ניתן לדון בדין אשה שאינה יודעת בדיוק מתי הוי וסתה, כגון ששכחה מתי ראתה או שיודעת את התאריך הלועזי ואינה יודעת אם היתה הראי' קודם השקיעה או אחרי' וזה נוגע כדי לחשבן וסתותי'.
והנה כתב השו"ע (סי' קפ"ד ס"ד) אם רגילה לראות עם הנץ החמה ולא קים לן שפיר אם קודם הנץ החמה או אחריו אינה אסורה אלא ביום. ומקור הדין מהראב"ד שמביא הרא"ש. וכתב הרא"ש דהטעם בזה הוי משום דוסתות דרבנן והוי ספק דרבנן ולקולא, ואינה אסורה אלא ביום שהיא ודאי בימי נדתה, ומביאו הש"ך (ס"ק י"ג). והיינו דבעצם היתה צריכה להיות אסורה בלילה וביום אבל כיון דהוי ספק דרבנן יש להקל לאוסרה רק ביום כיון דהיום בודאי הוי עכ"פ בימי נדתה, ואף אם ראתה בלילה הוי כן, לכן תלינן דגם התחלת הראי' היתה ביום.
ולאור דברים אלו לכאורה גם בעניינינו יש לומר כן דרק היום האחרון שמסתפקין בו יהא אסור, דנימא דהראי' היתה בזמן הכי מאוחר כיון דזה בודאי בימי נדתה.
אולם להבין דברי הרא"ש והש"ך כפשטן צ"ע דהרי גם ביום הוי רק ספק דרבנן שהרי אם התחילה הראי' בלילה הרי מותרת היא ביום, ומה איכפת לן דאם ראתה בלילה, דהיום הוי בימי נדתה, הא כיון דאין זה עונת תחילת ראייתה ל"ל דין פרישה ביום.
ומק' גם החוו"ד על הש"ך דלפי מ"ש הפר"ח דאסור לעשות מלאכה דרבנן בין השמשות כיון דהוי יום השבת ויום חול כב' חתיכות שלפנינו דהוי חד בחד במקום איתחזק איסורא דהדין הוא דאסור אף בדרבנן, וכמו"כ כאן אם יש לה ספק אם ראייתה היתה בלילה או ביום, הוי כספק דחד בחד במקום דאיתחזק איסורא, וא"כ היה לנו לאסור מה"ט גם בלילה.
ובאמת דגם לולי הפר"ח יש להקשות כן דהרי איננו דנים על תשמיש בביה"ש דיום הוסת דלזה צריכים אנו לדברי הפר"ח אלא דיינינן בספק על ב' עונות וא"כ לכאורה כפשוטו הוי חד בחד במקום דאיתחזק איסורא. ונחזור לקושיא זו בהמשך.
ולגוף הקושיא י"ל דכיון דלא דיינינן על גוף המאורע בחודש שראתה דאין בזה נ"מ אלא לגבי האיסור בחודש הבא, והדיון הוי רק על החודש הבא, וא"כ הרי זה כב' קדירות דדינן תלוי במה דנפל בתוכם ממקו"א, ובאופן דנוגע נוכל לומר דתלינן האיסור באסור. וכיון דהיתה ודאי אסורא ביום בחודש שראתה כמו"כ תאסר מכח הוסת ביום בחודש הבא. ובאמת דהלחם ושמלה משוה דין זה להא דב' קדירות ומק' על הדין מכח הא דב' קדירות של התיר דשתיהן אסורות דא"א לאסור א' ולהתיר השני משום מאי חזית. ולא נדון בזה עכשיו אבל עכ"פ רואים דמשוה הא דידן להא דשתי קדירות.
וכפשוטו זהו כוונת הט"ז ג"כ שכתב תולין הקלקול במקולקלת דזהו גם סברא בתלי' בב' קדירות. והביאור בדברי הט"ז דכיון דאם באנו לדון על התחלת הראי' היינו אומרים דהיתה ביום, כמו"כ בחודש הבא נתלה הקלקול ביום ונאסרנה דוקא ביום. אולם צ"ע למה חשיב מקולקלת הא בחודש הבא עדיין לא ראתה ובמה הוי כמקולקלת. ואף דדיינינן לה כראתה ביום בחודש שראתה, מ"מ אין מזה נ"מ בחודש ההוא כיון דהלילה כבר עבר וביום ודאי טמאה היא וא"כ חידוש הוא דנחשיב היום כאיסור לגבי תלי' מה"ט.
ואילו נאמר כהרא"ה דמחלק בעונת הוסת בין דין פרישה קודם שעת הוסת ודין הפרישה אחריו, דקודם לשעת הוסת הוי חיוב הפרישה מדרבנן ואחריו הוי מדאורייתא היה אפשר לבאר הדין דתליית האיסור ביום. דכיון דאם ראתה ביום פרישה בשאר היום הוי דאורייתא, אולם אם התחילה בלילה הרי עונת הלילה קדמה לשעת הראי' ואין איסורה אלא מדרבנן, ולכן תלינן דראתה ביום דבזה הוי הפרישה ביום דאורייתא לאפוקי אם ראתה בלילה דהפרישה כה"ג אינו אלא מדרבנן. ויש לבאר זה בב' אופנים או דביום צריך להחמיר כי הוי ספק דאורייתא ובלילה יש להקל כי ספק דרבנן לקולא. או די"ל דהוי סיבה לתלות ביום יותר מבלילה ועל דרך הא דמצדד הפמ"ג (סי' קי"א שפ"ד ס"ק י"א) דכה"ג תלינן בספק דאורייתא, ומסיק כן רעק"א (בהגהותיו שם על הפמ"ג) וכן דעת האבני נזר (יו"ד סי' רנ"א אות ח'). אולם אין זה הביאור בדינא דשו"ע כיון דמקורו מהרא"ש והראב"ד דלא ס"ל כהרא"ה, וגם לדינא לא קיי"ל כהרא"ה בזה.
אולם יש לפרש את דברי הרא"ש באופן אחר, דמיירי באופן דראתה בודאי חלק מהראי' ביום אולם הספק הוי אם רק חלק מועט ממנה היתה ביום כיון דהתחילה בלילה או דגם ההתחלה היתה ביום. והיינו דמיירי בגוונא דסעי' ה' דמקצת הראי' בודאי היתה ביום אולם הספק אם התחילה ביום או בלילה. וא"כ י"ל דכיון דודאי מקולקלת ביום עכ"פ שיעור הנמשך בו כדמבואר בסעי' ה' וכל השאלה על שאר היום, בזה י"ל דהיינו הך דתולין הקלקול במקולקלת. דאף דע"י התלי' נאסור כל היום ולא רק מקצתו מ"מ כן הוא הדין בכל תולין דתלינן אף דיהיה איסור גדול יותר עי"ז. וכן הוא בתלי' בכתם שנמצא בין ג' נשים דתלינן בטמאה היושבת ז' נקיים אף דעי"ז תצטרך להתחיל שוב לספור הז"נ.
ופירוש זה הוי דרך מחודש ואוקימתא חדשה בהאי דינא, אבל משתלב הוא בטוב בדברי הט"ז. אולם אם זה הפשט בט"ז ברור דאין זה נוגע לנידון דידן כיון דאין לנו בודאי קצת מהתחלת הראי' בעונה השניה המסופקת.
והנה כתב הכו"פ (סק"ו) טעם אחר בהא דסעי' ד' שמותרת בלילה ואסורה ביום, וז"ל דבלילה א"צ לפרוש כיון דמילתא דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא, משא"כ ביום כיון דחזינן דעברה הלילה ולא ראתה, וחזקה יש כאן אורח בזמנו בא, א"כ ע"כ דאין וסתה בלילה דמסתמא היתה רואה בו, אלא דוסתה ביום ולכן לא ראתה בלילה דאינו זמנו, וא"כ עכשיו בלא ראתה בלילה נתברר לנו הספק הזה, ולכך ספיקא דיום לחומרא ולכך צריכה ביום לפרוש עכ"ל.
ועל דרך דבריו כתב הסד"ט (ס"ק ז') וז"ל אמנם הטעם פשוט דכיון דספיקא הוא מש"ה בלילה מותר דוסתות דרבנן וקיי"ל סד"ר להקל וכמ"ש הש"ך, אמנם ביום כיון דלא חזאי עד השתא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דעד האידנא וסתה ביום, מש"ה לא חזיא והשתא תראה ביום, עכ"ל.
והנה משמעות דבריהם דצ"ל שרי בעצם ביום ובלילה מחמת הספק ול"ל הא דהחוו"ד דהוי אסור מכח חד בחד במקום איתחזק. אולם מ"מ דבריהם צ"ע, דמדבריהם משמע דלולי החזקה היתה מותרת גם ביום, וצ"ע דגם בספק דרבנן א"א להיות ב' הימים מותרים, דבאופן דמספקינן בב' ימים א"א להתיר שניהם ומשום האי מינייהו מפקית אדרבא שניהם אסורים. וכן מצינו בעלמא דכה"ג דהאי מינייהו מפקית דנאסרים שניהם אף בספק דרבנן, כמש"כ התוס' בביצה (יד.) והר"ן בפרק ערבי פסחים בנוגע הספק הסיבה בתרי כסי קמאי או בתראי.
והיה אפשר לומר כיון דבחודש הבא עדיין לא הוחזק האיסור, ס"ל דיכולים לדון על היום והלילה בנפרד, באופן דאין ספק דחד בחד ואיתחזק איסורא, וכמו"כ לא יקשה הא דהאי מינייהו מפקית דאיננו דנים על שניהם כאחת. אולם זה לא יתכן דהרי מבואר בר"ן במגילה (ב. בדפי הרי"ף) דבעיירות המסופקות אם יקראו את המגילה בי"ד או בט"ו דא"א לומר ספק דרבנן לקולא דא"כ יפטרו משניהן, וזה ל"ש דהוי כתרתי דסתרי. הרי חזינן דאף דאין י"ד תלוי בט"ו דיש לדון בכל יום על חיוב היום ההוא, מ"מ א"א לחלקן ולדונן בפנ"ע.
אמנם י"ל בביאור הדברים דע"ז מועילים דברי הכרתי ג"כ דע"י החזקה אין לומר האי מינייהו מפקית דהרי מכח החזקה לא נתירנה ביום. אולם צ"ע דהרי החזקה עדיין לא נוגע, דאולי תראה בלילה, ויש בזה חשש השקול, וא"כ למה נתירנה בלילה מכח ספק דרבנן לקולא. וע"כ דהביאור בדבריהם הוי דרק לא נוכל לומר ספק דרבנן לקולא אם בסופו של דבר נתיר ב' העונות, אבל כיון דהיום תאסר ממ"נ מכח חזקה אם לא תראה בלילה אין בזה חסרון. אולם הא מיהת מתבאר מדבריהם דהם לא חששו להא דהקשינו דאין להתיר מכח ספק דרבנן לקולא כיון דהוי חד בחד במקום דאיתחזק איסורא.
ודבריהם לכאורה רק נוגעים לוסת קבוע דרק בזה יש חזקה דאורח בזמנו בא, ואולי יש לדייק מלשון השו"ע דמיירי בוס"ק שכתב היתה רגילה, אלא דקצ"ע איך הוקבע וסת כזו. אולם בושא"ק לדידהו לכאורה תאסר בלילה וביום.
ואם כדבריהם כמו"כ היה אפשר לומר בנידון דידן דכיון דאם לא תראה אסורה ממ"נ ביום האחרון, כיון דהאורח לא בא נתברר דהימים הקדומים לא היו ימי האורח, א"כ נוכל להתיר כל הימים על סמך התלי' של יום האחרון דאסור בודאי. אולם כ"ז אם הוי ספק דוסת קבוע כנ"ל, דאל"כ אין ראי' מהא דלא בא האורח לאסור את היום האחרון. והרי נדון שלנו היתה בכל ענין ול"ד בוסת קבוע, וא"כ גם לדבריהם צ"ל שניהם אסורים בושא"ק.
ויש נ"מ בין סברת הט"ז והש"ך והכרתי כגון אם ראתה רק קצת ע"י בדיקה, דלדעת הט"ז אין קלקול ביום אם אירע בלילה וא"כ תהא נאסרת ביום ובלילה. אבל לדעת הש"ך גם בזה הרי היום בימי נדתה וכמו"כ לדעת הכו"פ והסד"ט נתברר אחר שעבר הלילה שהיום גורם. וכן במסופקת בין ב' ימים, יום א' או ב' ולא מיירי בראי' א', יתכן דלדעת הט"ז אסורה בשניהם משום דהוי חד בחד ואיקבע איסורא, אבל לדעת הש"ך לא נאסרנה אלא ביום האחרון. ואם הספק בין ימים מרוחקים זה מזה לדעת הש"ך יתכן דמותרת בשתיהן כי ספק דרבנן, אולם לדעת החוו"ד אסורה בשניהם משום תערובת חד בחד.
והנה החוו"ד בסק"ד כתב דאם נאבד יום וס"ק בין כמה ימים דמותרת בכולן כיון דהוי ספק דרבנן. וצ"ע מ"ש ממה שמק' על הש"ך מהפר"ח. וע"כ דיש חילוק לדידיה בין ב' ימים לג' או יותר ימים, דבזה דיש רוב ימים מותרים.
ואף דמבואר באו"ח סי' שד"מ בדין דההולך במדבר שאינו יודע איזה יום הוא שבת דאסור לעשות מלאכה בכל הימים. וכתב המג"א דאין ביטול ליום השבת ברוב ימי התיר של השבוע כיון דשבת הוי קבוע, ונימא כן ג"כ בוסת קבוע. אולם יש לחלק דבשבת הרי ידוע לאחרים ורק לא להולך במדבר ולכן חשיב קבוע, אבל באשה כיון ששכחה יום וסתה וא"י לאף אחד הרי זה לא חשיב קבוע. וכן ביאר הפמ"ג דהמג"א מיירי בקבוע דאורייתא, ולשיטתו אזיל דכתב בסי' ק"י דאם ניכר האיסור לאדם א' הוי קבוע דאורייתא. וא"כ בנידון דידן דל"ח קבוע שייך ביטול. וכ"כ בדרכי תשובה בסי' קפ"ט דבספק דג' ימים יש ביטול אבל בספק דב' ימים אסורה כמ"ש החוו"ד.
אבל לדעת החוו"ד דס"ל דלא סגי בזה דהאיסור ניכר אצל אחרים לעשותו קבוע וצריך שהאיסור ניכר אצלו להחשב קבוע דאורייתא, ע"כ דכוונת המג"א דהוי קבוע דרבנן, דיום השבת הוי דבר חשוב ואינו בטל, וא"כ י"ל דכמו"כ יהי' יום הוסת. וא"כ אף תערובת דימים רבים תהי' כתערובת דחד בחד. והדרא הקו' לדוכתא על החוו"ד.
אלא די"ל דאף דנראה מהפמ"ג (שם) ומהחת"ס (או"ח סי' קע"ח) דהמג"א מיירי בדין ביטול ברוב, מ"מ קשה להבין דיש מוסג דביטול בימים, וכמו"כ קשה להבין דיש דין קבוע ליום כיון דהאיסור לא על הזמן אלא דתלוי בהזמן. וא"כ אולי י"ל דדיון המג"א שדן ברוב ימים היינו מדינא דהלך אחר הרוב, ובזה אין נושא דדבר חשוב או קבוע דרבנן ורק יש מניעה מכח קבוע דאורייתא. ומאיזה טעם מחמיר שם המג"א ומחשיב השבת כקבוע דאורייתא, אבל עכ"פ אין זה נוגע לנידון דידן דספק בוסתות.
וראיתי בהדברי חיים (אבהע"ז סי' נ"ה) שמק' על החוו"ד דאין לדמות הא דהפר"ח לכאן דהתם הנדון על בין השמשות דשבת דיום א' איסור ויום א' התיר, ובזה הוי חד בחד לגבי זמן ההוא. אבל כאן השאלה לא על היום אלא על המאורע מתי ראתה ולכן אמרינן שפיר ספק דרבנן לקולא.
והנה יש לדון בהאי סברא דלכאורה תלוי בנדון. דאם דנין על מתי היתה הראיה הרי דיינינן על מאורע ולא על היום. אבל אם הנדון על חודש הבא באיזה יום הוי הוסת, הרי הנידון הוי על הזמן ולא על המאורע.
אולם אף אם הנידון על המאורע, יש לחלק ולומר כיון דהאיסור הנובע מזה נוגע לזמן מסויים שפיר נוכל לדון בזה בנוגע ביטול בימים. וכמו שכתב התבואת שור (סי' ט"ז אות ט"ז) דהקונה בהמה וא"י לברר על זמן שחיטת האם או הוולד לגבי האיסור דאותו ואת בנו, דנלך אחר רוב הימים שלא נשחט. והרי התם הספק על השחיטה ומ"מ מתירינן מכח ההתיר ברוב הימים כיון דאיסור הנובע מהשחיטה נוגע לזמן היום.
ויש עוד טעם לחלק בין הא דהפר"ח להא דידן, דבביה"ש דשבת הוי האיסור ברור ביום השבת, אבל בוסתות לא הוי יותר מספק דשמא תראה ול"ה איסור גמור לפנינו, ולכן לא נדון השאלה דראתה בהנץ וכו' כחד בחד.
אבל דעת החת"ס (יו"ד סו"ס קס"ו) להחמיר אף בספק דכמה ימים. לא מיבעי אם וסתות דאורייתא אלא אף אם וסתות דרבנן מ"מ כיון דחיוב הפרישה יכול להיות דאורייתא כמו שמביא הפ"ת מהחת"ס, אין לומר התיר דתולין. ובאמת דהרבה אחרונים מחמירים גם בדינא דסעי' ד' דיש שם יותר צדדים להקל וא"כ בודאי דיש טעם להחמיר בנידון דידן.
והנה כתב ספר האשכול (סי' ל"ב) וז"ל ואם היא ישנה ובבוקר מצאה דם וסתה ולא ידעה אם בלילה אם ביום ראתה נחלקו בחבורתנו, אי נימא דחוששת מספק ללילה ויום ובהגיע זמן וסתה אסורה בלילה וביום. והסכמנו כיון דוסתות דרבנן ספיקא לקולא ולא אסרינן אלא עונת היום שהיתה בה ודאי נדה, וה"נ אמרינן לעיל דלחולין אוקי אשה בחזקת טהרה ולא מטמאינן לה למפרע, עכ"ל. ונראה מדבריו עוד טעם להקל בלילה דמוקמינן לאשה בחזקת הגוף דלא ראתה עד זמן המאוחר יותר. ובחת"ס בחידושיו כתב דמוקמינן לה בחזקת שהיתה מותרת לבעלה ולכן אמרינן דהוסת בזמן המאוחר יותר.
אולם יש לדייק דלא אמר האשכול דבריו על ציורו של השו"ע אלא בקמה אחר הנץ ואינה יודעת מתי ראתה. ואולי ס"ל דאין להתיר בציורו של השו"ע מכח החזקת טהרה, דמסתפקינן גופא על שעה דראתה אם הוי קודם או אחר הנץ. אולם מ"מ נראה דנוכל להביא ראי' מהאשכול לנידון דידן דמסופקת מתי ראתה.
אמנם למעשה אין להביא ראי' מהאשכול לנידון דידן. דהתם דן ע"פ החזקת טהרה על הספק שלפנינו, דהיינו דקמה בבוקר ומצאה דם ומסופקת עכשיו מתי ראתה ובזה יש לפסוק עם החזקה. אבל אם עברו חודשים ושכחה מתי ראתה אבל בשעת מעשה ידעה מתי ראתה, איך יש לומר ע"פ חזקה שאירע ביום המאוחר.
[וסמך לזה מהחת"ס (או"ח סי' קס"א) דכתב דאם יש לו ספק על יום היארצייט דעליו לומר קדיש בב' הימים. ומק' עליו האחרונים מהמבואר בנקוה"כ ביו"ד (סי' שצ"ז) דבספק על מת אם הוי תוך ל' דנוקים אחזקת חיים ונימא שמת בזמן מאוחר יותר. אולם ע"פ הנ"ל יש לחלק דהתם דיינינן על עצם המיתה ושפיר נימא דיש חזקה שלא מת, אבל בנוגע היארצייט כיון דבשעתו היה ידוע יום המיתה א"א לדון בו שוב ע"י חזקת חיים ולומר דאולי מת ביום אחר.]
והנה לדינא בההיא דסעי' ד' כתב הש"ך בשם הב"ח להחמיר כיון שהוא ספק איסור כרת, והיינו דאף דאין כרת בחיוב פרישה מ"מ כיון דיש כרת בנדה הרי יש לנו להחמיר בחיוב פרישה. והש"ך מוסיף טעם להחמיר כי האו"ז. וכ"כ הכרתי, התוה"ש, החוו"ד, הגר"ז והמלבושי טהרה להחמיר לאסור ב' העונות.
והנה כ"ז לענין חיוב פרישה אבל מה הדין בנוגע חישוב הוסתות דזה נוגע לשאלתנו. והנה טעם האו"ז אינו נוגע אלא לענין פרישה, אבל טעם הב"ח לכאורה נוגע לכל הענינים.
אולם יתכן להציע דאין לנו ראי' מהא דסעי' ד' לנידון דידן. ואולי הא דסעי' ד' אינו נוגע אלא באופן דיש ראי' בזמן שבין ב' עונות ויש לדון לאיזו עונה שייכת הראי', וכל הסברות דהבאנו מהאחרונים לאסור ביום שייכות דוקא התם. וראי' לדבר דהרי הק' על החוו"ד דלמה לו להק' דוקא מהפר"ח והא לכאורה הוי פשוט ספק דרבנן דחד בחד במקום איתחזק. וכמו"כ הק' דהוי ב' ספיקות דרבנן דא"א להקל בשניהם כיון דהוי תרתי דסתרי, והבאנו תירוצים בזה.
ויתכן דאה"נ ביודעת רק תאריך לועזי וכדומה דיש כמה ספיקות בחשבון הימים די"ל בזה להקל ע"י ביטול או להחמיר מכח ספק דרבנן במקום איתחזק כנ"ל. והנידון בסעי' ד' הוי רק באופן דהראי' היתה בהנץ ומסופקת בזה אם היתה ביום או בלילה, ובזה יש נדון דהתם על קביעות הוסת.
ומה"ט מביא החוו"ד מהפר"ח, דהנדון על זמן דבין ב' עונות וא"כ צריך חידושו של הפר"ח דביה"ש חשיב כחד בחד כדי להקשות. אבל אם יש סתם ספק דב' ימים א"צ לדברי הפר"ח כיון דהוי סתם חד בחד במקום איתחזק, ודוק.
וכל הסברא של הט"ז שתולין הקלקול במקולקלת דנתקשינו בה ובמה חשוב מקולקלת, י"ל דנאמר רק לקבוע דהראי' היתה ביום, והוי רק סברא לומר דנחשיב ראי' בזמן המסופק כראי' ביום. וכן סברת הש"ך דהיום בודאי בימי נדתה כמו"כ נאמר רק לענין זה. והקשינו על דבריו דמה איכפת לן בזה והא הנדון הוי על תחילת הראי', ואם תחילת הראי' בלילה מה לי דהיום בימי נדתה והא מותרת היא ביום. ובאמת זהו קו' טובה אם היה נוגע לעלמא, אבל כיון דהוי רק סברא לומר שניזל אחר היום ולא אחר הלילה, ואולי הוי ע"ד חזקת טהרה דרק איתרע בודאי ביום, וכן ביאר הפרדס רימונים את דברי הש"ך, אין זה קושיא.
וכן יש לדייק דאין זה נוגע לנידון דידן מהא דכתב הש"ך דכמו"כ הוי בראי' ביה"ש ונתקשו האחרונים בדבריו דהרי הנדון דוסתות תלוי בנץ ושקיעה, וכתב החוו"ד דכוונתו בספק על שקיעה. ויש לעיין למה הש"ך אינו אומר דנוגע זה לתמיד בשכחה וסתה. וע"כ דרק נוגע בביה"ש, איך שיהיה הפשט בזה, דיש לדמות הנידון ההוא להא דסעי' ד' ולא לנדון דשכחה וסתה.
וגם בהכרתי י"ל דסברתו רק נוגע להנדון אם שעת הראי' היתה יום או לילה, דנראה בחודש הבא מכח אורח בזמנו בא מה היתה עונת הראי', אבל אין זה נוגע לאופן דשכחה וסתה לומר דע"כ וסתה ביום האחרון כיון דאורח בזמנו בא, דהרי בודאי יש מוסג דעקירת הוסת. ודוק.
וכמו"כ אף דכתבו האחרונים להחמיר בהא דסעי' ד', אולי אין ללמוד משם להחמיר בנידון דידן. דהתם הוי שאלה על זמן מסויים אם הוי יום או לילה ובזה כתבו להחמיר אולם אין להביא משם דע"כ דיש להחמיר בנידון דידן דשכחה וסתה.
ובאופן דמסופקת מכח דשכחה וסתה או דלא ידעה מענין הוסתות, כתבו כמה אחרונים להחמיר כיון דהוי נוגע לאיסור חמור דנדה. וגם בלאו"ה הרי הבאנו הקו' דהוי ספק דחד בחד או אף בכמה ימים יתכן דהוי כחד בחד כנ"ל ולכן יש מקום גדול להחמיר ולפרוש בב' הימים.
ולדינא בהאי שאלה כתב המהר"י אסאד (יו"ד סי' ק"צ) והמנחת פתים (סי' קפ"ד ס"ק א') והפתחא זוטא (סי' קפ"ט מהד"ת אות א') להקל כהחוו"ד דאין לחוש כלל. ומחלק המהר"י אסאד בין הא דסי' שד"מ באו"ח להא דידן דבשבת דיש בו איסור סקילה צריך לבחור יום א' וזה א"י, אבל וסתות דהוי דרבנן שפיר יש לבטל ברוב.
אלא דא"כ להנוב"י והחת"ס דס"ל דהיינו רק אחר שראתה אבל קודם שראתה חיוב הפרישה הוי דאורייתא אולי יש לאסור כמו באו"ח סי' שד"מ.
אולם כתב הדרכי תשובה דמהר"י אסאד מצרף לזה דרגילה האשה לראות סימנים בגופה בעת ראייתה וא"כ יש להתירה אם אינה מרגשת ובודקת עצמה קודם תשמיש. אבל כאמור דעת החת"ס להחמיר בזה וכן נ"ל לדינא שיש להחמיר.
והנה החזו"א (סי' פ"ז ס"ג) כתב דאם שכחה יום ראייתה בימי מניקותה כיון דהוי רק כושא"ק לכל היותר ולדעת הרשב"א אינה צריכה לחוש כלל לוסת, א"צ לחוש לזה. וא"כ אולי כמו"כ הוי בכל ושא"ק, ויש לדון בזה.