סיפורו של אבשלום פיינברג, דקל אבשלום ומת מצווה

נקודת התחלה: גן לאומי קיסריה
נקודת סיום: חוף פולג
סך הכל: 29 ק"מ

את היום מתחילים בזריחה אל מול חוף הים היפיפה של קיסרה (מי שמעונין יכול ללמוד כאן את הפתיחה של דף לימוד מס' 14 שעוסקת בעמידה של האדם אל מול הים הגדול https://www.sefaria.org.il/sheets/342691?lang=he)
מהקופות של האתר ממשיכים דרומה והולכים לצד קבוץ שדות ים (ניתן להיכנס לקיבוץ ולבקר במוזאון חנה סנש המחודש ובמוזאון עתיקות קיסריה), משדטת ים ממשיכים דרומה בדרך עפר וחולפים ליד תחנת דלק , חוצים את הכביש לכיוון תחנת הכוח "אורות רבין" וחולפים ליד פסל מתכת ענקי של הפסל אורי ליפשיץ "לא תרצח- הצדעה ליצחק רבין", מגיעים בירידה לנחל חדרה .
כאן מומלץ לעבור להליכה איטית בשבילי הפארק ואף ניתן לסטות מעט מתוואי שביל ישראל וללכת את כל השביל של הפארק עד לאטרקציה של הכרישים שנמצאים במים החמים ליד תחנת הכוח. פארק נחל חדרה הוא פארק מונגש וניתן להזמין קרובי משפחה וחברים להצטרף למקטע שבפארק החדרה (שבילי הפרק מונגשים גם לכיסאות גלגלים).
בפארק נחל חדרה נמצאת אנדרטה לזכרו של אבשלום פינברג שבה מומלץ ללמוד את דף הלימוד של יום זה.

אם זמנכם בידכם אתם מוזמנים ללכת את כל השביל של הפארק עד לחוף הים ולהנות מהטיילת היפיפייה. בשפך הנחל לים, בין נובמבר למרץ תוכלו לצפות במראה מרהיב של להקות של כרישים , בעיקר נקבות מסוג סנפיריתן ואפרורי שבאות לשחות במים החמים שיוצאים מתחנת הכוח.

אחרי שחוצים את הגשר שעל נחל חדרה ממשיכים דרומה עד לבית יהושע ואולגה חנקין. בית באוהוס יפיפה שנמצא על מצוק הכורכר בכניסה לגבעת אולגה (השכונה נקראת על שמה של אולגה חנקין). יהושע ואולגה חנקים היו מגדולי גואלי הקרקעות של ישראל. אולגה חנקין הייתה חלוצה פורצת דרך והייתה מהמילדות הראשונות בארץ ישראל וכל ימיה עבדה כמיילדת. למרבה הטרגדיה לזוג חנקין לא היו ילדים כך שבית חנקים משמש גם כאנדרטה למשפחה. בני הזוג חנקין גאלו את קרקעות חדרה, רחובות, עמק יזרעאל, עמק חפר וחלקים נרחבים מהנגב. הזוג חנקין קבור בפארק עין חרוד למרגלות הגלבוע וקברם הפך לאתר עליה לרגל. אבשלום פיינברג היה אחיין של אולגה והוא אף התגורר זמן מה עם משפחת חנקין בחדרה.

בשנות התשעים היה בגבעת אולגה מרכז קליטה שבו נקלטו אלפי עולים מאתיופיה. השיר הנפלא "שיר ישראלי" נכתב על ידי אהוד מנור מבנימינה השכנה והולחן על יד שלמה גרוניך בן העיר חדרה (רבים מחברי מקהלת שבא היו בני העיר חדרה מהעדה האתיופית)

לאחר המפגש עם בית חנקין ממשיכים בהליכה עירונית בתוך חדרה עד לתחנת הרכבת של חדרה. מהתחנה פונים שמאלה ליער חדרה. יער חדרה הוא שריד מהיערות שנטעו החלוצים כדי לנסות ולייבש את הביצות. המים הרבים היורדים בהרי שומרון מתנקזים לכיוון הים התיכון, אך נחסמים על ידי רכסי הכורכר כתוצאה מהחסימה הצטברו המים ונהפכו לביצות רבות ועמוקות שהתקיימו אפילו אחרי קום המדינה . יתושי האנופלס שחיו בביצות האלה היו הנשא למחלת המלריה שבה נדבקו רבים מהחלוצים הראשונים שהתיישבו באזור.

את אדמות האיזור רכשו בשנת 1890 יהושע חנקין ורעייתו אולגה . השם "חדרה" קשור לביצות הירוקות שכונו בפי האוכליסה הערבית "חאדר" (כמו כינויו של אליהו באסלם- "הנביא הירוק"- "אל חאדר") .רק לאחר שנים הסתבר שהאקליפטוס אינו צורך מים בכמות שמספקת לייבוש ביצות, ואלה התייבשו בעיקר בזכות פתיחת תעלות ניקוז לים, נתיבי זרימה לנחל חדרה ושאיבת המים לנחל אלכסנדר. נטיעת העצים הגבוהים אולי לא סייעה לייבוש הביצות, אבל בזכותה הרווחנו את יער חדרה.
בימי החורף ניתן לראות לצד היער אגם עם שלולית חורף (זכר לימי הביצות) עם אוכלוסית צפרדעים ועופות. באזור זה השביל עובר "בגן לאומי פארק השרון" ובימי החורף ניתן לחזות בכלניות,

ממשיכים לצעוד בדרך העפר ועוברים באזור תעשיה עמק חפר משם יוצא שביל עפר שמגיע לגשר הצבים בנחל אלכסנדר. על גשר זה צעדו גדודי הצלבנים, ובראשם ריצ'ארד לב הארי, במסע הצלב השלישי ב-1191. ב-1799 עבר כאן צבא נפוליאון לאחר תבוסתו בעכו.

יש שסוברים שנחל אלכסדנר נקרא כך על שם המלך החשמנאי אלכסנדר ינאי שכבש את האזור במאה הראשונה לפנ"הס (מושב בית ינאי הסמוך קרוי על שמו) אך כנראה שמקור שמו של הנחל הוא על שם אסכנדר אבו זבורה , בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח במאה ה-19 הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות מנחל אלכסנדר ועד למצרים. בפי הערבים נקרא המפרץ בשפך נחל אלכסנדר בשם 'מינת אל בטיח' - נמל האבטיחים. שיאו של סחר האבטיחים היה ערב מלחמת העולם הראשונה, כששליש מיצוא האבטיחים מהארץ עבר דרך נמל זה. הובלה ימית בסירות מפרש הייתה זולה יותר מהובלה יבשתית על גמלים, ומנמל זה נשלחו במפרשיות אבטיחים ומלונים גם לטורקיה ולבנון. הנמל עצמו משמש כיום את בית-הספר הימי מבואות ים ונמצא בתחומו. זו הזדמנות להביט בים לקחת נשימה ארוכה ולחשוב על פלח אבטיח עסיסי.

בגשר מעל הנחל ניתן לצפות בצב הרך. הצב הרך הוא בעל חיים נדיר, הוא מגיע עד לאורך של מטר ומשקלו יכול להגיע עד 50 ק"ג. לצבים צוואר ארוך וגמיש המשמש אותם כצינור נשימה בעת היותם מתחת למים. הצבים הרכים נמצאים בסכנת הכחדה ויש להזהר לא לפגוע בהם ולא לנסות ולהאכיל אותם
מגשר הצבים ממשיכים עד לחוף ינאי שעל יד מכמורת וכאן מסתיים היום.

פתיחה: חוף שנחל עזבו

בשנת 1943 היה המשורר נתן יונתן (1923-2004) מדריך בשומר הצעיר בחוות חפציבה שעל גדות נחל חדרה. הוא טייל עד מוצא הנחל לים והבחין כי מימי הנחל אינם מגיעים עד הים ונבלעים בחול מרחק קצר לפני קו החוף. נתן יונתן התבונן בנחל שרוצה להגיע אל הים אבל לא מגיע אליו וראה בזה משל לגעגוע בין בני אדם, כמו הגעגוע של הנחל אל הים. שלושים שנה לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים נפל ליאור, בנו בכורו של נתן יונתן, בתעלת סואץ מה שנתן לשיר משמעות נוספת.

את הלימוד שלנו נפתח בשמיעת השיר שחובר על המקום שבו אתם נמצאים. כאן נכתב השיר "לחופים" וכאן נכתבו פרקי היסטוריה של ראשונים וחולמים אנשי העליות הראשונות ואנשי מחתרת ני"לי

חופים

מילים: נתן יונתן
לחן: נחצ'ה היימן
ביצוע: חוה אלברשטיין

חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף
שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.

גם הצדפים
כמו חופים, כמו הרוח
גם הצדפים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
אשר היה ורק הים
שר לבדו שם את שיריו.

כך בין צדפי ליבו של האדם שרים לו נעוריו.

הזמנה למסע:
האזינו לשיר "חופים"
התבנוננו בנחל חדרה הנשפך אל הים
התבוננו פנימה בתוככם.

הנחל מתגעגע אל החוף. האם גם בכם המראה של חוף הים מעורר זכרונות וגעגועים? למה אתם מתגעגעים?
האם היתה לכם בעבר תחושה של "לב שבור של חול ואבן" שבה הרגשתם "נטושים ובלי כוחות"? מה עזר לכם לצאת משברון הלב?

בבית האחרון של השיר מתווסף לדימוי "החוף שנחל עזבו" דימוי נוסף של "צדף". הצדף מסמל את הבית (הצדפות הם הבית של הרכיכות שחיות בהן) ואת הנעורים של המשורר. אתם מוזמנים לכת על חוף הים ולחפש לעצמכם צדף מיוחד שמזכיר לכם הבית שתמיד אהבתם.

חלק שני: לימוד באנדרטה לזכר אבשלום פינברג על גדות נחל חדרה

דמותו הצבעונית של אבשלום פיינברג היא מן המסעירות, המרתקות ומעוררות ההשראה בתולדות כוח המגן העברי. אבשלום היה הוגה רעיון מחתרת ני"לי ומייסדה וסיפור חייו, מותו ומציאת קברו נראה כאילו נלקח מן האגדות

אבשלום פיינברג נולד בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב , תנ"ך. בגיל 6 נשלח אבשלום על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים (!) , המקבילה המוסלמית ל"חדר" שם הוא למד בשפה הערבית בלבד, התמקצע בשפה הערבית ולמד את הקוראן (!)

העובדה שאבש'ה (כך כינהו בביתו) למד בכותאב לא צרכה להפתיע. שהרי כבר כשהוא נולד זה היה העתיד ששהוריו ייעודו לו, וכך שחזרה חמדה בן יהודה, אשתו של מחיה השפה העברית, את השיחה בין הוריו של אבשלום ביום לידתו . "... כשיגדל אקחהו איתי לכל מקום שאלך. יכיר את ארצנו... יתחבב על שכנינו, וכשיהיה לאיש יגור בתוכם... השנאה בינינו לבין שכנינו תהפוך לאהבה".

אבא של אבשלום, ישראל (לוליק) פיינברג, היה מחלוצי עליה ראשונה, ממיסדי גדרה, ראשון לציון וומקימי תל אביב (אחוזת בית). אחותו של ישראל, אולגה נישאה ליהושע חנקין (ועל שמה קרויה שכונת גבעת אולגה בחדרה), לאחר שיהושע חנקין גיסו של ישראל רכש את הביצות בחדרה, עברה משפחת פינברג לחדרה והם היו מראשוני מייבשי הביצות ומראשוני השומרים העבריים.

בגיל שתים־עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית"

על ילדתו של אבשלום בחדרה כתב הסופר משה סמילנסקי, כך: "את העלם הזה ידעתי עוד מימי ילדותו. הנער אבשלום גדל בין ערבות חדרה לבין הבדווים השוכנים בביצותיה ועל חול הים... הוא היה נער ער, בעל דמיון חי, ומאביו ירש כוח, מרץ ורוח גבורה. לאחר התנ"ך ו"תולדות מלחמת היהודים" המשיך דמיונו לבקש לו מזון ברומנים הצרפתים וגם עשה בצרפת זמן מה בימי עלומיו " (סמילמסקי, סיפורי הישוב)

כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז: שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים".שם התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם זאק מרטין ועם המשורר שארל פגי. לאחר שהיה בצרפת, במצרים ובשוויץ חזר אבשלום לגור בבית פיינברג בחדרה

בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לנסיונות חקלאים של אהרון אהורנסון ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התיידד עם שרה אהרונסון (שרה גיבורת נילי) ובהמשך התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרונסון (ישנן שמועות שאהבתו האמיתי של אבשלום הייתה לשרה אך שרה היתה נשואה) ב-1913 היה אבשלום שותף להקמת ארגון "הגדעונים" ארגון שמירה של בני עליה ראשונה

"בימי מלחמת העולם הראשונה... הופיע מישהו והודיע כי שני זרים לבושים כבדואים עברו זה עתה בסביבה ושניהם לכיוון דרום. היות שהידיעה אמרה שאלו מרגלים יצאו הטורקים מיד לתפוס אותם. היו חילופי יריות. אחד הזרים נפצע ונפל ואילו השני הצליח להימלט. הפצוע, שנלחם על חייו, הצליח לירות באחד הטורקים ולפצעו בידו, אך בסוף גברו עליו הטורקים ו"גמרו אותו". הטורקים אמרו על ההרוג שהוא יהודי והורו לבדואים הנוכחים לקברו. כעבור שנה צמח במקום בו נקבר תומר פראי, ולכן החלו לקרוא למקום 'אלקבר אליהודי' (בערבית הקבר היהודי)"

בתחילת מלחמת העולם כתב פיינברג להנרייטה סאלד בניו־יורק מכתב, הדו"ח הזה הוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב־1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: "הארמנים נרצחים בהמוניהם... אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם."

מתוך חשש שהטורכים יתנכלו לישוב היהודי בארץ החליטו אבשלום פיינברג, אהרן אלכסנדר ושרה אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון הטורכי בארץ ישראל. פינברג ומשפחת אהרונסון , והקימו את רשת הריגול "נילי- נצח ישראל לא ישקר"

בינואר 1917 יצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי למסע ארוך בדרך לסיני במטרה להביא ידיעות מודיעוניות לצבא האנגלי. על פי עדותו של יוסף לישנסקי התנפלו עליהם בין שלושים לארבעים בדואים וירו בהם. אבשלום פיינברג נהרג ויוסף לישנסקי נפצע קשה והצליח לברוח . לאחר המעשה, נחשד יוסף לישנסקי בכך שהרג את פיינברג במדבר . במלחמת ששת הימים נתפס השטח בו אירע הרצח והחשדות הופרכו: קצין צה"ל, רב-סרן שלמה בן אלקנה, החליט לחקור את הסיפור. הוא איתר את גופתו של אבשלום על פי עץ דקל פראי שצמח מגלעין שהיה בכליו של אבשלום בשעת נפילתו. הוא גם חקר בדואים מקומיים זקנים. אחד מהם סיפר כך:

באזכרה שנעשתה לזכר גיבורי נילי אמר ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי כי אבשלום פינברג היה המרגל העברי הראשון. הסופרת מקמיל-עתר שכתבה את הספר "אות מאבשלום" על חייו של אבשלום פינברג אמרה בראיון לעיתון הארץ: כי אבשלום היה איש מורכב, משכיל, רגיש, כותב שירה... היה לו מצפן פנימי שלא התפשר"

אבשלום פינברג לא היה רק לוחם אלא גם נער רגיש ומשורר. בין מכתביו ורשימותיו נמצא גם שיר האהבה "אלף נשיקות לך אהובתי" (מקובל להניח שהשיר נכתב לרבקה אהורנוסון , ששמרה כל ימיה אמונים לאהוב נעוריה אבשלום,אך יש גם שטוענים אחרת). את חלק זה של הלימוד נסיים בשמיעת השיר "אלף נשיקות" שנכתב על ידי שימרית אור בהשראת מכתבו של אבשלום, בביצועו הקאנוני של יהורם גאון

אלף נשיקות

מילים: מירית שם אור בהשראת מכתב של אבשלום פיינברג
לחן: צביקה פיק
ביצוע: יהורם גאון

נשיקה ראשונה על מצחך הלבן
כמו קשר באמצע דמותך
וממנה יצאו בשפעת זוהרה
נשיקות, נשיקות לשערך
כותרת פנינים עשויה מנשיקות
על שחור תלתלייך אמטיר
שתהיי לי ילדה היפה בנסיכות
המושלמת בכל בנות העיר.

אלף נשיקות לך אהובתי
אלף נשיקה ונשיקה
אלף נשיקות לך חמודתי
היפה, הקטנה, המתוקה.

הסיפור הלא יאומן על מציאת עצמותיו של אבשלום:

לאחר מותו של אבשלום במדבר ליד רפיח- מקום קבורתו לא נודע.

ובמשך יובל שנים ריחפה עננת מסתורין וחשדנות סביב נסיבות מותו. ביומנו כתב אהרונסון "שוב אי-אפשר למצוא את עצמותיו של אבשה שלנו חסר-המזל" בהדפסה הראשונה של הספר "ניל"י – תולדותיה של העזה מדינית", בשנת1961, מתואר מותו של אבשלום פיינברג במילים: "חולות מדבר סיני כיסו לנצח על גופת אבשלום פיינברג" (מענין לציין שקיימת עדות של חייל יהודי יליד טורקיה בשם יעקב ירושלמי שמספר שבזמן שרותו בצבא העותמאני בסיני הוא הוזעק על ידי בדואים לערוך טקס קבורה יהודית להרוג שזהותו לא הייתה ידועה לו. אם כי החוקר שלמה בן אלקנה טוען שעדות זו לא מהימנה) בספר "שרה שלהבת נילי" שיצא בשנת 1942 ומספר את סיפור מחתרת נילי, הפרק על אבשלום נקרא בשם "ואיש לא ידע את קבורתו" פרק זה מסתיים במילים "ואבשלום נעלם בדרך המדבר אשר בלע אותו לנצח"

לאחר תום קרבות מלחמת ששת הימים, בזכות יוזמה פרטית של פקד רב סרן שלמה בן אלקנה התבצע מחקר שכלל בחינה מדוקדקת של מסמכים, עדויות ושיחות עם בדווים מאזור רפיח, אשר העידו על עץ תמר שגדל סמוך למסילת הברזל וקרוי בפיהם "קיבר אל־יאהודי (קברו של היהודי)." בסיוע מפקד המרחב, אל"מ מוטה גור, נתגלו עצמות אבשלום תחת עץ תמר שצמח מגלעין שהיה טמון בכיסו.

על פי בדיקות יסודיות שהתבצעו במכון לרפואה משפטית הוכח באופן מוחלט שאלו הן אכן עצמותיו של אבשלום שהיו קבורות עשרות שנים במדבר. אבשלום הובא לקבר ישראל בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

התגלית המרעישה עוררה התרגשות עצומה בכל רחבי הארץ.
לאחר שהתבררה חידת מותו של אבשלום, דרש החוקר ד"ר יוסף נדבה לטהר באופן פומבי את שמו וזכרו של איש ניל"י יוסף לישנסק. לישנסקי, שנתלה בדמשק לאחר שנלכד בידי הטורקים, זכה, גם אם באיחור, להערכה הציבורית שלה היה ראוי, וגם עצמותיו הועברו להר הרצל לצד אבשלום.

גילוי השלד וזיהויו הוודאי עורר פולמוס באשר לשאלה היכן המקום המתאים לקברו. היו שטענו כי יפה וראוי לקברו היכן שנרצח, בחולות המדבר מדרום לרפיח. מנגד דרשו אנשים אחרים כי יש לקבור את פיינברג בעתלית, ראשון לציון, חדרה, גדרה וזכרון יעקב רצו שייקבר בשטחן. לבסוף הוחלט כי אבשלום פיינברג ייקבר, אחרי מסע שיעבור במושבות בלוויה צבאית בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. שקיקי עפר מהמקומות האחרים שאליהם היה קשור הונחו על קברו, ואף ניטע לצידו חוטר מן הדקל שצמח מכיסו. חוטר נוסף ניטע במאי 2009 בחצר בית הוריו של אבשלום בחדרה .

הפזמונאית תלמה אליגון כתבה על מציאת עצמותיו של אבשלום:
"ובלב מדבר רגוע. על קברו של אבשלום, אז צמח לו דקל פרא,מגופו של איש הפלא, שאהב כל עץ ושיח... ביובש המדבר פורצת נקודה,פורח דקל בר, אין זו אגדה"

בעקבות מציאת עצמותיה של אישיות היסטורית חשובה זו, התעורר רצון לציין את האתר במעשה ציוני המסמל חיים (כניגוד לרצח) - התישבות:

כך הקומו הישובים "דקל" ו- "אבשלום" לזכרו של אבשלום. אתר הדקל עצמו, מדרום לרפיח היה במשך שנים מוקד למבקרים. בעקבות פינוי סיני הועתקו הישובים דקל ואבשלום לחבל שלום אל מול פיתחת רפיח.

והפזמונאית תלמה אליגון-רוז כתבה בלדה בשם "אבשלום", אותה הלחין הזמר שלמה ארצי . אתם מוזמנים להאזין לשיר שמסכם סיפור חייו ומותו של פיינברג.

אבשלום
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: שלמה ארצי
ביצוע: להקת פיקוד דרום


אבשלום נולד בגדרה והיה צנום מאוד
ותורה הרביץ בו סבא והשייך - ערבית נטע בו
והיו גרים ביפו ושממה גדולה היתה פה
ובחדרה אז היו הרבה ביצות

ואיש אז לא חשב ואיש אז לא ידע
שאבשלום יהיה לאגדה
השובב - לאגדה

אבשלום גדל בארץ וכאב את כאבה
ואהב את פרדסיה ושנא את מנצליה
עוד תראי ימים יגיעו האנגלים קידמה יביאו
כך לחש לריבקתו באהבה כך החלה המחתרת
נילי - דגל של שיחרור
האנגלים איבדו אז קשר אבשלום דהר כנשר,
במדבר צהוב צחיח יריות על יד רפיח
בן עשרים ושבע הוא נפל שדוד

ובלב מדבר רגוע על קברו של אבשלום
אז צמח לו דקל פרא מגופו של איש הפלא
שאהב כל עץ ושיח שנכשל, אבל הצליח
להגשים ולו במעט את החלום

ביובש המדבר פורצת נקודה
פורח דקל בר אין זו אגדה
אבשלום - לאגדה

על האנדרטה לזכר פינבגרג שנמצאת בפארק נחל חדרה:

40 שנה לאחר שנרצח אבשלום פינברג וגופתו לא נמצאה הוקם בכניסה הדרומית לחדרה גלעד לזכרו. מי שיזמה את הקמת הגלעד היתה רבקה אהרונסון. לטענתה היתה ארוסתו של פינברג. לכן ניתנה לה הזכות או החובה להוביל את מפעל הזיכרון. לא היה קבר, אז הוקם גלעד לזכרו ליד כביש 4 (בסמוך חכפר הרא"ה) על שטח ששייך היה למשפחה מדרום לחדרה – היישוב בו גדל אבשלום את הגלעד תכנן האדריכל בנימין אוראל.

ב-20 לינואר 1957 נחנך הגלעד לצד כביש 4, בנוכחות רבקה אהרונסון, רפאל אבולעפיה שלקח חלק בפעילות ניל"י, משה שרת (ראש הממשלה לשעבר ובשעתו מנהל הוצאת הספרים "עם עובד"), ח"כ יוסף ספיר, ראש עיריית חדרה, ראש מועצת זכרון יעקב ואחותו של פינברג – צילה שוהם-פינברג.

מבנה מיוחד שמורכב משני קירות הנראים כמו זרועות או כנפיים, שמבקשות לחבק את המרחב הפתוח. במרכז חדר אינטימי ופתוח שכולל קיר זיכרון, עם מקום לנר תמיד, כתובת וכיפה גבוהה.

אחרי המלחמה, נמצאו שרידי גופתו של פינברג ליד רפיח. בעקבות הגילוי, נוספה לגלעד כתובת המציינת את הגילוי

בשנת 2010 עם הרחבת כביש 4 וכביש 6 הועבר הגלעד בשלמותו לפארק נחל חדרה. במבט על, השביל הישר העולה לאנדרטה עם גרמי מדרגו בשילוב עצי הדקל הנטועים לאורך השבילים, מהווה מעיין תמונה של עץ הדקל, עיצוב שמנציח את דקל אבשלום (תודה לד"ר איתי פלאות על התובנה של עיצוב האנדרטה בפארק נחל חדרה).

לימוד בנושא מת מצווה

חמישים שנה אחרי הרצחו, ולאחר מאמצים גדולים (בעיקר של שלמה בן אלקנה) הובאו עצמותיו של אבשלום לקבורה בקבר ישראל.

החובה להביא כל יהודי לקבר ישראל היא מן המצוות החשובות ועד היום צבא הגנה לישראל ומשרד הבטחון ממשיכים בפעולתם להביא לקבורה את כל נופלי מערכות ישראל. כך בשנת 2019 הבאו לקבורה עצמותיו של זכריה באומל שנפל המלחמת לבנון ב1982. הלימוד בנושא זה מוקדש לתפילה להבאתם לקבר ישראל של אורון שאול והדר גולדין שנפלו במבצע צוק איתן, ובתפילה לשחורורו של אברה מנגסטו שנכון לזמן פרסום שורות אלו עדיין נמצא בשבי החמאס.

את הלימוד נפתח בשמיעת השיר, התפילה "אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הָשָׁתָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן" בביצוע להקת הרבנות הצבאית והחזן הראשי שי אברמסון

מה ההגדרה של "מת מצווה"?
כל אדם מת שנמצא מוטל במקום כלשהוא ואין מי שמכיר אותו ויודע עליו ואין מי שדואג לקבורתו. כפי שקובעת הגמרא במסכת נזיר:

החובה לקבור מת מצווה נחשבת לאחת החובות הראשונות במעלה, כך שאפילו כהן ונזיר שנאסרו להטמא למת מחוייבים בקבורת מת מצווה. כפי שכותב רש"י (רשי ויקרא כא יא): "לאביו ולאמו לא יטמא. לֹא בָא אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ מֵת מִצְוָה"

וכפי שמופיע במדרש

ובאופן דומה גם נזיר שנאסר עליו להיטמא למתים , מחויב בקבורת מת מצווה, כפי שפוסק הרמב"ם:

בגמרא במסכת נזיר יש אף דיון על מקרה שבון כהן גדול ונזיר רואים מת מצווה- מי משניהם צריך להיטמא ולקבור את המת: כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵין מִיטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן אֲבָל מִיטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִטַּמֵּא כֹּהֵן גָּדוֹל וְאַל יִטַּמֵּא נָזִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִטַּמֵּא נָזִיר וְאַל יִטַּמֵּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט (מסכת נזיר דף מ"ז)

החובה להביא לקבר ישראל מת מצווה קודמת למצוות אחרות, כפי שכותבת הגמרא במסכת מגילה דף ג ע"ב:
"תלמוד תורה ומת מצוה – מת מצוה עדיף, מדתניא: מבטלין תלמוד תורה להוצאת מת ולהכנסת כלה. עבודה ומת מצוה – מת מצוה עדיף … "
על פי הגמרא אחת מהתקנות של יהושע בן נון היא שמת מצווה "קונה את מקומו" וקוברים אותו במקום שבו נימצאה גופתו גם אם זה שטח רשות הרבים או אדמה פרטית. בעקבות הלכה היו שרצו לקבור את אבשלום פינברג במקום שבו נמצאה גופתו בסמוך לרפיח. חשוב לציין שהגמרא במסכת עירובין מצמצמת את הכלל הקדום וקובעת שניתן לפנות קבר של מת מצווה ולהביא לקבר ישראל בשביל צורך רבים (כמו בנית דרך) או אם מעונינים שהמת יהיה קבור ליד קרוביו.

מציאת קברו של אבשלום בפיתחת רפיח. תצלום מתוך אתר ארכיון נילי

הערך של הבאת חללי צה"ל לקבר ישראל הוא מהערכים החשובים ביותר בחברה הישראלית. כך בשנת 2019 השיבה מדינת ישראל את גופתו של זכריה באומל, 37 שנים לאחר שנפל במלחמת שלום הגליל בקרב סולטן יעקוב. בהלוויתו ספד לו ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר:

ביממה המטלטלת הזאת חוזרת ונשנית בפי רבים מאזרחי ישראל מילה אחת, "צמרמורת" גם אני הרגשתי צמרמורת. חיכינו לרגע הזה 37 שנים, ראיתי אנשים מזילים דמעה למרות שהם נולדו שנים רבות אחר היעלמו של זכריה. השבת בנינו לגבולם נוגעת בנימים העמוקים ביותר של זהותנו כיהודים וכישראלים. כל ישראל ערבים זה לזה ומיסודות קיומנו, ערך הרעות הוא משורשי הברית שקושרת אותנו יחד כעם, כצבא וכמדינה".

"שני חבריו של זכריה שנפלו איתו בסולטון יעקב, צבי פלדמן ויהודה כץ, עדיין לא איתנו. נמשיך להשקיע כל מאמץ להחזירם הביתה, וכך נפעל ביחס לכל נעדרינו ונופלינו ושבוינו האחרים. זוהי מחוייבות שאין לה תפוגה".

השאלה הגדולה שעימה מתמודדת מדינת ישראל היא השאלה של סיכון חיילים לטובת הבאת חייל לקבר ישראל.
אמנם הגמרא קובעת שאפילו כהן גדול נטמא לצורך המצווה להביא לבקר ישראל מת אלמוני. אבל מה לגבי סיכון חיילים ?
אחמ מהתמונות שנחרטו בזכרון הישראלי היא תמונת החילים המחפשים בחול בידיהם בכריעה על ארבע שרידי גופות של חבריהם.בעקבות פיצוץ נגמ"ש בציר פילדלפי והרג 5 חיילי צהל ב-12.5.2004 הגיעו חיילי קורס מכ"ים להשיב את הגופות לקבר ישראל .באופן מפתיע המקום בו חיפשו חילי צה"ל את שרידי חבריהם היה מרוחק רק כ-2 ק"מ מהדקל תחתיו נמצאה גופותו של אבשלום. במהלך מבצע הסריקה נהרגו שני חיילי צה"ל נוספים.
מבצע חיפוש הגופות, והתמונה שבה רואים את החילים בסריקה עוררה רגשות עזים. התומכים ראו בפעולה זו אות ומופת לערכיות של צה"ל ולמחויבותו לחייליו, ואילו המתנגדים ראו בכך סיכון מיותר של חיילים.
בראיון לעיתון הארץ (16.5.2004) סיפר אחד החניכים בקורס המ"כים, צנחן מרמת הגולן. "כולם אמרו שהם מוכנים להיהרג במשימה הזאת למען הבאת שרידי החברים שלהם לקבורה. כולם גם מצפים שיעשו את זה בשבילם. זהו אחד הכללים הלא כתובים - שהמדינה עושה הכל כדי לדאוג ללוחמים שלה, בין אם הם חיים או מתים".

חיפוש חלקי גופות על ידי חיילי קורס מכ"ים בציר פילדלפי. צילום:ברקאי וולפסון.
על תמונה נכתב בכתבה בעיתון מעריב- 3.10.201
חניכי קורס המ"כים מגדוד 17 היו אמורים בכלל לעמוד בטקס הסיום במגרש המסדרים בלטרון, ובפעם הראשונה לענוד את דרגות הסמל על המדים המגוהצים. אבל במקום זאת הם זחלו על שש ב"יישור קו" על החול של פילדלפי. הפקודה הייתה ברורה: "מוצאים את החברים". אף אחד לא התווכח. הם קיבלו כפפות מנתחים אבל רובם חפרו בידיים גלויות, סנטימטר אחרי סנטימטר.. הם עשו את מלאכתם בשקט מקפיא. לא החליפו ביניהם מילה במשך שעות. הצילומים של ברקאי עוררו הדים רבים בארץ. החיילים האלמונים האלה, מרביתם רק בני 19, הפכו לסמל, להקרבה, לחברות, למסירות, לטירוף הטרגי ולכאוס הישראלי. רעות גרסת 2004. גם בעולם לא התעלמו, ואחד הצילומים זכה בפרס בינלאומי לצילומי חדשות.

הזמנה למסע

את הלימוד של היום פתחנו בשיר "חופים" , שיר שעוסק בגעגוע של הנחל את הים, המשכנו דרך סיפורו המדהים של אבשלום פינברג , וסימנו בדילמה של הבאת חיילי צה"ל לקבורה תחת סיכון חיי אדם. בצעירותו כתב אבשלום ביומנו: כך:
"ואם אנחנו ניפול בטרם הגענו, ולא נזכה לראות עם שב –

נוריש לבנינו את הרוח שבנו,

למלא אחרינו את שורות הקרב".

אנחנו מזימינים אתכם להאזין פעם נוסף לשיר "חופים" של נתן יונתן, ומול הנוף של נחל חדרה שנשפך אל הים לחשוב על היחס שלכם לערך הרעות ולערך החיים, ולנסות בעקבות הלימוד למצא משמעויות חדשות לשירו הנפלא של נתן יונתן :
חופים הם לפעמים געגועים לנחל.
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן.
והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול
להישאר נטוש ובלי כוחות
ממש כמו חוף.