הירידה בדור השופטים :רות

לקבל מאמרים בקביעות אנא צור קשר עם:

העורך צפריר שטרן [email protected]

• מה גרם לירידת הדור בימי השופטים?

• האם נעמי, מחלון וכליון היו גם אשמים בירידה למואב, או רק אבימלך?

• מה הסיבה שאלימלך ומשפחתו ברחו דווקא לשדה מואב?

• האם רות וערפה גיורו כהלכה לפני נישואיהם לבני אלימלך?

הירידה הרוחנית של העם באה מיד לאחר מות יהושע. בפסוק נאמר: ”ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע״,וחז"ל מעירים על כך: ”ימים האריכו, שנים לא האריכו״. ניתן אפוא לקבוע כי מותו של יהושע מהווה ציון דרך להידרדרות המוסרית של העם. נקודת המפנה מתוארת בפסוקים הבאים: ”ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה׳ וגם את המעשה אשר עשה לישראל, ויעשו את הרע...” (שופטים ב, י, יא)

נקודת המפנה באה גם בהקשר לפטירת יהושע. על מותו של יהושע מספרים פסוקי התנ”ך: ”וימת יהושע בן נון עבד ה’... ויקברו אותו... מצפון להר געש״. הפסוקים מציינים רק את עובדת המוות ואת הקבורה, ללא שום סיפור ותיאור על אודות אבל והספדים שהתקיימו לכבודו של המנהיג. חז”ל למדים מכך כי בני ישראל אכן לא התאבלו ולא הספידו את יהושע כראוי. והם ביטאו זאת במילים: ״נתעצלו ישראל לעשות גמול חסד עם יהושע״. (רות רבה, פתיחתא (פתיחה) למגילת רות אות ב) בחז”ל בכמה מקומות מובא, כי האבלות וההספד - מקורם במידת ההסד. ומכאן כי ההתרשלות בדברים אלו מעידה על לקות במידת החסד (רבי ישראל מאיר הכהן(ה״חפץ חיים״), אהבת חסד, עט׳)

מהפסוקים הנזכרים למדו חז״ל כי הם רומזים גם לסיבתה של התערערות יסוד החסד בעם ישראל. שכן ״געש” הנזכר כאן איננו דווקא מקום גיאוגרפי אלא כעין תיאור נפשי, כפי שמבארים חז״ל את מצב העם בזמן שעסקו בקבורתו של יהושע:

אמר רבי ברכיה, חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום שנקרא געש אלא שנתגעשו ישראל מעשות חסד ליהושע; באותה שעה נחלקה ארץ ישראל והיתה חלוקה חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עוסקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בכרמו״ (רות רבה, פתיחתא (פתיחה) למגילת רות אות ב). דהיינו כי התרשלותם במעשה גמילות - חסד הייתה פרי ”התגעשותם” בעסקי התנחלות. בני דורו של יהושע, דבקו איש בנחלתו וראו בה כל עולמם, עד שלא נשאר רווח פנוי בליבם ובזמנם בשביל מעשה חסד עם האיש שהעניק להם את נחלתם. האנוכיות הינה הפכה של מידת גמילות החסד. התעסקות מופרזת בצרכים האישים ממקדת את המבס רק אל ה״אני״ האישי ובכך שוללת את קיומה של מידת החסד, עד כדי כפיות סובה כלפי רב ומנהיג. (נחלת יוסף, עמ׳ כ)

נוסף לאלה, מופיע תיאור ירידת אלימלך, אשתו ושני בניו לשדי-מואב. ירידה זו, כפי שיבואר היוותה זעזוע גדול לעם, וכביטוי תז”ל על אודות מעשהו של אלימלך :

”והפיל לבן של ישראל״. (רות רבה, א, ד) עזיבת אלימלך גרמה לטלטלה רבה. הסיבה לכך מבוארת בהז”ל שאמרו שאלימלך היה ”מגדולי הדור ומפרנסי הדור״. עוד מובא שהיות שהיה מבני בניו של נהשון בן עמינדב - הנשיא הראשון לשבט יהודה, אשר לו הובטהה המלכות בצוואת יעקב אבינו (רמב״ן, בראשית מט, י) - הרי שהיה אלימלך מועמד ראוי להיות מלך ישראל . וכן דרשו: ”למה נקרא שמו אלימלך - שהיה אומר אלי תבוא מלכות״. (רות רבה, ב, ה) כמנהיג וכאתר מגדולי הדור - עזיבתו את הארץ גרמה להפלת לבן של ישראל.

ונראה שהפיל לבן במה שראו שגדולי הדור יצאו מארץ־ישראל לחוץ־לארץ וקבעו דירתן לשם, הנה שפטו בצדק באין ספק: צדיקים וגדולי הדור כאלו, אילולי שלא היה ברור להם שעזב ה’ את הארץ ושתיכרת הארץ ברעב לא היו יוצאין לחוץ־לארץ ולקבוע דירתם לשם.

ועל זה היה לבם דווה ונשבר רוחם בקרבם. וזה אמרו: ”ושם האיש אלימלך...”, דמאחר שכל-כך גדולים היו שהאיש נקרא אלימלך על שם שאלי תבוא המלכות, וכן ”שם אשתו...” - ואף־על-פי-כן ”ויבואו שדי מואב ויהיו שם״ - בקבע, הנה זה גרם שהפילו לבן של ישראל, ולכך נענשו ש״וימת אלימלך״. וכך אמרו פרק הספינה: ”ולמה נקרא שמן

יואש ושרף? יואש - שנתייאשו מן הגאולה׳ פירוש: מן הגאולה שיגאלם הקדוש-ברוך-הוא מן הרע כדכתיב: ”כי פקד ה’ את עמו.״ סבורים היו שלא יפקדם ולכן קבעו דירתן בשדי מואב, ובזה הפילו לבן של ישראל ונענשו.

הצעד הנואש של משפחת אלימלך שהיה מנהיג ומגדולי הדור, שידר לעם ייאוש וחוסר תקווה ו"הפיל את לבן”.

זאת ועוד, כנסיך של שבס יהודה - שבט המלוכה – אך טבעי היה כי אלימלך יהיה זה שיגלה מנהיגות ויעזור לעם להשתחרר ממצבו הדל. ואולם, בניגוד למצופה ממנו, קם אלימלך - הנסיך, ונטל עמו את משפחתו ועזב את העם בשעת צרה. מהלך זה הביא לשבירת תחושת החוסן בעם ולהפלה ”לבם של ישראל”.

לאור זאת, מעשה ירידתו של אלימלך מבטא נקודת שיא בהידרדרות מידת החסד שבאותו זמן. עצם האפשרות שראש העם והמועמד לכיסא המלכות מסוגל לברוח בעת כזאת, היא חוליה אחרונה של מצב ימי ״שפוט השופטים״, והגילוי הקיצוני של המצב שהשתרר בעם. (נחלת יוסף)

רבי יצחק עראמה גם מעיד על העובדה, שלא היה מי שימנע מאלימלך לנטוש את העם. והרי זו המחשה נוספת להיות התקופה בסימן של ״איש הישר בעיניו יעשה״:

גם היה עניין אחר ממין ״איש כל הישר בעיניו יעשה״ (שופטים יז, ו) - והוא: כי הלך איש מבית לחם יהודה מפני הרעב ההוא לגור בשדה מואב, הוא ואשתו ושני בניו, מבלי מוחה ומערער מהם, עם היות שהיציאה מארץ ישראל לחוצה לארץ ״דומה כמי שאין לו אלוה" דכתיב: ״הן גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים״. (שמואל א כב, יט) ואין ספק שאם היה שם מלך טוב וישר, היה מונע היציאה ומייסר האיש ההוא – יהיה מי שיהיה. (רבי יצחק בן עראמה (בעל העקדה), עקדת יצחק, רות א, א,)

המושג ”איש כל הישר בעיניו יעשה” - אין פירושו שכל אחד הרג ורצח את חברו. אלא שהיה חסר החינוך הממלכתי שהיחיד מחויב לצמצם את זכויותיו לטובת הציבור. הגישה הזו - שדאגת הפרט דוחה את הדאגה והאחריות לכלל, הינה גישה של צרות-עין, הפכה של מידת החסד. (נחלת יוסף, עט׳ לא)

לא רק אלימלך עצמו לקה בצרות-עין, אלא כל משפחתו הייתה לקויה במידה זו. הכתוב מדגיש ואומר: ”הוא ואשתו ושני בניו״, וחז״ל דורשים על-כך: ”הוא עיקר ואשתו טפלה לו ובניו טפלים להם״, (רות רבה, א, ו) והדברים מתפרשים כביקורת על כל המשפחה:

אמרו זיכרונם לברכה במדרש, שהכוונה לחייב את כולם, כי הכול סרו מהר מהדרך הטובה, אין אומר ”השב!” וכן אמרו בפסוק ”ושם האיש אלימלך... מה צריך הכתוב להכריז עליו ועל אשתו ועל בניו? לפי שלא היו מעכבים זה את זה, מצרות-עין שהייתה בכולם. בזמן שהאיש רוצה והאישה ובניה אינם רוצים, או איפכא, הגזירה מסתלקת, אבל בזמן שאין אחד מעכב על חברו הגזירה חלה עליהם. תיאור ירידת המשפחה ממחיש אפוא את היות כל משפחת אלימלך לקויים בצרות-עין.

הכתובים מספרים כי אלימלך ומשפחתו הלכו לשדי-מואב. הרמב״ם בספרו היד החזקה קובע כי ״דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתף. מכאן כי בהליכה לגור במקום מסוים יש תהליך של שינוי וקבלת דפוסי ההתנהגות של אותו מקום. לגבי דפוס התנהגותם של עם מואב ידועה ההלכה: ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳״. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים״. לעם המואבי יש תכונה רעה של צרות-עין, והרחיקה אותם התורה והקימה חיץ בין עם ישראל לעם המואבי, בשביל שלא יידבקו ישראל בתכונתם זו השלילית. בחירתם של משפחת אלימלך את מואב כיעד לירידתם, מהווה סימן נוסףלהתרחקותם ממידת החסד:

״ויבואו שדי מואב ויהיו שם״ - רוצה לומר, כי כל הליכתם מארץ־ישראל הייתה על שהיו צרי-עין בעניים והלכו למואבים שהיו גם־כן צרי-עין כמו שנאמר ”על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים״. וכיון שבאו שם, אף שהיו גרים ולא היו להם טבע בני המדינה, נעשה טבעם כמו המואבים. (רבי אליהו בן שלמה זלמן(הגאון מווילנא), מגילת רות עם פירוש הגר״א, רות א, ב )

את תהליך השתקעות משפחת אלימלך במואב מתארים הפסוקים כשלבים־שלבים. בתחילה נאמר ”לגור בשדה מואב״. מביטוי זה למדים כי בתחילה לא היה בדעתם להשתקע. וזאת על פי דרשת חז”ל: ”ויגר שם - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם״. אולם לאחר מכן כבר נאמר: ״ויבואו שדי-מואב ויהיו שם״.

(אלשיך, רות א, ב) הביטוי ״ויהיו״ כבר מבטא התערות בהוויה המקומית. דבר זה נראה גם בדברי ה״תרגום״: ״והוו תמן רופילים״ - שרים חשובים. דהיינו, שמההליכה לגור הם התדרדרו לכדי התערות תרבותית במקום, עד כדי היותם מנכבדי המקום. (רבי שלמה אלקבץ, שורש ישי, רות א, ב) ההתבססות במואב היוותה ניתוק מהתכונות היהודיות - הישראליות מחד גיסא, והתערות בהוויה המקומית - מאידך גיסא, וכמאמר חז״ל: ”הניחו ישראל ונסתפחו (רות רבה, ב, ד) בשדי מואב״. מכאן כי בהליכה לשדי-מואב יש ביסוי להשתקעות בתרבות המואבית, וממילא יש בזה ביסוי להתרתקות המשפחה ממידת החסד.

את תהליך השתקעות משפחת אלימלך במואב מתארים הפסוקים כשלבים־שלבים. בתחילה נאמר ”לגור בשדה מואב״. מביטוי זה למדים כי בתחילה לא היה בדעתם להשתקע. וזאת על פי דרשת חז”ל: ”ויגר שם - מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם״. אולם לאחר מכן כבר נאמר: ״ויבואו שדי-מואב ויהיו שם״.

(אלשיך, רות א, ב) הביטוי ״ויהיו״ כבר מבטא התערות בהוויה המקומית. דבר זה נראה גם בדברי ה״תרגום״: ״והוו תמן רופילים״ - שרים חשובים. דהיינו, שמההליכה לגור הם התדרדרו לכדי התערות תרבותית במקום, עד כדי היותם מנכבדי המקום. (רבי שלמה אלקבץ, שורש ישי, רות א, ב) ההתבססות במואב היוותה ניתוק מהתכונות היהודיות - הישראליות מחד גיסא, והתערות בהוויה המקומית - מאידך גיסא, וכמאמר חז״ל: ”הניחו ישראל ונסתפחו (רות רבה, ב, ד) בשדי מואב״. מכאן כי בהליכה לשדי-מואב יש ביסוי להשתקעות בתרבות המואבית, וממילא יש בזה ביסוי להתרתקות המשפחה ממידת החסד.

הכתובים מספרים כי לאחר מות אלימלך נשאו הבנים נשים מואביות. נישואין אלו מבטאים את שיאו של תהליך ההיטמעות של המשפחה במואב. זוהי נקודת שפל בהידרדרות המשפחה ממידת החסד.

אילו בני אלימלך היו מגיירים את הנשים, ניתן היה לטעון שטבען של אותן נשים מואביות השתנה לטוב, שהרי ״גר שנתגייר כקטן שנולך״. אולם הפסוק מדגיש ואומר: ״וישאו להם נשים מואביות" וחז״ל למדים מכך: ״תני בשם ר׳ מאיר, לא גיירום ולא הטבילום״. גם הלשון ”וישאו להם״ מלמדת על-כך, שכן בדרך כלל מופיע ביטוי זה בתנ״ך בהקשר לנישואי נוכריות, להבדיל מהביטוי "לקיחה" המופיע בהקשר לנישואין כשרים (מלבי״ם, רות, א, ד). נישואי בני אלימלך התאפשרו מתוך כך שהתכונה המואבית השתרשה בהם. פני הדברים הגיעו לידי כך שהם ראו בבנות מואב נשים ראויות להם. וכהערת חז״ל: ”ומי גרם להם לישא נשים מואביות, אלא שעשו כעמון ומואב בצרות עין" (ילקוט שמעוני, אות תר).

על לשון הפסוק "וישאו להם" מציין רבי שלמה אלקבץ: "והרב רבי יוסף גאקון זכרונו לברכה דקדק תיבת להם, אשר היא באמת מיותרת, ואמר כי בא להורות שלא נשאום לקיום המין, כי אם להנאת עצמם, ויפה דקדק...״ (רבי שלמה אלקבץ, שורש ישי, רות א, ד) כי בנוהג שבעולם, כשאדם נושא אישה יש במעשהו צד של חסד ומבניינו של עולם.

ואולם הנישואין המתוארים במגילה משוללים ממידת החסד מכלל וכלל, משום שנעשו בהתכחשות למצבם האומלל של הילדים שעתידים היו להיוולד מנישואין אלו. חז״ל מדגישים; "תני בשם ר מאיר, לא גיירום ולא הטבילום ולא היתה הלכה להתחדש עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית”. (ילקוט שמעוני, אות תר) לאמור, כי הילדים שהיו אמורים להיוולד מנישואין אלו - לא יתייחסו למשפחתם ולא יורשו לבוא בקהל ישראל. נמצא, כי המחשבה שנלוותה לנישואין הייתה אך ורק אנוכית ללא שום צד של חסד. הרי שבנישואין אלו יש ביטוי נוסף להידרדרות שבמידת החסד.

מבוסס על הספר "מגילת רות בראי הנצח" מפי הרב פורמן