(טז) וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעׇזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ (יז) בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהֹוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃
* מה הפגנת הנאמנות של רות כלפי נעמי מעוררת בכם/ן?
* האם הנאמנות הזו נעשית מתוך בחירה חופשית?
* איזו הקרבה נדרשת מרות בהפגנת הנאמנות שלה לנעמי?
* האם נאמנות זה דבר המעניק לנו משמעות?
* כלפי מי אני נאמן/ נאמנה בחיים שלי?
* האם הדברים אליהם אני נאמן/ נאמנה הם מתוך בחירה חופשית שלי?
* האם הדברים אליהם אני נאמנה דורשים הקרבה?
"צריך לתת הכל,
אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף,
אם אתה חבר אז אתה חבר עד הסוף,
ואם אתה בצבא בקרבי אז אתה עד הסוף שם ואתה נותן את הכל,
וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי.
זה מה שנקרא במילים גבוהות: מסירות נפש!
וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה!
והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מידי פעם,
אלה כל הזמן הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה"
(אלירז פרץ ז"ל)
* מדוע אלירז פרץ ז"ל דורש "לתת הכל"?
* מתי אנחנו נדרשים להקרבה בחיינו?
* האם צריך לשים גבול לנאמנות / להקרבה?
* איך אדם שומר על עצמו, זהותו, היותו סובייקט, בתוך סיטואציה של נאמנות והקרבה?
* האם נאמנות בהכרח דורשת הקרבה?
כל אישה / רחלי ראובן
כל אשה
צריכה לעשות לה
בתוכה
רות אחת כזו
שלא תעזוב אותה לעולם
שתתמסר לה עד כלותיה
שתדע לאמר לה
בכל עת
"כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני – אלין
עמך-עמי
ואלוהייך – אלוהיי"
אשה
צריכה לגדל בת
קול כזו
אהבה כזו לעצמה,
נחל שיפכה בקירבה,
כל אשה
צריכה להפרות בה
זרעי אמונה כאלו
שיעמדו איתנים
גם כשהלב שלה
מחליק במדרגות
ומאבד את כוחותיו
גם כשהיא הורסת את עצמה
למרות כל ההבטחות,
תמיד
תמיד
צריכה אשה
שתשב בקירבה
רות אחת
שלא תיתן לה להפריד אותה מעצמה
לא בחייה
ולא במותה
שתדע לאמר לה
מילים משקמות
שמנשימות בה חיים,
בכל שדה
במרגלות כל גורן,
וליד כל איש שתבוא עימו:
"ברוכה את בתי"
"היטבת חסדך"
"אשת חיל את",
כל אשה צריכה
לעשות לה
רות
וראות
ורעות
עם נפשה
ולבוא בקירבה בנועמי נועם ועדינות לב
* מתי בחרתי להיות נאמן/ נאמנה לעצמי?