Land-dwelling Food Animals
(א) וַיְדַבֵּ֧ר יְהֹוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם׃ (ב) דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכׇּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (ג) כֹּ֣ל ׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ׃ (ד) אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָ֠ל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ה) וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ו) וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם׃ (ז) וְאֶת־הַ֠חֲזִ֠יר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם׃ (ח) מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם׃
(1) יהוה spoke to Moses and Aaron, saying to them: (2) Speak to the Israelite people thus: These are the creatures that you may eat from among all the land animals: (3) any animal that has true hoofs, with clefts through the hoofs, and that chews the cud—such you may eat. (4) The following, however, of those that either chew the cud or have true hoofs, you shall not eat: the camel—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is impure for you; (5) the daman—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is impure for you; (6) the hare—although it chews the cud, it has no true hoofs: it is impure for you; (7) and the swine—although it has true hoofs, with the hoofs cleft through, it does not chew the cud: it is impure for you. (8) You shall not eat of their flesh or touch their carcasses; they are impure for you.
Though the Torah shebiktav gives no reason for the food definitions given in Vayiqra 11 (and D'varim 14), some of our Sages give us some insight on this. The Rambam, for instance, speaks with regard to the lamb, the goat, and the cow being kosher animals as a means of distinction from the pagan religions.
(ב) ואומר כבר אמרה ה'תורה' כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר "הן נזבח את תועבת מצרים" ואמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים 'שעירים' - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי 'משה רבינו' "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'". ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב 'עובדי עבודה זרה' וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר 'מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר.
(ג) ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט 'כבש הפסח' ולהזות דמו ב'מצרים' על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות "ופסח יי על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו 'עובדי עבודה זרה'.
(2) Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite.
(3) This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. "And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you" (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters.
Rabbeinu Bachya, while not denying the Rambam's practical approach, engages with the spiritual aspects, and even explores matters of Messianic significance, in his commentary:
(א) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. אם תסתכל בפרשה הזאת ובפרשיות הסמוכות לה תמצאם מסודרות בסדור גדול ובכונה נכונה על סדר ארבע יסודות ממטה למעלה, בשכבר ידעת כי סדור היסודות ממעלה למטה הוא סימן ארמ"ע, אש רוח מים עפר, וכן סדרם שלמה המע"ה בספר משלי בפסוק (משלי ל׳:ד׳) מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ, אבל בפרשיות אלו תמצאם מסודרים ממטה למעלה והסימן עמר"א, כי התחיל מיסוד העפר, זהו שכתוב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, ובאר בפרשה זו הבהמות והחיות המותרות והאסורות שהן מיסוד העפר, ובפרשה שניה הזכיר יסוד המים, ובאר הדגים המותרים והאסורים ואמר את זה תאכלו מכל אשר במים, ובפרשה שלשית באר בריות הרוח שהן העופות האסורים והמותרים ואמר ואת אלה תשקצו מן העוף, ובפרשה רביעית רמז על יסוד האש שהוא היסוד הרביעי והדק מכולן. ואמרו וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו, הצב שני מינים האחד שמו ערוד והשני שמו סלמנדר"א, ונרמזה סלמנדר"א זו במלת למינהו שהוסיף הכתוב בשבילו, והיא חיה מתילדת באש בתנור שנתחמם שבע שנים רצופים יום ולילה וכל כך גדלה שם שאם תפרד רגע מהאש מיד תמות כדגים שמתים בהפרדם מן המים לפי שהמים גדולן וחיותן כך סלמנדר"א זו עקר חיותה היא האש הגדולה. ועל זה דרשו רז"ל כשהיה מגיע רבי עקיבא אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה, שבים אלמלי יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלי נכנסו לים מיד מתות, בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר, שבאש אלמלי יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלי נכנסות באש מיד מתות, הוי אומר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.
(ב) ויראה לי מטעם שהזכיר מלת אלה בבריות הרוח הוא שאמר ואת אלה תשקצו מן העוף גם בפרשת בריות האש הזכיר ג"כ מלת אלה באמרו אלה הטמאים לכם, לפי שמלת אלה מלה רוחניית ידועה משם אלהים, שהיו"ד והמ"ם כנוי לרבים ועקר מלת אלה, ובא לרמוז כאן כי שתי היסודות שהם האש והרוח הם יסודות דקים, ומרוב דקותם ייחסם הכתוב בשם אלהים בהרבה מקומות באמרו (בראשית א׳:ב׳-ג׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, (איוב א׳:ט״ז) אש אלהים נפלה. ובשתי הפרשיות הראשונות כשהזכיר יסודות העפר והמים שהם יסודות כבדים גופניים לא תמצא בהן מלת אלה כלל. ועוד יש לומר שהזכיר בשתי יסודות הללו לשון אלה כדי לרמוז על עבודה זרה שכתוב בה (שמות ל״ב:ד׳) אלה אלהיך ישראל, וכבר ידעת כי יש מן האומות שהן עובדין הרוח והאש בהיותם יסודות קלים ומשרתים להם כדי שתחול עליהם רבוי הטובה וההצלחה ויתגבר מזלם לפי דעתם.
(ג) ובמדרש זאת החיה אשר תאכלו זהו שאמר הכתוב (חבקוק ג׳:ו׳) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, בשעה שבקש הקדוש ב"ה ליתן תורה לישראל עמד ומדד את הארץ ונתן התורה לישראל במדבר בפרהסיא, לכך כתיב עמד וימודד ארץ, דמם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (ישעיהו ס׳:י״ב) והגוים חרוב יחרבו, נפשם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (דברים כ׳:ט״ז) לא תחיה כל נשמה, ממונם של שבעה אומות התיר להם שנאמר (שם ז) ואכלת את כל העמים. רבי שמעון בן יוחאי אומר איללן שנאמר (במדבר י״ג:ט״ז) לתור את הארץ. ר' אחא אומר הקפיצן לגיהנם שנאמר (ויקרא י״א:כ״א) לנתר בהן על הארץ. רב הונא דצפורי אמר התירן כענין שכתוב (איוב י״ב:י״ח) מוסר מלכים פתח, רבי תנחום בר חנילאי אומר התיר להם את האסורין שקצים ורמשים. למה הדבר דומה, לבעל הבית שהיה לו גורן והיה עמו חמור וכלב טען עליהם התבואה, הכלב היה משליך המשוי כי לא נסה, מה עשה בעל הבית התיר מעליו את המשוי, כך הקב"ה כיון שראה את ז' האומות שאין בהן לחלוחית ואינן מקיימין את המצות, למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים, אחד יש בו סכנה אמר להן תנו לו כל מה שמבקש לאכול, נכנס לשני אמר להן תנו לו מאכל פלוני ואל תתנו לו מאכל פלוני, לימים זה שהתיר לו המאכלים כולם מת, וזה שהתיר לו מקצת ואסר לו מקצת נתרפא, אמרו לו מה זאת, אמר להן זה שראיתי בו סמנים חיים התרתי לו זה ומנעתי ממנו זה, וזה שראיתי בו סימני מיתה התרתי לו את הכל כך התיר הקב"ה לשבעה אומות שקצים ורמשים וכל העברות לפי שהם מוכנים לגיהנם, אבל ישראל שהם לחיים אמר להם את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, ולכך אמר זאת החיה שהוא לשון חיים, לפי שישראל דבקים בחיים שנאמר (דברים ד׳:ד׳) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
(א) את הגמל וגו', ואת השפן וגו', ואת הארנבת וגו', ואת החזיר וגו'. לא התירה תורה בהמה וחיה אלא בשני סימנים אלו, והם פרסותיו סדוקות ומעלה גרה. ומה שלא הזכיר הסוס והחמור, כי אין בהם אחד מסימנים הללו, ולכך הוצרך לפרוט ארבעה אלו שיש בכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואעפ"כ הם טמאים, כיון שאין בהם שני הסימנים של הכשר אלא אחד בלבד והתורה לא התירה אלא בשנים. וכשהזכיר הכתוב החזיר אף הכלב בכלל, שהרי הוא כמותו שאינו מעלה גרה אבל פרסותיו סדוקות, וכן הנביא המשילם זה לזה הוא שאמר (ישעיהו ס״ו:ג׳) זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר, והזכיר שלשה חיות בלשון זכר ובידוע שהנקבות בכלל האסור, לפי שהנקבה בכלל הזכר. וכן הארנבת אלו כתב הארנב היתה הנקבה בכללו ג"כ כמו השאר, אבל הוצרך הכתוב להזכיר הארנבת בלשון נקבה כדי לרמוז שמין הארנבת הם אנדרוגינוס ויש בהם כלים לזכר ולנקבה והם מולידים ויולדים.
(ב) ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכיות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהילים קל״ז:ח׳) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח׳:י״א) הנה ימים באים נאם ה' אלהים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים. ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהילים פ׳:י״ד) יכרסמנה חזיר מיער. אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים י״ד:ז׳) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם, וכנגד ארבע מלכיות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול. הזכיר תחלה (תהילים קל״ו:א׳) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלהי האלהים, על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדני האדונים, על מלכות מדי. והזכיר שלשה הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר בפסוק אחרון מן המזמור הודו לאל השמים, כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולן, והזכיר בהודאה זו השמים מפני שבגאולה זו ישמחו השמים ותגל הארץ.
(ג) ובמדרש תנחומא למה נמשלה מלכות זו לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו ע"י ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה ג"כ מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד׳:ט׳) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו.
(ד) ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיהו י״א:ט׳) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.
(1) זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, “these are the creatures which you may eat from among all the animals on earth:” If you will take a good look at this paragraph and at the paragraphs following them, you will realize that there is an overall pattern to the sequence in which they have been written. They correspond to the four basic elements of the universe which we explained in connection with Genesis 1,2. Here the Torah proceeds in an ascending manner. You are aware that in Genesis they appeared in a descending manner. The four basic materials of terrestrial earth are: fire, wind (atmosphere), water, earth. This is also the order in which Solomon arranged these four basic components of our terrestrial universe in Proverbs 30,4. He writes: “Who has ascended heaven and come down? Who has gathered up the wind in the hollows of his hand? Who has wrapped the waters in his garment? Who has established all the extremities of the earth?” In the paragraphs before us the order of these phenomena and allusions to them has been reversed, so that their identifying symbol instead of being ארמ'ע has been reversed to become עמר'א. Here the Torah commenced with the element earth, dust, when it wrote: “these are the creatures on earth that you may eat.” In the second paragraph the Torah speaks of the element water, telling us what creatures in the water we are allowed to eat. In the third paragraph the Torah speaks about the atmosphere, telling us which birds (categories) must not be eaten. The Torah tells us which birds or winged creatures we must abhor (11,13). In the fourth paragraph the Torah alludes to the element fire which is the fourth element, the least substantive of all. The paragraph (11,29) begins with the words: “these are the contaminated ones, (ritually impure) among the teeming animals that teem upon the earth.” Among the categories listed is the צב which consists of two groups including the salamander. it is alluded to in the word למינהו, “according to their kinds,” an expression not found with the other seven of these contaminated creatures. According to an ancient tradition this salamander has its origin in fire; it is the product of a furnace which has been heated for seven years consecutively both by day and by night. This enabled the salamander (dragon?) to mature during all this time. If it were to separate from the fire even for a moment it would die, just as fish die when they are removed from their element, i.e. water. [Our author bases himself on the Sifra of Talmudic times. Tosafot Chagigah 27, speak of such creatures which we think of as strictly belonging to mythology, Ed.] When Rabbi Akiva came to the verse והצב למינהו (verse 29), he exclaimed: “how great and marvelous are Your works o Lord, You have created them all with wisdom; You created huge monsters in the sea, huge animals on land, If the ones in the sea would be placed on land they would die at once, whereas if the huge land animals like elephants were to be placed in the sea they would drown at once. You created great creatures with fire and large creatures in the atmosphere. If the ones which thrive on fire would be placed in the atmosphere they would die immediately, whereas if the ones whose habitat is the atmosphere were to be put to the fire they would burn to death immediately. This then was what David had in mind in Psalms 104,24 when he wrote the words quoted above” (compare Sifra Shemini 8,7). (2) I believe that there is a common denominator between the creatures of the atmosphere and those of the element fire, seeing that in introducing them the Torah used the expression אלה, “these,” and ואלה, “and these,” respectively (compare 11,13 and 11,31). The very word אלה has a spiritual connotation as it is the singular of the word אלה-ים. The last two letters in the word אלהים are simply plural ending. What the Torah alludes to by using the word אלה in connection with the creatures whose habitat is the atmosphere or fire is that both these two elements are devoid of substance, not really tangible. This is the reason that they appear so often in connection with the word אלהים. The idea is that the less tangible something is the closer it is to celestial domains rather than terrestrial domains. The word אלה occurred when the people who asked the Israelites to worship the golden calf said: אלה אלוהיך ישראל,”these” are your gods o Israel, a call to idolatry. You are no doubt familiar with certain nations who worship fire and wind respectively. They do so because they realise the lack of physical substance of both of these elements. By serving them they hope to benefit by increased success and good fortune. (3) A Midrashic approach (based on Tanchuma Shemini 6 or Vayikra Rabbah 13,2). The words זאת החיה אשר תאכלו, “this is the category of creature that you may eat,” reflect Chabakuk 3,6: ”when He stands He makes the earth shake, when He glances, He makes nations tremble.” At the time when G’d was about to give the Torah to the Jewish people, He stood and contended with the earth and gave the Torah to Israel in public, in full view of everyone. At that time He lifted the restrictions against spilling the blood of the seven Canaanite nations inhabiting the land of Israel. We have several verses to that effect, one in Isaiah 60,12 “for the nation that does not serve you shall perish;” a reference to the lives of those seven nations. We have another verse in Deuteronomy 20,16: “you shall not let live anyone;” the repetition of such permission in Isaiah means that also the money, physical possessions of those nations, was permitted to be kept as loot. This is supported also by the words “you shall consume all the (7) (seven) nations” (Deut. 7,16).
Rabbi Shimon bar Yochai says that the meaning of the verse in Chabakuk 3,6 is that G’d spied out amongst all those nations, searching for a country which would be suitable as a homeland for the Jewish people, a mountain suitable to give them the Torah, etc., and that He found none other than the land of these seven nations. Rabbi Hunna from Tzippori understood the word וימודד in that verse to mean that G’d (allegorically speaking) loosened their girdles, i.e. much as in Job 12,8 which is the reverse of חגור מתניכם, “tighten your belt ready for war or marching.” Rabbi Tanchum, son Chanilai said that the meaning of those words is that He let loose against them all the forbidden creepers. According to Vayikra Rabbah 13,2 this is a simile comparing the situation to a farmer who came to a threshing ground with a donkey on one side and a dog on the other. He loaded the donkey with five measures of grain and the dog with two. The donkey trotted along contentedly whereas the dog was clearly resentful. So the farmer took one of the measures of grain from the dog and added it to the load the donkey was carrying. Whereas the donkey did not protest the dog was still resentful. The farmer told the dog that it was not much good to him seeing it was unwilling to accept any responsibility (the seven Noachide laws) at all. Similarly the Gentile nations and the Jewish people. Seeing that the former do not even observe the basic seven Noachide laws G’d does not have much use for them and has permitted the Israelites to dispossess them completely. [In the version in the Midrash the restrictive word “seven” is absent. It appears that our author was careful not to offend the Christians in his host country. Ed.]
Another parable illustrating the relationship between G’d and the Jewish people. A physician went to see two of his patients. To the family of the one who was in a life-and death-situation he did not prescribe a specific diet for the patient, permitting him to eat whatever he wanted. To the second patient he gave very precise instructions what not to eat as this was apt to save his life. After a while the patient to whom the doctor had not prescribed a specific diet died whereas the other patient recovered. The families of both patients became aware that the doctor had prescribed only for the one patient and they wanted to know why. The doctor explained that the patient who died had been doomed already. There was therefore no point in denying him what he could enjoy on a short-term basis. The same applies to the Israelites and the seven Gentile nations who are doomed. Seeing that the latter are headed for death anyway, there is not much point in prescribing a restrictive diet. The Israelites, however, may be saved from their sickness if they keep a strict diet. Hence the Torah issued the instructions in this chapter, while allowing the Gentiles to eat whatever they want. This is the mystical dimension of introducing this chapter with the words זאת החיה, this is the life-giving legislation regarding food which may be consumed, etc.” Seeing that the Israelites are attached to eternal life, it is important hat they not consume food which could endanger their hereafter. (1) את הגמל...ואת השפן...ואת הארנבת...ואת החזיר. “the camel...and the hare...and the swine..etc.” Unless the mammals in question possess two distinct features, i.e. split hooves and chewing the cud they are not permitted to be eaten by the Israelites The fact that the list of forbidden mammals does not include the horse and the donkey is simply due to the fact that they do not even have a single one of these two distinguishing marks. The Torah singles out only such animals by name which possess at least one of the two mentioned. When the Torah mentions the pig, the dog is automatically included, seeing that dog has a cleft paw (if not hoof). We also find that Isaiah 66,3 lumps the pig and the dog together as being of a similar category when he says of the people who offer both as sacrifices to the Lord that what they do is abominable.
The Torah lists three animals in the masculine for it is clear that the corresponding females are also forbidden, seeing that the female of the species is considered a sub-category of the male. The same rule applies to the ארנבת “the female hare;” the reason that in this instance the Torah chooses to list the species in its female form is to indicate that the species is bisexual, hermaphrodite by nature, having both male and female genitals. (2) Midrash Tanchuma Shemini 8 points out that four animals are mentioned here in four separate verses to allude to four different empires which will play host to the Jewish people in exile. Verse four speaks of גמל, the camel, a reference to the Babylonian exile; we have a hint of this in Psalms 137,8 בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, “fair Babylon you predator, a blessing on him who repays you in kind what you have inflicted on us.” [The letters of the word גמל, “camel, appear twice in that verse. Ed.]
In verse five, the Torah speaks of the שפן, hyrax.” (it has short ears and hoofed feet).This is a reference to the exile under the Greeks which forbade the study and practice of Torah as we know from Amos 8,11: “a time is coming, declares my Lord G’d, when I will send a famine upon the land; not a hunger for bread or thirst for water, but for hearing the words of the Lord.” It is also written in verse 12 of that chapter: “men shall wander from sea to sea and from north to east to seek the word of the Lord, but they shall not find it.” [The connection of the above verse to שפן is not clear, there is also a variant in the Tanchuma relating the above verse to the hare, ארנבת, Ed.]
Concerning the hare, ארנבת, mentioned in verse six, this is a reference to the exile under the Medes, (Ahasverus) which treated the Jewish people as a פאה, the corner of a field the farmer must leave unharvested allowing all comers to help themselves. This is what almost happened under Haman, the regent of that empire. The name of the wife of King Talmay was ארנבת, hare. [Ptolemaus of Egypt, one of the heirs of Alexander’s empire who staked a claim to the land of Israel as part of his share, and was defeated by Antiochus. He commissioned translation of the Bible from Hebrew to Greek. That day was considered a black day in Jewish history by the scholars of the Talmud, Ed.]
The pig,חזיר, mentioned in verse 7 is a reference to the Roman empire, the fourth exile, the one which we still endure. David says in Psalms 80,14: “wild boars gnaw at it and creatures of the forest feed on it.” The word חזיר in that verse is a reminder of the Romans and their Satanic origin, the forest being considered where Satan has its lair. The words וגרה לא יגר, “it does not chew the cud,” is taken as a hint that this is the last exile, i.e. it will not repeat itself. Whereas these animals appear in separate verses in our chapter, in Deut. 14 where the gist of this legislation is repeated, the first three animals mentioned here appear in a single verse except for the pig. The message is that although the first three exiles occurred at different times they have something in common, i.e. the period that they lasted was relatively short. The present exile is in a totally different category equivalent to all the previous exiles combined. David arranged four separate Thanksgivings in Psalms to acknowledge our salvation from each of these exiles in chapter 136 known as הלל הגדול, “the great Hallel.” He commences with the words “Praise the Lord for He is good, His steadfast loves is eternal.” This line referred to our being redeemed from the Babylonian exile. The second verse “Praise the G’d of G’ds, His steadfast love is eternal,” is an expression of gratitude for our having been redeemed from the exile of the Greeks; the third verse, i.e. “Praise the Lord of lords, His steadfast love is eternal,” refers to our redemption from the exile of the Medes. David uses the expression הודו, ”praise!” in three successive verses to allude to the three animals Moses mentioned in verses 4-5-6 in our chapter. In the last verse of this “Hallel hagadol” where he concludes with the words הודו ל-אל השמים, this is a reference to the redemption from the yoke of the Romans. Seeing that he had foreseen all these exiles and their redemptions by means of his Holy Spirit, he mentions the word השמים, seeing that of that final redemption it is stated in Psalms 96,11 ישמחו השמים ותגל הארץ, “both the heavens and the earth will rejoice then.” [That psalm which commences with the words שירו לה' שיר חדש, clearly speaks of the final redemption as it will be different from the weaker שירה חדשה which earmarked the thanksgiving for the Exodus from Egypt. Ed.] (3) There is a version in the Tanchuma according to which the reason that the exile of the Roman empire is compared to the pig is because in the future G’d will repay these people יחזיר, with the attribute of Justice. There is even a version according to which the very Romans who destroyed the Temple will be the ones who have to rebuild it, thus making history come full circle and as implied by the meaning of the word חזיר, i.e. something subject to reversal. [This is compatible with Maimonides’ view that the Messiah will build the third Temple, (using the labour of the people who are the political heirs of the Romans, so that they repay their debt to the Jewish people). I have paraphrased some of this paragraph. Ed.]
Rabbi Shimon bar Yochai says that the meaning of the verse in Chabakuk 3,6 is that G’d spied out amongst all those nations, searching for a country which would be suitable as a homeland for the Jewish people, a mountain suitable to give them the Torah, etc., and that He found none other than the land of these seven nations. Rabbi Hunna from Tzippori understood the word וימודד in that verse to mean that G’d (allegorically speaking) loosened their girdles, i.e. much as in Job 12,8 which is the reverse of חגור מתניכם, “tighten your belt ready for war or marching.” Rabbi Tanchum, son Chanilai said that the meaning of those words is that He let loose against them all the forbidden creepers. According to Vayikra Rabbah 13,2 this is a simile comparing the situation to a farmer who came to a threshing ground with a donkey on one side and a dog on the other. He loaded the donkey with five measures of grain and the dog with two. The donkey trotted along contentedly whereas the dog was clearly resentful. So the farmer took one of the measures of grain from the dog and added it to the load the donkey was carrying. Whereas the donkey did not protest the dog was still resentful. The farmer told the dog that it was not much good to him seeing it was unwilling to accept any responsibility (the seven Noachide laws) at all. Similarly the Gentile nations and the Jewish people. Seeing that the former do not even observe the basic seven Noachide laws G’d does not have much use for them and has permitted the Israelites to dispossess them completely. [In the version in the Midrash the restrictive word “seven” is absent. It appears that our author was careful not to offend the Christians in his host country. Ed.]
Another parable illustrating the relationship between G’d and the Jewish people. A physician went to see two of his patients. To the family of the one who was in a life-and death-situation he did not prescribe a specific diet for the patient, permitting him to eat whatever he wanted. To the second patient he gave very precise instructions what not to eat as this was apt to save his life. After a while the patient to whom the doctor had not prescribed a specific diet died whereas the other patient recovered. The families of both patients became aware that the doctor had prescribed only for the one patient and they wanted to know why. The doctor explained that the patient who died had been doomed already. There was therefore no point in denying him what he could enjoy on a short-term basis. The same applies to the Israelites and the seven Gentile nations who are doomed. Seeing that the latter are headed for death anyway, there is not much point in prescribing a restrictive diet. The Israelites, however, may be saved from their sickness if they keep a strict diet. Hence the Torah issued the instructions in this chapter, while allowing the Gentiles to eat whatever they want. This is the mystical dimension of introducing this chapter with the words זאת החיה, this is the life-giving legislation regarding food which may be consumed, etc.” Seeing that the Israelites are attached to eternal life, it is important hat they not consume food which could endanger their hereafter. (1) את הגמל...ואת השפן...ואת הארנבת...ואת החזיר. “the camel...and the hare...and the swine..etc.” Unless the mammals in question possess two distinct features, i.e. split hooves and chewing the cud they are not permitted to be eaten by the Israelites The fact that the list of forbidden mammals does not include the horse and the donkey is simply due to the fact that they do not even have a single one of these two distinguishing marks. The Torah singles out only such animals by name which possess at least one of the two mentioned. When the Torah mentions the pig, the dog is automatically included, seeing that dog has a cleft paw (if not hoof). We also find that Isaiah 66,3 lumps the pig and the dog together as being of a similar category when he says of the people who offer both as sacrifices to the Lord that what they do is abominable.
The Torah lists three animals in the masculine for it is clear that the corresponding females are also forbidden, seeing that the female of the species is considered a sub-category of the male. The same rule applies to the ארנבת “the female hare;” the reason that in this instance the Torah chooses to list the species in its female form is to indicate that the species is bisexual, hermaphrodite by nature, having both male and female genitals. (2) Midrash Tanchuma Shemini 8 points out that four animals are mentioned here in four separate verses to allude to four different empires which will play host to the Jewish people in exile. Verse four speaks of גמל, the camel, a reference to the Babylonian exile; we have a hint of this in Psalms 137,8 בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, “fair Babylon you predator, a blessing on him who repays you in kind what you have inflicted on us.” [The letters of the word גמל, “camel, appear twice in that verse. Ed.]
In verse five, the Torah speaks of the שפן, hyrax.” (it has short ears and hoofed feet).This is a reference to the exile under the Greeks which forbade the study and practice of Torah as we know from Amos 8,11: “a time is coming, declares my Lord G’d, when I will send a famine upon the land; not a hunger for bread or thirst for water, but for hearing the words of the Lord.” It is also written in verse 12 of that chapter: “men shall wander from sea to sea and from north to east to seek the word of the Lord, but they shall not find it.” [The connection of the above verse to שפן is not clear, there is also a variant in the Tanchuma relating the above verse to the hare, ארנבת, Ed.]
Concerning the hare, ארנבת, mentioned in verse six, this is a reference to the exile under the Medes, (Ahasverus) which treated the Jewish people as a פאה, the corner of a field the farmer must leave unharvested allowing all comers to help themselves. This is what almost happened under Haman, the regent of that empire. The name of the wife of King Talmay was ארנבת, hare. [Ptolemaus of Egypt, one of the heirs of Alexander’s empire who staked a claim to the land of Israel as part of his share, and was defeated by Antiochus. He commissioned translation of the Bible from Hebrew to Greek. That day was considered a black day in Jewish history by the scholars of the Talmud, Ed.]
The pig,חזיר, mentioned in verse 7 is a reference to the Roman empire, the fourth exile, the one which we still endure. David says in Psalms 80,14: “wild boars gnaw at it and creatures of the forest feed on it.” The word חזיר in that verse is a reminder of the Romans and their Satanic origin, the forest being considered where Satan has its lair. The words וגרה לא יגר, “it does not chew the cud,” is taken as a hint that this is the last exile, i.e. it will not repeat itself. Whereas these animals appear in separate verses in our chapter, in Deut. 14 where the gist of this legislation is repeated, the first three animals mentioned here appear in a single verse except for the pig. The message is that although the first three exiles occurred at different times they have something in common, i.e. the period that they lasted was relatively short. The present exile is in a totally different category equivalent to all the previous exiles combined. David arranged four separate Thanksgivings in Psalms to acknowledge our salvation from each of these exiles in chapter 136 known as הלל הגדול, “the great Hallel.” He commences with the words “Praise the Lord for He is good, His steadfast loves is eternal.” This line referred to our being redeemed from the Babylonian exile. The second verse “Praise the G’d of G’ds, His steadfast love is eternal,” is an expression of gratitude for our having been redeemed from the exile of the Greeks; the third verse, i.e. “Praise the Lord of lords, His steadfast love is eternal,” refers to our redemption from the exile of the Medes. David uses the expression הודו, ”praise!” in three successive verses to allude to the three animals Moses mentioned in verses 4-5-6 in our chapter. In the last verse of this “Hallel hagadol” where he concludes with the words הודו ל-אל השמים, this is a reference to the redemption from the yoke of the Romans. Seeing that he had foreseen all these exiles and their redemptions by means of his Holy Spirit, he mentions the word השמים, seeing that of that final redemption it is stated in Psalms 96,11 ישמחו השמים ותגל הארץ, “both the heavens and the earth will rejoice then.” [That psalm which commences with the words שירו לה' שיר חדש, clearly speaks of the final redemption as it will be different from the weaker שירה חדשה which earmarked the thanksgiving for the Exodus from Egypt. Ed.] (3) There is a version in the Tanchuma according to which the reason that the exile of the Roman empire is compared to the pig is because in the future G’d will repay these people יחזיר, with the attribute of Justice. There is even a version according to which the very Romans who destroyed the Temple will be the ones who have to rebuild it, thus making history come full circle and as implied by the meaning of the word חזיר, i.e. something subject to reversal. [This is compatible with Maimonides’ view that the Messiah will build the third Temple, (using the labour of the people who are the political heirs of the Romans, so that they repay their debt to the Jewish people). I have paraphrased some of this paragraph. Ed.]
Sforno focuses on the consequences of disobedience to these commands.
(א) זאת החיה אשר תאכלו הנה אחד שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם מאס האל יתברך אחר כך מהשדות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך, והשיג משה רבינו בתפלתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם וכאמרו אל תשקצו את נפשותיכם וכאמרו ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני. ואסר הנדה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו והזרתם את בני ישראל מטמאתם, ולא ימותו בטמאתם, בטמאם את משכני והזכיר לשון טומאה בנבלת בהמה וחיה טמאה ובח' שרצים ובנבלת בהמה טהורה שבכל אחד מאלו יש טומאת מגע ובקצתם טומאת משא. אמנם המטמאים את הנפש בלבד, והם דגים ועופות וחגבים ושאר שרצים שאין בהם טומאת מגע כלל יזכור בהם שקוץ, כאמרו שקץ הם לכם, לא יאכלו שקץ הם, שקץ הוא לא יאכל, לא תאכלום כי שקץ הם:
(1) זאת החיה אשר תאכלו, after the Israelites had divested themselves of their spiritual jewelry which they had acquired at Mount Sinai when receiving the Torah, something which if they had been able to retain it, would have given them direct access to the Shechinah without the need for an intermediary, as stated by G’d in the wordsבכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, “in any place where I hear My name mentioned I will come to you and bless you, (Exodus 20,24) a change had now occurred due to the people’s sin at the golden calf. G’d stated that the purpose of the Tabernacle was for Him to take up residence therein so that His essence should not feel disgust at the Jewish people. (Leviticus 26,11). Unfortunately, the golden calf episode had brought about a cardinal change in G’d’s relationship with the people so that He would not allow His Presence to dwell among them even briefly, refused to accompany them on their journey (Exodus 33,3) By means of his lengthy prayers Moses accomplished some improvement in this relationship of G’d to the Israelites by means of the Tabernacle and its furnishings, the priests performing service there, etc. Finally, the people attained the state of grace described as וירא כבוד ה' אל כל העם, “the glory of the Lord appeared to the whole people.” (Leviticus 9,23.) This manifestation of the “glory of the Lord” was the descent of fire from heaven to devour the offerings of the people in the Tabernacle. A way had now been found to refine the character of the people in attitudes and by application of their intelligence so that they would qualify for eternal life (life after death of the body). The method chosen for this was the refinement of the foods eaten by the people. G’d forbade consumption of the kinds of foodstuffs which exert –over a period of time- a negative influence on the people’s character and their intelligence. This is spelled out by the Torah in verse 43 of our chapter where the rationale of the legislation is אל תשקצו בנפשותיכם, another way of saying “do not contaminate your souls.” This is only the effect of observing the negative commandment not to eat forbidden things. There is a positive aspect to this legislation also called והתקדשתם והייתם קדושים “if you will sanctify yourselves you will remain holy.” (Leviticus 15,31). When G’d added כי קדוש אני, this was an incentive to attain the dimension of eternal life similar to G’d. In addition to legislation involving our physical foodstuffs, the Torah introduced legislation designed to refine our body’s other appetites, that of the libido. Legislation governing a husband’s marital relation with a woman who is a menstruant, or who suffers diseases of her sexual organs, or experiencing childbirth (נדה, זבה, יולדת) are intended to sanctify human sperm and to cleanse if from all spiritual contamination, טומאת הגוף. Compare Leviticus 15,31 והזהרתם את בני ישראל מטומאתם, “caution the Children of Israel to abstain from their pollutants.” If they would fail to do so they would forfeit this claim to eternal life. Here the Torah introduces this subject of ritual impurity in connection with animals. In this whole paragraph “defilement” is brought about either by direct touch, indirect touch such a carrying or moving the object by pushing it. Only such animals a are liable to confer contamination of our souls are capable of conferring immediate ritual impurity. Fish, birds, locusts and other creeping things are not capable of conferring such ritual contamination of a person by means of contact other than by means of ingesting them.. The Torah uses the expression שיקוץ to describe their negative fallout when dead instead of the expression טומאה. (compare verse 10,13, 41-42) to describe the negative result if we were to eat such creatures.
(מא) וְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃ (מב) כֹּל֩ הוֹלֵ֨ךְ עַל־גָּח֜וֹן וְכֹ֣ל ׀ הוֹלֵ֣ךְ עַל־אַרְבַּ֗ע עַ֚ד כׇּל־מַרְבֵּ֣ה רַגְלַ֔יִם לְכׇל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ לֹ֥א תֹאכְל֖וּם כִּי־שֶׁ֥קֶץ הֵֽם׃
(41) All the things that swarm upon the earth are an abomination; they shall not be eaten. (42) You shall not eat, among all things that swarm upon the earth, anything that crawls on its belly, or anything that walks on fours, or anything that has many legs; for they are an abomination.
The Prophet Yeshayahu speaks of this as well, singling out the most abominable, i.e. the swine, the lizard or reptile, and the rat or mouse.
(יז) הַמִּתְקַדְּשִׁ֨ים וְהַמִּֽטַּהֲרִ֜ים אֶל־הַגַּנּ֗וֹת אַחַ֤ר (אחד) [אַחַת֙] בַּתָּ֔וֶךְ אֹֽכְלֵי֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר וְהַשֶּׁ֖קֶץ וְהָעַכְבָּ֑ר יַחְדָּ֥ו יָסֻ֖פוּ נְאֻם־יְהֹוָֽה׃
(17) Those who sanctify and purify themselves to enter the groves, imitating one in the center,-f eating the flesh of the swine, the reptile, and the mouse, shall one and all come to an end—declares the LORD.
(א) המתקדשים. שיתקדשו ללכת לע"ז: (ב) המטהרים. חסר תי"ו התפעל והוא מבלע בטי"ת: (ג) אל הגנות. כמו האשרות: (ד) אחר אחת/ אשרה אחת, וכתיב אחד והנה הוא עץ, כי כל אשרה עץ: (ה) וטעם בתוך שהיו סובבים את האשרה מפה ומפה, והנה הוא בתוך, או בתוך הגן: (ו) ואוכלי בשר החזיר, הטעם שהן יקדשו, וגופם מלא טומאה:
(1) That sanctify themselves, for idolatry. (2) המתטהרים═המטהרים. That purify themselves. The ת of the Hithpael is compensated for by the Dagesh in ט. (3) In the gardens. In the grovea. (4) אחת One. The feminine form agrees with אשרה grove, while the masculine form אחד of the Ketib refers to עץ tree; for every grove consists of trees. (5) In the midst. They surround the tree from all sides; or it is in the midst of the garden. (6) Eating swine’s meat. They sanctify themselves, but their bodies are full of uncleanliness.
Water-dwelling Food Animals
Of seafoods, there are only two signs - the fin and the scale, and no other sign (e.g. hashgafah) is generally required.
(ט) אֶת־זֶה֙ תֹּֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם כֹּ֣ל אֲשֶׁר־לוֹ֩ סְנַפִּ֨יר וְקַשְׂקֶ֜שֶׂת בַּמַּ֗יִם בַּיַּמִּ֛ים וּבַנְּחָלִ֖ים אֹתָ֥ם תֹּאכֵֽלוּ׃ (י) וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר אֵֽין־ל֜וֹ סְנַפִּ֣יר וְקַשְׂקֶ֗שֶׂת בַּיַּמִּים֙ וּבַנְּחָלִ֔ים מִכֹּל֙ שֶׁ֣רֶץ הַמַּ֔יִם וּמִכֹּ֛ל נֶ֥פֶשׁ הַחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ הֵ֖ם לָכֶֽם׃ (יא) וְשֶׁ֖קֶץ יִהְי֣וּ לָכֶ֑ם מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וְאֶת־נִבְלָתָ֖ם תְּשַׁקֵּֽצוּ׃ (יב) כֹּ֣ל אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֛וֹ סְנַפִּ֥יר וְקַשְׂקֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם שֶׁ֥קֶץ ה֖וּא לָכֶֽם׃
(9) These you may eat of all that live in water: anything in water, whether in the seas or in the streams, that has fins and scales—these you may eat. (10) But anything in the seas or in the streams that has no fins and scales, among all the swarming things of the water and among all the other living creatures that are in the water—they are an abomination for you (11) and an abomination for you they shall remain: you shall not eat of their flesh and you shall abominate their carcasses. (12) Everything in water that has no fins and scales shall be an abomination for you.
(א) כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו. טעם הסנפיר והקשקשת, לפי שבעליהם שוכנים לעולם בעליוני המים ובצלוליהם ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתית המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואסיפת הקור לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי ליחה קרה קרובה להמית והיא ממיתה בקצת המימות באגמים המעופשים, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
(א) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו. אחר שאסרם באכילה בא לבאר ואת נבלתם תשקצו לומר שאסור לסחור בהן, זהו ואת נבלתם תשקצו, שכך דרשו רז"ל דגים טמאים לא יעשה בהן סחורה, שנאמר ואת נבלתם תשקצו. (ב) והנה הם שמונה דברים שאסור לסחור בהן, ארבעה למעלתן וחשיבותן, וארבעה לפחיתותן. ארבעה למעלתן הוא שאמרו רז"ל אין משתכרין בשל הקדש, לפי שההקדש הוא להקב"ה והקב"ה אין לו צורך בריוח והרחבת ממון, כי הכל שלו, שנאמר (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, וגזבר ההקדש אינו רשאי לסחור בו ולא להרויח בו אלא שיהיה מוצנע ברשותו לבדק הבית, וזה בהקדש סתם. אבל הקדש תנאי כגון המקדיש ממון על תנאי שילוו אותו וירויחו בו הרי זו מותר. ולכך נהגו בכל הקהלות שהממונים על ממון ההקדש מלוים אותו ומרויחים בו, שעל תנאי זה הקדישו הבעלים, אבל בהקדש סתם אסור ליגע בו ואין להרויח בו כלל, ועליו אמרו אין משתכרין בשל הקדש, ולא בשל צדקה, לפי שהממונה על הצדקה אסור שיסחור במעות של צדקה ולהוציאן מרשותו כלל כי לפעמים יבא שבוי ויצטרך לפדותו ולא יהיו בידו מעות מזומנים, או יצטרך לזון את העניים ואין בידו וימותו ברעב, או יצטרך לכסות את הערומים, ואין זה ריוח אלא הפסד גדול. וגם אין לסחור בבכור ומעשר שנפל בהם מום ואי אפשר לשוחטן במקדש אלא שיאכלם, כענין שכתוב (דברים טו) בשעריך תאכלנו, אבל לא שיסחור בהן, וגם פירות שביעית אסור לסחור בהן שכך דרשו רז"ל לאכלה ולא לסחורה.
והארבעה לפחיתותן, ואלו הן, בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים אם ישנן ברשותו מותר למכרן, שכן אמר הכתוב (שם יד) או מכור לנכרי, לומר שהתיר לך הכתוב למכור בהמה שהיתה כשרה וכונתך לאכול אותה לולא סבת המקרה שקרה בה, אבל אין הכתוב מתיר בה שתוכל לסחור בהן כשאר הבהמות הכשרות והטהורות. ושקצים דגים טמאים, הוא שכתוב כאן ואת נבלתם תשקצו, ולכך הוסיף זה להיות האסור בו שוה בין מת בין חי.
והארבעה לפחיתותן, ואלו הן, בשר נבלות וטרפות שקצים ורמשים אם ישנן ברשותו מותר למכרן, שכן אמר הכתוב (שם יד) או מכור לנכרי, לומר שהתיר לך הכתוב למכור בהמה שהיתה כשרה וכונתך לאכול אותה לולא סבת המקרה שקרה בה, אבל אין הכתוב מתיר בה שתוכל לסחור בהן כשאר הבהמות הכשרות והטהורות. ושקצים דגים טמאים, הוא שכתוב כאן ואת נבלתם תשקצו, ולכך הוסיף זה להיות האסור בו שוה בין מת בין חי.
(1) כל אשר לו סנפיר וקשקשת אותם תאכלו, “all that has fins and scales, it you may eat.” The reason why these distinguishing features make fish “pure” is that fish which possess these features always make their habitat in the upper parts of the sea or rivers. The waters there are clear and absorb a certain amount of daylight and sunshine. This influences their growth and development. The scales are for fish what hair and wool are for mammals, helping them retain warmth. Fish which lack these features make their habitat in lower layers of the water being exposed to the darkness prevailing there and the murkiness of the waters. They have no protection against these negative influences prevailing in their habitat. (based on the writings of Nachmanides). [The reader is aware of the speculative nature of these comments, especially at a time when the authors did not know of such phenomena as the gulf-stream and other “streams” some warm some cold, which are present in different parts of the oceans. Ed.] (1) מבשרם לא תאכלו ואת נבלתם תשקצו, “you are not to eat of their meat, and you must abhor their carcass.” After the Torah forbade consumption of fish or creatures dwelling in the waters which do not have fins and scales, the Torah also forbids trading in them. This is the meaning of the words ואת נבלתם תשקצו, a Biblical prohibition according to Rabbeinu Saadyah Gaon, not merely a rabbinic decree based on an allusion in the verse. (2) There are altogether eight objects which one may not trade in; four are forbidden to trade in because they are of such elevated status; the other four are forbidden because they are considered of such inferior status. The four whose elevated status makes them unfit as a subject for trade or barter are: 1) anything which has been sanctified for the Lord; seeing the object is G’d’s it is unseemly to barter it; also, G’d does not need to make a profit (compare Ketuvot 106). Seeing that everything in this universe is G’d’s anyway (compare Chagai 2,8 “Mine is the silver, and Mine is the gold, says the Lord G’d of Hosts”), the treasurer of the Temple is not allowed to even engage in negotiations to increase the Temple treasury by selling sacred object at a profit. It would be demeaning for G’d. It is his task to keep all these objects safe, no more, no less. What we have said so far concerns items which have been declared as sacred, i.e. property of the Temple treasury without the donor having given specific instructions concerning them However, if someone donates money to the Temple treasury with a condition attached, such as that the Temple Treasurer use this money to lend it at interest (to Gentiles) this is perfectly in order. This is why many Jewish communities are in the money-lending business. 2) anything which has been designated for tzedakah, charitable purposes (Ketuvot 96). One of the reasons that the treasurer of such a charitable fund is not allowed to convert the funds into something other than cash is that if suddenly he were called upon to pay out money to free certain captives, or to provide food for certain desperately needy families, he would be unable to do so unless all the money on deposit with him for charitable purposes were at hand for immediate use. In such an event, the “profit” which would accrue to such a fund when the loan is repaid with interest would actually turn out to have been a loss as the inability to meet demands made upon the fund immediately might result in the death of a person entitled to support from it. 3) It is also forbidden to trade in the proceeds of the firstborn which is blemished and therefore unfit to be offered on the Altar, or to trade in tithes (tenth animal). Both of these categories of animal, seeing they cannot be offered on the Altar, may be eaten by their respective owners, but the owner must not use them as an object of barter. This is the meaning of Deut. 15,22: “you may eat them within your gates,” i.e. you may consume them but not trade with them. 4) the produce of the Shemittah year is also forbidden to trade in though the person who gathered it may freely eat from it. This is what our sages derived from the words לאכלה, “for eating,” but not for “trading in them,” (Leviticus 25,6 and the Talmud Bechorot 12).
The four items which are of too inferior a status for the Torah to allow us to trade in them are: the meat of animals which died of natural causes, the meat of animals which died through disease or injury; the animals described in the Torah as שקצים ורמשים “loathsome, and creepers.” If one happens to own such animals already, not having acquired them, it is permitted to sell them just as he may trade in or sell pure animals which are in his possession. [The above definition of “in his possession” includes animals which were trapped but are of the forbidden category, whereas the hunter had meant to trap only permitted animals, an impure animal became trapped.] In the case of forbidden fish and other creatures of the sea such as lobsters, crabs, oysters, etc., they are forbidden to be traded in both when dead and when alive. This is why the Torah added: “and their carcass you should treat as something loathsome.”
The four items which are of too inferior a status for the Torah to allow us to trade in them are: the meat of animals which died of natural causes, the meat of animals which died through disease or injury; the animals described in the Torah as שקצים ורמשים “loathsome, and creepers.” If one happens to own such animals already, not having acquired them, it is permitted to sell them just as he may trade in or sell pure animals which are in his possession. [The above definition of “in his possession” includes animals which were trapped but are of the forbidden category, whereas the hunter had meant to trap only permitted animals, an impure animal became trapped.] In the case of forbidden fish and other creatures of the sea such as lobsters, crabs, oysters, etc., they are forbidden to be traded in both when dead and when alive. This is why the Torah added: “and their carcass you should treat as something loathsome.”
(א) סנפיר. אֵלּוּ שֶׁשָּׁט בָּהֶם (חולין נ"ט): (ב) קשקשת. אֵלּוּ קְלִפִּין הַקְּבוּעִים בּוֹ (כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י"ז), וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ): (א) שרץ. בְּכָל מָקוֹם מַשְׁמָעוֹ דָּבָר נָמוּךְ שֶׁרוֹחֵשׁ וְנָד עַל הָאָרֶץ: (א) ושקץ יהיו. לֶאֱסֹר אֶת עֵרוּבֵיהֶן אִם יֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם (ספרא): (ב) מבשרם. אֵינוֹ מוּזְהָר עַל הַסְּנַפִּירִים וְעַל הָעֲצָמוֹת (שם): (ג) ואת נבלתם תשקצו. לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִּנְּנָן; יַבְחוּשִׁין מושיירונ"ש בלע"ז (חולין ס"ז): (א) כל אשר אין לו וגו'. מַה תַּ"ל? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי שֶׁיְּהֵא מֻתָּר אֶלָּא הַמַּעֲלֶה סִימָנִין שֶׁלּוֹ לַיַּבָּשָׁה, הִשִּׁירָן בַּמַּיִם מִנַּיִן? תַּ"ל כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, הָא אִם הָיוּ לוֹ בַּמַּיִם אַף עַל פִּי שֶׁהִשִּׁירָן בַּעֲלִיָּתוֹ מֻתָּר (ספרא):
(1) סנפיר — These are what it (the fish) swims with — FINS. (2) קשקשת — These are the scales attached to it (see Chullin 59a) as it is said (I Samuel 17:5) "in a scaly coat of mail (שריון קשקשים) was he clothed". (1) שרץ THE PROLIFIC CREATURES — Everywhere this word denotes a low (small) being that creeps and moves along upon the ground (cf. Rashi on Genesis 1:20). (1) ושקץ יהיו AND THEY SHALL BE AN ABOMINABLE THING — This statement is here repeated to prohibit all things with which it (the שרץ) is mixed if they contain so much of the שרץ as to impart its taste to them (Sifra, Shemini, Section 3 9). (2) מבשרם OF THEIR FLESH — One is,however, not prohibited in respect to the fins and the bones (Sifra, Shemini, Section 3 10). (3) ואת נבלתם תשקצו BUT YE SHALL HAVE THEIR CARRION IN ABOMINATION — This serves to include in the category of abominable things יבחושין found in liquids which one has filtered. יבחושין are moucherons in O. F., (English = gnats). (1) 'כל אשר אין לו וגו WHATEVER HATH NO [FINS] etc. — For what purpose is this repeated? Because I might think that in verse 9 I have only the law that permits the eating of a fish which brings up its signs of cleanness (i. e. fins and scales) to dry land. Whence, however, could I learn that if it sheds them whilst it is in the waters such is also permitted as food? Therefore it states here: whatever hath no fins and scales in the water [that shall be an abomination to you]”. Thus, if it did have them whilst it was in the water, even though it shed them when it came up on dry land, it is permissible as food! (Sifra, Shemini, Section 3 11).
Air-dwelling Food Animals
(יג) וְאֶת־אֵ֙לֶּה֙ תְּשַׁקְּצ֣וּ מִן־הָע֔וֹף לֹ֥א יֵאָכְל֖וּ שֶׁ֣קֶץ הֵ֑ם אֶת־הַנֶּ֙שֶׁר֙ וְאֶת־הַפֶּ֔רֶס וְאֵ֖ת הָעׇזְנִיָּֽה׃ (יד) וְאֶ֨ת־הַדָּאָ֔ה וְאֶת־הָאַיָּ֖ה לְמִינָֽהּ׃ (טו) אֵ֥ת כׇּל־עֹרֵ֖ב לְמִינֽוֹ׃ (טז) וְאֵת֙ בַּ֣ת הַֽיַּעֲנָ֔ה וְאֶת־הַתַּחְמָ֖ס וְאֶת־הַשָּׁ֑חַף וְאֶת־הַנֵּ֖ץ לְמִינֵֽהוּ׃ (יז) וְאֶת־הַכּ֥וֹס וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ךְ וְאֶת־הַיַּנְשֽׁוּף׃ (יח) וְאֶת־הַתִּנְשֶׁ֥מֶת וְאֶת־הַקָּאָ֖ת וְאֶת־הָרָחָֽם׃ (יט) וְאֵת֙ הַחֲסִידָ֔ה הָאֲנָפָ֖ה לְמִינָ֑הּ וְאֶת־הַדּוּכִיפַ֖ת וְאֶת־הָעֲטַלֵּֽף׃
(13) The following you shall abominate among the birds—they shall not be eaten, they are an abomination: the eagle, the vulture, and the black vulture; (14) the kite, falcons of every variety; (15) all varieties of raven; (16) the ostrich, the nighthawk, the sea gull; hawks of every variety; (17) the little owl, the cormorant, and the great owl; (18) the white owl, the pelican, and the bustard; (19) the stork; herons of every variety; the hoopoe, and the bat.
(א) ואת אלה תשקצו מן העוף. כלומר מן העוף הטהור, ולמדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה, כאדם האומר לחברו ברור לך זה מתוך זה, שהדעת נותנת שאותו מין שהוא בורר מתוכו מרובה הוא מן הנברר, ועל זה אמר הכתוב (ויקרא כ׳:כ״ה) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור, הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים, ולכך פרט לך הכתוב בטמאים ללמדך דרך קצרה. (ב) וכתב הרמב"ן ז"ל כי הסימן בעופות הטמאים היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, וכמו שהזכירו רבותינו ז"ל כי התורה הרחיקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס, ומוליד המרה השחורה השרופה ונותן אכזריות בלב. וענין הדריסה הוא הצד ציד שירדוף ויתפשם חיים וידרסם בידו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס הנקרא אסטו"ר והנץ הנקרא אשפרוי"ר. וטעם איסור העופות מפני אכזריות תולדותם. והבהמות ג"כ יתכן שיהיו מפני כן שאין במעלי הגרה ומפריסי הפרסה והשסועה דורס, והשאר כלן יטרפו. (ג) והנה נמצא בתולדותן שנוי ממה שהזכירו חכמים שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כלן איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים, ויתכן מזה שיזיקו באברי הזרע ויהיה הזרע המתאסף מהליחה שבהם קרה ולחה לא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. (ד) וראיתי בקצת ספרי הרפואות שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו נער מצורע, וזה לאות שיש בכלן סגולות רעות מאד, עד כאן.
ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם. (ה) ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. (א) הדוכיפת זה תרנגול הבר שהודו כפול וכרבלתו כפולה, והוא הביא שמיר למקדש. וכן אמרו בגיטין פרק מי שאחזו במעשה של אשמדאי, אמר ליה לדידי לא אמסר לי שמירא, לשרא דימא אמסר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולתא ברא דמהימן ליה אשבועתא, ומאי עביד ביה, ממטי ליה לטורא דלית ביה ישוב ומנח ליה אשינא דטורא ופקעי טורא, ומנקיט ומייתי בזרוני דאילני ושדי התם וקדחי, והיינו דמתרגמינן נגר טורא.
ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המדות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המדות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות, ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צוה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות. ומטעם זה ימשלו הנביאים את הרשעים ובעלי הטבע האכזרי לעופות טמאים דורסים, הוא שכתוב (ירמיה מט) הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה, וכתיב (דברים כח) ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר, וכן ימשילום עוד לבהמות וחיות דורסות, הוא שכתוב (ירמיה ה) על כן הכם אריה ביער זאב ערבות ישדדם נמר שוקד על עריהם, והזכיר דוד המלך ע"ה (תהלים נח) מלתעות כפירים נתוץ ה', (שם נז) נפשי בתוך לבאים אשכבה. וימשילו הצדיקים בעלי המדות הטובות אוהבי השלום והתמימות לבהמות תמות ולעופות תמימים, הוא שכתוב (ישעיה ה) ורעו כבשים כדברם, וכתיב (מלאכי ג) ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, וכתיב (הושע יא) יחרדו כצפור ממצרים וכיונה מארץ אשור, וכתיב (ישעיה ס) וכיונים אל ארובותיהם. (ה) ועוד יש לומר טעם אחר באיסור העופות לפי שאין מנחשין אלא בעופות הטמאים, והתורה אמרה (ויקרא יט) לא תנחשו, ולכך אסרה כל העופות הטמאים מצד הנחוש ומצד שהם דורסים, כי כל עוף שיש לו מעלה בדריסה יש לו מעלה בנחוש, והוא ראוי לסמוך עליו יותר, וחכמי הנחוש אומרים כן, ונחש העוף הטמא הוא שישתנה מעשהו וישתנה מושבו ממקום למקום, ולפעמים ימרוט כנפיו, והכל יודעין ומכירין שהוא מגלה דבר אלא שאין הכל מבינים אותו אלא החכם המנחש. ונחש העוף הטהור אינו נקרא נחש כי מה שהוא מגלה לבני אדם אינו אלא בקול הקריאה וצפצוף וזה אפילו בטמאים אינו נקרא נחש אלא חכמה, כמו שאמרו רז"ל שיחת דקלים ושיחת עופות ושיחת אילנות. ועל זה אמר שלמה בחכמתו (קהלת י) עוף השמים יוליך את הקול, שאין זה נחש מעשה כי אם נחש דבור, ואינו נקרא נחש אלא חכמה היא ממיני החכמות, ודומה למה שאמר הכתוב (ישעיה ל) ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו. (א) הדוכיפת זה תרנגול הבר שהודו כפול וכרבלתו כפולה, והוא הביא שמיר למקדש. וכן אמרו בגיטין פרק מי שאחזו במעשה של אשמדאי, אמר ליה לדידי לא אמסר לי שמירא, לשרא דימא אמסר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולתא ברא דמהימן ליה אשבועתא, ומאי עביד ביה, ממטי ליה לטורא דלית ביה ישוב ומנח ליה אשינא דטורא ופקעי טורא, ומנקיט ומייתי בזרוני דאילני ושדי התם וקדחי, והיינו דמתרגמינן נגר טורא.
(1) ואת אלה תשקצו מן העוף, “and the following you are to treat as loathsome categories of birds, etc.” the word מן means “from among,” i.e. “from among the birds the majority of which are pure and wholesome.” Chulin 63 confirms that there are more birds which are pure, i.e. which theoretically may be eaten (if one can capture them intact). This is why the Torah lists only the impure ones by name, seeing that they are in the minority and make a shorter list. In fact, our sages used this list as an example for saying that when teaching one should be careful to teach matters to one’s student in a compact form. When a person asks someone to choose one object amongst many he does not ask him to eliminate the many but to single out the one he wants as this takes less time and effort. The Torah follows this principle when writing (Leviticus 20,25) “You shall distinguish between the clean (pure) animal and the unclean (impure), and between the unclean bird and the clean;” when mentioning the four-legged animals the Torah first mentioned the pure categories as they are fewer than he impure beasts; in the case of the birds the Torah referred first to the unclean birds as they are fewer than the clean birds. (2) Nachmanides writes that the distinguishing mark between birds which qualify for consumption by Jews and those we may not eat is דריסה, the manner in which the bird walks, i.e. how its toes are arranged. Any bird which attacks with its claws is automatically known as an “unclean” bird. Our sages (Chulin 62) mention that the reason the Torah forbade consumption of such birds is that it is more hot-blooded, the blood turning black, the character of the bird revealing a cruel streak. Eating such a bird would leave a residue of the character of the animal in the person who consumed it. The objectionable part of such a bird of prey is that it hunts live prey, does not kill it first before feasting on it. Apparently hawks operate in this manner.
As to four-legged beasts, perhaps the fact that among those that chew the cud and have split hooves we do not find a single beast which is a beast of prey, may account for the fact that the Torah permitted these categories as food fit for Jews. All other types of four-legged mammals are forbidden by the Torah. (3) We find another peculiarity distinguishing between the forbidden and the permitted species of animals. The milk of all the forbidden animals does not lend itself to making cheese, i.e. it does not keep, does not congeal, whereas the milk of the animals we are permitted to eat can be converted into cheese. (4) The author speculates further on the deficiencies resulting from such strange behaviour of the milk of the forbidden animals, adding that he read in a medical textbook that if one suckled from the pig’s milk a child might contract leprosy as a result. This would be just an example that everyone of these forbidden animals contains within it negative influences for those who eat or drink of it. Thus far Nachmanides.
An additional reason why the impure birds are forbidden may be simply that G’d loves humility and similar good traits and hates arrogance and similar repugnant traits. The animals which have been approved by G’d as fit to serve as sacrifices for Him, are also suitable to be eaten by us. Seeing that G’d rejected all birds described as impure as possible sacrifices, He also excluded them as potential food for the Israelites. All this is to teach us and impress upon us how much G’d hates the negative virtues displayed by birds of prey. This is why very often the prophets compared evil and cruel people to certain categories of birds of prey such as Jeremiah 49,22 who wrote: “see like the eagle he flies up, he soars and spreads his wings against Bozra.” Or, Deut. 28,49 where Moses says: “the Lord will bring a nation against you from afar, which will swoop down like the eagle;” evil people have been compared to the predatory animals such as the lion in Jeremiah 5,6: “Therefore, the lion of the forest strikes them down, the wolf of the desert devours them; a leopard lies in wait by their towns” (the prophet speaks of the hypocrisy practiced by the inhabitants of the city of Jerusalem). David mentions wild beasts in such a context in Psalms 58,7 when he writes: “O G’d smash their teeth in their mouth; shatter the fangs of lions, O Lord.” Or, Psalms 57,5: “as for me, I lie down among man-eating lions whose teeth are spears and arrows, whose tongue is a sharp sword.”
By contrast, the righteous are usually compared to the kind of animals that are harmless, models of creatures with whom one can live in peace. Examples are Isaiah 5,17: “the lambs shall graze as in their meadows,” or Maleachi 3,20: “you shall go forth and stamp like stall-fed calves;” or Hoseah 11,11: “they shall flutter from Egypt like sparrows, from the land of Assyria like doves.” (5) Another reason why all these birds are considered impure may be the curious fact that the מנחשים, soothsayers and fortune-tellers, always use the bones of the birds which the Torah classifies as impure to practice their art. The Torah hates sooth-saying, has categorically forbidden it and decreed the death penalty for Jews practicing this art. We may therefore surmise that in addition to forbidding such birds because they are cruel birds of prey they are also symbolic of a form of rebellion against G’d when they are being used to reveal the future which G’d in His wisdom has seen fit to conceal from us. [The author quotes from theories of soothsayers regarding the efficacy of using different birds of prey in their craft. I do not consider this worth repeating. Ed.] (1) הדוכיפת, “the duchifass.” This is a wild rooster whose comb is doubled over and according to Rashi the bird known as hoopoe. It brought the shamir worm to the Temple (not deliberately) to enable Solomon to split stones without having to use metal tools (Chulin 63.). There is a comment in Gittin 68 that relates that the prince of the demons Ashmadai told Solomon that he had no idea where to get the shamir and that perhaps the duchifass could get it for him. The Talmud relates how the duchifass was tricked into releasing that worm, explaining the strange-sounding translation by Onkelos who renders the word as נגר טורא. “carpenter of the mountains.”
As to four-legged beasts, perhaps the fact that among those that chew the cud and have split hooves we do not find a single beast which is a beast of prey, may account for the fact that the Torah permitted these categories as food fit for Jews. All other types of four-legged mammals are forbidden by the Torah. (3) We find another peculiarity distinguishing between the forbidden and the permitted species of animals. The milk of all the forbidden animals does not lend itself to making cheese, i.e. it does not keep, does not congeal, whereas the milk of the animals we are permitted to eat can be converted into cheese. (4) The author speculates further on the deficiencies resulting from such strange behaviour of the milk of the forbidden animals, adding that he read in a medical textbook that if one suckled from the pig’s milk a child might contract leprosy as a result. This would be just an example that everyone of these forbidden animals contains within it negative influences for those who eat or drink of it. Thus far Nachmanides.
An additional reason why the impure birds are forbidden may be simply that G’d loves humility and similar good traits and hates arrogance and similar repugnant traits. The animals which have been approved by G’d as fit to serve as sacrifices for Him, are also suitable to be eaten by us. Seeing that G’d rejected all birds described as impure as possible sacrifices, He also excluded them as potential food for the Israelites. All this is to teach us and impress upon us how much G’d hates the negative virtues displayed by birds of prey. This is why very often the prophets compared evil and cruel people to certain categories of birds of prey such as Jeremiah 49,22 who wrote: “see like the eagle he flies up, he soars and spreads his wings against Bozra.” Or, Deut. 28,49 where Moses says: “the Lord will bring a nation against you from afar, which will swoop down like the eagle;” evil people have been compared to the predatory animals such as the lion in Jeremiah 5,6: “Therefore, the lion of the forest strikes them down, the wolf of the desert devours them; a leopard lies in wait by their towns” (the prophet speaks of the hypocrisy practiced by the inhabitants of the city of Jerusalem). David mentions wild beasts in such a context in Psalms 58,7 when he writes: “O G’d smash their teeth in their mouth; shatter the fangs of lions, O Lord.” Or, Psalms 57,5: “as for me, I lie down among man-eating lions whose teeth are spears and arrows, whose tongue is a sharp sword.”
By contrast, the righteous are usually compared to the kind of animals that are harmless, models of creatures with whom one can live in peace. Examples are Isaiah 5,17: “the lambs shall graze as in their meadows,” or Maleachi 3,20: “you shall go forth and stamp like stall-fed calves;” or Hoseah 11,11: “they shall flutter from Egypt like sparrows, from the land of Assyria like doves.” (5) Another reason why all these birds are considered impure may be the curious fact that the מנחשים, soothsayers and fortune-tellers, always use the bones of the birds which the Torah classifies as impure to practice their art. The Torah hates sooth-saying, has categorically forbidden it and decreed the death penalty for Jews practicing this art. We may therefore surmise that in addition to forbidding such birds because they are cruel birds of prey they are also symbolic of a form of rebellion against G’d when they are being used to reveal the future which G’d in His wisdom has seen fit to conceal from us. [The author quotes from theories of soothsayers regarding the efficacy of using different birds of prey in their craft. I do not consider this worth repeating. Ed.] (1) הדוכיפת, “the duchifass.” This is a wild rooster whose comb is doubled over and according to Rashi the bird known as hoopoe. It brought the shamir worm to the Temple (not deliberately) to enable Solomon to split stones without having to use metal tools (Chulin 63.). There is a comment in Gittin 68 that relates that the prince of the demons Ashmadai told Solomon that he had no idea where to get the shamir and that perhaps the duchifass could get it for him. The Talmud relates how the duchifass was tricked into releasing that worm, explaining the strange-sounding translation by Onkelos who renders the word as נגר טורא. “carpenter of the mountains.”
(א) לא יאכלו. לְחַיֵּב אֶת הַמַּאֲכִילָן לִקְטַנִּים, שֶׁכָּךְ מַשְׁמָעוֹ לֹא יְהוּ נֶאֱכָלִין עַל יָדְךָ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאָסְרָן בַּהֲנָאָה? תַּ"ל לֹא תֹאכְלוּם — בַּאֲכִילָה אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה מֻתָּרִין; כָּל עוֹף שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ לְמִינָהּ, לְמִינוֹ, לְמִינֵהוּ, יֵשׁ בְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה לֹא בְמַרְאֵיהֶם וְלֹא בִשְׁמוֹתָם וְכֻלָּן מִין אֶחָד: (א) הנץ. אשפר"ויר: (א) שלך. פֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זֶה הַשּׁוֹלֶה דָגִים מִן הַיָּם, וְזֶה שֶׁתִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס וְשָׁלֵי נוּנָא (חולין ס"ג): (ב) כוס וינשוף. הֵם צואי"טש הַצּוֹעֲקִים בַּלַּיְלָה, וְיֵשׁ לָהֶם לְסָתוֹת כְּאָדָם, וְעוֹד אַחֵר דּוֹמֶה לוֹ שֶׁקּוֹרִין יי"בו: (א) תנשמת. הִיא קלב"א ש"וריץ, וְדוֹמָה לְעַכְבָּר הַפּוֹרַחַת בַּלַּיְלָה, וְתִנְשֶׁמֶת הָאֲמוּרָה בַּשְּׁרָצִים הִיא דוֹמָה לָהּ וְאֵין לָהּ עֵינַיִם, וְקוֹרִין לָהּ טלפ"א: (א) החסידה. זוֹ דַיָּה לְבָנָה, ציגוני"א, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ חֲסִידָה? שֶׁעוֹשָֹׁה חֲסִידוּת עִם חַבְרוֹתֶיהָ בִּמְזוֹנוֹת (שם): (ב) האנפה. הִיא דַיָּה רַגְזָנִית, וְנִרְאֶה לִי שֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ הי"רון: (ג) הדוכיפת. תַּרְנְגוֹל הַבָּר, וְכַרְבָּלְתּוֹ כְפוּלָה, וּבְלַעַז הרופ"א, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ דּוּכִיפַת? שֶׁ"הוֹדוֹ כָפוּת" וְזוֹ הִיא כַּרְבָּלְתוֹ, וְנַגַּר טוּרָא נִקְרָא עַל שֵׁם מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת גִּטִּין בְּפֶרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ (גיטין דף ס"ח):
(1) לא יאכלו THEY (the fowls to be mentioned) SHALL NOT BE EATEN — The prohibition is put in this form and not in the words “Ye shall not eat them” (v. 42) to declare liable to punishment those who give them as food to minors, the latter themselves not being liable, for the following is what it implies: They shall not be eaten through any act of yours. But perhaps this is not the meaning, but the words are intended to prohibit any beneficial use to be made of them? It says, however, in reference to a similar case (v. 42) “Ye shall not eat them” — for eating they are forbidden, for any other use they are permitted! And the same is the case here (cf. Sifra, Shemini, Chapter 5 1; Zevachim 114a). — In reference to every fowl of which it is stated למינהו ,למינו ,למינה, “after its kind”, there are in that species some that are not alike one to the other either in their color or in the names they bear, and yet they are all one species. (1) הנץ — Espervier in O. F., (English = sparrow-hawk) (1) שלך — Our Rabbis explained that this is a bird that draws up (שלה = שלך) fish out of the sea (Chullin 63a) and that is why Onkelos translates it by ושלי נונא “and that which draws up fishes” (a common heron; according to others a kind of pelican). (2) כוס וינשוף — These are chouettes in O. F. that shriek at night (kinds of owl), and have their cheek-bones formed like those of a human being; and there is another bird similar to it which is called hibou in O. F. (1) תנשמת — This is the chauvesouris in O. F.: it is similar to a mouse which flies about at night (a “bat”). The תנשמת mentioned among the creeping things (v. 30) is somewhat like it but it has no eyes, and it is called “talpa”, (English = mole) (cf. Chullin 63a). (1) החסידה — This is the white stork, cigogne in old French And why is it called חסידה? Because it deals kindly (חסד) with its fellows in respect to food (Chullin 63a). (2) האנפה — This is the hot-tempered דיה, and it seems to me that it is what is called heron. (3) הדוכיפת — the wild cock which has a double comb (כרבלת). In O. F., herupé; (English = hoopoe). And why is its name called דוכיפת? Because its ornament (הודו) is tied tegether (כפות): this refers to its comb (which being doubled, appears to be tied up). It is also called נגר טורא, mountain-splitter, because of its doings, just as our Rabbis explained in Tractate Gittin 68b in the chapter commencing שאחזו מי.