וַיִּקַּ֣ח אַבְרָם֩ אֶת־שָׂרַ֨י אִשְׁתּ֜וֹ וְאֶת־ל֣וֹט בֶּן־אָחִ֗יו וְאֶת־כׇּל־רְכוּשָׁם֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁוּ וְאֶת־הַנֶּ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־עָשׂ֣וּ בְחָרָ֑ן וַיֵּצְא֗וּ לָלֶ֙כֶת֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃
וַיַּ֩עַל֩ אַבְרָ֨ם מִמִּצְרַ֜יִם ה֠וּא וְאִשְׁתּ֧וֹ וְכׇל־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְל֥וֹט עִמּ֖וֹ הַנֶּֽגְבָּה׃
השבת נקרא את פרשת לך-לך, פרשה עמוסה בסיפורים וכניסתו של אברהם אבינו לתמונה. ריב הרועים הייתה נקודה שפיצלה את אברהם ולוט לשניים, אבל כבר נרמז לכך עוד קודם. כשאברם יוצא מחרן לארץ כנען הוא לוקח איתו את שרי, לוט ורכושו. כשאברהם יוצא ממצרים הסדר זה הוא, שרי, רכושו ולוט, כך שכבר אז רואים שהרכוש פיצל בין אברהם ללוט.
וְאַבְרָ֖ם כָּבֵ֣ד מְאֹ֑ד בַּמִּקְנֶ֕ה בַּכֶּ֖סֶף וּבַזָּהָֽב׃...
וְגַ֨ם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים׃
וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו׃
וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ׃
הריב בין הרועים של אברהם ולוט היה על הרכוש. אבל הריב הזה מביא שתי שאלות עיקריות:
1. למה הרועים רבו על הרכוש? כלומר מה הייתה הסיבה של הצדדים לריב על זה? הרי גם לאברהם וגם ללוט היה המון רכוש.
2. מה פתאום קשורים הכנעני והפרזי? איך הם הגיעו לסיפור?
לפי רש''י הריב הוא הירושה או יותר נכון - למי שייכת הארץ? לאברהם לא היו עדיין ילדים ולוט היה יתום ואברהם מאז ומתמיד שימש לו כדמות אב, בכל זאת, לוט הוא אחיינו של אברהם ואחיה של אשתו. העניין הוא שרועים של לוט מסיקים מכך שלוט הוא היורש של אברהם ומכיוון שהארץ ניתנה לאברהם הם רשאים לרעות בשדות אחרים (ראינו כבר בשנה שעברה שהגויים תמיד לא יוצאים טוב אצל רש"י...). רועי אברהם מוכיחים אותם ואמרו להם שמדובר בגזל ולכן אין להם זכות לגעת ברכושם. ומה הכנעני והפריזי קשורים? התורה מצדיקה את טענת רועי אברהם - מכיוון ששני העמים הללו ישבו בארץ, זה אומר שאברהם עוד לא זכה בארץ, ולכן אסור לרעות בשדות של אחרים.
ויהי ריב כתב רש"י...
ואני תמה כי המתנה שנאמרה לאברם לזרעו היתה שנאמר למעלה (יב ז) לזרעך אתן את הארץ הזאת והיאך יירשנו לוט? אולי שמעו הרועים המתנה וטעו והכתוב אומר כי גם ללוט גם לאברם איננה עתה!
ולפי זה מה שאמר תחילה כי היה רכושם רב לאמר כי מפני הרכוש הרב לא ישא אותם הארץ והוצרכו רועי לוט להכניס מקניהם בשדות שיש להם בעלים וזאת סבת המריבה ועל דרך הפשט היתה המריבה על המרעה כי לא נשא אותם הארץ וכאשר היה מקנה אברם רועה באחו היו רועי לוט באים בגבולם ורועים שם
והנה אברם ולוט היו גרים ותושבים בארץ ופחד אברם פן ישמע הכנעני והפריזי יושב הארץ כובד מקניהם ויגרשום או יכו אותם לפי חרב ויקחו להם מקניהם ורכושם כי ישיבת הארץ עתה להם לא לאברם וזה טעם והכנעני והפריזי כי הזכיר שהיו עמים רבים יושבים בארץ ההיא ולהם ולמקניהם אין מספר ולא ישא אותם הארץ...
But I wonder: The gift of the Land declared to Abram was for his children, as it is said above, Unto thy seed will I give this land, so how can Lot inherit it? Perhaps the shepherds heard of the gift and they mistook its meaning, for Scripture states that in the meantime, the land belonged neither to Abram nor to Lot. Accordingly, the verse stating at the outset, for their possessions were great, intended to say that because of their extensive possessions, the land could not support them, and Lot’s shepherds therefore found it necessary to bring their cattle into fields that had owners. This was the cause of the quarrel.
By way of the plain meaning of Scripture the quarrel concerned the pasture as the land could not support them both. When Abram’s cattle were grazing in the pasture, Lot’s shepherds would come into their territory and graze their cattle there. Now Abram and Lot were both strangers and sojourners in the land. Abram, therefore, feared that the Canaanite and the Perrizite, who inhabit the land, might hear of the abundance of their cattle, [whose great number was made apparent when Lot’s shepherds encroached on Abram’s land, thereby combining the flocks], and drive them out of the land or slay them by sword and take their cattle and wealth since the mastery of the land belonged to them, not to Abram. This is the purport of the verse, And the Canaanite and the Perrizite. Scripture thus mentioned that there were many peoples dwelling in that land, they and their cattle being innumerable, and the land could not support them and Abram and Lot.
From the word oz (then) — [And the Canaanite and the Perrizite abode ‘then’ in the land] — it appears to me that the nations dwelling in the land at that time were those who live in tents and have cattle, some of them converging on one district and grazing there for a year or two and then journeying from there to another district in which they had not previously pastured. And so they continued to do, as is customary among “the children of the east.” The Canaanite and the Perrizite were thus “then” in the land of the south, and in the following years the Jebusite and the Amorite would come there.
הרמב''ן סותר את דברי רש''י בשתי תמיהות - הרי ההבטחה היא לזרעו של אברהם, הבטחה עתידית, ולוט הוא בכלל לא הזרע של אברהם! לכן הוא אומר שזה לא קשור לירושה אלא לשטחי מרעה לבהמותיהם. הרי לשניהם היו המון כבשים והרועים חיפשו מקומות לרעות, וברגע שאחד תפס לשני שדה טוב, התחילה מריבה. ומבחינתו הכנעני והפריזי קשורים בזה שבגלל כל הרעש של הריבים אברהם חשש שהכנעני והפריזי ישמעו אותם ומכאן יש שתי אפשרוית. במקרה הטוב, יגרשו אותם ובמקרה הרע, יכו אותם.
ואברם כבד מאוד, במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב). נראה לי, בסייעתא דשמיא: בא הכתוב ללמדנו שבח אברהם אבינו עליו השלום במידות הטובות הנפשיות, לומר: אף-על-פי שאתה רואה שהיה לו מידת הזריזות גדולה, וכאשר בארנו בסייעתא דשמיא בפרשה זו, בפסוק (שם יב, ד): "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", כלומר תכף ומיד, ואף-על-פי שהיה בן שבעים וחמש שנים. וכן כאשר אמר לו הקדוש-ברוך-הוא (שם כב, ב, ג): "לך לך אל ארץ המוריה וכו', והעלהו שם לעולה" – השכים בבוקר בבוקר לעשות רצון השם יתברך – אל תחשוב שהיה משתמש במידת הזריזות שהייתה אצלו תשמיש של חול, להתנהג בזריזות גם בעניינים גשמיים הגופניים; לא כן! אלא אדרבא, היה מתנהג להפך בכבדות; וזה שאמר: "ואברם כבד מאוד" – שהיה מתנהג בכבדות "במקנה בכסף ובזהב", רוצה לומר, בקניין שיש לו בכסף ובזהב לא היה זריז רודף אחריהם להשיגם.
ועין להרב חיד"א ז"ל ב"דברים אחדים", בפסוק (משלי ו, ו): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", רוצה לומר: תלמד הזריזות מן הנמלה, אך אתה תשתמש בזריזות בדברים הנפשיים ותוריים דווקא, שתהיה לך הזריזות בהם לחכמה, ולא תשתמש בה להשגת הגשמיות שהם הבל; יעין שם.
בתחילת הפסוקים שבהתחלת הדף הזה כתוב ש''אברהם כבד מאוד במקנה כסף וזהב''. אברהם ידוע בזריזותו, כמו איך שהכניס אורחים או מיהר לעזוב את אור כשדים לכנען או לצאת לעקדה, אז למה הוא מתואר כאן כ''כבד''? הסיבה היא שהזריזות של אברהם באה בקיום דברי ה', אך בדברים כמו רכוש או כסף הוא היה כבד - הדברים האלה לא כל כך חשובים לו. הוא מהיר, אבל הוא לא רודף בצע, הוא שומר את הזריזות לקיים את רצון ה'.
השל"ה שם לב שאצל הרועים נאמר שהיה 'ריב' ואילו כשאברהם פונה ללוט הוא משתמש במילה 'מריבה'. הריב הוא בלשון זכר, ואילו מריבה בלשון נקבה.
מה גרם לאברהם ולוט להיפרד? שניהם הסכימו לא רק על זה שהרועים שלהם לא מסתדרים ביחד, אלא גם שהם רוצים שהריב יהפוך למריבה. מה הכוונה? הכוונה היא שהריב בין הרועים שלהם יכול לגרום גם להם לריב ולכן נמנעו מכך. לכן עדיף לכבות את האש כשהיא קטנה, להשאיר אותה כריב ולא שתגדל עד שתהפוך למריבה.
אלה התשובות לגבי ריב הרועים וההפרדה בין אברהם ללוט. זה מזכיר לי כל כך את ההפסקות בבית ספר. מי ישחק במגרש? מה יהיו הכוחות? וכן, גם שם היו כמה ריבים...
אז תלמדו מאברהם, לא להיות כבדים ולכבות מריבות מהר
שבת שלום מבארי יחיאלי