תורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
כג (א) וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃
וַהֲווֹ חַיֵּי שָׂרָה מְאָה וְעֶשְׂרִין וּשְׁבַע שְׁנִין שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה:
(ב) וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃
וּמִיתַת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַאֲתָא אַבְרָהָם לְמִסְפְּדָה לְשָׂרָה וּלְמִבְכַּהּ:
(ג) וַיָּ֙קׇם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃
וְקָם אַבְרָהָם מֵעַל אַפֵּי מִיתֵיהּ וּמַלֵּל עִם בְּנֵי חִתָּאָה לְמֵימָר:
(ד) גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃
דַּיָּר וְתוֹתַב אֲנָא עִמְּכוֹן הָבוּ לִי אַחְסָנַת קְבוּרָא עִמְּכוֹן וְאִקְבַּר מִיתִי מִן קֳדָמָי:
(ה) וַיַּעֲנ֧וּ בְנֵי־חֵ֛ת אֶת־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לֽוֹ׃
וְאָתִיבוּ בְנֵי חִתָּאָה יָת אַבְרָהָם לְמֵימַר לֵיהּ:
(ו) שְׁמָעֵ֣נוּ ׀ אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֖ר אֶת־מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת־קִבְר֛וֹ לֹֽא־יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ׃
קַבֵּל מִנָּנָא רִבּוֹנָנָא רַב קֳדָם יְיָ אַתְּ בֵּינָנָא בִּשְׁפַר קִבְרָנָא קְבַר יָת מִיתָךְ אֶנַּשׁ מִנָּנָא יָת קִבְרֵיהּ לָא יִמְנַע מִנָּךְ מִלְּמִקְבַּר מִיתָךְ:
23 (1) And Sara was a hundred and twenty seven years old: these were the years of Sara’s life.
(2) And Sara died in Qiryat-arba; that is Ḥevron, in the land of Kena῾an: and Avraham came to mourn for Sara, and to weep for her.
(3) And Avraham stood up from before his dead, and spoke to the sons of Ḥet, saying,
(4) I am a stranger and a sojourner with you: give me a possession of a buryingplace with you, that I may bury my dead out of my sight.
(5) And the children of Ḥet answered Avraham, saying to him,
(6) Hear us, my lord: thou art a mighty prince among us: in the choice of our sepulchres bury thy dead; none of us shall with- hold from thee his tomb, but that thou mayst bury thy dead.
נביאים
א (א) וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֙הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃
וּמַלְכָּא דָוִד סִיב עַל בְּיוֹמִין וּמִכְסַן לֵיהּ בִּלְבוּשִׁין וְלָא שָׁחִין לֵיהּ:
(ב) וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ נַעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַאֲמַרוּ לֵיהּ עַבְדוֹהִי יִבְעוּן לְרִבּוֹנִי מַלְכָּא עוּלֵמְתָּא בְּתוּלְתָּא וּתְשַׁמֵישׁ קֳדָם מַלְכָּא וּתְהֵי לֵיהּ קָרִיבָא וְתִשְׁכּוּב לְוָתָךְ וְתִשְׁחַן לְרִבּוֹנִי מַלְכָּא:
(ג) וַיְבַקְשׁוּ֙ נַעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃
וּבְעוּ עוּלֶמְתָּא שַׁפִּירְתָּא בְּכֹל תְּחוֹם אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ יַת אֲבִישַׁג דְמִן שׁוּנֵם וְאַיְתִיאוּ יָתָהּ לְמַלְכָּא:
(ד) וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֙נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃
וְעוּלֶמְתָּא שַׁפִּירְתָּא עַד לַחֲדָא וַהֲוַת לְמַלְכָּא קָרִיבָא וּמְשַׁמְשָׁא לֵיהּ וּמַלְכָּא לָא יְדָעָהּ:
(ה) וַאֲדֹנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
וַאֲדוֹנִיָה בַר חַגִית מִתְרַבְרַב לְמֵימַר אֲנָא אֶמְלוֹךְ וַעֲבַד לֵיהּ רְתִיכִין וּפָרָשִׁין וְחַמְשִׁין גַבְרָא רְדִיפִין קֳדָמוֹהִי:
(ו) וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ וְגַם־ה֤וּא טֽוֹב־תֹּ֙אַר֙ מְאֹ֔ד וְאֹת֥וֹ יָלְדָ֖ה אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃
וְלָא אַכְלִימֵיהּ אֲבוּהִי מִיוֹמוֹהִי לְמֵימָר מָא דֵין כְּדֵין אַתְּ עָבֵיד וְאַף הוּא שַׁפִּיר בְּרֵיוָא לַחֲדָא וְיָתֵיהּ יְלֵידַת בָּתַר אַבְשָׁלוֹם:
1 (1) Now king David was old, advanced in years; and they covered him with clothes, but he could not become warm.
(2) So his servants said to him, Let there be sought for my lord the king a young virgin: and let her stand before the king, and be his attendant, and let her lie in thy bosom, that my lord the king may become warm.
(3) So they sought for a fair maiden throughout all the territory of Yisra᾽el, and found Avishag the Shunammite, and brought her to the king.
(4) And the maiden was very fair, and she attended the king, and ministered to him: but the king had no intimacy with her.
(5) Then Adoniyya the son of Ḥaggit exalted himself, saying, I will be king: and he set up chariots and horsemen for himself, and fifty men to run before him.
(6) And his father had never grieved him at any time in saying, Why hast thou done so? and he also was a very good looking man; and his mother bore him after Avshalom.
כתובים
ד (טו) פְּרָעֵ֥הוּ אַל־תַּעֲבׇר־בּ֑וֹ שְׂטֵ֖ה מֵעָלָ֣יו וַעֲבֹֽר׃
אֲרֵישׁ וְלָא תֶעְבַּר עִמְהוֹן סְטֵי וַעֲבַר מִנְהוֹן:
(טז) כִּ֤י לֹ֣א יִֽ֭שְׁנוּ אִם־לֹ֣א יָרֵ֑עוּ וְֽנִגְזְלָ֥ה שְׁ֝נָתָ֗ם אִם־לֹ֥א (יכשולו) [יַכְשִֽׁילוּ]׃
לָא דָמְכִין עַד מָה דְמַבְאֲשִׁין וּפְרִידָא שִׁנְתְּהוֹן עַד מָה דְעָבְדִין תִּקְלָא:
(יז) כִּ֣י לָ֭חֲמוּ לֶ֣חֶם רֶ֑שַׁע וְיֵ֖ין חֲמָסִ֣ים יִשְׁתּֽוּ׃
דְמֵיכַלְתְּהוֹן מֵיכַלְתָּא דְרַשִׁיעֵי וְחַמְרָא דְחָטוֹפַיָא שָׁתְיָן:
(יח) וְאֹ֣רַח צַ֭דִּיקִים כְּא֣וֹר נֹ֑גַהּ הוֹלֵ֥ךְ וָ֝א֗וֹר עַד־נְכ֥וֹן הַיּֽוֹם׃
וְאָרְחָא דְצַדִיקֵי כִּנְהוֹרָא דְמַזְהַר וְאָזֵל נַהֲרֵיהּ עַד מָה דְתַקִין יוֹמָא:
(יט) דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ׃ {פ}
וְאָרְחָא דְרַשִׁיעֵי חַכֵּירָא וְלָא יָדְעִין בִּמְנָא מִתְתַּקְלִין:
(כ) בְּ֭נִי לִדְבָרַ֣י הַקְשִׁ֑יבָה לַ֝אֲמָרַ֗י הַט־אׇזְנֶֽךָ׃
בְּרִי לְמִלַי אֲצֵית וּלְמַאֲמָרַי צְלֵי אוּדְנָךְ:
4 (15) Avoid it, do not pass by it, turn from it, and pass on.
(16) For they sleep not, unless they have done mischief; and their sleep is taken away, unless they cause some to fall.
(17) For they eat the bread of wickedness, and drink the wine of violence.
(18) But the path of just men is like the gleam of sunlight, that shines ever more brightly until the height of noonday.
(19) The way of the wicked is like darkness: they know not at what they stumble.
(20) My son, attend to my words; incline thy ear to my sayings.
משנה
א. אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ. חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ שׁוֹהִים שָׁעָה אַחַת וּמִתְפַּלְּלִים, כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ אֶת לִבָּם לַמָּקוֹם. אֲפִלּוּ הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. וַאֲפִלּוּ נָחָשׁ כָּרוּךְ עַל עֲקֵבוֹ, לֹא יַפְסִיק:
ב. מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשׁוֹאֲלִין הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים, וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּהוֹדָאָה:
ג. הָאוֹמֵר עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְטָעָה, יַעֲבֹר אַחֵר תַּחְתָּיו, וְלֹא יְהֵא סָרְבָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מִנַּיִן הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָהּ:
ד. הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, לֹא יַעֲנֶה אַחַר הַכֹּהֲנִים אָמֵן, מִפְּנֵי הַטֵּרוּף. וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן אֶלָּא הוּא, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הַבְטָחָתוֹ שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ, רַשַּׁאי:
ה. הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:
1. One may only stand and begin to pray from an approach of gravity and submission. There is a tradition that the early generations of pious men would wait one hour, in order to reach the solemn frame of mind appropriate for prayer, and then pray, so that they would focus their hearts toward their Father in Heaven. Standing in prayer is standing before God and, as such, even if the king greets him, he should not respond to him; and even if a snake is wrapped on his heel, he should not interrupt his prayer.
2. This mishna speaks of additions to the standard formula of the Amida prayer and the blessings in which they are incorporated. One mentions the might of the rains and recites: He makes the wind blow and the rain fall, in the second blessing of the Amida prayer, the blessing of the revival of the dead. And the request for rain: And grant dew and rain as a blessing, in the ninth blessing of the Amida prayer, the blessing of the years. And the prayer of distinction [havdala], between the holy and the profane recited in the evening prayer following Shabbat and festivals, in the fourth blessing of the Amida prayer: Who graciously grants knowledge. Rabbi Akiva says: Havdala is recited as an independent fourth blessing. Rabbi Eliezer says that it is recited in the seventeenth blessing of the Amida prayer, the blessing of thanksgiving.
3. Concluding the laws of prayer in this tractate, the mishna raises several prayer-related matters. This mishna speaks of certain innovations in the prayer formula that warrant the silencing of a communal prayer leader who attempts to introduce them in his prayers, as their content tends toward heresy. One who recites in his supplication: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, as You have commanded us to send away the mother before taking her chicks or eggs (Deuteronomy 22:6–7), so too extend Your mercy to us; and one who recites: May Your name be mentioned with the good or one who recites: We give thanks, we give thanks twice, they silence him. This mishna and the next one deal with the communal prayer leader. (If one says: “May the good bless You,” this is a path of heresy.) One who is passing before the ark, as prayer leader, and erred, another should immediately pass in his place, and at that moment, this replacement should not refuse in the interest of courtesy. The Amida prayer was interrupted and he should replace him as quickly as possible. From where does the replacement commence? From the beginning of the blessing in which the former had erred.
4. In order to prevent the prayer leader from erring in his prayer, it was said that one who passes before the ark should not respond amen after the blessing of the priests, because of potential confusion. Since the mishna is describing a situation in which he was praying without a prayer book, responding amen would interrupt the order of the prayer and potentially lead him to begin a different blessing. For this reason, even if there is no priest other than the communal prayer leader, he does not lift his hands to bless the people, lest he become confused. And, however, if he is certain that he can lift his hands and resume his prayer without becoming confused, he is permitted to recite the blessing.
5. Concluding its discussion of the halakhot of prayer, the mishna discusses less practical aspects of prayer. One who prays and realizes that he erred in his prayer, it is a bad omen for him; it indicates to him that his prayer was not accepted. And if he who erred is the communal prayer leader, it is a bad omen for those who sent him, because a person’s agent has legal status equivalent to his own. On a similar note, they said about Rabbi Ḥanina ben Dosa that he would pray on behalf of the sick and immediately after his prayer he would say: This one shall recover from his illness and live and this one shall die. When they said to him: From where do you know? He said to them: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֵׂה שֶׁחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שִׁיגַר שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רִבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם לְכוּ שֶׁחֲלָצַתּוּ חַמָּה אָמְרוּ לוֹ וְכִי נָבִיא אַתָּה אָמַר לָהֶם לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי אֶלָּא כַּךְ מְקוּבְּלַנִי אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקוּבָּל וְאִם לָאו יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוּרָף. יָשְׁבוּ וְכָתְבוּ וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר לָהֶם הָעֲבוֹדָה לֹא חֲסַרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֵם אֶלָא כַךְ הָיָה מַעֲשֵׂה בְּאוֹתָה שָׁעָה חֲלָצַתּוּ חַמָּה וְשָׁאל לָנוּ מַיִם לִשְׁתוֹת. וְשׁוּב מַעֲשֵׂה בְרִבִּי חַנִינָא בֶן דוֹסָא שֶׁהָלַךְ לִלְמוֹד תּוֹרָה אֵצֵל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַאי וְחָלָה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אָמַר לוֹ חֲנִינָא בְנִי בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אִלְמָלֵא הִטִיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לֹא הָיוּ מַשְׁגִּיחִין עָלָיו אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְכִי חֲנִינָא גָדוֹל מִמָּךְ אָמַר לָהּ לָאו אֶלָא הוּא דוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי דוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאָמר רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן אַל יִתְפַּלֵּל אָדָם אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ שָׁם חַלּוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו') וְכַוִּין פְתִיחָן לִיהּ בְּעִלִיתֵיהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֵם. אָמַר רַב כַּהֲנָא חָצִיף עָלַי מָאן דְמְצַלֵי בְּבִקְתָא וְאָמר רַב כַהֲנָא חָצִיף עָלַי מָאן דְמְפַרִישׁ חֵטְאֵיה שֶׁנֶאֱמַר (תהלים לב) אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה:
Having mentioned Rabbi Ḥanina ben Dosa in our mishna, the Gemara proceeds to further praise the efficacy of his prayer: The Sages taught: There was an incident where Rabban Gamliel’s son fell ill. Rabban Gamliel dispatched two scholars to Rabbi Ḥanina ben Dosa to pray for mercy and healing on his behalf. When Rabbi Ḥanina ben Dosa saw them approaching, he went up to the attic on the roof of his house and prayed for mercy on his behalf. Upon his descent, he said to the messengers: You may go and return to Rabban Gamliel, as the fever has already left his son and he has been healed. The messengers asked him: How do you know? Are you a prophet? He replied to them: I am neither a prophet nor son of a prophet (see Amos 7:14), but I have received a tradition with regard to this indication: If my prayer is fluent in my mouth as I recite it and there are no errors, I know that my prayer is accepted. And if not, I know that my prayer is rejected. The Gemara relates that these messengers sat and wrote and approximated that precise moment when Rabbi Ḥanina ben Dosa told them this. When they came before Rabban Gamliel and related all that had happened and showed him what they had written, Rabban Gamliel said to them: I swear by the Temple service that in the time you wrote you were neither earlier or later; rather, this is how the event transpired: Precisely at that moment his fever broke and he asked us for water to drink.
And there was another incident involving Rabbi Ḥanina ben Dosa, who went to study Torah before Rabbi Yoḥanan ben Zakkai, and Rabbi Yoḥanan’s son fell ill. He said to him: Ḥanina, my son, pray for mercy on behalf of my son so that he will live. Rabbi Ḥanina ben Dosa placed his head between his knees in order to meditate and prayed for mercy upon his behalf, and Rabbi Yoḥanan ben Zakkai’s son lived. Rabbi Yoḥanan ben Zakkai said about himself: Had ben Zakkai stuck his head between his knees throughout the entire day, they would have paid him no attention. His wife said to him: And is Ḥanina greater than you? He replied to her: No, but his prayer is better received than my own because he is like a servant before the King, and as such he is able to enter before the King and make various requests at all times. I, on the other hand, am like a minister before the King, and I can enter only when invited and can make requests only with regard to especially significant matters.
And on the topic of prayer, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: One may only pray in a house with windows, as then he can see the heavens and focus his heart, as it is stated with regard to Daniel’s prayer: “In his attic there were open windows facing Jerusalem” (Daniel 6:11).
With regard to the appropriate place to pray, Rav Kahana said: I consider impudent one who prays in a field.
Employing parallel language, Rav Kahana also said: I consider impudent one who specifies his transgression, as it is stated: “Happy is he whose iniquity is forgiven, whose transgression is covered over” (Psalms 32:1); one who conceals his transgressions indicates that he is ashamed of them, and due to his shame he will be forgiven.
זוהר
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תהלים ס''ה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ הַאי קְרָא אִתְמָר אֲבָל זַכָּאָה הוּא בַּר נַשׁ דְּאוֹרְחוֹי אִתְכַּשְּׁרָן קַמֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאִיהוּ אִתְרַעֵי בֵּיהּ לְקָרְבָא לֵיהּ לְגַבֵּיהּ, תָּא חֲזֵי אַבְרָהָם אִתְקָרִיב לְגַבֵּיהּ וְתִיּאוּבְתֵּיהּ דִּילֵיהּ הֲוָה כָּל יוֹמוֹי בְּהַאי וְלָא אִתְקָרִיב אַבְרָהָם בְּיוֹמָא חַד אוֹ בְּזִמְנָא חָדָא אֶלָּא עוֹבָדוֹי קְרִיבוּ לֵיהּ בְּכָל יוֹמוֹי מִדַּרְגָא לְדַרְגָא עַד דְּאִסְתַּלַּק בְּדַרְגוֹי, כַּד הֲוָה סִיב וְעָאל בְּדַרְגִין עִלָּאִין כִּדְקָא חֲזֵי דִּכְתִיב וְאַבְרָהָם זָקֵן וּכְדֵין בָּא בַּיָּמִים בְּאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין בְּאִנּוּן יוֹמִין יְדִיעָאן בְּרָזָא דִּמְהֵימָנוּתָא, וַיְיָ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, דְּמִתַּמָּן נָפְקִין כָּל בִּרְכָאן וְכָל טִיבוּ, זַכָּאִין אִנּוּן מָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה דְּהָא בְּשַׁעְתָּא חָדָא בְּיוֹמָא חָדָא בְּרֶגַע חָדָא קְרִיבִין לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי אֲפִלּוּ לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים דְּאִתְקָרִיבוּ גַּבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכַמָּה שְׁנִין, אַבְרָהָם לָא עָאל בְּאִנּוּן יוֹמִין עִלָּאִין עַד דַּהֲוָה סִיב כְּמָה דְּאִתְמָר, וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מלכים א' א') וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים, אֲבָל מָארֵיהּ דִּתְשׁוּבָה מִיָּד עָאל וְאִתְדַבַּק בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, רַבִּי יוֹסֵי אָמַר תָּנֵינָן אֲתַר דְּמָארֵיהוֹן דִּתְשׁוּבָה קַיְּמֵי בֵּיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא צַדִּיקִים גְּמוּרִים לֵית לוֹן רָשׁוּ לְקַיְּמָא בֵּיהּ בְּגִין דְּאִנּוּן קְרִיבִין לְמַלְכָּא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ וְאִנּוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְהוּ בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגְיָא לְאִתְקַרָבָא לְמַלְכָּא, תָּא חֲזֵי כַּמָּה אֲתָרִין מְתוּקָנִין לֵיהּ לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא עָלְמָא וּבְכֻלְּהוּ בֵּי מוֹתְבֵי לוֹן לַצַדִּיקִים כָּל חַד וְחַד לְפוּם דַּרְגֵיהּ כִּדְקָא חָזִי לֵיהּ, כְּתִיב (תהלים ס''ה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא קָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ דְּסָלְקִין אִנּוּן נִשְׁמָתִין מִתַּתָּא לְעֵילָא וּלְאִתְאַחֲדָא בְּאַחֲסַנְתֵּיהוֹן דְּאִתְתַּקְּנָן לְהוּ, יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךָ אִלֵּין אֲתָרִין וְדַרְגִין לְבָר וּמַאן אִנּוּן כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (זכריה ג') וְנָתַתִּי לְךָ מְהַלְּכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה וְהַאי הוּא דַּרְגָא בֵּין קַדִּישִׁין עִלָּאִין וּמַאן דְּזַכָּאִין לְדַרְגָא דָּא אִנּוּן שְׁלִיחָן דְּמָארֵי עָלְמָא כְּאִנּוּן מַלְאָכִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר בִּרְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן בְּגִין דְּאִלֵּין (אִתְקַדָּשׁוּ) תָּדִיר בִּקְדֻשָּׁה וְלָא אִסְתָּאֲבוּ, כְּגַוְנָא דָּא מַאן דְּאִסְתָּאַב בְּהַאי עָלְמָא אִיהוּ מָשִׁיךְ עֲלֵיהּ רוּחַ מְסָאָב וְכַד נָפַק נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ מְסָאֲבִין לֵיהּ וּמָדוֹרֵיהּ בֵּין אִנּוּן מְסָאֲבִין וְאִלֵּין אִנּוּן מַזִּיקִין דְּעָלְמָא כְּמָה דְּאִתְמַשַּׁךְ בַּר נַשׁ גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא הָכִי הוּא מָדוֹרֵיהּ וְאִתְמַשָּׁךְ בְּהַהוּא עָלְמָא וְאִנּוּן רוּחֵי מְסָאֲבֵי מְסָאֲבִין לֵיהּ וְעָאלִין לֵיהּ לְגֵיהִנָּם, תָּא חֲזֵי מַאן דְּאִתְקַדַּשׁ וְנָטִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עָלְמָא דְּלָא אִסְתָּאָב, מְדוֹרֵיהּ בְּהַהוּא עָלְמָא בֵּין אִנּוּן קַדִּישִׁין עִלָּאִין וְעָבְדִין שְׁלִיחוּתָא תָּדִיר וְאִלֵּין קַיְּמֵי בַּחָצֵר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שמות כ''ז) אֶת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן:
"And Abraham was old, advanced in age (lit. 'coming with the days'), and Hashem blessed Abraham in all things" (Gen. 24:1). Rabbi Yehuda opened with the verse, "Happy is the man You choose, and cause to approach to You, that he may dwell in Your courts" (Tehilim 65:5). This verse has already been explained. Nevertheless, happy is the man whose ways are acceptable to the Holy One, blessed be He, who wants to bring himself nearer to Him.
Come and behold, Abraham came closer to (Hashem). All his days, his desire was (to come closer to Him). Abraham did not come closer through one day or at one time, but his good deeds brought him closer every day as he moved from one grade to another, until his grade was elevated.
When he was old, he entered the supernal grades as he deserved, as it is written, "And Abraham was old" and then "coming with the days." This refers to the supernal days, the days known by the secret of the faith. "And Hashem blessed Abraham in all," where blessings and every goodness come from, as its plenty never stops flowing.
Happy are the penitent, who in one hour, one day, one moment,
get as close to the Holy One, blessed be He, as most righteous come to the Holy One, blessed be He, over several years. Abraham did not come into the supernal days until he was old, as has been explained. Neither did David, as it is written, "Now King David was old, advanced in years (lit. 'coming with the days')" (I Kings 1:1). But a penitent comes right in and cleaves to the Holy One, blessed be He.
Rabbi Yosi said, We learned that the wholly righteous have no permission to be in that place where the contrite stand. They are closer to the King than everyone else and draw plenty from above with a more intent heart and greater force in order to come closer to the King.
Come and behold, The Holy One, blessed be He, has several places in that world. In them all, there are apartments for the righteous, each according to his deserved grade.
It is written, "Happy is the man whom You choose, and cause to approach You, that he may dwell in Your courts" (Tehilim 65:5). This verse refers to those whom the Holy One, blessed be He, causes to approach Him, as these are the souls that ascend to join the inheritance prepared for them. "That he may dwell in Your courts" alludes to the outer halls and the grades outside the Temple. To whom does it refer? The allusion here is as written, "Then I will give you free access among these who stand by..." (Zecharyah 3:7). This is a specific grade assigned among the celestial holy beings.
All those who merit this grade are the messengers of the Master of the universe like the angels. They always do the errands according to their Master's wish, for they are forever in holiness and are never defiled. Similarly, whoever is defiled in this world draws the spirit of unholiness to himself. When his soul leaves him, he is defiled and his dwelling is with the unclean, with the fiends of the world. As a man draws upon himself in this world, his dwelling will likewise be determined in the World to Come. (The defiled spirits defile him and bring him into Gehenom).
Come and behold, Whoever sanctifies himself and is on guard against defilement in this world will find his dwelling in the next world among the celestial holy beings
who eternally carry forth the missions (of Hashem). They stand by in the court, as it is written, "The court of the tabernacle" (Shemot 27:9), the scriptures further state, "Happy is he...that he may dwell in Your courts."
וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. רַבִּי יְהוּדָה פָּתַח (תְּהִלִּים סה) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ. מִקְרָא זֶה נִתְבָּאֵר אֲבָל אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁדְּרָכָיו רְצוּיִם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהוּא חָפֵץ בּוֹ לְקָרְבוֹ אֵלָיו. בֹּא וּרְאֵה, אַבְרָהָם נִתְקָרֵב אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְכָל יָמָיו הִיא תְּשׁוּקָתוֹ בָּזֶה, וְלֹא נִתְקָרֵב אַבְרָהָם בְּיוֹם אֶחָד אוֹ בְּפַעַם אַחַת, אֶלָּא מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים הִקְרִיבוּ אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה בְּמַדְרֵגָתוֹ. כְּשֶׁהָיָה זָקֵן וְנִכְנָס בַּמַּדְרֵגוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת כָּרָאוּי, שֶׁכָּתוּב וְאַבְרָהָם זָקֵן, אָז בָּא בַּיָּמִים, דְּהַיְנוּ בְּיָמִים אֵלּוּ הָעֶלְיוֹנִים, בְּיָמִים אֵלּוּ הַיְּדוּעִים בְּסוֹד הָאֱמוּנָה. וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל, שֶׁמִּשָּׁם יוֹצְאוֹת כָּל הַבְּרָכוֹת וְכָל טוּב, כִּי שִׁפְעוֹ אֵינוֹ נִפְסָק לְעוֹלָם. זַכָּאִין אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַתְשׁוּבָה, כִּי הֲרֵי בְּשָׁעָה אַחַת, בְּיוֹם אֶחָד, בְּרֶגַע אֶחָד הֵם מִתְקָרְבִים אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן אֲפִלּוּ לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁהֵם מִתְקָרְבִים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַק בְּכַמָּה שָׁנִים. אַבְרָהָם לֹא נִכְנָס בְּאֵלּוּ הַיָּמִים הָעֶלְיוֹנִים עַד שֶׁהָיָה זָקֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְכֵן דָּוִד דִּכְתִיב (מְלָכִים א' א') וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים. אֲבָל בַּעַל הַתְשׁוּבָה מִיָּד נִכְנָס וּמִתְדַבֵּק בְּקֵדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר, לָמַדְנוּ, בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים בּוֹ, אֵין לַצַדִּיקִים גְּמוּרִים רְשׁוּת לַעֲמוֹד בּוֹ. מִשּׁוּם שֶׁהֵם קְרוֹבִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְהֵם מוֹשְׁכִים הַשֶּׁפַע מִלְּמַעְלָה עִם יוֹתֵר כַּוָּנַת הַלֵּב, וְעִם כֹּחַ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר, לְהִתְקָרֵב אֶל הַמֶּלֶךְ. בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה מְקוֹמוֹת מְתוּקָנִים יֵשׁ לוֹ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַהוּא, וּבְכֻלָּם יֵשׁ בָּתֵּי דִּירָה לַצַדִּיקִים, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי מַדְרֵגָתוֹ כָּרָאוּי לוֹ. כְּתִיב (תְּהִלִּים סד) אַשְׁרֵי תִבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ. הַיְנוּ אוֹתָם אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קֵרְבָם אֵלָיו, שֶׁאֵלּוּ הַנְשָׁמוֹת עוֹלוֹת מִמַּטָּה לְמַעְלָה לְהִתְאַחֵד בְּנַחֲלָתָם שֶׁנִּתְתַּקֵּן לָהֶם. יִשְׁכּוֹן חֲצֵרֶיךְ, מְקוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁהֵם לְחוּץ מֵהֵיכָל, וּמִי הֵם, הוּא כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (זְכַרְיָה ג) וְנָתַתִּי לְךְ מְהַלְּכִים בֵּין הָעוֹמְדִים הָאֵלֶּה. וְזֶה הוּא מַדְרֵגָה יְדוּעָה בֵּין קְדוֹשִׁים הָעֶלְיוֹנִים. וְכָל הַזּוֹכִים לְמַדְרֵגָה זוֹ, הֵם שְׁלִיחֵי רִבּוֹן הָעוֹלָם, כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים, וְעוֹשִׂים שְׁלִיחוּת תָּמִיד בְּחֵפֶץ רִבּוֹנָם, מִשּׁוּם שֶׁאֵלּוּ הֵם תָּמִיד בִּקְדֻשָּׁה, וְלֹא נִטְמְאוּ. כְּעֵין זֶה, מִי שֶׁנִּטְמָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, מוֹשֵׁךְ עַל עַצְמוֹ רוּחַ הַטּוּמְאָה, וּכְשֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ, מְטַמְּאִים אוֹתוֹ, וְדִירָתוֹ בֵּין אֵלּוּ הַטְּמֵאִים, וְאֵלּוּ הֵם מַזִּיקֵי הָעוֹלָם. כִּי כְּמוֹ שֶׁאָדָם מַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּן הוּא דִּירָתוֹ וְכֵן נִמְשָׁךְ בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי. וְאֵלּוּ הָרוּחוֹת הַטְּמֵאוֹת מְטַמְּאִים אוֹתוֹ וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ לַגֵּיהִנֹּם. בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמִּתְקַדֵּשׁ וְשׁוֹמֵר עַצְמוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְאֵינוֹ נִטְמָא, מְקוֹמוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא בֵּין אֵלּוּ קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, וְעוֹשִׂים שְׁלִיחוּת תָּמִיד, וְאֵלּוּ עוֹמְדִים בְּחָצֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''אֶת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן''.
הלכה פסוקה
א. כָּל בֵית יִשְׂרָאֵל מְצֻוִין עַל קִדוּשּׁ הַשֵּׁם הַגָדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב) וְנִקְדַּשְׁתִּי בְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לְחַלְלוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְלֹא תְחַלְלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. כֵיצַד כְּשֶׁיַּעֱמוֹד גוֹי וְיֶאָנֵס אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אוֹ יַהֲרְגֶנוּ יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג שֶׁנֶּאֱמַר בְמִצְוֹת (ויקרא יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָהֶם וָחַי בָהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָהֶם וְאִם מֵת וְלֹא עָבַר הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ:
ב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאַר מִצְוֹת חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִלוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֲבָל שָׁלשׁ עֲבֵירוֹת אֵלּוּ אִם יֹאמַר לוֹ עֲבוֹר עַל אַחַת מֵהֶן אוֹ תֵּהָרֵג יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר:
ג. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגּוֹי מִתְכַּוֵּין לְהַנָּאַת עַצְמוֹ כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוֹ לִבְנוֹת לוֹ בֵּיתוֹ בְּשַׁבָּת אוֹ לְבַשֵּׁל לוֹ תַבְשִׁילוֹ אוֹ אָנַס אִשָּׁה לְבוֹעֲלָהּ וְכָיּוֹצֵא בָזֶה אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ עַל הַמִּצְוֹת בִּלְבָד. אִם הָיָה בֵינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְאֵין שָׁם עֲשָׂרָה מִיִשְׂרָאֵל יַעֲבוֹר וְאַל יֵהָרֵג. וְאִם אֲנָסוֹ לְהַעֲבִירוֹ בַּעֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל יֵהָרֵג וְאַל יַעֲבוֹר וַאֲפִילוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לְהַעֲבִירוֹ אֶלָּא עַל מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת בִּלְבָד:
ד. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁלֹא בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה אֲבָל בִּשְׁעַת הַגְּזֵרָה וְהוּא שֶׁיַּעֲמוֹד מֶלֶךְ רָשָׁע כִּנְבוּכַדְנֶצַאר וַחֲבֵרָיו וְיִגְזוֹר גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל לְבַטֵּל דָּתָם אוֹ מִצְוָה מִן הַמִּצְוֹת יֵהָרֵג וְעַל יַעֲבוֹר אֲפִילוּ עַל אַחַת מִשְּׁאָר מִצְוֹת בֵּין נֶאֱנַס בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה בֵּין נֶאֱנַס בֵּינוֹ לְבֵין גוֹיִם:
It is mandatory upon the whole house of Israel to sanctify this Great Name, for it is said: "And I shall be sanctified among the children of Israel" (Lev. 22.32). They are also charged not to blaspheme Him, for it is said: "And ye shall not profane My holy Name" (Ibid.). How are these commandments to be observed? If an idolater will force an Israelite to transgress one of the commandments of the Torah and threaten him with death for disobedience, it is mandatory that he transgress the commandment and be not put to death, for it is said concerning the commandments: "That which a man may do and live by it" (Ibid. 18.5)—"live by it, but not die for it". 1Sanhedrin, 74a; Yoma 85a; Abodah Zarah, 26b. C. G.Thus, if he chose death and did not transgress, his blood be upon his own head.
Whereat are these words directed? Concerning all other commandments, save idolatry, adultery and blood-shed. For respecting these three commandments, if one will say to him: "Transgress one of the three, or die," he shall die, and not transgress. Whereat are these words directed? When the idolater intends to have a personal enjoyment, as when he forces an Israelite to build his house, or cook his meals on a Sabbath, or when he forces a Jewish woman, and in like matters; but if he merely intended to make him violate commandments, then, if it happen between themselves, and there be no ten Israelites present, it is mandatory to transgress and not die; but if he forces him to go astray from one of the commandments in the presence of ten Israelites, he must suffer death and not transgress, even though the idolater did not intend to lead him astray save from one of the rest of the commandments.
And all these words are directed at a time which is not under pressure of arbitrary edicts, but at a time of arbitrary edicts such as when a wicked king, like Nebuchadnezzar and his associates arise and issue an edict against Israel to violate their religion, or one of the commandments, then he should die and not transgress even one of the other commandments, whether he is forced to do the transgression in the presence of ten, or whether the compulsion will be between himself and the idolater.
מוסר
ספר הרוקח דף א' ע"א
הִזְהִירָנוּ ה' לְאַהֲבָה אוֹתוֹ אָמְרוּ בְסִפְרִי (דברים ו') וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עֲשֵׂה מֵאַהֲבָה שֶׁהָעוֹשֶׂה מֵאַהֲבָה שְׂכָרוֹ כָּפוּל וּמְכֻפָּל וְאָהַבְתָּ אֲהָבֵהוּ עַל הַבְרִיּוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִיךָ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י''ב) וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וגו' שֶׁגִּיְּרָן וְהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּכָל לְבָבְךָ בִּשְׁנֵי יִצָרֶיךָ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְיֵצֶר רָע בְּכָל לְבָבְךָ שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָךְ חָלוּק עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבְכָל נַפְשֶׁךָ אֲפִילוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשֶׁךָ. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַאי אוֹמֵר אֲהָבֵהוּ עַד מִצוּי הַנֶּפֶשׁ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם שֶׁמָּא תֹּאמַר הֲרֵינִי לוֹמֵד תּוֹרָה בִּשְׁבִיל שֶׁאֱהֵא עָשִׁיר בִּשְׁבִיל שֶׁאֶקָּרֵא רִבִּי בִּשְׁבִיל שֶׁאֲקַבֵּל שָׂכָר לָעוֹלָם הַבָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה בִּשְׁבִיל שֶׁאַאֲרִיךְ יָמִים תַּלְמוּד לוֹמַר לְאַהֲבָה כָּל מַה שֶׁתַּעֲשׂוּ לֹא תַעֲשׂוּ אֶלָּא מֵאַהֲבָה. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר עֲשֵׂה דְבָרִים לְשֵׁם פּוֹעֲלָם וְדַבֵּר בָהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וְאַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם: