מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב ודורש בתורה והיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומה למלאכי השרת ביראת שמים, שמימיו לא נשא פניו לאשת חבירו.
פעם אחת היה יושב ודורש ועוסק בתורה בבית המדרש, עבר שטן לפניו וראהו ונתקנא בו, אמר אפשר לאדם כזה שלא יחטא. מה עשה השטן, עלה לרקיע ועמד לפני הקב״ה ואמר: רבש״ע תן לי רשות ואנסנו, אמר לו לך.
הלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה, מה עשה, נדמה לאשה שלא היתה כמוה מימות נעמה אחות תובל קין שבה טעו מלאכי השרת, שנאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר
בחרו.
באתה ועמדה לפניו, כיון שראה אותה חזר לשמאל, ישבה לצד שמאל - הפך פניו לצד ימין, כיון שראה אותה מתהפכת לצדו, אמר מתירא אני שמא יגבר עלי יצר הרע ויחטיאני,
כיון שראה השטן כך, נזדעזע ונפל על פניו ורעד ועלה למרום לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבונו של עולם! כך וכך היה מעשה. אמר לו הקב״ה וכי לא אמרתי לך שאין אתה יכול לו.
באותה שעה קרא הקב״ה לרפאל וא״ל לך ורפא עיניו של ר׳ מתיא בן חרש, בא רפאל ועמד לפניו. אמר לו, הקב״ה שלחני אצלך לרפאות את עיניך.
א״ל תניחני, מה שהיה היה (כי ירא שמא יחטא עוד הפעם). חזר לפני הקב״ה ואמר לפניו, רבונו של עולם, כך וכך אמר לי. אמר לו לך אמור לו שלא ישלוט בו יצר הרע לעולם. מיד הלך ורפא אותו.
מכאן אמרו חכמים, כל מי שאינו נותן עיניו באשה אחרת אין יצר הרע שולט בו, לכך יזהר אדם שלא ישא עיניו באשה אחרת לבד מאשתו, שכל הנוגע בה מביאתו לידי עניות, ועוד שהורגתו, שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד, ואוי לו בעולם הזה, ואוי לו בעולם הבא. (אוצר המדרשים, מדרש עשרת הדברות, א', לו'. המעשה הובא בילקוט, ויחי. ובסדר הדורות אות מ׳ בשם מדרש אבכיר)
*
פירוש-
מעשה בחלק הרב שבאדם, הנותן את כוחו חזרה לעליון ע"י חרישת השדה ובירור ניצוצות הקודש מעפר ממש. שהיה מתישב בדעתו וממשיך קומת יניקה למלכותו בכל משלה. והיה משתווה במורא לבוראו במלאכת ההשפעה, והכל עשה באמונה ויראה וכבוד על פי רצון העליון. שמימיו לו השתמש בכלי הקבלה שלא בהשפעה.
פעם אחת היה עוסק בדרישה והמשכת האורות, ונתקנא בו העובר דרך, שראה כמה חכמה הוא מגלה, ורצה לעורר על העליון קנאה לבודקו בדיקת סוטה במים המאררים, שעד עתה לא קיבל רשות לבוחנו בכלי הקבלה הגדולים. ועתה קיבל רשות להלך עליו אימים.
הלך ומצאו שעדין לא נפרד מהדבקות והקשר להוראה.
מה עשה? התגלה לפנים בנעימות העירומה והמזויפת של החכמה דקליפה.
הפך רבי מתיא את פניו, והשמיאל שלא לקבל ממנה שום שפע, והיא באה אליו גם שם. הימין והיימינה גם היא.
כיון שראה שרדוף הוא מאורותיה, ואין מסך בנמצא להיחבא מהשפעתה. מה עשה אותו הצדיק? אמר לתלמידיו היושבים לפניו לכו והביאו אש ומסמרים, הביאו לו, ונתן המסמרים בתוך האש עד שהיו אדומים כאש, ונתנם על עיניו.
ולא שחששה נקודת הצדקות המוחלטת שבו, אלא חשש על שאר חלקיו המתלמדים בקבלת אור החכמה, ולמענם עשה מעשה רב, למען יראו ויראו וילמדו איך לא להגיע לכדי הזדה.
ואמר להם שכזה ראה וקדש באם הקיפך יצרך מכל צד, מסור עינך אל השם ותקבל על עצמך אף דין של עיוורון מכל ראות, והעיקר לא לתת לפתח החטאת רביצה.
וכיוון שרואה הכוח המקטרג מסירות נפש שכזו, אזי בעל הדין בעצמו עולה להעיד עליו לפני מי שאמר והיה העולם, שאמת ונכון לאדם שכזה להמשיך אורות החכמה.
שלח הקב"ה כוח רפואה לעיניו של רבי מתיא. ולא רצה לחזור להביט בחכמה עד שאמרו לו שלא תשלוט בו עוד אותה הבחינה.
מכאן אמרו חכמים שיזהר האדם בשמירת עיניו שלא לקבל אל כליו את ג"ר דחכמה, ולא להשתמש במלכות דמלכות, שכל הנוגע בה מביאתו לידי עניות, ועוד שהורגתו, שנאמר: כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, ואשת איש נפש יקרה תצוד, ואוי לו בהווה, ואוי לו לעולם שהולך ובא.