איכה. רבי אבהו פתח למגילת איכה, והמה כאדם עברו ברית (הושע ו׳:ז׳), מהו כאדם – כאדם הראשון, אמר הקב"ה, אדה"ר הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי וגרשתיו ושלחתיו וקוננתי עליו איכה, דכתיב ויאמר לו איכה – איכה כתיב, אף בניו הכנסתים לא"י וצויתים ועברו על צוויי וגרשתים, שנאמר (הושע ט׳:ט״ו) מביתי אגרשם, ושלחתים, שנאמר (ירמיהו ט״ו:א׳) שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם איכה [פתיחתא למ"ר איכה].
דָּבָר אַחֵר, וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאי עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ הֵן: לִמְחוֹת זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וּלְמַנּוֹת לָהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּמִנּוּ לָהֶם מֶלֶךְ, וּמָחוּ זִכְרוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְלָמָּה לֹא בָּנוּ לָהֶם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם דֵּילָטוֹרִין. תֵּדַע לְךָ דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ וְהָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, וְלָמָּה כֵן, שֶׁלֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן דֵּילָטוֹרִין, לְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁבִּקְשָׁה אִיזֶבֶל לַהֲרֹג כָּל נְבִיאֵי ה', מֶה עָשָׂה עֹבַדְיָה הִטְמִין אוֹתָן בַּמְּעָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, יג): וָאַחְבִּא מִנְּבִיאֵי ה' מֵאָה אִישׁ חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה, וְלֹא הָיָה אָדָם שֶׁאָמַר לְאַחְאָב כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה עֹבַדְיָה, אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל שָׁאוּל כֻּלָּן הָיוּ דֵּילָטוֹרִין, תֵּדַע לְךָ כְּשֶׁהָיָה שָׁאוּל רוֹדֵף אַחַר דָּוִד הָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע לְשָׁאוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נב, ב): בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וגו', (תהלים נד, ב): בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל, לְפִיכָךְ הָיוּ נוֹפְלִים בַּמִּלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַב מוֹנָא, כָּל שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע מְסַלֵּק הַשְּׁכִינָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, תֵּדַע לְךָ מַה דָּוִד אוֹמֵר (תהלים נז, ה): נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חַנִּית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו (תהלים נז, ו): רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים וגו', אָמַר דָּוִד רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מָה הַשְּׁכִינָה עוֹשָׂה לְמַטָּה, סַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה לָרָקִיעַ. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע לָשׁוֹן שְׁלִישִׁי, שֶׁהוּא הוֹרֵג שְׁלשָׁה, שֶׁאֲמָרוֹ, וְהַמְקַבְּלוֹ, וְשֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו. מִנַּיִן, דּוֹאֵג שֶׁאֲמָרוֹ, וְשָׁאוּל שֶׁקִּבְּלוֹ, וְנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶן. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ וְאָמְרוּ לֵיהּ לָמָּה אַתָּה מָצוּי בֵּין הַגְּדֵרוֹת, אָמַר לָהֶן שֶׁפָּרַצְתִּי גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ וְלָמָּה אַתָּה מְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וּלְשׁוֹנְךָ שׁוֹתֵת בָּאָרֶץ, אָמַר לָהֶן שֶׁהוּא גָּרַם לִי שֶׁאָמַרְתִּי לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאִי, וּמָה הָיָה הַלָּשׁוֹן הָרָע, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי הַנָּחָשׁ הָרִאשׁוֹן הָיָה מֵסִיחַ כִּבְנֵי אָדָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הָיוּ אָדָם וְחַוָּה מְבַקְּשִׁין לֶאֱכֹל מֵאוֹתוֹ אִילָן, הִתְחִיל לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע עַל בּוֹרְאוֹ, אָמַר לָהֶן מִן הָאִילָן הַזֶּה אָכַל הַבּוֹרֵא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ, וְצִוָּה אֶתְכֶם שֶׁלֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְתִבְרְאוּ עוֹלָם אַחֵר. וּמֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קָצַץ אֶת רַגְלָיו, וְכָרַת אֶת לְשׁוֹנוֹ, שֶׁלֹא יְהֵא מֵסִיחַ. דָּבָר אַחֵר, שָׁאֲלוּ לַנָּחָשׁ אָמְרוּ לוֹ מָה אַתָּה נֶהֱנָה שֶׁאַתָּה נוֹשֵׁךְ. אָמַר לָהֶם עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, יא): אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, מַה נֶּהֱנָה שֶׁאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע. דָּבָר אַחֵר, אָמְרוּ לַנָּחָשׁ לָמָּה אַתָּה נוֹשֵׁךְ בְּאֵבָר אֶחָד וְאַרְסְךָ מְהַלֵּךְ בְּכָל הָאֵיבָרִים, אָמַר לָהֶן עַד שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִין אוֹתִי לָמָּה אֵין אַתֶּם שׁוֹאֲלִין לְבַעֲלֵי הַלָּשׁוֹן, שֶׁעוֹמֵד בְּרוֹמִי וְהוֹרֵג בְּסוּרְיָא, עוֹמֵד בְּסוּרְיָא וְהוֹרֵג בְּרוֹמִי. רְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה כֹּחוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וּבִשְׁבִיל שֶׁהָיָה הַדּוֹר בַּעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע לֹא נִבְנָה בִּימֵיהֶם.
רַבִּי יוֹסֵי מִמִּלְחַיָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ, מָצִינוּ תִּינוֹקוֹת בִּימֵי דָוִד עַד שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא הָיוּ יוֹדְעִין לִדְרשׁ אֶת הַתּוֹרָה מ"ט פָּנִים טָמֵא וּמ"ט פָּנִים טָהוֹר, וַהֲוָה דָּוִד מַצְלֵי עֲלַיְהוּ, הֲדָא הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר (תהלים יב, ח): אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם, אַתָּה ה' נְטַר אוֹרַיְתְהוֹן בְּלִבֵּהוֹן, [עפ"י (תהלים יב, ח)]: תִּנְצְרֵם מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם, מִן הַדּוֹר הַהוּא שֶׁהוּא חַיָּב כְּלָיָה, אַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹפְלִין, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ בָּהֶם דֵּילָטוֹרִין הָיוּ נוֹפְלִין... אֲבָל דּוֹרוֹ שֶׁל אַחְאָב כֻּלָּן עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ בָּהֶן דֵּילָטוֹרִין הָיוּ יוֹצְאִין לַמִּלְחָמָה וְנוֹצְחִין
שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת! דְּחָפוֹ בְּאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל, גַּיְירֵיהּ. אָמַר לוֹ: דַּעֲלָךְ סְנֵי לְחַבְרָךְ לָא תַּעֲבֵיד — זוֹ הִיא כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וְאִידַּךְ פֵּירוּשַׁהּ הוּא, זִיל גְּמוֹר.
ובאופן אחר על זה נראה, והוא על פי מאמר חכמינו ז"ל (שבת לא.) שבא גר להתגייר להלל ואמר למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחד, אמר ליה מה דעלך סני לחברך לא תעביד. ונמצא מזה יש לאדם ליקח מוסר גדול בדרך משל, הנותן לחבירו הון ועושר ואינו מחזיק לו טובה למלאות רצונו בוודאי יחרה אפו בחבירו על הדבר הזה וכמאמר חכמינו ז"ל (ב"ק צב:) בירא דשתית מיניה מיא אל תשדי ביה קלא, מכל שכן הבורא שנותן לאדם כח וגבורה ורוח ונשמה וכד הוא מסתלק אשתאר כגופא בלא נשמתא וברא אותו לעבוד אותו והאדם אינו מחזיק להבורא ברוך הוא כביכול טובה לעבוד אותו בלב שלם ובנפש חפיצה, ואם כן הרי הוא עובר על מה דעלך סני לחברך לא תעביד, כלומר דאם היה הוא עושה לאדם טובה ולא היה מחזיק לו טובה אזי היה חרה אפו מאד באדם ההוא, והוא בעצמו לא מחזיק טובה להבורא ברוך הוא עבור שנותן בו כח ונפש רוח ונשמה, ונמצא האדם יקח ראיה מעצמו דהוא מלמטה שיחזיק טובה למי שנותן לו כח שהוא למעלה כמו שאמר הכתוב ושכינת עזו בגבהי מרומים.
We may also use Rabbi Yehudah’s simile regarding how our actions on earth are recorded and evaluated In the celestial spheres as a means to understand Hillel’s answer given to the heathen who was willing to convert to Judaism on condition that Hillel was able to teach him Judaism during the time he was able to stand on one foot. (Shabbat 31) Hillel summed up Judaism by telling the prospective convert that “what is hateful to you do not do to any of your fellow man.”
The Talmud Baba Kamma 92 phrases it as a negative virtue when it warns us not to throw a stone into a well from which we had first drunk water.
The “fortune” that the Creator has given to each one of us for free, is our body and its organs as well as the intellectual faculties which serve us well during our life on earth. Is it conceivable that we should be so lacking in gratitude as to refuse to carry out the minimal demands made upon us by our Creator?
If anyone of us does not fulfill G’d’s commandments is G’d not entitled to become very angry at such a person? All we have to do to realize how unjustifiable such a conduct is, is the fact that we ourselves consider anyone not showing gratitude to a fellow human being who had gratuitously endowed us with material wealth as below contempt. What Hillel told the heathen who wished to convert is nothing else than that in Judaism we consider an ingrate as having committed the cardinal sin.
לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י ה'׃
ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתור'. בת"כ פירוש דאת סני לחברך לא תעבד דהיינו כל התורה כולה: