וַיַּ֥רְא יְהֹוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃ {ס}
וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם {ס}
כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃ {ס}
And spurned His sons and His daughters. He said:
I will hide My countenance from them,
And see how they fare in the end.
For they are a treacherous breed,
Children with no loyalty in them.
השבת נקרא את פרשת האזינו, הפרשה שהיא למעשה שירה. לאורך הפרשה מוזכר לרוב העניין בין אב לבן, כאשר ההקשר הוא שדור הנכנסים לארץ לא שומע לאבותיו ויעזוב את דרך התורה, כמו שראינו בשבוע שעבר.
כמו תמיד נתמקד בחלק קטן אך חשוב בפרשה, בהסבר המילים ''בנים לא אמון בם''. מה זה אומר? שאלה טובה ובשביל זה יש לנו פרשנים.
לא אמן בם. אֵין גִדּוּלַי נִכָּרִים בָּהֶם, כִּי הוֹרֵיתִים דֶּרֶךְ טוֹבָה וְסָרוּ מִמֶּנָּה:
אמן. לְשׁוֹן "וַיְהִי אֹמֵן" (אסתר ב')
דָּ"אַ — אמן לְשׁוֹן אֱמוּנָה, כְּתַרְגּוּמוֹ, אָמְרוּ בְסִינַי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע וּלְשָׁעָה קַלָּה בִטְּלוּ הַבְטָחָתָם וְעָשׂוּ הָעֵגֶל (ספרי):
לרש''י יש שני פירושים: האחד זה שאמון זה מלשון אומנה, כלומר גידול או חינוך של ילד. מה שרש''י אומר זה שבן אדם מגדל את ילדו על ערכיו (כמו שמרדכי גידל את אסתר) והבן גדל ועושה דברים שלא תואמים את הערכים עליהם התחנך. עד כדי כך שאנשים לא יכולים להעלות בדעתם שהוא בנך או בכלל קשור אליך בכללי.
הפירוש השני זה שאמון מלשון אמונה. כי העם שלנו לא אמין. עד כדי כך שבמעמד הר סיני כל העם צעק נעשה ונשמע וארבעים יום אחר כך הם העלו עגל שיהיה ה''אלוהים'' שלהם.
הרלב''ג מחזק את הפירוש השני של רש''י ואומר שה' לא יכול להאמין להם כי הם משקרים אחד לשני ובעיקר לעצמם. הם משכנעים את עצמם שלעבוד אלילים אחרים זאת הדרך הנכונה ושלא נתחיל על התנהגותם כבני אדם, לא רק כיהודים.
העמק דבר מוסיף ואומר שלא משנה כמה בן אדם נראה צדיק, זה לא להרבה זמן. כלומר לא משנה אם בן אדם ייראה כלומד תורה ושמר מצוות זה חסר כל אמינות. לא משנה איך זה נראה מבחוץ זה לא אמיתי מפנים ובסוף זה יתפרק.
ויאמר אסתירה פני מהם. ידע ה' שכשתבא עליהם רעה יצעקו אליו וישובו לשעה. לכן קודם שהביא העונש גזר משפטו שיסתיר פניו מהם ושלא ישמע צעקתם:
אראה מה אחריתם. מפני שרואה אני אחרית התשובה:
כי דור תהפכות המה שיתהפכו מטובה לרעה:
בנים לא אמן בם. שאין להאמין בהם שתהיה תשובתם באמת, ועתה יאמר משפטם שידונם מדה כנגד מדה:
המלבי''ם מוסיף ואומר שגם אם עם ישראל נראה כחוזר בתשובה זה יהיה ממש פלסטיק, לא אמין, וייעלם תוך שנייה, כמו הדוגמא שנתנו קודם עם מעמד הר סיני וחטא העגל. לכן ה' יסתיר פניו מעם ישראל ולא ישמע את החזרה בתשובה שלהם, מפני שהיא כאמור לא אמיתית, אי אפשר להאמין לה.
אם כן, כל הפרשנים מראים שמדובר בפסוק עצוב וקשה מאוד. הוא די מייצג את שירת האזינו, שהיא תוכחה קשה נגד עם ישראל. אבל, אולי בכל זאת ניתן למצוא במילים הללו גם מסר מנחם?
תניא "בנים אתם לה' אלהיכם" בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרוים בנים, דברי ר' יהודה;
רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים
שנאמר (ירמיהו ד, כב) בנים סכלים המה
ואומר (דברים לב, כ) בנים לא אמון בם
ואומר (ישעיהו א, ד) זרע מרעים בנים משחיתים
ואומר (הושע ב, א) והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי
יש פה מחלוקת בין שני רבנים. רבי יהודה אומר שכדי להיות בן של ה' צריך לשמור על חוקים ומצוות ולהתנהג כמו בן של ה' ומי שלא מתנהג כך לא יכול להיחשב כבן של ה'. רבי מאיר לעומת זאת אומר שגם אם אתה עובד עבודה זרה ולא מאמין בה' אתה עדיין הבן שלו, לטוב לרע. גם אם ילד לא מתנהג יפה וההורים שלו נותנים לו עונש הוא עדיין הבן שלהם. רבי מאיר תומך את דעתו בהרבה פסוקים שמראים שעם ישראל נקראים בניו של הקב"ה, גם כאשר הם סכלים (טיפשים), אי אפשר להאמין להם ואפילו כאשר הם עובדים עבודה זרה - תמיד ייקראו בניו של הקב"ה, בני אל חי.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, קְרוּיִים בָּנִים. הנה נודע מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה אף על גב דקיימא לן רבי יהודה ורבי מאיר הלכה כרבי יהודה, הכא קיימא לן כרבי מאיר משום דדייק קראי כוותיה עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ד, כ) בְּנִי לִדְבָרַי הַקְשִׁיבָה לַאֲמָרַי הַט אָזְנֶךָ, והיינו לַאֲמָרַי בהפוך אתוון 'למאיר' הַט אָזְנֶךָ לסברתו דסבירא ליה 'בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קְרוּיִים בָּנִים' ובזה אל תתייאש מן הרחמים!
בן יהוידע אומר משם הרשב"א, שאף על פי שכשיש מחלוקות בין רבי יהודה ורבי מאיר בדרך כלל ההלכה תהיה לפי רבי יהודה, במקרה הזה ההלכה לפי רבי מאיר.
הפסיקה הזו מעודדת אותנו לא להתייאש מהרחמים. זהו מסר מאוד פוזיטיבי כי לא משנה כמה רעים נהיה ה' יקבל אותנו, השאלה היא באיזו דרך...
ואהבת לרעך כמוך אני ה'. שממצות ואהבת לרעך כמוך יתגדל כבוד שמים.
שמצד הטבע כל הטובות שאדם מסגל הוא מכניסם לעצמו, ומנין יבוא שאדם רוצה להיטיב עם חבירו להשפיע לו ממה שחנן אותו ה', הוא מפני שיודע שכמו שהוא נברא מהשי"ת כן גם חבירו נברא מהשי"ת והלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו ולמה נמנע מלגמול חסד זה את זה זרע ברוכי ה',
וגם ממה שיודע האדם שלא כחו ועוצם ידו עשה לו חיל רק מתת ה' היא לו וממילא יקיים בו רצון הנותן, ונמצא מזה עצמו שאוהב את רעהו כמוהו נתגדל כבוד שמים, וכן צריך לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך שכמו שהאדם אוהב את עצמו אף על פי שמכיר עצמו ויודע חסרונו, מ"מ על כל פשעיו תכסה אהבתו לנפשו. וכן צריך לאהוב גם את חבירו אף על פי שמכיר אותו לבעל חסרון.
וזה מורה אני ה' שכמו שהשי"ת אוהב את שניכם אע"פ שמכיר חסרונכם, כדאיתא בגמ' (קידושין ל"ו.) בין כך ובין כך אתם קרוים בנים וכו'.
מי השלוח מסביר את הקשר בין ''ואהבת לרעך כמוך'' ל''אני ה'' והוא אומר שבזכות שאנחנו אוהבים אחרים כבוד שמיים גדל.
יש שתי סיבות מה גורם לנו לאהוב אחרים:
1. כולנו מזרעו של ה' ואנחנו כיביכול אחים (עד כמה שזה יישמע קיטשי).
2. הרכוש ומה שיש לנו לתת הוא לא רק שלנו, הוא קודם כל של ה'. כך שמצד אחד אתה משמח את ה' אם אתה נותן לאחרים, ומצד שני אין לך תחושת בעלות על מה שיש לך והכל של ה'. כמו שבן אדם אוהב את עצמו למרות שהוא לא מושלם כך צריך להיות עם אחרים.
וזו הסיבה שכתוב ''אני ה'" בסוף הפסוק - כמו שלמדנו מהגמרא שה' אוהב אותנו למרות שאנחנו לא מושלמים, כך אנו מצווים לאהוב זה את זה למרות שאף אחד לא מושלם.
אז הנה, גם מפסוק כל כך קשה אפשר לחלץ אמירה מנחמת ואפילו מסר חיובי של אהבה שלנו זה את זה. ותודה לרבי מאיר.
שבת שלום מבארי יחיאלי