First, reflect on the Gemara's discussion regarding chalipin. What chakira might we raise about chalipin?
Next, read Rashi and Tosafot. Summarize the machloket. What are Tosafot's questions on Rashi? How might we defend Rashi's opinion?
לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:
ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה - פי' בקונטרס משום דגנאי הוא לה הילכך בטיל לה תורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בה ש"פ אי יהיב לה בתורת חליפין וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ ועוד כיון דתלי טעמא משום דגנאי הוא לה א"כ אמאי לא פריך בגמרא בנתיה דרבי ינאי דקפדו אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי כו' כי היכי דפריך לקמן (דף יא.) אמילתיה דב"ש ועוד קשה כיון דס"ד השתא למגמר קניני אשה מקניני שדה א"כ אשה נמי תקני בחזקה כמו שדה ועוד דלקמן (דף ה.) בעי בגמ' בשטר מנלן ומאי בעי ליגמר משדה לכך נראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף והמקשה שהקשה תחילה ואימא ה"נ בשטר וחזקה לא הקשה דהא פשיטא דלא גמרינן קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה ולהכי מבעיא לן לקמן בשטר מנלן דלא גמרינן משדה אלא לכסף דוקא דכתיב ביה קיחה ולא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא שיש בהם שוה פרוטה והכי פירושו ואימא ה"נ שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא טפי משטר שיש בו שוה פרוטה דא"צ שישוה השטר פרוטה כדאמרי' גיטין (דף כ.) כתבו על איסורי הנאה כשר אבל חליפין דשוה פרוטה דומין לכסף ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה וא"כ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא וא"ת היכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים דהא אמרינן בבכורות (דף יג.) מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא וי"ל דהיינו לבר מחליפין דומיא דישראל בחדא וה"ק מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהם בשניהם וכן משמע לקמן (דף ח.) גבי נמכר לעובד כוכבים מכסף מקנתו בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין לעובד כוכבים וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה בחליפין ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים כדאמרינן בפרק [חמישי] דבבא מציעא (דף עא:) אלא וקנה העובד כוכבים כתבינן ואם תאמר אם כן כיון דפשיטא לן דאשה לא מקניא בחליפין אמאי איצטריך קרא (לקמן דף ח.) למימר מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאיתקש עבד עברי לעבריה דמינה גמרינן לקמן (דף יד:) דעבד עברי נקנה בכסף והעבריה הוקשה לאשה דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדילפי' מה אחרת בשטר וי"ל דרבוי קנינין גמרינן מהקישא ולא מיעוט קנינין דכה"ג אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיז:) תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש (זבחים דף מה.) יליף נותר חילול חילול מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה. אלא לאו משום דלא נאמר גזירה שוה דחילול להקל אלא להחמיר:
Next, examine the views of the Chachmei Sefarad. As you read their discussions, consider two questions: 1) How does each rishon understand and defend Rashi's view from Tosafot's questions? 2) Are there nuanced differences among the rishonim in terms of how they present Tosafot's view? Begin with Ramban:
חידושי הרמב"ן מסכת קידושין דף ג עמוד א
למעוטי חליפין סד"א וכו'. ק"ל אלא מעתה תקנה אשה בחזקה דומיא דשדה, והא לא קשיא דאיכא למימר כיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה, ומיהו לאמחוור לי היכי סד"א דתקנה בחליפין משום דשדה נקנית בחליפין והא לא גמרינן אשה משדה כלל אלא קיחה שכתוב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף, ומעולם לא הוקשה אשה לשדה כלל, וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ופרש"י דגנאי הוא לה, נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בפרוטה איתנהו, ומה שאמר הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל, כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה, ונראה דהכי קאמרינן מעיקרא דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותן הכתוב מה כסף שמחליף הקרקע בו וקונה אף בחליפין, הלכך אף בכלל קיחה שבאשה הם, ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה לאו בתורת כסף הם קונין אפי' כשיש בהם ש"פ אלא חדוש הוא שחדשה בהם תורה, כלומר דין אחר הוא שאינו בכלל כסף ולא שוה לו, ואשה לא אמרה בה תורה קנייה אלא בכסף הלכך אין חליפין קונין בה, וזהו הטעם שלא הוצרכו למעט חזקה שאינה קונה באשה שלא עלה על דעת לרבות אף חליפין אלא מדין כסף, ולפי פירוש זה הכי גרסינן ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא. אבל מקצת הנוסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות, ויש לי לישבה דכל חליפין לגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו, דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה בקניה דשעה כדבעינן למימר לקמן
בית הבחירה (מאירי) מסכת קידושין דף ג עמוד א
וכן לענין ביאור מה שאמרו סלקא דעתך אמינא הואיל וגמר קיחה קיחה וכו' מה שדה מיקני בחלפין וכו' קמ"ל ומשום דאתתא בפחות מפרוטה לא מיקניא נפשה יש שואלים והואיל וגזירה שוה היא למה מעטוה מטעם זה והלא בשטר לא מעטוהו מטעם שאין בו שוה פרוטה אחר שיצא לנו מהיקישא דויצאה והיתה אלא שאף הם משיבים שמאחר שאין היציאה אלא בשטר על כרחנו ההויה בשטר אע"פ שאין בו שוה פרוטה אבל קנין שדה עפרון לא היה בו קנין חלפין אלא קנין כסף למדין הימנו לכל קניות שכשדה אלא למה שהיה בו ונחזיר את הדבר לכללו ר"ל דאתתא בפחות מפרוטה לא מקניא נפשא ויש גם כן טעם לדבר דשטר לאו אדעתא דממון נחתא שהרי היא קונה הסודר מן הדין ומאחר שקונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה לא מקניא נפשה ומאחר שבטל ממנה דין חלפין בטל אף בשהיה שם שוה פרוטה ואפילו נתרצית בטלה דעתה והרי היא כמתרצית להתקדש בדברים בעלמא שאינו כלום וראיה לשני אלו הילך מנה על מנת שתחזירהו לי שיש כאן יתר מפרוטה ושהיא מתרצית בכך ובאשה לא קנה מפני שהוא כעין חלפין כמו שיתבאר:
חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף ג עמוד א
ס"ד אמינא מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין. איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין, דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישית לעיל אלא גזירה שוה קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה הוא לשון כסף, אבל מעולם לא הקשנו אשה לשדה, ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דתקני אשה בחזקה דומיא דשדה, מיהו הא איכא למידחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל (ב' א' ד"ה ואחרים), אלא אידך קשיא, ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואילו לקמן לא ילפינן שטר מהתם, והנכון דהכי קאמר דסלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף הוא הדין שיש בכלל זה שנקנית בחליפין, דקא סלקא דעתך דחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני ביה כסף מהני ביה חליפין, קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא, מאי טעמא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא, פירוש דמאי דקא סלקא דעתך דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות משוה פרוטה לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות משוה פרוטה, וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בהם שוה פרוטה, וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקניא בכסף בפחות משוה פרוטה, ולהאי פירושא היינו דלא סלקא דעתין כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף.
ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, ולאו למימרא דתלינן מילתא בקפידתה של אשה ובדעתה כדמשמע מרש"י ז"ל, דאם כן למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם שוה פרוטה, אלא ודאי אין בטל קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמו שאמרנו ולפיכך אפילו היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו, אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה אפילו מדעתה, דפחות משוה פרוטה אינו חשוב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע ואי אפשר לה להקנות עצמה בדבר שאינו כסף ולא ממון, וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון, ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות משוה פרוטה כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגחינן ביה, וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקיימא לן (ב"מ מ"ז א') דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין, ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהו בכסף שאינו טבוע שהוא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל.
הר"ן על הרי"ף מסכת קידושין דף א עמוד א
ואיכא למידק הכא היכי אמרינן סלקא דעתך אמינא מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין דהא אנן לא גמרינן אשה משדה דנימא דבכל מידי דמיקניא קרקע מיקניא ביה אשה והכי מוכח בגמרא דבתר דגמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה אמרי' נמי [דף ה א] מנין שאף בשטר ואם איתא דמקשי' אשה לשדה שטר נמי תיפוק לן מיניה אלא ודאי לשון קיחה הוא דגמרי' דבכסף הוא וכיון שכן חליפין מנא תיתי: עוד הקשו נהי דאשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה אפ"ה למה יהא בטל תורת חליפין השוין פרוטה בקידושין כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פיסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה. ונדחק הרמב"ן ז"ל לתרץ קושיות הללו ולפי מה שכתב נראה שעיקר הגירסא היא ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא ולא גרסינן מקניא נפשה [כמו שכתוב] בהלכות ולפי דעתי שתי קושיות הללו האחת מתורצת בחברתה דמעיקרא הכי מקשינן ס"ד אמינא שקנין חליפין הוא בכלל קיחה הכתובה בקידושין דחליפין מתורת כסף מהני ואע"ג דהשתא נמי ס"ל דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה אפ"ה אפשר דכיון דבעינן בהו כלי ודבר המסויים כדאיתא בפרק הזהב (שם) דבר חשוב הוא אף על פי שאינו שוה פרוטה כדאמרינן מה כלי דבר חשוב דמשום הכי אמרינן דטענו ב' מחטין והודה לו באחד מהם חייב דיצאו כלים למה שהן כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (דף מ ב) וכיון שכן איכא למימר דמתורת כסף קונין ובכלל כי יקח נינהו ומהדרינן דאי אפשר דקנין חליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאשה בפחות משוה פרוטה אפילו בכלי שלם לא מיקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו שאילו כן היה אף פחות משוה פרוטה בכלל ואי אפשר ומעתה בדמים דבר הכתוב ולא בחליפין:
Rav Chaim Brisker has a classic analysis in regard to the Rambam's view of the nature of chalipin:
הרב סולוויצ׳יק בשם סבו הגר״ח זצ״ל
והגר"ח זצ"ל פירש הטעם שאשה אינה ניקנית בחליפין על פי מה שביאר שחליפין שאני משאר קנינים במה שבחליפין אין הקנין נגמר ע"י מעשה קנין. שחליפין בא להראות גמירת דעת המקנה והקניה נגמרת ע"י אותה הדעת.
ובזה הסביר הגר"ח את שיטת הרמב"ם (פ"ה מעבדים ה"ג) שעבד כנעני אינו קונה את עצמו בחליפין. שלהפקיע קניני האיסור דעבדות בעינן דוקא מעשה קנין. ואין בכח חליפין שבו הקנין נגמר ע"י דעת המקנה (האדון) להפקיע קניני האיסור משום שאין להאדון בעלות על הפקעת איסורים. ולכן לא מהני דעת המקנה שלו לחוד ובעינן מעשה קנין . ועל דרך זה פירש הגר"ח גם הטעם שאשה אינה ניקנית בחליפין. שגם בקדושי אשה בעינן דוקא מעשה קנין ואין כח בחליפין לגמור הקידושין ע"י דעת המקנה (האשה) משום שאין לאשה בעלות על קניני האישות שלה.
והגר"ח הוכיח כדבריו בביאור קנין חליפין מהא דלא מצינו שום קנין לבר מחליפין שמהני בין בקרקע בין במטלטלין. והביאור בזה הוא שמעשה קנין אבל חליפין שאינו מעשה קנין שמהני במטלטלין לא מהני בקרקע וכן להיפוך. אלא שמהני ע"י דעת המקנה שפיר מהני בשניהם. ויש עוד הוכחה להגר"ח מדנחלקו בבבא מציעא מז. אם קונים בכליו של קונה או בכליו של מקנה. חזינן מדאיכא מ"ד שקונים בכליו של מקנה שקנין חליפין אינו בתורת מעשה קנין דהא מעשה קנין צריך להעשות ע״י הקונה. ולדברי הגר"ח שחליפין בא להראות גמירת דעת המקנה שפיר מהני כליו של מקנה להראות גמירת דעתו
ויש להוכיח שהרמב"ם פירש קנין חליפין כהגר"ח ממ"ש בפ"ה ממכירה הי"ב-י"ג, נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים וכיוצא בהן, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו וכו'. קנין זה שנהגו להקנות באלו דברים אינו מועיל כלום אלא להודיע וכו' שגמר בלבו ואחר כך אמר, עכ"ל. הרי שהרמב"ם הזכיר רק קנין חליפין ולא שום קנין אחר כשבאים לקבוע שיש גמירת דעת למינוי שליח או מחילת חוב וכדומה. וזה כדברי הגר"ח שחליפין שאני משאר קנינים שהוא בא להראות גמירת דעת והחלות נגמרת ע"י אותה הדעת
(ט) וְכֵן אִם קָנוּ מִיַּד הַקָּטָן אוֹ הִשְׂכִּיר מְקוֹם הַמִּטַּלְטְלִין וְחָזַר בּוֹ לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִידֵי הַקָּטָן בְּדִין וְאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם. שֶׁהַקִּנְיָן בִּשְׁטָר וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין אֶלָּא עַל שְׁטָר שֶׁל אָדָם גָּדוֹל: