גם בשתי ההוראות האחרונות של הלל אוהב את הבריות ומקרבן לתורה יש לבחון האם זאת הוראה אחת האומרת אהוב את הבריות כדי לקרבן לתורה או שמא אלו שתי הוראות נפרדות האחת לאהוב את הבריות והשנייה לקרבן לתורה בחן כך ובין כך נבוא לשאול הרי מסכת אבות היא ענייני מידות והרי לכאורה יש מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך ומה בא הלל לחדש ? וכן נשאל איזו מידה זו לאהוב את הבריות ומה היא המידה מקרבן לתורה ? ועוד לפני כן איך אפשר לצוות לאדם לאהוב מישהו הגם שיש לו לעיתים סיבה שלא לאוהבו וזה לכאורה בניגוד לטבעו
רבי עקיבא בירושלמי מלמדינו ש "ואהבת לרעך כמוך " זהו כלל גדול בתורה , וא"כ יש להבין מה גדרי המצווה ומדוע זהו כלל ולא מצווה ומדוע הוא כלל גדול בתורה ?
. (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר (בראשית ה) זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול מזה.
את עניין ואהבת לרעך כמוך אנו מוצאים גם בצורה דומה במסכת שבת אנו מוצאים את הסיפור על הגר שביקש להתגייר על מנת שילמד את כל התורה כולה על רגל אחת :
אמת הבנין - מקל שהוא אמת אורך ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים:
דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות:
בהבנה הפשוטה כל הסיפור לא מובן , מה ביקש אותו הגוי ? הרי בודאי הגמרא לא סיפרה סיפור של אדם שאמר דברי שטות ואז נשאל מדוע דחה אותו שמאי ? ומדוע אותו שמאי באמת הבניין שבידו ? מה הלל סבר שכן גיר אותו ? ובעיקר מה הכוונה שמה שנוא עליך על תעשה לחברך , אם הכוונה למה שאמר רבי עקביה " ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" מדוע לא אמר את זה אלא אמר בצורה שלילית ? ולמה התכוון שאידך זיל גמור ?
הכלי יקר מסביר שבאמת בודאי הגר היה רציני ומה שביקש הוא יסוד אחד, שעליו כל התורה עומדת , כלומר ששמאי ואחריו הלל יעמידו לו את כל התורה והמצוות על יסוד אחד שאם יבין אותו ויפנים אותו ידוכל לשמור את כל התורה כולה למרות שלא גדל עליה.
ואהבת לרעך כמוך. ארז"ל זה כלל גדול בתורה ובמס' (שבת לא.) מעשה בההוא גר שאמר למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד ולמדו הלל פסוק ואהבת לרעך כמוך כל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא זיל גמור. וכפי הנראה שהגר היה גר צדק ולא היה מהתל התולים לומר בדרך שחוק שילמדו כל התורה בעוד שהוא עומד על רגל אחד ממש, אלא ודאי בקש ממש שיעמיד לו כל מצות התורה על יסוד אחד דהיינו רגל אחד אשר עליו יעמיד לו כל המצות כדי שלא יבא לידי שכחה המצויה בגר אשר לא למד מנעוריו כלום ממצות התורה, ע"כ בקש ממנו שימסור לו כלל אחד הכולל כל התורה ועל דרך המליצה אמר כשאני עומד על רגל אחד, וכוונתו למסור לו דבר הנאמר מהרה בלשון קצר והיינו ג"כ יסוד ורגל אחד וע"י שיזכור כלל זה יזכור את כל מצות ה'.
הבן איש חי מסביר שבודאי היה אותו גוי אדם רציני אלא שהוא ביקש ללמוד את התורה כשהוא עדיין עומד על רגל אחת שהגויים תלוי בהם והיא מידת השקר, שמאי דחה את אותו הגר באמת הבניין וכפי שרש"י מסביר הוא הכלי שמודדים אותו את אורך הבניין , לומר לו שיסוד הבניין אינו יכול להתקיים כשאתה אחוז במידת השקר ,כל הבניין יקרוס , הלל לעומת זאת ענה לו מה ששנואי עליך על תעשה לחבירך , כל עוד אתה אחוז במידת השקר לא תוכל ללמוד תורה שהרי בודאי אינך רוצה לעשות לחבירך מה ששנוא עליך ואם אתה אינך רוצה שישקרו לך גם אתה לא יכול לרצות בזה ,
גַּיְּרֵנִי, עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. יש להקשות איך עלה על דעתו בכך מעיקרא? ונראה לי בס"ד הכונה כי העכו"ם דבוקים בדרגא דשקרא, ולכן אמרו בבתרא (דף מה) סתם עכו"ם אנס הוא שנאמר (תהלים קמד, יא) אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר, וכן אמרו בנדה (דף מה), אך ישראל דבוקים בדרגא דאמת ולכן חזקתם מדברים אמת, דכתיב (צפניה ג, יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית, ועל חזקה זו סמך רבן שמעון בן גמליאל לענין דינא כנזכר במציעא (דף קז), גם ידוע מ"ש בגמרא 'אמת מלבן לבוני ושקר קאים על חד כרעא' כי קו"ף ורי"ש יש להם רגל אחת בלבד ורק אות שי"ן נתנה בראש, מפני כי המדברים שקר מוכרחים לדבר תחלה מעט אמת כדי שיאמינו בשקריהם וכמו שכתב מהרש"א ז"ל שם. והנה זה שהיה בתחלה עכו"ם ודבק בדרגא דשקר אף על פי שרצה עתה ללמוד תורה אינו רוצה לעזוב דרגא דשקר דקאים אחד כרעא, ולזה אמר לַמְּדֵנִי תּוֹרָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת רצונו לומר בעודו אוחז מדת השקר, וְשַׁמַּאי דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן כי התורה היא קיומו של עולם, לכך התלמידי חכמים נקראין בנאין אל תקרא בניך אלא בוניך, והבנין אי אפשר לבנותו על יסוד רעוע, וכמו שאמר החכם הָאֱמֶת יְסוֹד בִּנְיָן וְכִּזְבִּ"י בַת נְשִׁיא מִדְיָ"ן, אבל הִלֵּל אמר לו מַאן דְסָנִי לָךְ לְחַבְרָךְ לָא תַּעָבִיד, שאי אפשר שיהיה שהאדם בוחר בשקר דהא ודאי לא תרצה שאחרים משקרים בך ותשנא זאת! על כן אתה לא תשקר באחרים!
דברים אחדים דרוש י"ז לשבת זכור (החיד"א)
גם הרב חיד"א כמו הכלי יקר מסביר שכל בקשתו של הגר הוא יסוד אחד שעליו כל התורה עומדת וא"כ אולי מכאן נוכל להבין מדוע ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה , ויתר מכך מה באמת היא הכוונה שלח אהוב את הבריות ומקרבן לתורה.
הרב חיד"א מבאר שגם בודאי הלל לימד את אותו הגר כל ענייני הגירות אך בתשובתו לבקשה שייתן לו יסוד שעליו התורה עומדת התחכם לפניו ואמר לו בדרך שלילה כדי ידע ויבין שבתורה צריך ללמוד דבר מתוך דבר וכאשר יפגוש את הפסוק ואהבת לרעך כמוך יבין שהציווי האלוקי של אהבה לרעך אינו כמו אהבת בן ואהבת אח , שהרי אלו הם דברים טבעיים אלא גם כנגד רצונו אהבת רע , וכיצד יעשה זאת על ידי מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך
הנה לאחר שראינו שלדעת כולם הלל נתן לאותו גוי יסוד שעליו התורה עומדת נבוא ונשאל מדוע באמת זה כך מדוע כל כך חשוב לאהוב את חבירך כמוך - כפי שמסביר הכתב והקבלה - בדיוק כמו שאתה היית רוצה ומצפה שהיחס יהיה אליך כך יהיה לחברך
ואהבת לרעך כמוך. ר"ל כל אופני הטוב והחסד שאדם מסכים בדעתו וגומר בלבו שראוי לו לקבל מאהובו יעשה לרעהו שהוא כל אדם, והוא, ראובן רוצה משמעון אהובו שיתנהג עמו כאוהב נאמן בכל הדברים, וחושב בלבו אלה הדברים והאופנים שראוי לו לשמעון להתנהג עמי, א' שיאהב אותי באמת לא בזיוף, ב' שיתנהג בי כבוד תמיד כי כן ראוי להיות וכמאמר חז"ל, כבוד חברך כמורא רבך, ג' שידרש שלומי תמיד כי כן ראוי לרעים אהובים להיות בשלום תמיד ולדרוש איש בשלום רעהו, ד' שישתתף בצערי, ה' שיקבל אותי בסבר פנים יפות כשאבא לביתו, ו' שידון אותי לכף זכות בכל דבר, ז' שיתנדב בגופו באיזה טרחה קטנה בשבילי והוא ילוני בעמלו לפעמים בדבר שלא יעמל בו הרבה, ח' שיתנדב להושיע לי בדבר מועט מממונו לפעמים בעת שאצטרך בהלואה או במתנה דבר קטן ולא ימנע ממני שאלה אחת קטנה כדרך טוב איש חונן ומלוה, ט' שלא יתגאה עלי, והוא מסכים בשכלו וגומר בלבו עוד דברים רבים כאלה, אבל לא יסכים בשכלו ששמעון יתן לו כל הממון שלו וכל רכושו באהבתו אותו, זה לא ירצה ראובן מעמו ולא יחפוץ מאתו, כי הדעת לא יסבל זה והשכל לא יחייב כן; והנה כל האופנים במספרם כמשפטם אשר יחפץ לבב ראובן שיעשה לו שמעון אוהבו, אותן בעצמן צריך שיעשה ראובן לשמעון, ובזה הוא יוצא ידי חובת אהבת שמעון בשלמות גמור, לא שצריך למסור לשמעון כל ממונו וכל ביתו עם חדריו ועליותיו וכל רכושו באהבתו אותו, שהרי אין רוצה כזאת משמעון רעהו, וז"ש ואהבת לרעך כמוך כלומר האהבה לרעך יהיה בכל אותן האופנים, כמוך, כמו שאתה מבקש את האהבה מרעך. ומעתה לא יקשה בעיניך מה שנתקשו המפרשים ע"ז הפסוק איך תצוה התורה דבר שהוא נגד הטבע ואין האדם יכול לקיימו ? ולברוח מן המצר הזה ברחו ונפלו בדחוקים עמוקים, כי י"א כי כמוך על דרך הפלגה וגוזמא, וי"א כי כמוך בהנאה בדבר שאתה מקבל הנאה תתן לו, אם אתה אוהב סוס תן לו וכדומה לזה; ובאמת אין אנו צריכים אל הדחוקים האלו כי לא קשה מלת כמוך כלל, כי בזה תבאר לנו התורה כוונתה שתצוה על דבר שהוא דרך הטבע, ושכל אדם יוכל לקיימה, לא על דבר שהוא נגד הטבע ושאין אדם יוכל לקיימה (ס' הברית); אמנם לפ"ז המכוון במלת, כמוך. כמו אתה. (וויא דוא), ויחסר הנשוא שהיא בקשת האהבה, לכן נראה לי שבמלת כמוך נכלל גם כן הוראת החמוד והחשק אל הדבר, מענין כָמַה לך בשרי (תהלים ס"ו), ופי שנים בהוראת כמוך, וטעמו כמו שאתה תחמוד ותתאוה (וויא דוא זיא ווינשעסט):
אולי אפשר להבין את יסוד חשיבות אהבה לרעך כמוך ,בשים לב לדברי הלל שאמר אהוב את הבריות , כפי שמסביר הבן איש חי על הגמרא בברכות יז בריה היינו בר יה בן של יה בנו של הקב"ה
מַרְגְּלָא בְּפוּמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן דְּיַבְנֶה: ״אֲנִי בְּרִיָּה, וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר וְהוּא מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה. אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, וְהוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה, וְהוּא מַמְעִיט — שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״.
I who learn Torah am God’s creature and my counterpart who engages in other labor is God’s creature.
My work is in the city and his work is in the field.
I rise early for my work and he rises early for his work.
And just as he does not presume to perform my work, so I do not presume to perform his work.
Lest you say: I engage in Torah study a lot, while he only engages in Torah study a little, so I am better than he,
it has already been taught:
One who brings a substantial sacrifice and one who brings a meager sacrifice have equal merit,
as long as he directs his heart towards Heaven (Rav Hai Gaon, Arukh).
אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה. נראה לי בס"ד כל ישראל נשמתם מעולם הבריאה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל חצובים מתחת כסא הכבוד, והבריאה נקראת כסא הכבוד, והכונה אני החכם שעוסק בתורה כל היום, וחבירי הוא הסוחר שעוסק במשא ומתן, שנינו נשמתינו יקרה מעולם הבריאה, גם בְּרִיָּה 'בר יה' בסוד (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם, ששנינו נקראים בנים למקום, אֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי וכו', כלומר שנינו עושים מלאכתנו בזריזות, אֲנִי מְלַאכְתִּי בָּעִיר, שהחכם ישיבתו כל היום בבית המדרש, וחבירי העוסק בפרקמטיא מלאכתו בשדה, כל מעשה חוץ יתייחס לשדה, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי, כלומר לא יתפאר בעצמו לומר אם לא היה לי עסק הייתי גם אני מחובשי בית המדרש כמו שעושין התלמידי חכמים, כך אין אני מתגדר במלאכתו, שאיני מתפאר לומר אם הייתי עוסק בפרקמטיא הייתי נזהר לעסוק באמונה כמוהו, ולא לשקר, ולא לעקל, ולא לעקלקלות, ואם תאמר אני על כל פנים אתפאר עליו, כי אני עושה בירור מנ"ק על ידי עסק התורה כל היום, והוא עושה בירור מנ"ק על ידי משא ומתן באמונה, בשעה שיזדמן לידו דבר איסור כמו שקר, וגזל, ושבועת שוא, והוא פורש ואינו חוטא, לזה אמר הא שנינו אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם, ואם כן אין לי להתפאר עליו.
הנה אומר לנו הלל אהוב את הבריות אם נקודת היחס מתחילה בכך שהסתכלותו של האדם ביחס לחברו הוא בריה , בן של הקב"ה ויתרה מכך כפי שאומר השל"ה הקב"ה אם אדם אוהב את הקב"ה או שואף לכך בודאי שירצה לאהוב את מה שבצלמו , החיוב לאהוב את הבריות הוא בזכירה ושימת לב לצלם אלוקים שבו לחלק אלוקה שנמצא בקרבו , אפשר לומר שהיכולת של האדם לאהוב את הבריות ובוודאי כאשר יש איזה שהיא מריבה שבגינה קשה לו לאהוב את הבריות היכולת והציווי האלוקי הוא בזכירה ושימת לב לצלם אלוקים שבו להבחנה שבין המעשיים הגלויים בהסתכלות הארצית לבין היסוד והתוכן שקיים בו.
.... ונודע כי עיקר ההרחקה שבין אדם לחבירו בא מצד הקנאה והתאוה והכבוד, והן מוציאין את האדם מן העולם (אבות ד, כא), על כן כל אדם ישמח בחלקו, וידמה כאלו כל העושר והכבוד די והותר, אז יאהב כל אדם, וזהו בשמאלה עושר וכבוד:
עוד בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון וחלק הנשמה שבו הוא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך: הוא הרגל שהעולם עומד עליו. הרי ואהבת לרעך כמוך הוא הגורם ואהבת את ה' אלהיך:
א"כ אם אהבת הבריות היא למעשה נקודת היחס של האדם אל זולתו בשימת לב לתוכנו ונשמתו וכל זאת מצד משקל הכובד אל הצד הרוחני ולא אל הפעולות הארציות אזי אפשר להבין מדוע זו מידה וכן מדוע זה יסוד שהתורה כולה עומדת עליו ומימלא אם זה היחס הרי שמתוך כך מקרבן לתורה שהרי הוא חלק אלוקה ממעל וגם חבירו וכולם יסודום ממנו יתברך , ולפיכך ניתן אף להבין את דברי הפרי צדיק ד' צילך על יד ימינך כמו שאדם מתנהג גם ד מתנהג עימו בדיוק כמו צל וזאת משום שאם אדם אוהב את הבריות הרי שלמעשה הוא אוהב את הקב"ה
והנה אז"ל [בתו"כ ומובא ברש"י] ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומה שייכות זה לכלל כל התורה הלוא היא רק מצוה שבין אדם לחבירו. ובגמרא (שבת לא.) בגר שבא להתגייר שילמדו כל התורה כולה על רגל אחת ואמרו לו דעלך סני לחברך לא תעביד פירש"י ז"ל לחברך זה הקב"ה, ואמנם כאן אין שייך לומר כן כי לאהבת ה' יש מצוה מיוחדת ואהבת את ה' אלקיך, והנה בתדבא"ר [ס"פ י"ח] לא תשנא את אחיך וגו' ואהבת לרעך וגו' שאינו מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים אלא ישראל כו' שנאמר למען אחי ורעי וגו' יעו"ש והנה הרמב"ן ז"ל פי' הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כמו והוכיח אברהם את אבימלך ואה"כ אל תשנא את אחיך בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית, ולא תשא עליו לכסות השנאה בלבך ע"ש, וכן הש"י מתנהג עם ישראל וכמש"נ אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, והש"י אוהב לכלל ישראל וכמש"נ אהבתי אתכם אמר ה', והתגלות האהבה לכל פרט נפש מישראל הוא תלוי בהתנהגות האדם וכידוע מהבעש"ט והוא גם כן במדרש ע"פ ד' צילך שכמו שהאדם מתנהג עצמו כן הקב"ה מתנהג עמו כמו הצל שנוטה עצמו כפי נטיית האדם, ובגמרא (ר"ה יז.) למי נושא עון למי שעובר על פשע בשביל שהאדם מתנהג ברחמנות לעבור על פשע כמו כן הקב"ה מתנהג עמו ונושא לו עון ג"כ, וי"ל דזהו כונת לה"כ ואהבת לריעך כמוך אני ה' ומה ענין הסיום אני ה' בזה, אבל ר"ל שאם אתה מתנהג עם אחיך וריעך באהבה ושלא תשא עליו חטא כן אני ד' אתנהג עמך גם כן בן ומצד הזה היא שאמרו דואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה היינו לקיום התורה, דיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו א"י לו (סוכה נב:) ואיך יזכה לזה דה' לא יעזבנו בידו הו על ידי ואהבת וגו' כמו שהוא מתנהג עם הבריות בדרך הטוב להטיב לזולתו כן הש"י נגדו משים עין השגחתו עליו להטיב לו ולהדריכו בדרך הטוב והישר. ע"כ מכתי"ק:
ועל כן כל המשנה כפי מסביר המהר"ל היא אחדות ושלום אחת בין אדם לחבירו ובין האדם לעצמו ובין האדם לקב"ה
ואמר שיהיה "אוהב את הבריות". ומדה זאת ראוי למי שהוא רודף שלום, שהוא מקשר את הבריות עד שהם אחד. ומכל שכן שהוא יהיה* אוהב את הבריות, ויהיה אחד עם הבריות, כמו שאמרנו אצל אהרן. ואמר "ומקרבן לתורה", שכשם שיעשה שלום בין איש לחבירו, כך יהיה עושה שלום וחבור בין בני אדם שרחקו מן התורה וממצות השם יתברך, ויעשה שלום ויקרב אותם לתורה ולמצות השם יתברך, עד שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים. הרי כל המדות האלו שהזהיר עליהם הלל, שיהיה האדם מחבר הכל, עד שהכל אחד. ותבין מזה כי גם כל אלו דברים שזכר הלל, שהיה נשיא (חגיגה טז:), ענף מן אהבת השם יתברך, כי בשביל שהוא אוהב השם יתברך, אוהב את בריותיו, כדלעיל. ובפירוש אמר "ומקרבן לתורה", והקירוב לתורה ולמקום הכל בשביל אהבת השם יתברך, ומבואר דבר זה.