רחב הזונה הנביאה

אס

השיעור מתמקד בדמות של רחב ובייצוגים שלה במקרא וקצת אצל חז"ל.

שאלות:
מה חשיבות היותה זונה? מדוע תרגום יונתן הופך אותה לפונדקית?
מה המתחים המתקיימים בסיפור בין מרכז ושוליים? איזה "תנועות" מן השוליים למרכז מתקיימות בו?
מדוע מדרשים מדגישים את יופיה?
למה חשוב לחז"ל שהיא נישאה וילדה בנים ובנות שהתחתנו עם כוהנים?
איך הסיפור הזה מתחבר ליחס לנשים המתפרנסות ממכירת גופן ומיניותן מאז ימי המקרא? והיום?

שאלה נוספת: מדוע שולב הסיפור הזה בתחילת ספר יהושע? מבחינת כרונולוגית הוא לא ממשיך חלק את פרק א' (שלושת הימים), מבחינת צבאית/דתית לא צריך היה את רחב כדי להפיל את חומות יריחו.
סיפורה של הזונה הכנענית מציע אמירה חתרנית למסרים מרכזיים בספר יהושע וחז"ל מחזקים את המסר החתרני עוד יותר.

יהושע ב׳

(א) וַיִּשְׁלַ֣ח יְהוֹשֻֽׁעַ־בִּן־נ֠וּן מִֽן־הַשִּׁטִּ֞ים שְׁנַֽיִם־אֲנָשִׁ֤ים מְרַגְּלִים֙ חֶ֣רֶשׁ לֵאמֹ֔ר לְכ֛וּ רְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְאֶת־יְרִיח֑וֹ וַיֵּ֨לְכ֜וּ וַ֠יָּבֹ֠אוּ בֵּית־אִשָּׁ֥ה זוֹנָ֛ה וּשְׁמָ֥הּ רָחָ֖ב וַיִּשְׁכְּבוּ־שָֽׁמָּה׃ (ב) וַיֵּ֣אָמַ֔ר לְמֶ֥לֶךְ יְרִיח֖וֹ לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה אֲ֠נָשִׁ֠ים בָּ֣אוּ הֵ֧נָּה הַלַּ֛יְלָה מִבְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַחְפֹּ֥ר אֶת־הָאָֽרֶץ׃ (ג) וַיִּשְׁלַח֙ מֶ֣לֶךְ יְרִיח֔וֹ אֶל־רָחָ֖ב לֵאמֹ֑ר ה֠וֹצִ֠יאִי הָאֲנָשִׁ֨ים הַבָּאִ֤ים אֵלַ֙יִךְ֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ לְבֵיתֵ֔ךְ כִּ֛י לַחְפֹּ֥ר אֶת־כׇּל־הָאָ֖רֶץ בָּֽאוּ׃ (ד) וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה אֶת־שְׁנֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים וַֽתִּצְפְּנ֑וֹ וַתֹּ֣אמֶר ׀ כֵּ֗ן בָּ֤אוּ אֵלַי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מֵאַ֥יִן הֵֽמָּה׃ (ה) וַיְהִ֨י הַשַּׁ֜עַר לִסְגּ֗וֹר בַּחֹ֙שֶׁךְ֙ וְהָאֲנָשִׁ֣ים יָצָ֔אוּ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי אָ֥נָה הָלְכ֖וּ הָאֲנָשִׁ֑ים רִדְפ֥וּ מַהֵ֛ר אַחֲרֵיהֶ֖ם כִּ֥י תַשִּׂיגֽוּם׃ (ו) וְהִ֖יא הֶעֱלָ֣תַם הַגָּ֑גָה וַֽתִּטְמְנֵם֙ בְּפִשְׁתֵּ֣י הָעֵ֔ץ הָעֲרֻכ֥וֹת לָ֖הּ עַל־הַגָּֽג׃ (ז) וְהָאֲנָשִׁ֗ים רָדְפ֤וּ אַֽחֲרֵיהֶם֙ דֶּ֣רֶךְ הַיַּרְדֵּ֔ן עַ֖ל הַֽמַּעְבְּר֑וֹת וְהַשַּׁ֣עַר סָגָ֔רוּ אַחֲרֵ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָצְא֥וּ הָרֹדְפִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם׃ (ח) וְהֵ֖מָּה טֶ֣רֶם יִשְׁכָּב֑וּן וְהִ֛יא עָלְתָ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם עַל־הַגָּֽג׃ (ט) וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ וְכִֽי־נָפְלָ֤ה אֵֽימַתְכֶם֙ עָלֵ֔ינוּ וְכִ֥י נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵיכֶֽם׃ (י) כִּ֣י שָׁמַ֗עְנוּ אֵ֠ת אֲשֶׁר־הוֹבִ֨ישׁ יְהֹוָ֜ה אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם בְּצֵאתְכֶ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֡ם לִשְׁנֵי֩ מַלְכֵ֨י הָאֱמֹרִ֜י אֲשֶׁ֨ר בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ לְסִיחֹ֣ן וּלְע֔וֹג אֲשֶׁ֥ר הֶחֱרַמְתֶּ֖ם אוֹתָֽם׃ (יא) וַנִּשְׁמַע֙ וַיִּמַּ֣ס לְבָבֵ֔נוּ וְלֹא־קָ֨מָה ע֥וֹד ר֛וּחַ בְּאִ֖ישׁ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם ה֤וּא אֱלֹהִים֙ בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּֽחַת׃ (יב) וְעַתָּ֗ה הִשָּֽׁבְעוּ־נָ֥א לִי֙ בַּֽיהֹוָ֔ה כִּֽי־עָשִׂ֥יתִי עִמָּכֶ֖ם חָ֑סֶד וַעֲשִׂיתֶ֨ם גַּם־אַתֶּ֜ם עִם־בֵּ֤ית אָבִי֙ חֶ֔סֶד וּנְתַתֶּ֥ם לִ֖י א֥וֹת אֱמֶֽת׃ (יג) וְהַחֲיִתֶ֞ם אֶת־אָבִ֣י וְאֶת־אִמִּ֗י וְאֶת־אַחַי֙ וְאֶת־[אַחְיוֹתַ֔י] (אחותי) וְאֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם וְהִצַּלְתֶּ֥ם אֶת־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ מִמָּֽוֶת׃ (יד) וַיֹּ֧אמְרוּ לָ֣הּ הָאֲנָשִׁ֗ים נַפְשֵׁ֤נוּ תַחְתֵּיכֶם֙ לָמ֔וּת אִ֚ם לֹ֣א תַגִּ֔ידוּ אֶת־דְּבָרֵ֖נוּ זֶ֑ה וְהָיָ֗ה בְּתֵת־יְהֹוָ֥ה לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְעָשִׂ֥ינוּ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ (טו) וַתּוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת׃ (טז) וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹֽדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם׃ (יז) וַיֹּאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ (יח) הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת־תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת־אָבִ֨יךְ וְאֶת־אִמֵּ֜ךְ וְאֶת־אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כׇּל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה׃ (יט) וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ ׀ הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹ֠ל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם־יָ֖ד תִּֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ (כ) וְאִם־תַּגִּ֖ידִי אֶת־דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ (כא) וַתֹּ֙אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן־ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת־תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּחַלּֽוֹן׃ (כב) וַיֵּֽלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד־שָׁ֖בוּ הָרֹֽדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹדְפִ֛ים בְּכׇל־הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃ (כג) וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּֽעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וַ֨יְסַפְּרוּ־ל֔וֹ אֵ֥ת כׇּל־הַמֹּצְא֖וֹת אוֹתָֽם׃ (כד) וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כׇּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כׇּל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ׃ {ס}

Joshua 2

(1) Joshua son of Nun secretly sent two spies from Shittim, saying, “Go, reconnoiter the region of Jericho.” So they set out, and they came to the house of a harlot named Rahab and lodged there. (2) The king of Jericho was told, “Some men have come here tonight, Israelites, to spy out the country.” (3) The king of Jericho thereupon sent orders to Rahab: “Produce the men who came to you and entered your house, for they have come to spy out the whole country.” (4) The woman, however, had taken the two men and hidden them. “It is true,” she said, “the men did come to me, but I didn’t know where they were from. (5) And at dark, when the gate was about to be closed, the men left; and I don’t know where the men went. Quick, go after them, for you can overtake them.”— (6) Now she had taken them up to the roof and hidden them under some stalks of flax which she had lying on the roof.— (7) So the men pursued them in the direction of the Jordan down to the fords; and no sooner had the pursuers gone out than the gate was shut behind them. (8) The spies^-a had not yet gone to sleep when she came up to them on the roof. (9) She said to the men, “I know that the LORD has given the country to you, because dread of you has fallen upon us, and all the inhabitants of the land are quaking before you. (10) For we have heard how the LORD dried up the waters of the Sea of Reeds for you when you left Egypt, and what you did to Sihon and Og, the two Amorite kings across the Jordan, whom you doomed. (11) When we heard about it, we lost heart, and no man had any more spirit left because of you; for the LORD your God is the only God in heaven above and on earth below. (12) Now, since I have shown loyalty to you, swear to me by the LORD that you in turn will show loyalty to my family. Provide me with a reliable sign (13) that you will spare the lives of my father and mother, my brothers and sisters, and all who belong to them, and save us from death.” (14) The men answered her, “Our persons are pledged for yours, even to death! If you do not disclose this mission of ours, we will show you true loyalty when the LORD gives us the land.” (15) She let them down by a rope through the window—for her dwelling was at the outer side of the city wall and she lived in the actual wall. (16) She said to them, “Make for the hills, so that the pursuers may not come upon you. Stay there in hiding three days, until the pursuers return; then go your way.” (17) But the men warned her, “We will be released from this oath which you have made us take (18) [unless,] when we invade the country, you tie this length of crimson cord to the window through which you let us down. Bring your father, your mother, your brothers, and all your family together in your house; (19) and if anyone ventures outside the doors of your house, his blood will be on his head, and we shall be clear. But if a hand is laid on anyone who remains in the house with you, his blood shall be on our heads. (20) And if you disclose this mission of ours, we shall likewise be released from the oath which you made us take.” (21) She replied, “Let it be as you say.”
She sent them on their way, and they left; and she tied the crimson cord to the window. (22) They went straight to the hills and stayed there three days, until the pursuers turned back. And so the pursuers, searching all along the road, did not find them. (23) Then the two men came down again from the hills and crossed over. They came to Joshua son of Nun and reported to him all that had happened to them. (24) They said to Joshua, “The LORD has delivered the whole land into our power; in fact, all the inhabitants of the land are quaking before us.”

מה מניע את רחב להסתיר את המרגלים ולשקר לחיילי מלך העיר?

מה ניתן לומר על יחסיה עם הוריה ומשפחתה?

יהושע ו׳:י״ז-כ״ה

וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַיַּשְׁכִּ֙מוּ֙ כַּעֲל֣וֹת הַשַּׁ֔חַר וַיָּסֹ֧בּוּ אֶת־הָעִ֛יר כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים רַ֚ק בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא סָבְב֥וּ אֶת־הָעִ֖יר שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃

וַֽיְהִי֙ בַּפַּ֣עַם הַשְּׁבִיעִ֔ית תָּקְע֥וּ הַכֹּהֲנִ֖ים בַּשּׁוֹפָר֑וֹת וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֤עַ אֶל־הָעָם֙ הָרִ֔יעוּ כִּֽי־נָתַ֧ן יְהֹוָ֛ה לָכֶ֖ם אֶת־הָעִֽיר׃

יז) וְהָיְתָ֨ה הָעִ֥יר חֵ֛רֶם הִ֥יא וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּ֖הּ לַֽיהֹוָ֑ה רַק֩ רָחָ֨ב הַזּוֹנָ֜ה תִּֽחְיֶ֗ה הִ֚יא וְכׇל־אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֣הּ בַּבַּ֔יִת כִּ֣י הֶחְבְּאַ֔תָה אֶת־הַמַּלְאָכִ֖ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלָֽחְנוּ׃ (יח) וְרַק־אַתֶּם֙ שִׁמְר֣וּ מִן־הַחֵ֔רֶם פֶּֽן־תַּחֲרִ֖ימוּ וּלְקַחְתֶּ֣ם מִן־הַחֵ֑רֶם וְשַׂמְתֶּ֞ם אֶת־מַחֲנֵ֤ה יִשְׂרָאֵל֙ לְחֵ֔רֶם וַעֲכַרְתֶּ֖ם אוֹתֽוֹ׃ (יט) וְכֹ֣ל ׀ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב וּכְלֵ֤י נְחֹ֙שֶׁת֙ וּבַרְזֶ֔ל קֹ֥דֶשׁ ה֖וּא לַיהֹוָ֑ה אוֹצַ֥ר יְהֹוָ֖ה יָבֽוֹא׃ (כ) וַיָּ֣רַע הָעָ֔ם וַֽיִּתְקְע֖וּ בַּשֹּׁפָר֑וֹת וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הָעָ֜ם אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֗ר וַיָּרִ֤יעוּ הָעָם֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וַתִּפֹּ֨ל הַחוֹמָ֜ה תַּחְתֶּ֗יהָ וַיַּ֨עַל הָעָ֤ם הָעִ֙ירָה֙ אִ֣ישׁ נֶגְדּ֔וֹ וַֽיִּלְכְּד֖וּ אֶת־הָעִֽיר׃ (כא) וַֽיַּחֲרִ֙ימוּ֙ אֶת־כׇּל־אֲשֶׁ֣ר בָּעִ֔יר מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן וְעַ֨ד שׁ֥וֹר וָשֶׂ֛ה וַחֲמ֖וֹר לְפִי־חָֽרֶב׃ (כב) וְלִשְׁנַ֨יִם הָאֲנָשִׁ֜ים הַֽמְרַגְּלִ֤ים אֶת־הָאָ֙רֶץ֙ אָמַ֣ר יְהוֹשֻׁ֔עַ בֹּ֖אוּ בֵּית־הָאִשָּׁ֣ה הַזּוֹנָ֑ה וְהוֹצִ֨יאוּ מִשָּׁ֤ם אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּעְתֶּ֖ם לָֽהּ׃ (כג) וַיָּבֹ֜אוּ הַנְּעָרִ֣ים הַֽמְרַגְּלִ֗ים וַיֹּצִ֡יאוּ אֶת־רָ֠חָ֠ב וְאֶת־אָבִ֨יהָ וְאֶת־אִמָּ֤הּ וְאֶת־אַחֶ֙יהָ֙ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָ֔הּ וְאֵ֥ת כׇּל־מִשְׁפְּחוֹתֶ֖יהָ הוֹצִ֑יאוּ וַיַּ֨נִּיח֔וּם מִח֖וּץ לְמַחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃ (כד) וְהָעִ֛יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵ֖שׁ וְכׇל־אֲשֶׁר־בָּ֑הּ רַ֣ק ׀ הַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב וּכְלֵ֤י הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ וְהַבַּרְזֶ֔ל נָתְנ֖וּ אוֹצַ֥ר בֵּית־יְהֹוָֽה׃ (כה) וְֽאֶת־רָחָ֣ב הַ֠זּוֹנָ֠ה וְאֶת־בֵּ֨ית אָבִ֤יהָ וְאֶת־כׇּל־אֲשֶׁר־לָהּ֙ הֶחֱיָ֣ה יְהוֹשֻׁ֔עַ וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּקֶ֣רֶב יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י הֶחְבִּ֙יאָה֙ אֶת־הַמַּלְאָכִ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יְהוֹשֻׁ֖עַ לְרַגֵּ֥ל אֶת־יְרִיחֽוֹ׃ {פ}

Joshua 6:17-25

(17) The city and everything in it are to be proscribed for the LORD; only Rahab the harlot is to be spared, and all who are with her in the house, because she hid the messengers we sent. (18) But you must beware of that which is proscribed, or else you will be proscribed: if you take anything from that which is proscribed, you will cause the camp of Israel to be proscribed; you will bring calamity upon it. (19) All the silver and gold and objects of copper and iron are consecrated to the LORD; they must go into the treasury of the LORD.” (20) So the people shouted when the horns were sounded. When the people heard the sound of the horns, the people raised a mighty shout and the wall collapsed. The people rushed into the city, every man straight in front of him, and they captured the city. (21) They exterminated everything in the city with the sword: man and woman, young and old, ox and sheep and ass. (22) But Joshua bade the two men who had spied out the land, “Go into the harlot’s house and bring out the woman and all that belong to her, as you swore to her.” (23) So the young spies went in and brought out Rahab, her father and her mother, her brothers and all that belonged to her—they brought out her whole family and left them outside the camp of Israel. (24) They burned down the city and everything in it. But the silver and gold and the objects of copper and iron were deposited in the treasury of the House of the LORD. (25) Only Rahab the harlot and her father’s family were spared by Joshua, along with all that belonged to her, and she dwelt among the Israelites—as is still the case. For she had hidden the messengers that Joshua sent to spy out Jericho.

מגילה י״ד ב:י״ב

אֵיתִיבֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן: שְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְהֵם כֹּהֲנִים יָצְאוּ מֵרָחָב הַזּוֹנָה, וְאֵלּוּ הֵן: נֵרִיָּה, בָּרוּךְ, וּשְׂרָיָה, מַחְסֵיָה, יִרְמְיָה, חִלְקִיָּה, חֲנַמְאֵל, וְשַׁלּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף חוּלְדָּה הַנְּבִיאָה מִבְּנֵי בָנֶיהָ שֶׁל רָחָב הַזּוֹנָה הָיְתָה. כְּתִיב הָכָא: ״בֶּן תִּקְוָה״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי״.

Megillah 14b:12

Rav Eina the Elder raised an objection from a baraita to Rav Naḥman’s teaching. The baraita indicates that Huldah was in fact a descendant of Rahab, and seemingly not of Joshua: Eight prophets, who were also priests, descended from Rahab the prostitute, and they are: Neriah; his son Baruch; Seraiah; Mahseiah; Jeremiah; his father, Hilkiah; Jeremiah’s cousin Hanamel; and Hanamel’s father, Shallum. Rabbi Yehuda said: So too, Huldah the prophetess was a descendant of Rahab the prostitute, as it is written here with regard to Huldah: “The son of Tikvah,” and it is written elsewhere in reference to Rahab’s escape from the destruction of Jericho: “This cord of [tikvat] scarlet thread” (Joshua 2:18).

תלמוד ירושלמי סנהדרין י׳:ב׳:ח׳

דִּכְתִיב וַיַּסֵּ֧ב חִזְקִיָּ֛הוּ פָּנָי֖ו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּתְפַּלֵּל֭ אֶל־יְי. לְאֵי זֶה קִיר נָשָׂא עֵינָיו. רִבִּי יְהוֹשֻׂעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. לְקִירָהּ שֶׁלְּרָחָב נָשָׂא עֵינָיו. כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָה֭ הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת: אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים. רָחָב שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת הִצִּילָה לָךְ. רְאֵה כַּמָּה נְפָשׁוֹת הִצַּלְתָּ לָהּ. הָדָא הִיא דִכְתִיב וַיָּבוֹאוּ הַנְּעָרִ֣ים הַֽמְרַגְּלִ֗ים וַיּוֹצִיאוּ אֶת־רָ֠חָב וְאֶת בֵּית אָבִ֨יהָ וְאֶת־אִמָּ֤הּ וְאֶת־אַחֶ֨יהָ֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָ֔הּ וְאֵ֥ת כָּל־מִשְׁפְּחוֹתֶי֭הָ הוֹצִיא וַיַּ֙נִּיח֔וּם מִח֖וּץ לְמַֽחֲנֵ֥ה יִשְׂרָאֵֽל. תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אֲפִילוּ הָֽיְתָה בְמִשְׁפְּחוֹתֶיהָ מָאתַיִם אֲנָשִׁים וְהָֽלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּמָאתַיִם מִשְׁפָּחוֹת כּוּלְּהֶן הָיוּ נִיצָּלִין בִּזְכותָהּ. אֲבוֹתַיי שֶׁקִּרְבוּ לָךְ כָּל־הַגֵּרִים הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּתֵּן לִי אֶת נַפְשִׁי.

Jerusalem Talmud Sanhedrin 10:2:8

Hezekiah turned his face to the wall. Which wall did he lift his eyes to? Rebbi Joshua ben Levi said, he lifted his eyes to Raḥab’s wall, for her house was on the wall of the fortification; she lived on the wall. He said before Him: Master of all worlds, Raḥab saved two souls for You, and see how many souls You saved for her. That is what is written: The youths, the spies, came and led out Raḥab, and her father’s house, and her mother, and her brothers, and all of hers, and all her families they brought out and left them outside of Israel’s camp. Rebbi Simeon ben Ioḥai stated, even if her family was 200 persons strong and they furthermore were related to other families, all of whom were saved by her merit. My forefathers who brought to You all these proselytes so much more that You should spare my life.

רוחמה וייס באתר 929 על יהושע ב:

הזונה בביתה מתחבאים המרגלים, ידועה ומוכרת ושמה 'רחב'. האם משהו מכותבי המקרא 'חמד לצון' וחשב שזה מצחיק להצמיד לזונות שמות סימליים המגסגסים את חוויות חייהן? בספר הושע נזכה לזונה ששמה 'גומר' ובספר יהושע – זונה ושמה 'רחב'.

כאילו לא די בשם 'רחב', מציעים בפנינו רבי יצחק ורב נחמן 'בדיחות מילואימניקים' (בבלי תענית ה, ב. מתורגם): "אמר רבי יצחק: כל האומר 'רחב רחב' מיד נהיה בעל קרי. אמר לו רב נחמן: אני אומר 'רחב רחב' ולא אכפת לי! השיב לו רב יצחק: אני אמרתי (שמי שאומר 'רחב רחב' נהיה בעל קרי) רק אם הוא יודע ומכיר (את רחב)'.

שני החכמים עסוקים בשאלה האם די לומר פעמיים את שמה של זונת יריחו, על מנת לפלוט זרע, או שמא צריך גם 'לדעת אותה'. נורא מצחיק, נכון?

אבל רחב המקראית מצטיירת כאשה נבונה שיודעת לנצל הזדמנויות... היא בחרה להיות זונה כיוון שבאותם ימים (ולא רק בהם) זו הייתה דרכה של אשה לשרוד ולהשיג מעט כסף וחופש.

לא תמיד צחקו חז"ל על רחב, במדרשים רבים הם 'עשו לה כבוד' (בבבלי מגילה יד, ב) מספר רב נחמן (כן, זה שקודם הסתלבט עליה) שרחב התגיירה ונישאה למרגל ותיק - ליהושע בן נון וכי "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה".

אני אוהבת את המקומות בהם המסורת שלנו מתנאה בדמויות שוליים, ואני מודה לחכמים על העמדות הפרשניות האמיצות האלה. יחד עם זאת, אני שואלת את עצמי האם רחב הייתה נהנית מהכבוד הזה? האם היא שמחה שגיירו ובייתו אותה, והאם היא הצליחה לשמור על מרחבי החירות שלה בין יהושע לשמונת הילדים הנביאים-כהנים שנולדו לה מאותו צדיק?

אפרת שני שטרית באתר 929 על יהושע ב:

פרק ב כולל בתוכו סיפור מסגרת המהווה לכאורה את עיקר הסיפור ומסרו – סיור המרגלים ביריחו וחזרתם אל יהושע עם הממצאים. אך בפועל, הסיפור מתרחש במקום אחר, הן מבחינת היקפו והן מבחינת הכוח הדומיננטי המניע אותו – המפגש עם רחב הזונה. שני המרגלים שהיו אמורים לבצע משימה עדינה ומסוכנת, מנוהלים, הם וגורלם, על ידי אישה חכמה ואסרטיבית. רחב מצליחה להחביא את המרגלים, רוקמת את תוכנית בריחתם ומבטיחה את שלומה ושלום בני משפחתה בעתיד הקרוב, לכשתיכבש העיר.

יחד עם זאת, בסופו של דבר ברור שגורלה נתון לטוב ליבם ובידיהם של המרגלים. מצב זה הכולל בתוכו גם קורבנוּת וגם פוטנציאל לאסרטיביות ועוצמה, קיים בעולמן הקשה של נשים העוסקות בזנות.

מחקרים רבים מצביעים באופן ברור שהבחירה בזנות נעשית מתוך נסיבות חיים קשות, הכוללות התעללויות מיניות בילדות ורקע סוציו-אקונומי קשה. זנות היא לא מקצוע אלא עיסוק הכולל מצב תמידי של השפלה ורמיסת כבודם הגופני והנפשי של קטינים, נשים וטראנסג'נדרס המתפרנסים מכך.
מפשט הכתוב לא ברור האם המרגלים השתמשו בגופה של רחב, אך ברור כי כיבדו את הבטחתם והגנו על רחב ועל משפחתה.

אם נאמץ כחברה את האחריות המוטלת עלינו במניעת הנסיבות המביאות אוכלוסיות אלה לעסוק בזנות, נזכה להגן עליהן וליהנות מהפוטנציאל הגלום בכל אחת מהן - בחכמה, ביצירתיות, באסרטיביות וראשית לכל - בכבוד ובצלם אנוש. צלם אלוהים.

מגילה ט״ו א:ח׳

תָּנוּ רַבָּנַן: רָחָב בִּשְׁמָהּ זִינְּתָה, יָעֵל — בְּקוֹלָהּ, אֲבִיגַיִל — בִּזְכִירָתָהּ, מִיכַל בַּת שָׁאוּל — בִּרְאִיָּיתָהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הָאוֹמֵר ״רָחָב״ ״רָחָב״ — מִיָּד נִיקְרֵי. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אָמֵינָא ״רָחָב״ ״רָחָב״ וְלָא אִיכְפַּת לִי! אֲמַר לֵיהּ: כִּי קָאָמֵינָא בְּיוֹדְעָהּ וּבְמַכִּירָהּ.

Megillah 15a:8

The Sages taught in a baraita: Rahab aroused impure thoughts by her name, i.e., the mere mention of her name would inspire lust for her; Yael, by her voice; Abigail, by remembering her; Michal, the daughter of Saul, by her appearance. Similarly, Rabbi Yitzḥak said: Anyone who says Rahab, Rahab, immediately experiences a seminal emission due to the arousal of desire caused by Rahab’s great beauty. Rav Naḥman said to him: I say: Rahab, Rahab, and it does not affect me. Rabbi Yitzchak said to Rav Naḥman: When I said this, I was specifically referring to one who knows her personally and recognizes her beauty. Only for one who has met Rahab in person is the mere mention of her name capable of arousing lust.

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור