3.ב - עיונים בספר "אם הבנים שמחה": סוגיות העלייה לארץ

הרב טייכטל לא נרתע מלדון בנושאים שעמדו במוקד הוויכוח בנושא העלייה לארץ ישראל.
בחלק מנושאים אלו נדון להלן.


מדוע לא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב ארץ ישראל במניין תרי"ג המצוות?
האם ניתן להסיק מכך שמצווה זו אינה נוהגת בזמן הזה?

[...] דעת הרמב"ם שלא מנה מצוות עשה דישוב א"י בתרי"ג מצות, אף דגם לדידיה הוי מן התורה והוא עפ"י הכלל שהשריש בשורש הרביעי מספר המצות שלא למנות צוויים הכוללים כל התורה כולה. אם כן, כיון דישוב א"י הוא מצוה יקרה כל כך שהוא כלולה מכל המצות וכוללת כל התורה וכל קביעת המועדים ור"ח וכל מצוותיה תלויין בה, וכמו שכתב הרמב"ם שם (מצווה קנ"ג) על זה כי מציון תצא תורה, וכן כל חיית האומה תלוי בה, אם כן הוא מצוה כוללת ולא פרטית, ועל ען אינה באה בחשבון המצות שבא לחשוב רק מצות פרטים.

ועפי"ז משלשה פנים אנו מחויבים לחזק הישוב בארץ ישראל לדעת הרמב"ם: א') בשביל קיום האומה הישראלית כי מבלעדה אין לצייר כלל תקומת האומה וכמו שדייק הרמב"ם בספר המצות במה שכתב אילו הנחנו בדרך משל שבני א"י יעדרו מא"י, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהי' שם ב"ד אין לו שייכות כלל אל הענין דשם הוא רק מאמר מוסגר לחוד וזהו רק משום שלא מצא רבינו עוז בנפשו הטהורה להוציא מתחת עטו הקדוש דברי רעיון כזה שבני ישראל יעדרו מא"י חזר ואמר חלילה וכו' מפני רבינו בדעתו הוא דההעדר ישראל מא"י הוא בגדר מחיית האומה מכל וכל ח"ו בכל העתים ובכל הזמנים ובודאי שגבה דעת רבינו מדעתינו לידע מאין מקור לזה שחיי האומה הישראל תלוי בישיבת ישראל בא"י דוקא וא"כ ממילא כל מה שיתחזק הישוב בארץ ישראל יתחזק קיום האומה בכללה בכל מקומות מושבותיהם וגם מסברת האנושי היא כן וכמו שהארכתי לעיל בפרקים הקודמים ב') מפאת קיום התורה וכמו שכתבו רבותינו הגדולים הח"ס והשד"ח והחיד"א ביוסף אומץ וכנ"ל וח"מ ביו"ד סי' רל"ד הביא ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל וביאר בהתלהבות יתירה שאז ח"ו בטלה כל התורה כולה ואין כאן אומה ישראלית עיין שם. ג) מטעם מ"ע (=מצוות עשה) דישוב עצמה דגם כן לרמב"ם דאומר. ומה שלא מנאה בחשבון המצות - משום דהוא מצוה כוללת וכנ"ל.

מסקנתו ההלכתית היא שלא זו בלבד שאין איסור לעלות ולשבת בארץ ישראל בזמן הזה אלא שיש אפילו מצווה גדולה לעשות זאת.


זיקת צרות הגלות לעלייה לארץ

[...] וכל כחנו וכל דמנו נתננו לאמנו החורגית ועכשיו זכינו לקבל ממנה ההכרת תודה על כל טרחנו שטרחנו בעדה לקחה מקל ולקתה אותנו הכאות אכזריות בלי רחמנות ובלי חומל ופצתה אותנו בכל גופנו מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום, וגם גרשה אותנו כלה גרש יגרש ונטלה ממונינו מידינו והוכרחנו לצאת מביתה בעירום ובחוסר כל וכמה וכמה מאחב"י (=מאחינו בית ישראל) מתו במיתות משונות על ידה לאלפים ולרבבות. אלו המפעלות של אמנו החורגת. ועתה היש ליתן לה אומן על להבא שנחזור אליה שנית? מאין לנו הבטחה אם לאחר איזה עשיריות שנים לא תעשה עמנו עוד כזאת וכזאת?

[...] הרי דהקב"ה הבטיח לנו וכרת עמנו ברית מיוחד על זמן היותנו בגלות שנשב בשלוה ובפרנסה מרווחת בארצות הגוים כשאר יושבי הארץ ואולי עוד בטובה מהם וכהיום שגזלו מאתנו כל זכות החיים ונטלו מאתנו כל מעמד ומצב פרנסתינו ושברו לנו כל מטה לחם נראה בעליל שהקבה"ו נטל מאתנו הבטחת הגלות הנ"ל וכאלו אמר לנו בפירוש בניי מעתה אין אני רוצה שתתעכבו עוד בארצות הגלות ע"כ המשכתי ידי מכם מלהבטיח עוד ישיבתכם בגולה רק תקימו ותלכו אל חיק אמכם ותשיבו אל ארץ אבותיכם.

הרב טייכטל מביט למצב בגלות בעיניים ומסיק אמירה דתית-מעשית: המצב בגלות מצביע על חוסר רצונו של הקב"ה שנשהה בגלות. הגיעה העת לעלות.


מה הוא היחס הראוי למתיישבים בארץ כאשר הם מִקרב עוברי עבירה?

בשאלה זו התחבטו בעבר הרבנים שתמכו בתנועה הציונית. לשאלה היו שני פנים: עיוני ומעשי. מצד אחד כיצד ייתכן שהגאולה המקווה, המיית נפש הדורות, תבוא על ידי עבריינים על פי התורה. ומצד שני האם ניתן לשתף פעולה עם אותם פורקי עול למטרת בניין הארץ?

וידעתי בני ידעתי כי יוקשה לך קושיא גדולה על דברינו אם כן הוא שהבנין שנעשה בימינו בארץ הקדושה הוא סימן ואות על הקץ שקרבה לבא ואתחלתא דגאולה ואיך יתכן שרוב בוני הארץ המה לדאבונינו מחללי שבתות ועוברי עבירה ר"ל וכמעט אשר כגויי הארץ דמה בעוה"ר ואיך יתכן שהבורא כל עולמים יעשה אתחלתא דגאולה ואות וסימן על ידיהם הלא קיי"ל [=קיימא לן] מגלגלין זכות ע"י זכאי.

על השאלה הראשונה הרב טייכטל עונה בשני דרכים: על דרך הדחייה ועל דרך הסוד. ראשית הוא אומר כי שאלה זו היא "קושיא לאלוקינו למה יעשה כזאת לבשר לנו את הבשורה היותר גדולה שאנו מצפים לה בכליון עיניים ובכל אוות נפשנו ע"י עופות טמאים דווקא" [שם], ולא לנו בני האדם לקבוע לקב"ה כיצד הוא צריך לסבב את התהליכים ההיסטוריים.

שנית, על דרך הסוד, מעשה גדול צומח דווקא מתוך מציאות שנראית שלילית בעיניים אנושיות, וזאת כדי למנוע קטרוגים בתהליך התהוותו:

[...] והנה מבואר בספרי המקובלים שבעת ששי"ת רוצה לעשות איזה דבר גדול בעולם שנוגע לעליונים בשמי שמים ולתחתונים בארץ אז שי"ת מעטף דבר זה בכמה מיני עיטופים ואפילו באמצעים שאינם נאים ועוד הן כעורים כדי שלא ירגישו בזה הדינים והמקטריגים ואלמלי היה נעשה בפומבי תיכף היה עולה המקטרג לקטרג ומדת הדין היה מעכב בדבר.

על השאלה השנייה הרב טייכטל עונה שבוני הארץ אינם בגדר מומרים להכעיס אלא הם כתינוקות שנשבו, שמצווה לקרבם ליהדות המסורתית, ואם כן אין מניעה להתחבר עמם למצווה חשובה כבניין ארץ ישראל:

ודע דכל מה שכתבתי על בוני הארץ וכיניתי אותם בשם רשעים ח"ו כל זה כתבתי לפי דעת הקנאים שמכנים אותם כן וכתבתי אפילו לשיטתם אין הצדק אתם שרחקו את מעשה הבנין מפאת שבוני הארץ אינם נראים בעיניהם [...] אבל לי לעצמי אינה נראה כן, ואין דעתי מסכמת אתם שבעיני המה אינם רשעים, רק זרע אמת זרע אברהם יצחק יעקב זרע בחונים ורק המה כתינוק שנשבה בין העכו"ם ומצוה לאהוב אותם ולקרבם.

הרב טייכטל אף מפליג מעבר לכך ומוצא בחלוצים החילוניים זכויות חיוביות, בנוסף על הגדרתם ההלכתית כאנוסים, כמו מסירותם ליישוב ארץ ישראל. הוא מביא מדברי הרב יונתן אייבשיץ כי עצם החזרה לארץ ישראל היא עיקר התשובה, וטוען כי "כעת בזמנינו, אחר שנתנו לבם אפילו היותר גרועים לשוב לנחלתינו, ומוסרים נפשם על זאת, ואינם רוצים בארץ אחרת, בודאי לתשובה תחשב בעיני הקב"ה". את שיא מסירותם הוא רואה במוכנותם למות בשל מטרה זו:

[...] וזהו לחוד שמחבבין את הארץ ואינם רוצים בארץ אחרת רק בארץ אבותינו. ומוסרין נפשם עליה כידוע דכמה וכמה מתו עבור הארץ, כמו ששמענו בזמן הפרעות של הערביים, וכמה מן בני ישראל שעמדו לנגדם ומתו על ידיהם אמרו קודם יציאת נשמתם בזה"ל אין דבר. טוב למות בעד ארצינו. ועיין חת"ס (=חתם סופר) בתשובה שהביא הגמרא בסנהדרין על ישראל שנהרג ע"י עכו"ם אפילו היה רשע וגרוע נקרא קדוש וכל שכן אלו שהערו נפש למות בעד ארצינו.

לבסוף, הוא מצטט מהספר "מלבושי יו"ט" לרבי מזידיטשוב ומהספר "בני יששכר" ש"בגאולה האחרונה יהיה תיקון אפילו לרשעים הגמורים, וכולם יגאלו" (עמ' עא).

מסקנתו המעשית, אם כן, היא "שאסור ליראים והחרדים לסלק ידם ממעשה הבניין, אלא אדרבא חוב קדוש מוטל אליהם ליתן ידם למפעל הקדוש בזה מכאן ולהבא ולאחד הכוחות כולם, וללך עם הראשונים יחד שלובי זרוע בפעולה נשגבה הלזו, להגדילה יותר ויתר".

אחד מטיעוניו החשובים הוא כי השתתפות המונית של היהדות החרדית בבניין הארץ תביא לכך שניתן יהיה להשפיע על אופי היישוב, שיישא אופי יהודי מסורתי ושהתורה תנחה את אורחותיו:

ועוד אני תמה על הגאון הקדוש בעל מנחת אלעזר ז"ל שלדידיה פשיטא כל כך שבוני הארץ דזמנינו שאינם מתנהגים בעוונותיהם הרבים בדרכי התורה אין להשתתף עמהם כלל בשום ענין של בנין הארץ. [...] בשלמא, אם [היה מצב כגון שאם] אנו נמשוך ידינו מהבנין גם הם ימשיכו ידם ממנו - אזי היה מקום לומר כדבריו דמוטב להיות בשב ואל תעשה מאשר מלבנות ח"ו בעבירה... אבל כעת... אולי ע"י ההשתתפות של היראים יעלה בידם בעזרת השם לפעול שיהיה לגמרי עפ"י רוח התורה...

הרב טייכטל אף מצר על החמצת השעה שבאי ההשתתפות של כל היהדות החרדית בבניין הארץ, ומקונן על תוצאותיה:

ואילו היו החרידים נתנו ידם להעוסקים בזה דמפעל הקדוש לפני ששים חמשים או ארבעים שנה והיו מלהיבים את לבות בנ"י להשתתף בזה אז כמה הי' הרחיב לנו בארץ וכמה וכמה אלפים מבני ישראל היו מתיישכים שמה והיו נצלים ממות לחיים והיו מקיימים בזה 'הצל לקוחים ממוות'.

לתפיסתו זאת הוא מביא סיוע מדברי האדמו"ר מגור:

בא לידי קונטרס "אוסף מכתבים" לרבינו מגור שליט"א ומצאתי כתוב בו בזה"ל וכן הוא באמת דעתי אשר מצות ישוב ארץ ישראל שנצטוינו בתורתינו הקדושה איננה דבר תלוי בזמן מן הזמנים רק בהיכולת והאפשרות ולכן גם עתה צריכים להשתמש בהאפשרות של עכשיו ולעבוד בכל עוז. כי בריבוי העולים החרדים לארץ ישראל תתגדל השפעתם שמה וזה יגרום שמירת קדושת הארץ עכ"ד. וכן הכפיל עוד הדברים שם וכתב בזה"ל: ועי"ז תגדל השפעת היהדות דהחרדית וישוב ארה"ק יוסד ברוח התורה הקדושה הכתובה והמסורא עכ"ל הקדוש.
הא לך דעת רבינו איש אלקים מגור שליט"א שמצות בנין וישוב ארצנו הקדושה איננו קשור בשום זמן רק בהאפשרות והיכולת לבד.

את ההתעוררות לבניין הארץ, שתבוא דווקא מצד הרבנים - עיני העדה - הוא רואה גם כהזדמנות היסטורית לתיקון חטא המרגלים, על דרך מידה כנגד מידה: הם מאסו בארץ חמדה וגרמו בכייה לדורות, ואילו אנו נעורר לאהבת ארץ חמדה ודרישתה ונקרב את הגאולה:

[...] אם אנו רוצים לתקן בזה מה שקלקלו אבותינו אז צריך להיות שיהיה בדמיון שוה ממש כמו שהיה אז וכמו שאז יצא הפראפאגאנדא לרעה נגד א"י מהראשים וממנהיגי העדה כמו כן עתה אם אנו רוצים לשלם את המלוה הרעה הנ"ל שהשכר חוב יקרע מעלינו צריך ג"כ שיהי' ע"י אנשים ראשי העדה שהם יהיו הראשונים בזה לפקוח עיני העם ולדבר על לבם דמה לנו להשתקע בארצות הגלות [...] דע"י שישראל אוהבים אבניה ועפרה של א"י אנו מקרבין את העת מועד של הגאולה.

את ההשתתפות של כל פלגי העם בבניין הארץ הרב טייכטל רואה גם כביטוי לאחדות ישראל, שהינה ערך נעלה לדידו, שהרי "רק חסרון האחדות בעם הישראלי גרם לנו החורבן כי אילו היינו באחדות ובאגודה אחת, בלי פירוד, לא הייתה אומה בעולם שהייתה יכולה לכבוש ארצנו מידינו".

הלכך, בד בבד עם קריאתו להשתתפות החרדים בבניין הארץ, הוא קורא לאחדות העם ומתריע בפני מנהיגיו "כי עתידים הרועים ליתן את הדין על זה, על שאינם משתדלים לאחד את כל העם הישראלי באגודה אחת וכי רק זה לבד התרופה למכותינו כידוע מחז"ל" (עמ' שו-שז). בקיום מצוות יישוב ארץ ישראל הוא רואה את ההזדמנות לאחד את השורות סביב מטרה נעלה ומוסכמת:

על כן ארימה קולי אל בני דורינו אשר עברו בכור הברזל הנורא והקשה וכל יסורי איוב ואולי עוד יותר עברו עלינו ואין חזון ואין סבר לאיזה תרופה למכותינו ננסה נא אך הפעם לקיים את דברי חז"ל כפשטן שהודיעו אותנו כמה פעמים אין מספר שכל תקותינו הוא רק באופן שנאחד אותנו באחדות גמור בלי פירוד וכמו שהבאתי למעלה ממדרש ומש"ס ואז נראה אמיתת דבריהם כי נשיג את המטרה שאנו חפיצים ונזכה לישועה האמיתית בעזר הבורא ועל כן עלינו להכריח את כל האומה הקדושה מקצה אל קצה והבריח התיכון הזה שיבריח אותנו מקצה אל קצה יהי' דוקא במפעל הבנין של ישוב ארצינו הקדושה שרק מצוה זו מסוגלה לזה...


מהי דמותו האידאלית של היישוב בארץ ישראל?

יחסו החיובי של הרב טייכטל לבוני הארץ, באשר הם, אינו מעמעם את תפיסתו לגבי דמותו הרצויה של היישוב, והמהפך הנדרש ממי שעולה לארץ וחי בה:

[...] (יד) הרי דקיום התורה ומצותיה הוא תנאי ראשית בהצלחת ישראל לכבישת הארץ ולהתקיים בה וכל זה הוא מפני שהוא מורשה לנו מראש רק בתנאי זה אם נהיה בנים הגונים וראוי שיקרא שמם של אבותינו עלינו...

(טו) ואחרי כל מה שהקדמתי לך תבין את תיבת "מורשה" הנאמר אצל ארץ ישראל להורות בא שזכייתינו לארץ ישראל הוא ענין ירושה ודוקא אם נהי' בנים הגונים וראוים לירושה [...] אבל אם ח"ו נתרשל בזה ונטה דרכינו מדרכי אבותינו אז ניגע ח"ו לריק ולא יעלה בידינו לבא בגבולה...

כל בר ישראל אשר לבו נאמן לה' באמת ובתמים ואהבת ה' ועמו עומד למעלה אצלו מאהבת עצמו יוקיר ויעריך את מעשה הבנין שנגמר עד כעת על ידיכם בארצינו הקדושה.

(כה) אך תדעו אחיי ורעיי ותזכרו מתפלת משה רבינו שאמר והתחנן לפני הקב"ה: ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר ע"פ האדמה מהות עמנו לא נבנה על המושג לאומיית לחוד... כדרך שאר האומות על פני האדמה. כי גוי קדוש אנחנו, והקדושה תלוי בתורה הקדושה שצונו השם ורק ע"י התורה אנו נעשים לעם, ככתוב: "היום הזה נהיית לעם"...

(כו) עוד זאת תדעו דהנה כל טענתינו על ארץ ישראל הוא רק מכח דאנו טוענין דשל אבהתא הוא דאבותינו ישבו בה מעולם [...] וגם כל האומות העולם מודים זאת לנו ומכח טענה זו אנו באים אל הממשלות גדולות המושלים בעולם לתת לנו ארץ ירושתנו בחזרה וכיון דכל טענתינו בנוי על ירושת אבותינו צריך שיהיו לנו כל התנאים שיש בירושה זו. והתנאי היתה בה: כי לא יירש עם בני עם יצחק... ומי שאינו הולך בדרך אבותינו אינו בכלל הירושה...

על כן אחיי עמי כמוני וכמוכם, אותה נפשינו לראות בהצלחת הארץ הקדושה ובהרמת דיגלה. על כן שמעו לי: אם אתם רוצים לראות סימן ברכה במעשה ידיכם אז כייפו עצמיכם לחכמי גדולי הדור נושאי דגל התורה ואל תקשו לבכם שאין אתם צריכים להם כי אז לא תעשה ידיכם תושיה כי לא בכח ולא בחיל לבד תבנה הארץ כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.

ע"כ יודה כל נבין שאנו צריכים לכם ולפעלתכם אבל גם אתם תדעו שגם אתם צריכים לגדולי תורה שיהי' הכל נעשה ברוח התורה ואז יהי' קיום לפעולתכם.

על פי הקדמתו לספר, ניכרת הערכתו של הרב טייכטל לרב צבי הירש קלישר, שהיה ממבשרי "חיבת ציון" באמצע המאה הי"ט, בעת אשר הצטרפו אליה רבנים רבים.


האם ניתן לשייך את הרב טייכטל לזרם אידאולוגי מסוים?

הרב טייכטל ראה עצמו מחובר ומקושר לגדולי ישראל שבכל הדורות, כמו גם לרבנים ולראשי הישיבות בזמנו. למרות מקוריותו, הוא חי, פעל ודרש בקרב הקהילה החרדית בסלובקיה ובבודפשט, והקהילה בבודפשט תמכה בו בעת ששהה שם כפליט. ידוע לנו על כאלו שהתנגדו לתפישתו, אך לא התייחסו אליו כאל מי שהשתייך לזרם אחר. וכך נקט הוא, כאשר ראה עצמו כחלק מהיהדות החרדית. יתכן שראה עצמו כמפלס דרך חדשה-ישנה בתוך הציבור החרדי, כפי שעשתה גם "אגודת ישראל" בשנים אלו, באמצה את הגישה התומכת בעלייה לארץ.


מבחינה זו, הסתמכותו על גדולי ישראל שחייבו את תנועת "חיבת ציון" מחד גיסא, ועל הרבי מגור, שהיה מראשי המחייבים את העלייה לארץ בזמנו, מאידך גיסא, משקפת את דרכו
הייחודית המקשה לייחס אותו לזרם מובהק אחד.


הרב הביע לא אחת את חששותיו שמא יתפרשו דבריו שלא כהלכה, ועם זאת, לא נמנע מלפרסם אותם. במכתב לבניו, בשנת תש"ד, כתב: "ואם כי ידעתי וחששתי שמא יתלו בי דברים שלא אמרתי ולא התכוונתי אליהם, הרי יודע תעלומות יעיד עלי כמה שפכתי שיח בפני בוחן לבבות, שדברי לא יהוו להם לפוקה ולמכשול".