(כד) דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃
אמר רבא זאת אומרת *התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל
* דאמר ליה רבי זירא לשמעיה איכוון ותקע לי
אבל הכא (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה איתיביה היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו כוון לבו לצאת לא לקרות לקרות הא קא קרי בקורא להגיה ת"ש היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא מאי לאו אם כוון לבו לצאת לא לשמוע לשמוע והא שמע סבור חמור בעלמא הוא
קא משמע לן - דאע"ג דמתעסק הוא יצא דמצות אין צריכות כוונה:
מתני׳ הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה ר"א (בן) צדוק אומר מצוה ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח:
אמר ר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה כיון דלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה בבורא פה"א הוא דאכיל ליה ודילמא לא איכוון למרור הלכך בעי למהדר לאטבולי לשם מרור דאי סלקא דעתך מצוה לא בעיא כוונה למה לך תרי טיבולי והא טביל ליה חדא זימנא ממאי דילמא לעולם מצות אין צריכות כוונה ודקאמרת תרי טיבולי למה לי כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות וכי תימא א"כ לישמעינן שאר ירקות אי אשמעינן שאר ירקות הוה אמינא היכא דאיכא שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי אבל חזרת לחודא לא בעי תרי טיבולי קמשמע לן דאפי' חזרת בעינן תרי טיבולי כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות
ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר בכפאו ואכל מצה יצא. והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש"ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית:
(ד) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בַּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה, וְכֵן הֲלָכָה.
(ה) הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן, שֶׁהוּא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְהַשְּׁאָר, אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, אוֹ מַגִּיהַּ הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע, יָצָא, וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
יצא אף על גב דבסעיף ד' פסק דמצות בעי כוונה היינו שיכוין לצאת, אבל כוונת הלב שישים על לבו מה שהוא אומר א"צ אלא בפ' ראשון.