האם עיוור יכול להוציא את הציבור ידי קריאת התורה? עליזה ספרלינג

טקס בר המצווה מסמל את כניסת הנער אל עולם המצוות של היהודי הבוגר. לעיתים קרובות נערים קוראים בתורה בציבור כחלק מחגיגת בר המצווה. האם נער עיוור יכול לחגוג בר מצווה ולהוציא את הציבור בחובת קריאת התורה מטקסט שכתוב בכתב ברייל? האם אדם עיוור יכול להוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה?

רקע

כתב ברייל זמין בעברית משנות ה-40 של המאה ה-20. לפני כן, הטקסט של התורה לא היה נגיש לעיוורים אלא על ידי שמיעה; חידוש זה מאפשר לעיוורים לקרוא עם האצבעות דרך מערכת של נקודות שבולטות ממשטח הדף. המחקר מלמד שעיוורים מעבדים קריאה בברייל באותו אזור במוח שבו אנשים שאינם עיוורים מעבדים כתב. כיום ישנם חומשים הכתובים בכתב ברייל, ואדם עיוור יכול לעקוב אחרי קריאת התורה בדומה לאדם שאינו עיוור, עם שני הבדלים: (1) הקריאה נעשית דרך חוש המישוש, ולא דרך חוש הראייה; (2) הקריאה נעשית

מתוך טקסט הכתוב בברייל, ולא מתוך ספר תורה.

בעולם ההלכה תמיד עדיף לקיים מצוות על הצד הטוב ביותר, "לכתחילה" – ומנקודת מבט הלכתית האופן המובחר לקריאת התורה הוא קריאתה מתוך ספר תורה. עם זאת, קיום המצווה על הצד הטוב ביותר במקרה זה יגרום להדרה של עיוורים מקריאת התורה. מאמר זה יצא למסע על מנת לגלות אילו מרכיבים הלכתיים הם הכרחיים, אילו נתונים לשיקול דעת, והאם הצורך להכיל את ציבור העיוורים (או באופן מיוחד, את נער בר המצווה העיוור) מצדיקים סטייה מן המנהג הנורמטיבי.

האם אדם עיוור חייב בשמירת מצוות?

הלכה למעשה, אדם עיוור חייב בשמירת מצוות (בית יוסף, אורח חיים נג, ח; משנה ברורה, נג, יד). הלכה זו נתקבלה על פי עמדת חכמים, שעיוור חייב במצוות מדאורייתא, בניגוד לדעתו של ר' יהודה, שפוטר עיוור מן המצוות (ראה בבלי, בבא קמא פו, ב–פז, א; עיין גם תוספות ראש השנה לג, ב, ד"ה "הא ר' יהודה הא ר' יוסי", שם נראה שגם לדעת ר' יהודה עיוור חייב במצוות מדרבנן). עם זאת, ישנם מקרים מסוימים שבהם עיוורון מונע בפועל מקיום מצווה.

האם עיוור יכול הוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה?

על מנת להתייחס לשאלה האם אדם עיוור יכול להוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה בלי יכולת לראות את הכתב, והאם הוא יכול להוציא את הציבור ידי חובה בקריאת הטקסט מתוך כתב ברייל, יש להתייחס לשלושה גורמים מרכזיים: (א) השאלה אם אפשר לקרוא בעל פה: האם הציבור יוצא ידי חובה בקריאה כזו, והאם קריאה מתוך כתב ברייל שוות ערך לקריאה בעל פה, או דומה יותר לקריאה מראייה;(ב) האם החובה לקרוא מתוך הכתב הכרחית באופן כללי, והאם יש מקום להקל באופן מיוחד במקרה של עיוור; (ג) התפתחויות הלכתיות בהנגשת קריאת התורה לעיוורים.

א. קריאת התורה בעל פה, וקריאה מתוך כתב ברייל

לפי התלמוד בגיטין ס, ב ותמורה יד, ב, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה", ולכן אסור לקרוא בתורה בעל פה, אלא מתוך הכתב בלבד, ואולי אפילו רק מתוך ספר תורה. לפי מקור זה נראה שאדם עיוור אינו מסוגל לקורא בתורה, משום שהוא אינו יכול לראות את הטקסט אותו הוא קורא. עד להמצאת כתב הברייל בעברית, עיוור היה מסוגל רק לקרוא את מילות התורה מזיכרון.

עם זאת, באופן מעשי אנשים משננים ומצטטים מתוך התורה כל הזמן, וקוראים מתוך ספרים שאינם ספרי תורה. יתירה מכך, ידוע שהכהן הגדול אמר בעל פה קטעים נרחבים מתוך התורה ביום הכיפורים כחלק מסדר העבודה. הראשונים היו מודעים לסתירה זו בין האיסור למה שנהוג, והציעו פתרונות שונים. הפתרונות המשורטטים להלן בקווים כלליים עשויים לפתוח פתח לקריאת התורה על ידי עיוור.

לפי עמדה אחת, כלל זה כבר פסק מלחול, בעוד שאחרים מתייחסים אליו כ"מצווה מן המובחר", או העדפה כללית שאינה בגדר איסור.

קיצוניות שנייה אפשר למצוא בריטב"א יומא ע, א, שטוען כי אסור לקרוא בתורה בציבור, ואפילו לקרוא בתורה באופן פרטי, אלא אם עושים כן מתוך ספר תורה. לעומת זאת, כאשר לקריאה בתורה יש תפקיד אחר, כגון תפילה, הלל לה', הודעה לגבי אירועים עתידיים, או לימוד בעל פה – אין באלה איסור של "דברים שבכתב". לפי עמדה זו, לעיוור אסור לקרוא בעל פה אפילו כדי ללמוד בעצמו.

אבודרהם מצטט את התלמוד הירושלמי (יצוין שהציטוט אינו מופיע במהדורות שלנו): "ובירושלמי אומר דהא דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה שהוא בקורא בתורה שמא יאמרו חסר משם אבל בתפלות אין לחוש". בעוד שלפי עמדה זו יש איסור לקרוא בתורה מזיכרון, היום כאשר לכל חברי הקהילה יש חומשים לפניהם, אין צורך לחשוש ל"שמא יחסר".

התוספות על תרומה יד, ב, וכן הרא"ש מבחינים בין לימוד אישי לבין הוצאה ידי חובת קריאת התורה. כאן עולה השאלה: האם קריאת התורה באופן שונה, בעל פה, או דרך קריאה בברייל, יכולה להוציא אחרים ידי חובה, אם זו חובה ציבורית ולא אישית?

המרדכי מצטט את רבנו תם שאומר כי העיקרון "דברים שבכתב" חל רק כאשר הקטע שנאמר בעל פה אינו מוכר. אם העיקרון הוא לוודא שאין טעויות, זהו עניין פתיר כיום.

בבית יוסף (טור, אורח חיים מט) מובא בשם הרב שלמה מן ההר: "ותירץ ה"ר שלמה מן ההר דאתא לאשמועינן שאע"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאומרם על פה, ק"ש יכול לקרות על פה ואף על פי שאינו קורא אותה לשם חובה דכיון שניתנה לאמרה על פה לחובה, יכול לאמרה אפילו שלא לחובה כל הפעמים שירצה".

רבים מן הפירושים לעיקרון "דברים שבכתב" מתמקדים בחשש שמי שיצטט בעל פה יטעה, או שלא יהיו בידו כל הסימנים הזמינים בטקסט הכתוב, או שהציבור יחשוד שהוא בודה דברים מליבו משום שהוא אינו קורא מהכתב. הואיל והיום בחור בר מצווה יכול לקרוא מתוך טקסט הכתוב כתב ברייל, בעוד שהקהל מעיין בחומשים ויכול לדעת שהקריאה מדויקת, אין חשש שבעל הקורא העיוור יבדה מליבו, או שיקרא בצורה לא מדויקת.

ב. הקלה באיסור באופן כללי, ובאופן מיוחד בנוגע לעיוור

בגיטין ס, ב, רבה ורב יוסף אוסרים בתחילה את קריאת ההפטרות מתוך "ספר אפטרתא", בשל העיקרון "דלא ניתן ליכתב", שלפיו אסור לכתוב את ההפטרות מחוץ להקשר של הספר שממנו נלקחו. לדעת הריטב"א קריאה מתוך ספר אפטרתא דומה לקריאה בעל פה; תורה שבכתב נכתבה על מנת להיקרא מתוך קלף שלם, וקריאה מתוך כל דבר אחר דומה לקריאה על פה. הגמרא דוחה טענה זו, ומשווה את המקרה לכתיבת התורה שבעל פה. הגמרא מעלה את העיקרון "עת לעשות לה' הפרו תורתך": במקום של חשש מקיף יותר, אפשר להפר דין מן התורה כדי להגן על עיקרון רחב בתורה. כפי שהתורה שבעל פה נכתבה בסופו של דבר מחשש שתאבד, כך גם אפשר לומר תורה שבכתב בעל פה משום שהדרישה שלכל אדם יהיה ספר תורה זמין בכל פעם שהוא מבקש ללמוד או לצטט פסוק היא בלתי מציאותית. לעיקרון "עת לעשות לה' הפרו תורתך" שתי השלכות אפשריות:

1. ביטול איסור "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה"
הראשונים חלוקים בנוגע לכוח של "עת לעשות" לבטל את איסור אמירת תורה שבכתב על פה, או אולי למתן את האיסור ולהחילו רק במקרים מסוימים (כפי שהוזכר למעלה). בתשובותיו כותב הרמב"ם שאפשר לקרוא בתורה מתוך חומש, או ספר תורה שאינו כשר, או אפילו בעל פה. לדעת ערוך השולחן, על פי הרמב"ם האיסור של "דברים שבכתב" התבטל לגמרי, והיום אין כל דרישה לקרוא מתוך ספר תורה כשר – אפילו בשעת קריאת התורה בציבור.

2. העיקרון "דברים שבכתב" אינו חל על אדם יחיד
בתוספות בבבא קמא ג, ב, עולה טענה שלעיוור מותר לקרוא דברי תורה על פה לעצמו. בוודאי במקרה זה נאמר "אין לך עת לעשות גדול מזה". מקרה של אדם עיוור הוא מצב שבו וודאי יש להתיר את קריאת התורה בעל פה, משום שזו הדרך היחידה להנגיש את התורה לאותו אדם. האם יש מקרה קריטי יותר של "עת לעשות לה'" מאשר הנגשת התורה לאדם דרך שמיעה כאשר אין לו כל אפשרות אחרת? הרדב"ז חולק על תוספות, וטוען שאי אפשר להחיל את העיקרון "עת לעשות לה'" על סוג מסוים של בני אדם, שהרי כל מהות ההיתר שייך רק למצב שנוגע לכל העם כולו.

לא ברור אם כוונת בעלי התוספות הייתה לפטור עיוורים מאיסור "דברים שבכתב" באופן מוחלט או שמא רק להתיר לעיוורים ללמוד תורה לא מהכתב כחלק מלימוד פרטי. על בסיס ההשוואה לדברי תוספות בתמורה יד, ב, תוספות כאן פוטרים עיוורים באופן מוחלט מן האיסור של "דברים שבכתב".

בפירושו על מגילה כד, א, המאירי מצטט (ודוחה) דעה שמאפשרת לאדם עיוור לקרוא בתורה בציבור, משום שהוא אינו פטור לחלוטין מקריאת התורה. לפי דעה זו, איסור "דברים שבכתב" חל רק על אלה שמסוגלים לקרוא מתוך טקסט כתוב, ולא על מי שאינו מסוגל לעשות כן.

ג. התפתחויות הלכתיות בהנגשת קריאת התורה לעיוורים

במהלך 500 השנים האחרונות היו התפתחויות מדהימות בהנגשת קריאה לעיוורים בכלל, והנגשת קריאת התורה בפרט. כמעט בכל קהילה נהוג כיום להעלות עיוור לתורה. כפי שנראה, למנהג זה השלכות משמעותיות על השאלה אם עיוור יכול לקרוא בתורה.

השולחן ערוך (אורח חיים, נג, יד; קלט, ג) אוסר על עיוור לקרוא בתורה בציבור (כעולה), בשל העיקרון "דברים שבכתב". לעומת זאת, הרמ"א (קלט, ג) מביא את דעת המהרי"ל, שטוען שהיום שנהגו שלא העולה קורא בתורה אלא בעל קורא, עיוור רשאי לעלות לתורה ולברך. בפרישה מובא המנהג לאפשר לעיוור לעלות לתורה כפי שמקובל "בקהילות גדולות", והרב מרדכי יפה כותב שיש לקיים מנהג זה.

המנהג המאפשר לעיוור לעלות לתורה התפתח ונפץ ברחבי העולם (עיין ב"ח, אורח חיים קמא). ב"הלכה יומית", אתר המוקדש לפסקי הרב עובדיה יוסף, נאמר שבאיזמיר עיוורים עולים לתורה, למרות שהם נוהגים כשולחן ערוך בכל עניין אחר. יתרה מכך, הרב עובדיה נשען על הדעה שהובאה ברמ"א והתיר לחזן / זמר מרדכי חלפון, שהיה עיוור בשתי עיניו, לעלות לתורה, "מפני שהדבר עלול לגרום לאדם שאינו רואה בשני עיניו, לעגמת נפש עצומה. וידוע, שמי שסובל ואינו רואה בעיניו, הרי זה אחד הדברים הקשים ביותר לאדם, וממילא הוא נעצב אל לבו מאד, ואסור לנו להחמיר עליו שלא להעלותו לתורה, אלא נוכל לסמוך על דברי בעל האשכול".
מהו ההיגיון בבסיס המהפכה שבהיתר להעלות עיוור לתורה? שתי אפשרויות לדבר: (1) שינוי המנהג לקריאת התורה על ידי בעל קורא במקום קריאה על ידי העולה העביר את האחריות להוצאה ידי חובת קריאת התורה מהעולה, שמקיים את חובתו על פי העיקרון "שומע כעונה". במקרה זה, קשה יותר לאפשר לעיוור לקרוא בתורה, מאחר שהקורא (ולא העולה) מחויב לקרוא בתורה. (2) לעולה עדיין יש אחריות לקרוא מתוך הכתב, והבעל קורא מאפשר זאת. עם זאת, כפי שהיום מעלים לתורה אדם שאינו יודע קרוא וכתוב, בכך שהוא חוזר על דברי הבעל קורא ועוקב יחד איתו בכתוב, כך עיוור יכול לעלות לתורה ולחזור אחרי דברי הבעל קורא אפילו אם הוא אינו מסוגל לעקוב בעיניו אחר הכתוב.

לדעת הרב עובדיה יוסף, ניתן להסביר את המנהג החדש לפי ההסבר השני: על העולה לקרוא בתורה על מנת לצאת ידי חובת קריאת התורה (ולא רק לשמוע את קריאת הבעל קורא). לעומת זאת, המושג "קריאת התורה" עשוי להכיל אפילו קריאה עקיפה שלא מן הכתב. לפי עמדה זו, אין חובה לקרוא בכתב באופן ישיר על מנת לצאת ידי חובת קריאת התורה.

עמדת הרב עובדיה שאפשר לצאת ידי חובת קריאת התורה דרך שמיעת קריאתו של אחר, בלי לקרוא מתוך הכתב, פותחת פתח לאפשר לעיוור לקרוא בציבור מתוך כתב ברייל. לכל הפחות, אם החיוב העיקרי עדיין חל על העולה, והבעל קורא רק מאפשר את קריאתו של העולה, תיתכן מתכונת מקילה יותר לקריאת הבעל קורא. עם זאת, הרב עובדיה לוקח את עמדתו המקלה בעניין קריאה עקיפה בתורה צעד נוסף קדימה. אפשר להשוות כתב ברייל לבעל קורא שמספק את המילים לעולה העיוור; למעשה, קריאה מתוך כתב ברייל אפילו עדיפה, משום שאין צורך להיסמך על שמיעת אחר שקורא בתורה, כאשר המעמד של שמיעת קריאה וחזרה על המילים עשויה להוביל לטעות. לפי עמדה זו, בחור בר מצווה עיוור יכול לעלות לתורה ולקרוא בתורה מתוך חומש ברייל. למעשה, לפי הרב עובדיה גם לפי העמדה שלא מאפשרת לעיוור לעלות לתורה, הקריאה אינה צריכה להיות מתוך התורה עצמה, אבל הם חוששים להסתמך על התהליך של בעל קורא שקורא ועולה שחוזר. קריאה מתוך כתב ברייל הייתה מפיגה גם חשש זה

קריאת התורה מתוך חומש ברייל

1. האם קריאה מתוך טקסט הכתוב כתב ברייל נחשבת קריאה בעל פה?

בעוד שהחתם סופר מחשיב כל דבר שאינו קריאה ישירות מתוך ספר תורה "בעל פה", פוסקים אחרים סוברים שבעל פה כפשוטו כן הוא – קריאה מתוך הזיכרון ולא מתוך הכתב. הרב סולוביצ'יק (כתביו, ולא בפסיקותיו) על התוספות בברכות יג, א, מבחין בין ספר תורה שכתוב בדיו על קלף, בכתב אשורי, שיש לו קדושת ספר תורה, ובין תורה שאין בה מרכיבים אלה, אבל עדיין תיחשב "חפצא דתורה שבכתב". נראה מכאן שחומש ברייל שאינו כתוב בדיו על קלף בכתב אשורית, עדיין נחשב "חפצא דתורה שבכתב".

.2 קריאת התורה מתוך חומש שאינו ספר תורה כשר

בבבלי בגיטין ס, א, מסופר שאנשי הגליל שלחו לשאול את חכמים אם הם רשאים לקרוא מתוך חומשי תורה נפרדים שנכתבו על קלף לפי דרישות הלכות כתיבת ספר תורה, על מנת לקיים את מצוות קריאת התורה. בראשונה איש לא ידע מה התשובה. בסופו של דבר הגמרא מביאה את דעתם של רבא ורב יוסף, שקבעו שאסור שקהילה תקרא מתוך חומשים בבית הכנסת משום כבוד הציבור.

הפרשנים מבינים את המושג "כבוד הציבור" באופנים שונים בהקשר זה. ייתכן שקריאה מתוך חומש מורה על כך שהציבור עני מדי לקנות ספר תורה. לחילופין, הואיל ויש אחריות ציבורית לקנות ספר תורה, והקהילה בבית הכנסת המדובר לא עשתה כן, מהווה ביקורת על הציבור הזה. בדומה, הראבי"ה כותב בשם הירושלמי שהמטרה היא לגרום לציבור עגמת נפש על כך שלא יוכלו לקרוא בתורה בציבור, עד שיתאמצו יותר לקנות ספר תורה.

במקרה של עיוור שקורא מתוך חומש ברייל, כל הסיבות הללו אינן תקפות, משום שברור לכל בר דעת שלקהילה יש ספר תורה, ושהעיוור פשוט מנוע מלקרוא אותו. אין כל בושה לקהילה שהיא עניה מדי או צייקנית מדי לרכוש ספר תורה, ולכן אין כאן צורך בעידוד הציבור לרכוש ספר תורה. ובאמת, הכלת אדם מוגבל בתפילה

בבית הכנסת מגבירה את כבוד הציבור, ולא גורעת ממנו.

הרמב"ם והרשב"א חלוקים לגבי קריאת התורה בציבור מתוך כתב שאינו ספר תורה כשר. לדעת הרמב"ם אפשר לקבל מציאות כזו אבל רק בדיעבד; ואילו לעמדת הרשב"א מותר לקרוא רק מתוך ספר תורה כשר. השולחן ערוך, אורח חיים, קמג, כותב שלא יוצאים ידי חובה בקריאה בחומש. לעומת זאת, הוא כתב באורח חיים קמג, ד, שאם באמצע הקריאה נמצא ספר התורה פסול, אין צורך לברך מחדש ולחזור על הקטעים שכבר נקראו. על כן, לפי דעת השולחן ערוך, קריאת התורה מתוך ספר תורה שאינו פסול היא קיום של הקריאה בדיעבד, וספר תורה פסול אינו פוסל את הקריאה למפרע. בדומה, הרמ"א אינו דורש קריאת הקטעים שכבר נקראו מתוך ספר תורה כשר. פסיקת השולחן ערוך פותחת פתח לקריאה מתוך טקסטים אחרים מלבד ספר תורה כשר.

סיכום

ראינו כאן שיש בהלכה פתח להתרת קריאת התורה בציבור על ידי בחור בר מצווה (או מבוגר) עיוור.

בעוד שבמקורות שהבאנו מגיטין ומתמורה נאמר "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה", ומכאן נראה שאדם עיוור שאינו יכול לראות את הכתב אינו רשאי לקרוא בתורה, קיימות גישות הלכתיות שמגבילות את העיקרון זה. יש שטוענים שהעיקרון כבר אינו חל, בעוד שאחרים מחשיבים אותו מצווה מן המובחר או העדפה כללית אבל לא איסור.

תוספות ודעה שהובאה במאירי סוברים שהכלל "דברים שבכתב" אינו חל על אדם עיוור בכלל. עמדת השולחן ערוך היא שאדם עיוור אינו יכול לעלות לתורה בגלל "דברים שבכתב" נדחתה על ידי כמעט כל הקהילה היהודית, אולי משום שקריאת התורה בעקיפין (לדוגמא מתוך כתב ברייל) עשויה להוות קיום של המצווה לקרוא בתורה. יתרה מכך, חומש הכתוב בכתב ברייל עשוי להיות שווה ערך לחומש כתוב, כמו ספר תורה הכתוב בשפה אחרת.

ייתכן שהגמרא בגיטין שאוסרת לקרוא מן החומש בציבור משום כבוד הציבור, מתייחסת רק למצב שבו לציבור אין כסף לקנות ספר תורה. וודאי אין חשש לפגיעה בכבוד הציבור בבחור בר מצווה שקורא מתוך חומש ברייל. למעשה, כפי שראינו לעיל, לפי "כבוד הציבור" דווקא נידרש להנגיש את התורה לאדם מוגבל.

הרשב"א ואחרים טוענים שיוצאים ידי קריאת התורה רק עם ספר תורה כשר. עם זאת, הרמב"ם (ותוספות ברכות יג, א) טוען שאין צורך בספר תורה כדי לקיים את המצווה. בשולחן ערוך נפסק שאין צורך לחזור על מה שכבר נקרא אם נמצא תוך כדי הקריאה שספר התורה פסול, ומכאן שבדיעבד יוצאים ידי קריאת התורה בלי ספר תורה כשר.

בתשתית הדיון ההלכתי ראינו את הרצון להכיל את העיוור ולהנגיש עבורו את לימוד וקריאת התורה. בעלי התוספות על בבא קמא ג, ב, התקיפו את האומרים שרב יוסף העיוור אינו יכול להיות שותף בקריאת התורה, וטענו שהכלל "דברים שבכתב" אינו חל על אדם עיוור משום "שאין לך עת לעשות גדול מזה". בדומה, המאירי הביא דעה שלפיה האיסור לקרוא בתורה בעל פה חל "דווקא במי שאפשר לו בכתב".

יתרה מזאת, הפסק של המהרי"ל, ספר האשכול, הרמ"א, ואחרים, המתירים לעיוור לעלות לתורה על אף ההתנגדות הכללית, היה צעד מרגש שנבע מהרצון ליצור הנגשה משמעותית יותר לתורה והכלה של ציבור בית הכנסת. מדהימה אפילו יותר העובדה שאפילו העולם הספרדי מעלה היום עיוורים לתורה על אף פסיקת השולחן ערוך, ואפילו באיזמיר, שכל פסקי ההלכה הם לפי השולחן ערוך בלבד, מלבד בעניין זה. הרב עובדיה יוסף התיר להעלות עיוור לתורה, והזהיר נגד החמרה בעניין שיכול לצער אדם עיוור. כל אלה מכוונים לכך שאסור להחמיר כאשר ישנה דרך לאפשר לעיוור גישה לתורה, ושיש לעשות מה שאפשר למנוע מהעיוור את צער ההדרה מקריאת התורה בציבור.

כאשר הרב בנימין סלניק, בעל המשאת בנימין, איבד את יכולת הראייה, הוא כתב תשובה שבה שיתף את צערו הגדול בנוגע לפסיקת השולחן ערוך שאדם עיוור אינו יכול לעלות לתורה, והרגיש שהשולחן ערוך "גרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם".

שו"ת משאת בנימין סימן סב
ואני אמרתי, כי זה עתה לעת זקנתי חשכו הרואות בארובות, ותכהנה עיני מראות, ולפי אשר עלתה במחשבה של הרב ז"ל, לגרשני מלהסתפח בנחלת ה' ותורת אמת חיי עולם, לבלתי אחשב במספר המנויים לעלות, ולכן אמרתי וגמרתי בלבי חלילה לי מלעזוב את דרך עץ החיים ומלאחוז בענפיה, אהבתי זאת התעודה מימי קדם קדמתה, משפטה ודתה, וגם לעת זקנתי בל אשליכה, ובה אתהלכה, ואפתח בדבר הלכה, לראות על מה עשה לי הרב ככה...

הכאב שמתארים בעל המשאת בנימין ודומיו המבקשים להתקרב ל"תורת אמת חיי עולם" על אף מגבלותיהם מוסיפה נדבך חשוב לפרשנויות ההלכתיות ולפסקי ההלכה שראינו עד כה. פוסקים אלה התמודדו רק עם מקרים שבהם העיוור היה קורא מן התורה בעל פה, הואיל וכתב ברייל בעברית לא היה זמין עד לשנות ה-40 של המאה הקודמת. היום ישנם חומשי ברייל זמינים ובחור בר מצווה עיוור יכול לקרוא בפרשה שלו מתוך כתב ברייל. אנו נדרשים להתייחס לאפשרויות שפותח המצב החדש לבחור בר מצווה עיוור להוציא את הציבור ידי חובת קריאת התורה, לאור הדיון שהובא כאן, במקום לנהוג בחומרה ולדחות אותם מהסתפח בנחלת ה'. כאשר ילד עיוור נכנס לגיל מצוות, אילו מסרים אנחנו רוצים להעביר לו? חובה עלינו להתייחס למגוון המקורות המקלים בקריאת התורה על ידי עיוור, ולהעביר לבחור הבר מצווה את המסר שיש לו חלק בקרב קהל ה', וכי התורה היא אכן נחלת ה' ותורת אמת חיי עולם.

---------------------------------------------------

1. מאמר זה הוא תקציר של המאמר, Aliza Sperling, "May a Blind Bar Mitzvah Read the Torah for the Congregation? (טרם פורסם)