מתן על הפרק - שיר השירים א-ב

מגילת שיר השירים - הינה מגילה יוצאת דופן בספרי התנ"ך בשל היותה קובץ של שירים העוסקים לפי פשוטם באהבה בין הדוד לרעיה. אולם עצם הכללת המגילה בתנ"ך מלמדת על רובד המשל החבוי בה.
שירת אהבה במגילה רוויית געגועים וכיסופים למפגש בין האהובים, והיא כוללת תיאורי יופי הדדיים של הדוד ורעייתו. הדימויים העשירים והמפורטים השזורים לכל אורכה של המגילה לקוחים בעיקר מעולם הטבע החי והצומח של ארץ ישראל. המגילה נחלקת לשירים קצרים, הנקשרים ביניהם ויוצרים תיאור שלם ומורכב של יחסי הדוד והרעיה. כל שיר עומד בפני עצמו, אולם כל השירים יחדיו יוצרים בצירופם יחד דינמיקה ורצף של התפתחות אהבתם של בני הזוג.
בעיוננו במגילה נבקש לעיין בכל שיר ושיר בפני עצמו, ונעקוב אחרי התהליכים המתוארים בו, העליות והמורדות ביחסיהם של הדוד והרעיה. החלוקה של השירים במגילה תתבסס על החלוקה המוצעת בספרו של הרב פרופ' אליהו עסיס – 'אהבת עולם אהבתיך'. לפי הצעה זו נחלקת המגילה לחמש יחידות, המורכבות מכמה שירים קצרים, וחותמות כולן בניסיון ההתקשרות בין הדוד והרעיה.
במקביל לפרשנות הפשט נבקש לעמוד על כמה היבטים של המשמעות האלגורית הטמונה בשיר השירים. בהרחבות לדפי הלימוד נציג את הפרשנויות האלגוריות למגילה והגישות הפרשניות השונות שהוצעו לה במהלך הדורות.

(א) שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה׃ (ב) יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃ (ג) לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ׃ (ד) מׇשְׁכֵ֖נִי אַחֲרֶ֣יךָ נָּר֑וּצָה הֱבִיאַ֨נִי הַמֶּ֜לֶךְ חֲדָרָ֗יו נָגִ֤ילָה וְנִשְׂמְחָה֙ בָּ֔ךְ נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ {פ}
(ה) שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרוּשָׁלָ֑͏ִם כְּאׇהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃ (ו) אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֙נִי֙ נֹטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃ (ז) הַגִּ֣ידָה לִּ֗י שֶׁ֤אָֽהֲבָה֙ נַפְשִׁ֔י אֵיכָ֣ה תִרְעֶ֔ה אֵיכָ֖ה תַּרְבִּ֣יץ בַּֽצׇּהֳרָ֑יִם שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ׃ (ח) אִם־לֹ֤א תֵֽדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים׃ {פ}
(1) The Song of Songs, by Solomon.
(2) Oh, give me of the kisses of your mouth,-b
For your love is more delightful than wine.
(3) Your ointments yield a sweet fragrance,
Your name is like finest oil—
Therefore do maidens love you.
(4) Draw me after you, let us run!
The king has brought me to his chambers.-d
Let us delight and rejoice in your love,
Savoring it more than wine—
Like new wine-e they love you!
(5) I am dark, but comely,
O daughters of Jerusalem—
Like the tents of Kedar,
Like the pavilions of Solomon.
(6) Don’t stare at me because I am swarthy,
Because the sun has gazed upon me.
My mother’s sons quarreled with me,
They made me guard the vineyards;
My own vineyard I did not guard.
(7) Tell me, you whom I love so well;
Where do you pasture your sheep?
Where do you rest them at noon?
Let me not be as one who strays-c
Beside the flocks of your fellows.
(8) If you do not know, O fairest of women,
Go follow the tracks of the sheep,
And graze your kids
By the tents of the shepherds.

היחידה הראשונה מתארת את החיזור הראשון בין הדוד לרעיה, והיא כוללת שלושה שירים. ב-ד: שיר ערגה של הרעיה. ה-ו: תיאור עצמי של הרעיה. ז-ח: ניסיון התקשרות של הרעיה עם הדוד וסירובו של הדוד. בשירים הראשונים ניתן להבחין בחוסר בשלותה של הרעיה, בפער בין הציפיות של השניים, ובבוסריות האהבה.

שאלות

1.
במהלך השיר הראשון במגילה [א-ד] עוברת הרעיה בפנייתה לדודה מגוף שלישי לשני – עקבו אחרי המעברים הללו, מה הם משקפים?
היעזרו בדברי הרשב"ם: 'פעמים שמשוררת הכלה כאילו היא מדברת עם אוהבה ופעמים שמספרת לרעותיה על שאינו אצלה'.

2.
קשר האהבה בין הרעיה לדודה נתקל בכמה קשיים במהלך המגילה. עיינו בשיר השני [ה-ו] שבו מתוארת הרעיה כנוטרת בכרמים.
מה הפער בין שאיפותיה ובין המציאות שבה היא נתונה?

3.
בדומה לשיר השני, מוצג גם בשיר השלישי [ז-ח] עימות בין השאיפה ובין המציאות.
השוו בין בקשת הרעיה לתגובת הדוד: האם הוא נענה לבקשתה? נסו לשער מדוע.

(ט) לְסֻֽסָתִי֙ בְּרִכְבֵ֣י פַרְעֹ֔ה דִּמִּיתִ֖יךְ רַעְיָתִֽי׃ (י) נָאו֤וּ לְחָיַ֙יִךְ֙ בַּתֹּרִ֔ים צַוָּארֵ֖ךְ בַּחֲרוּזִֽים׃ (יא) תּוֹרֵ֤י זָהָב֙ נַֽעֲשֶׂה־לָּ֔ךְ עִ֖ם נְקֻדּ֥וֹת הַכָּֽסֶף׃ (יב) עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃ (יג) צְר֨וֹר הַמֹּ֤ר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בֵּ֥ין שָׁדַ֖י יָלִֽין׃ (יד) אֶשְׁכֹּ֨ל הַכֹּ֤פֶר ׀ דּוֹדִי֙ לִ֔י בְּכַרְמֵ֖י עֵ֥ין גֶּֽדִי׃ {ס} (טו) הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים׃ (טז) הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַעֲנָנָֽה׃ (יז) קֹר֤וֹת בָּתֵּ֙ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים (רחיטנו) [רַהִיטֵ֖נוּ] בְּרוֹתִֽים׃ (א) אֲנִי֙ חֲבַצֶּ֣לֶת הַשָּׁר֔וֹן שֽׁוֹשַׁנַּ֖ת הָעֲמָקִֽים׃ (ב) כְּשֽׁוֹשַׁנָּה֙ בֵּ֣ין הַחוֹחִ֔ים כֵּ֥ן רַעְיָתִ֖י בֵּ֥ין הַבָּנֽוֹת׃ (ג) כְּתַפּ֙וּחַ֙ בַּעֲצֵ֣י הַיַּ֔עַר כֵּ֥ן דּוֹדִ֖י בֵּ֣ין הַבָּנִ֑ים בְּצִלּוֹ֙ חִמַּ֣דְתִּי וְיָשַׁ֔בְתִּי וּפִרְי֖וֹ מָת֥וֹק לְחִכִּֽי׃ (ד) הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה׃ (ה) סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ (ו) שְׂמֹאלוֹ֙ תַּ֣חַת לְרֹאשִׁ֔י וִימִינ֖וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי׃ (ז) הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ ׀ וְֽאִם־תְּע֥וֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃ {ס} (ח) ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃ (ט) דּוֹמֶ֤ה דוֹדִי֙ לִצְבִ֔י א֖וֹ לְעֹ֣פֶר הָֽאַיָּלִ֑ים הִנֵּה־זֶ֤ה עוֹמֵד֙ אַחַ֣ר כׇּתְלֵ֔נוּ מַשְׁגִּ֙יחַ֙ מִן־הַֽחַלֹּנ֔וֹת מֵצִ֖יץ מִן־הַחֲרַכִּֽים׃ (י) עָנָ֥ה דוֹדִ֖י וְאָ֣מַר לִ֑י ק֥וּמִי לָ֛ךְ רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ (יא) כִּֽי־הִנֵּ֥ה הַסְּתָ֖ו עָבָ֑ר הַגֶּ֕שֶׁם חָלַ֖ף הָלַ֥ךְ לֽוֹ׃ (יב) הַנִּצָּנִים֙ נִרְא֣וּ בָאָ֔רֶץ עֵ֥ת הַזָּמִ֖יר הִגִּ֑יעַ וְק֥וֹל הַתּ֖וֹר נִשְׁמַ֥ע בְּאַרְצֵֽנוּ׃ (יג) הַתְּאֵנָה֙ חָֽנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ ק֥וּמִי (לכי) [לָ֛ךְ] רַעְיָתִ֥י יָפָתִ֖י וּלְכִי־לָֽךְ׃ {ס} (יד) יוֹנָתִ֞י בְּחַגְוֵ֣י הַסֶּ֗לַע בְּסֵ֙תֶר֙ הַמַּדְרֵגָ֔ה הַרְאִ֙ינִי֙ אֶת־מַרְאַ֔יִךְ הַשְׁמִיעִ֖נִי אֶת־קוֹלֵ֑ךְ כִּי־קוֹלֵ֥ךְ עָרֵ֖ב וּמַרְאֵ֥יךְ נָאוֶֽה׃ {ס} (טו) אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ (טז) דּוֹדִ֥י לִי֙ וַאֲנִ֣י ל֔וֹ הָרֹעֶ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים׃ (יז) עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃ {ס}
(9) I have likened you, my darling,
To a mare in Pharaoh’s chariots:
(10) Your cheeks are comely with plaited wreaths,
Your neck with strings of jewels.
(11) We will add wreaths of gold
To your spangles of silver.
(12) While the king was on his couch,
My nard gave forth its fragrance.
(13) My beloved to me is a bag of myrrh
Lodged between my breasts.
(14) My beloved to me is a spray of henna blooms
From the vineyards of En-gedi.
(15) Ah, you are fair, my darling,
Ah, you are fair,
With your dove-like eyes!
(16) And you, my beloved, are handsome,
Beautiful indeed!
Our couch is in a bower;
(17) Cedars are the beams of our house,
Cypresses the rafters.
(1) I am a rose of Sharon,
A lily of the valleys.
(2) Like a lily among thorns,
So is my darling among the maidens.
(3) Like an apple tree among trees of the forest,
So is my beloved among the youths.
I delight to sit in his shade,
And his fruit is sweet to my mouth.
(4) He brought me to the banquet room
And his banner of love was over me.-b
(5) “Sustain me with raisin cakes,
Refresh me with apples,
For I am faint with love.”
(6) His left hand was under my head,
His right arm embraced me.
(7) I adjure you, O maidens of Jerusalem,
By gazelles or by hinds of the field:
Do not wake or rouse
Love until it please!
(8) Hark! My beloved!
There he comes,
Leaping over mountains,
Bounding over hills.
(9) My beloved is like a gazelle
Or like a young stag.
There he stands behind our wall,
Gazing through the window,
Peering through the lattice.
(10) My beloved spoke thus to me,
“Arise, my darling;
My fair one, come away!
(11) For now the winter is past,
The rains are over and gone.
(12) The blossoms have appeared in the land,
The time of pruning has come;
The song of the turtledove
Is heard in our land.
(13) The green figs form on the fig tree,
The vines in blossom give off fragrance.
Arise, my darling;
My fair one, come away!
(14) “O my dove, in the cranny of the rocks,
Hidden by the cliff,
Let me see your face,
Let me hear your voice;
For your voice is sweet
And your face is comely.”
(15) Catch us the foxes,
The little foxes
That ruin the vineyards—
For our vineyard is in blossom.
(16) My beloved is mine
And I am his
Who browses among the lilies.
(17) When the day blows gently-d
And the shadows flee,
Set out, my beloved,
Swift as a gazelle
Or a young stag,
For the hills of spices!

ביחידה זו שלושה דיאלוגים קצרים, שבהם תיאורים הדדיים של הדוד והרעיה, ולאחריהם מופיעים דברי הרעיה ל'בנות ירושלים'. חלקה האחרון של היחידה מתאר את בוא הדוד לרעיה באביב, וסירובה של הרעיה.

4.
עיינו בשיר הראשון [ט-יד]: אפיינו את יחסו של הדוד לרעיה, לעומת יחסה של הרעיה לדוד: התייחסו לעולם הדימויים שלהם, ולרמת הקרבה והאינטימיות המתוארת בדבריהם.

5.
בשיר השני [טו-יז] שוב מתגלה הפער בין הדוד לרעיה בציפיות מאהבתם: שימו לב להקבלה בין דבריהם ולתוספת שבדברי הרעיה.

6.
בשיר השלישי [ב',א-ג] מופיעים דימויים הדדיים ליופי מעולם הצומח: שושנה, חבצלת, ותפוח: במה מתייחדים דימויי יופי אלה מהדימויים בשירים הקודמים? איזו התפתחות ניכרת כאן ביחס לדמות הרעיה? השוו לתיאור בפרק א',ג-ד.

7.
סדרת השירים נחתמת בדברי הרעיה הפונה לבנות ירושלים [ד-ז]. ביטויי הערגה והטוטליות של האהבה באים בשיר זה לשיא [המילה 'אהבה' חוזרת שלוש פעמים בקטע], כיצד מהווה מונולוג זה השלמה הולמת למגמה העולה בשירים שלפניו?
ראו את דברי ראב"ע: 'הביאני אל בית היין – שהייתי חומדת שאשב בצילו ויביאני אל בית היין...'
נסו לבאר את השבעת בנות ירושלים בחתימת השיר לאור המתח שעלה בשירים הקודמים.

8.
בשונה מהשירים הקודמים שבהם ערגה הרעיה לדוד, והוא לא נעתר אליה, כאן המצב הפוך: בשיר האחרון ביחידה [ח-יז] מספרת הרעיה על מה שאירע בינה ובין דודה. במסגרת השיר מדמה הרעיה את דודה לצבי או לעופר האילים, המסמלים בתנ"ך את היופי והאהבה.
עמדו על ההפתעה בתגובת הרעיה [טו-טז] לקריאת דודה בשיר – ממה נובעת תגובה זו? התייחסו גם לעניין התזמון בדברי הדוד ובתגובת הרעיה, ולתפקיד ה'סמדר' החוזר בדברי שניהם [יג, טו].


הרחבה מתוך ספרו של ג"ח כהן
"עיונים בחמש מגילות - שיר השירים כמשל וכסמל"

לכאורה, שיר השירים הוא שיר המורכב משירי אהבה בין דוד לרעייתו. ברם עיון בשירי המגילה מעורר תחושה עזה שיש בו דברים מעבר לשירת אהבה זו בין שני בני אדם... העובדה שמגילת שיר השירים נתקבלה לכ"ד ספרי התנ"ך היא ראיה לכך שחכמינו חשבו והבינו שמגילה זו היא חלק בלתי נפרד מן העולם היהודי. משום כך יש חשיבות כה גדולה לפרשנות חז"ל לכתבי הקודש בכלל ולשיר השירים בפרט... הלשון העשירה של המגילה על כל דימוייה הנועזים ביטאה גם את המימד העמוק ביותר של האמונה היהודית – את יחסי האהבה שבין הקב"ה לעמו. רבים מן הדימויים שבהם משתמשת המגילה לתיאור יופייה של הנערה לקוחים מתיאור יופייה של ארץ ישראל, אופיים של תיאורים אלה נותן את התחושה שלא את יופייה של הרעיה בלבד בא הדוד לשבח אלא גם את יופייה של ארץ ישראל... גדולי הנביאים של עם ישראל תיארו את הקשר בין ה' לעמו כקשר בין דוד לרעייתו, ובמונחים המציינים שלבים ביחסי אדם לרעייתו...
חלק ניכר מפרשני ימי הביניים יוצא מתוך ההנחה שיש אמנם להבין את לשון הכתוב על כל פרטיו אך יחד עם זאת לזכור שהמשמעות של דברי הכתוב מצויה לא במשל אלא בנמשל.
דרך פרשנית זו נוסחה בבהירות על ידי רש"י בהקדמתו לפירושו לשיר השירים:
אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמעו. ואף על פי שדברו הנביאים דבריהם בדוגמא, צריך ליישב הדוגמא על אופניה ועל סדרה כמו שהמקראות סדורים זה אחר זה. וראיתי לספר הזה כמה מדרשי אגדה יש סודרים כל הספר הזה במדרש אחד, ויש מפוזרים בכמה מדרשי אגדה מקראות לבדם ואינם מתיישבים על לשון המקרא וסדר המקראות, ואמרתי בלבי לתפוש משמעות המקרא ליישב ביאורם על סדרם, והמדרשות מרבותינו אקבעם מדרש ומדרש איש איש במקומו: ואומר אני שראה שלמה ברוח הקדש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חובה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה, ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד ספר הזה ברוח הקדש בלשון אשה, משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעורים אליו ומודה על פשעה אף דודה צר לו בצרתה ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה בהם נקשר עמה באהבה עזה להודיעם כי לא מלבו ענה ולא שילוחיה שילוחין כי עוד היא אשתו והוא אישה והוא עתיד לשוב אליה.


ביאורי מילים

פרק א'

(ג) לְרֵ֙יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ: שמניך טובים הם לריח, וריחם יוצא למרחוק כשמן שמורק מכלי לכלי.
עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ: כל הנערות אוהבות את הדוד.
(ד) נַזְכִּ֤ירָה דֹדֶ֙יךָ֙ מִיַּ֔יִן מֵישָׁרִ֖ים אֲהֵבֽוּךָ׃ אהבתך מהוללת יותר מיין, ובצדק אוהבות אותך כל העלמות.
(ו) אַל־תִּרְא֙וּנִי֙ שֶׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ: למרות היותי שזופה ושחורה, כדרך העבדים העובדים בשמש, עורי היה צח ויפה, ובני אימי העבידוני בכרם וכך הזנחתי את גופי.
(ז) שַׁלָּמָ֤ה אֶֽהְיֶה֙ כְּעֹ֣טְיָ֔ה עַ֖ל עֶדְרֵ֥י חֲבֵרֶֽיךָ׃ פן אהיה לבוז בעיני הרועים האחרים שאשאל אותם.
(ח) אִם־לֹ֤א תֵֽדְעִי֙ לָ֔ךְ הַיָּפָ֖ה בַּנָּשִׁ֑ים צְֽאִי־לָ֞ךְ בְּעִקְבֵ֣י הַצֹּ֗אן וּרְעִי֙ אֶת־גְּדִיֹּתַ֔יִךְ עַ֖ל מִשְׁכְּנ֥וֹת הָרֹעִֽים׃ תשובה עקיפה לשאלתה – הסתכלי בעקבי הפסיעות של הצאן בדרך, והראי שם לשאר הרועים.
(יב) עַד־שֶׁ֤הַמֶּ֙לֶךְ֙ בִּמְסִבּ֔וֹ נִרְדִּ֖י נָתַ֥ן רֵיחֽוֹ׃ במשתהו והסבתו של המלך מגיע ריח הנרד - בושמה המשובח של הרעיה.

פרק ב'

(ה) סַמְּכ֙וּנִי֙ בָּֽאֲשִׁישׁ֔וֹת רַפְּד֖וּנִי בַּתַּפּוּחִ֑ים כִּי־חוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃ הרעיה חולה מחמת געגועיה ואהבתה לדודה, ולכן היא מבקשת עוגות ותפוחים שירפאוה וישיבו לה את כוחה.
(טו) אֶֽחֱזוּ־לָ֙נוּ֙ שֻֽׁעָלִ֔ים שֻׁעָלִ֥ים קְטַנִּ֖ים מְחַבְּלִ֣ים כְּרָמִ֑ים וּכְרָמֵ֖ינוּ סְמָדַֽר׃ הכרמים עודם סמדר, פרי שחנט וטרם הבשיל, ויש לשמרו מפני השועלים.
(יז) עַ֤ד שֶׁיָּפ֙וּחַ֙ הַיּ֔וֹם וְנָ֖סוּ הַצְּלָלִ֑ים סֹב֩ דְּמֵה־לְךָ֨ דוֹדִ֜י לִצְבִ֗י א֛וֹ לְעֹ֥פֶר הָאַיָּלִ֖ים עַל־הָ֥רֵי בָֽתֶר׃ עד שיגיעו הרוחות החמות של היום, וצללי בוקר והלילה יעלמו – פנה לך לאחוריך כי לא הגיעה עדיין שעת המנוחה של הרועים.