא מדמה הגאולה לתחיית המתים והגלות לקבר כדכ' (יחזקאל ל"ז) וידעתם כי אני ה בפתחי את קברותיכם וגו' ונתתי רוחי בכם וחייתם והיינו דמברכי בכל יום המחזיר נשמות לפגרי מתים כי אנחנו כמתים ופגרים בגלות בעו"ה, אך לעומת זה אנחנו בנשמת אלוק ממעל אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו.
איש האמונה, מוסד הרב קוק, עמ' 13-21
כולנו יודעים שהתורה מוסרת שני תיאורים של בריאת האדם ... שני התיאורים עוסקים בשני ''אדם", שני אנשים, שני אבות האנושות, שני טיפוסים, שני נציגים של האנושות, ואין פלא שהם אינם זהים ... רוצה אני להצביע על ארבעה הבדלים עיקריים בין שני התיאורים ... נתאר את שני האנשים האלה, אדם הראשון ואדם השני, לפי בחינות טיפולוגיות ... האדם הראשון, שנברא בצלם אלוקים, נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו, והכוח הבולט ביותר הוא השכל האנושי המסוגל לעמוד מול העולם החיצוני ולחקור את פעולתו המסובכת ... האדם הראשון מעוניין בצד אחד בלבד של המציאות והוא שואל רק שאלה אחת: כיצד פועל היקום? לבו אינו נמשך אחרי השאלה: "על שום מה פועל היקום בכלל"? וכן אין הוא מעוניין בשאלה, "מה מהותו של היקום?" ... אין הוא מעוניין בשאלה לשמה אלא מבחינת התוצאות המעשיות שלה. הוא אינו מעלה שאלה מטאפיסית אלא בעיה מעשית וטכנית: ''איך" ... באדם הראשון שולטת שאיפה אחת, לחשל את הכוחות הטבעיים היסודיים, לשלוט בהם ולהעמידם לרשות עצמו. התעניינות מעשית זו מעוררת בו את הרצון לגלות את סודות הטבע. מן הבחינות של הכוונה, התכלית, התכנית והשיטה הריהו כולו תועלתן ... לפיכך, האדם הראשון הוא תוקפני, נועז, ושואף לניצחון. סיסמתו היא הצלחה, ניצחון על כוחות הטבע. הוא עוסק במלאכה יוצרת, מתוך שאיפה להידמות לבוראו. הנציג האופייני ביותר של האדם הראשון הוא המדען המתימטי המנתק אותנו ממכלול הדברים המוחשים, מצבע וקול, מחום, חוש וריח, שהן התופעות היחידות הניתנות לנו לקליטה מוחשית, והוא מעתיק אותנו אל עולם פורמאלי ויחסי של דפוסי מחשבה ... האדם הראשון אינו תאורטיקן יוצר בלבד, הוא גם אסתטיקן יוצר. בשכלו הוא מעצב אידיאות ובלבו הוא יוצר את היופי ... האדם השני, בדומה לאדם הראשון, סקרנותו מתעוררת על ידי היקום. הסקרנות האינטלקטואלית דוחפת את שניהם להעיז ולעמוד פנים-אל-פנים מול סוד הקיום. אולם, בעוד שהיקום מעורר את האדם הראשון לשאוף לכוח ולפיקוח, ומשום כך הוא שואל את שאלת ה"איך" הפונקציונלית, הרי האדם השני מגיב לקריאת היקום בכך שהוא מזדקק למחווה-של-הכרה מסוג אחר. הוא אינו שואל אף שאלה פונקציונאלית. במקום זה מפנה הוא את התעניינותו לעבר שאלות מן הסוג המטאפיסי, ושאלותיו הן שלוש. הוא רוצה לדעת : מדוע ? מהו? מיהו ? ... הוא רוצה להבין את העולם החי "הנתון" שבתוכו הוטל ... הוא עומד מול היקום בכל שפע צבעיו, הודו ושגבו, ולומד להכירו בתמימות, במורא ובהערצה של ילד המחפש את החריג והמופלא בכל דבר או מאורע רגיל ... כללו של דבר, האדם השני אינו חוקר את היקום המופשט המדעי כי אם את העולם האיכותי המקסים שבו הוא מקיים יחס הדוק עם האלוקים ... השוני בשיטותיהם של שני ''האדם" אינו נובע מהבדל במגמות כי אם מהבדל דרכי הפרשנות בחתירה לקראת המגמה המשותפת לשניהם. שני ''האדם" אינם מסכימים בביאור המגמה הזאת ...