אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר. הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה. אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:
מַתְנִי' כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת מְטִיבִין לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת אֵין מְטִיבִין לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
גְּמָ' וּרְמִינְהִי: "אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּירוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּימֶת לוֹ לָעוֹלָם
הַבָּא אֵלּוּ הֵן כִּבּוּד אָב וָאֵם וּגְמִילוּת חֲסָדִים וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּם"?!
אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי קָאָמַר-- כׇּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת יְתֵירָה עַל זְכִיּוֹתָיו, מְטִיבִים לוֹ.
וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמְּקַיֵּים כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
MISHNA: Anyone who performs one mitzva has goodness bestowed upon him, his life is lengthened, and he inherits the land, [i.e., life in the World-to-Come.] And anyone who does not perform one mitzva does not have goodness bestowed upon him, his life is not lengthened, and he does not inherit the land [of the World-to-Come.]
GEMARA: And [the Gemara] raises a contradiction [from a mishna (Pe’a 1:1):] These [are the] matters that a person [engages in and] enjoys their profits in this world, and the principal reward remains for him for the World-to-Come, [and] they are: Honoring one’s father and mother, acts of loving kindness, hospitality toward guests, and bringing peace between one person and another; and Torah study is equal to all of them. [This indicates that one is rewarded in this world only for fulfilling these mitzvot, but not for fulfilling all mitzvot.]!
Rav Yehuda said this is what the mishna is saying: Anyone who performs one mitzva in addition to his other merits, [and thereby tips the scale of all his deeds to the side of righteousness,] has goodness bestowed upon him and is compared to one who fulfills the entire Torah.
והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה ל"ק הא למיגמר הא לאגמורי
אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם:
ת"ת שקול כנגד כל המצות היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:
גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:
Greater is learning Torah than the priesthood and than royalty, for royalty is acquired by thirty stages, and the priesthood by twenty-four, but the Torah by forty-eight things: By study, Attentive listening, Proper speech, By an understanding heart, By an intelligent heart, By awe, By fear, By humility, By joy, By attending to the sages, By critical give and take with friends, By fine argumentation with disciples, By clear thinking, By study of Scripture, By study of mishnah, By a minimum of sleep, By a minimum of chatter, By a minimum of pleasure, By a minimum of frivolity, By a minimum of preoccupation with worldly matters, By long-suffering, By generosity, By faith in the sages, By acceptance of suffering.
[Learning of Torah is also acquired by one] Who recognizes his place, Who rejoices in his portion, Who makes a fence about his words, Who takes no credit for himself, Who is loved, Who loves God, Who loves [his fellow] creatures, Who loves righteous ways, Who loves reproof, Who loves uprightness, Who keeps himself far from honors, Who does not let his heart become swelled on account of his learning, Who does not delight in giving legal decisions, Who shares in the bearing of a burden with his colleague, Who judges with the scales weighted in his favor, Who leads him on to truth, Who leads him on to peace, Who composes himself at his study, Who asks and answers, Who listens [to others], and [himself] adds [to his knowledge], Who learns in order to teach, Who learns in order to practice, Who makes his teacher wiser, Who is exact in what he has learned, And who says a thing in the name of him who said it. Thus you have learned: everyone who says a thing in the name of him who said it, brings deliverance into the world, as it is said: “And Esther told the king in Mordecai’s name” (Esther 2:22).
בִּשְׁלשָׁה כְּתָרִים נִכְתְּרוּ יִשְׂרָאֵל. כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת. כֶּתֶר כְּהֻנָּה זָכָה בּוֹ אַהֲרֹן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם". כֶּתֶר מַלְכוּת זָכָה בּוֹ דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פט לז) "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי". כֶּתֶר תּוֹרָה הֲרֵי מֻנָּח וְעוֹמֵד וּמוּכָן לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבוֹא וְיִטּל.
שֶׁמָּא תֹּאמַר שֶׁאוֹתָם הַכְּתָרִים גְּדוֹלִים מִכֶּתֶר תּוֹרָה. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ח טו) "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק" (משלי ח טז) "בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ". הָא לָמַדְתָּ שֶׁכֶּתֶר תּוֹרָה גָּדוֹל מִשְּׁנֵיהֶם:
The people of Israel were given three crowns: the crown of Torah, the crown of priesthood, and the crown of royalty. Aaron acquired the crown of priesthood, as it is written: "It shall be to him, and to his descendants after him, the covenant of a perpetual priesthood" (Numbers 25:13). David acquired the crown of royalty, as it is written: "His line shall endure forever, his throne lasting like the sun before me" (Psalm 89:37). The crown of Torah, however, is designed for all Israel, for it is written: "The Torah which Moses handed down to us is the heritage of the community of Jacob" (Deuteronomy 33:4). Whoever desires it may come and get it. Do not suppose that the other two crowns are greater than the crown of the Torah, for it is said, "By me, kings reign and princes decree justice. By me, princes rule" (Prov. 8:15-16). Hence the inference, that the crown of the Torah is greater than the other two crowns.
אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבא קמא יז א). ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א א) – זה הלומד על מנת ללמד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים; ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה. ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה – אז יש לו שכר כאילו קיימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולמוד בידו. אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצווה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצווה אינו מדקדק בה כראוי – על זה לא נאמר: "תלמוד תורה כנגד כולם".
המצווה החשובה ביותר בתורה היא מצוות תלמוד תורה. אמרו חז"ל, ששקולה מצוות תלמוד תורה כנגד כל שאר המצוות. וכן אמרו ששכרה של מצוות תלמוד תורה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם, ובבלי מו"ק ט, ב).
שתי סיבות עיקריות ישנן למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה:
1) ראשית, בלא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות.
2) שנית, מעלתה הרוחנית למעלה מכל שאר המצוות. ונבאר יותר:
דבר ברור הוא, שללא ידיעה ברורה בכללי המצוות ופרטיהן, לא ניתן לקיים את מצוות התורה. על כן ישנו הכרח, שכל יהודי ידע את כל יסודות המצוות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".
בנוסף לכך, לימוד התורה הוא המצווה הרוחנית ביותר, ועל כן מעלתה למעלה מכל שאר המצוות. האדם מורכב מגוף ונשמה, וכל המצוות המעשיות שבתורה מתקיימות על ידי הגוף וקשורות לדברים שבעולם הזה, הגשמי. ואילו מצוות תלמוד תורה נעשית על ידי המחשבה, ועל כן היא המצווה הרוחנית ביותר, ועל ידה באה הנשמה לידי ביטוי מלא. על ידי הלימוד אנו מתעלים ומתקשרים אל מה שמעבר לעולם, אל עולם הנצח. ובזכות שישראל לומדים תורה יומם ולילה, ומקשרים את העולם הזה עם עולם הנצח, מתקיים העולם כולו. ואילו ח"ו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): "כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי".
וכן אמרו חז"ל שבסדר הבריאה – התורה קדמה לעולם, ולאחר שהקב"ה ברא את התורה הכוללת בתוכה את כל האידיאלים והערכים שבעולם, המשיך הקב"ה וברא את העולם כדי להגשים את אותם אידיאלים אלוקיים שבתורה. נמצא אם כן שעל ידי לימוד התורה אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי. וככל שאנו עוסקים יותר בתורה בשקידה ובהעמקה, כך אנו מתקשרים יותר אל שורש החיים, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם הזה, והוא מתפתח ומתעלה.
לפי שני היסודות הללו אפשר להבין את שני המרכיבים שבמצוות לימוד התורה.
1) הראשון, לדעת את התורה, היינו לדעת את כל מצוות התורה בכל פרטיהן ודקדוקיהן, וכן את כל הרעיונות האמוניים והמוסריים שבתורה, וזאת כדי לדעת לחיות נכון.
2) והחלק השני, לעסוק בתורה. כלומר, גם אדם שכבר זכה לדעת את כל יסודות התורה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה, שלימוד התורה הוא העיסוק המתאים לנשמה, ועל ידו האדם מתקשר אל שורשו הרוחני של העולם.