לימוד ההסטוריה בהשקפת ההלכה

לימוד היסטוריה בהשקפת ההלכה

דניאל שוורץ-שבועות תשפ"א-2021

מוקדש לע"נ הרוגי מירון

לימוד היסטוריה בשבת ובימי החול

1. משנה מסכת סנהדרין פרק י משנה א

[*] כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה ואומר (שמות ט"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו:

2. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א

וספרים החיצונים אמרו ספרי מינין. וכן ספרי בן סירא שהיה איש חבר ספרים בהזיות מעניני "אלפראסה" שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא אבוד הזמן בדברים בטלים, כגון אלו הספרים המצוים אצל הערבים מספרי הדורות ומנהגי המלכים ויחוסי שבטי הערבים וספרי השירים וכיוצא בהם מן הספרים שאין חכמה בהם ולא תועלת גשמית אלא אבוד הזמן בלבד

3. שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שז

סעיף טז

מליצות ומשלים של שיחת (נח) חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור (נט) כב משום מושב לצים (תהילים א, א), * כג ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו (ס) אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, (סא) וא"צ לומר המדפיסן, * מחטיאים את הרבים. הגה: ונראה לדקדק הא דאסור (סב) לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, (סג) <יג> כ) אבל כד בלשון הקודש, (סד) שרי. (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה

4. משנה ברורה סימן שז ס"ק סד

(סד) שרי - אבל האגודה והט"ז והב"ח ועוד[עב] הרבה אחרונים חולקין ע"ז ואוסרין וכן הוא ג"כ דעת הגר"א ולפ"ז גם באגרת שלום אין נ"מ בין לשון לעז ובין לשה"ק:

5. לבוש אורח חיים סימן שז

סעיף טז

ואותן מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהן בשבת,לח ואף בחול לא ידענו מי התיר להם דאסורים משום מושב ליצים,לט ועובר משום אל תפנו אל האלילים [ויקרא יט, ד], שפירושו לא תפנו אל מדעתכם [שבת קמט ע"א]. ובדברי חשק איכא משום מגרה יצר הרע, ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים. ויש אומרים דכל זה דוקא אם הם כתובים בלשון לע"ז, אבלמ בלשון הקודש מותר(טז),מא וכן נהגו להקל בזה.

6. ערוך השולחן אורח חיים סימן שז

סעיף ט

וכתב רבינו הב"י בסעיף ט"ז מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם [ערש"י שם] ודברי חשק איכא עוד משום מגרה יצר הרע ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואצ"ל המדפיסן מחטיאים את הרבים עכ"ל וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקיסאת והם מיני שחוק ומיני תחבולות [שם סקכ"ב] ונ"ל דכתבי העיתים אינם בכלל זה ומותר בחול לקרותן שהרי הם מודיעים מה שנעשה עתה וזה נצרך להרבה בני אדם לדעת הן במה שנוגע לעסק והן במה שנוגע לשארי עניינים אבל עניינים שכבר עברו מן העולם מה לנו לדעת אותם וכן כל דברי הבלים שיש בהם שחוק וקלות ראש וק"ו דברי עגבים עון גדול הוא ובעוה"ר נתפשטו עתה בדפוסים ואין ביכולת למחות בידם:

סעיף י

וכתב על זה רבינו הרמ"א וז"ל ונראה לדקדק הא דאסור בשיחת חולין ובסיפורי מלחמות [בשבת] היינו דוקא אם כתובים בלשון לעז אבל בלשון הקודש שרי וכן נהגו להקל בזה עכ"ל והקשו עליו אטו הלשון יש בו קדושה והלא בבית המרחץ יכול לומר דברים של חול בלה"ק [עט"ז סקי"ג ומג"א סקכ"ד] ולענ"ד נראה דה"פ דהנה רבינו הב"י כתב ג' דברים מליצות ומשלים ודברי חשק וספרי מלחמות והנה דברי חשק פשיטא שאיסור חמור הוא מטעם גירוי יצר הרע אבל אינך תרתי אותן המתענגים בהם למה אסורין והרי כבר נתבאר שאותן בני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים עונג הוא להם דמותרין לספר בהם בשבת כמ"ש בסעיף ב' וא"כ אותם הנהנין משיחות החולין ומסיפורי מלחמות למה אסורין אמנם האמת דלספר ולשמוע מותר במתענגים בזה אבל לקרות בהם הא איכא גזירה משום שטרי הדיוטות ולזה אומר רבינו הרמ"א דאין האיסור רק בשכתוב בלשון לעז דאז יש לגזור משום שטרי הדיוטות אבל כשכתובים בלשון הקודש לא שייך לגזור דשטרי הדיוטות אין נכתבים בלשון הקודש ולכן אותם שמתענגים בכך מותרים לקרותם ואין בזה גזירה דשטרי הדיוטות ולאו משום קדושת הלשון הוא [כותב הא"ר סק"מ דאין בכלל זה היוסיפון ודברי הימים של ר"י הכהן וכיוצא בהם שיש ללמוד מהם הרבה יראת שמים ודברי מוסר ומותרים גם בלשון לעז ובשבת]:

7. דברי הימים ב פרק יג פסוק כב

וְיֶ֙תֶר֙ דִּבְרֵ֣י אֲבִיָּ֔ה וּדְרָכָ֖יו וּדְבָרָ֑יו כְּתוּבִ֕ים בְּמִדְרַ֖שׁ הַנָּבִ֥יא עִדּֽוֹ[1]:

8. רד"ק דברי הימים ב פרק יג פסוק כב

(כב) במדרש הנביא עדו - נקרא ספר מדרש לפי שהיה נדרש תמיד לראות שם ענייני המלכים:

9. שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן פה-הרב חיים דוד הלוי

ולמה ספר זה היה נדרש תמיד, יותר מאחרים. אכן עפ"י האמור יובן, כי עדו הנביא לא כתב סתם סיפורי דברי הימים, כפי שעשו מלכי ישראל ויהודה ואחרים, אלא כתב בספרו אותם אירועים מיוחדים שניתן ללמוד מהם כנ"ל, כונה מדינית או מוסרית, וגם פירש את אותם האירועים, ולכן נקרא ספרו "מדרש" עדו הנביא.

10. מור וקציעה (על הטור) סימן שז-ר' יעקב עמדין

שם. וכתבו התו' דאותן מלחמות הכתובות בלשון לעז נראה לרבינו יהודה דאסור לעיין בהם כו'. עיין ד"מ [ס"ק ח'] שנתלה בקורי עכביש לדקדק מלשון התו' דלא אסור אלא בלשון לעז, אבל הכתובים בלה"ק מותר. ע"ש שנדחק מאד לתפוס בחבל הקולא ולהחזיק כח דמיונו בכח. ולבבי לא כן ידמה. ותמה אני איך היה יכול ז"ל להעלים עין מסוף לשון התו' דאף בחול לא ידע ר"י מי התיר להם כו', וזיל בתר טעמא דהו"ל מושב לצים, מה לי בלשון לעז מה לי בלה"ק. והא קיי"ל דכוותה דברים של חול אסור לאמרן בלה"ק בבית הכסא, ה"ה כאן אסור לקרותן, לא לבד בשבת אלא גם בחול בקבע ודאי אסורים בכל גוונא, משום שיחת חולין ודברים בטלים, לכל הפחות (לא דברו בתו' שכתובים בלעז, אלא בהווה, שכך רגילים להיות כתובים). ואינן מותרין אלא באקראי ודרך עראי, או בבית הכסא ובמקום שאסור להרהר בד"ת (וכה"ג אפילו הם כתובים בלה"ק מותרת הקריאה בהם).

מכל מקום יש לחלק בדבר, שספורי דברי מלכי ישראל (אצ"ל דברי חכמי הדורות, כמו צמח דוד חלק ראשון, וספר יוחסין חלק ראשון, הם נחשבים כספרי קודש ממש, כיון שאין עסקיהם אלא בעניני מקרא ותלמוד, ככה ספר יוסיפון העברי, חלקיו הראשונים, רובם ככולם מעניני ישראל ונסים שנעשו להם, הללו ודאי מותרין לקרותן גם בשבת (רק לא בקבע במקום בטול ד"ת, דלא עדיפי מכתובים שגזרו שלא לקרות בהן בשבת, מפני בטול בית המדרש), חוץ מספורי הבלים שנקבעו בתוכו, כמעשה נקתניבור והנמשך מאלכסנדרוס מוקדון, כי זה הספור כולו אינו מדברי יוסיפון עצמו, אלא תוספת שהכניסו בו מעתיקיו, ליפותו בשו"א, ומלאוהו מהבלי חרטומי מצרים) זה ודאי אסור גם בחול בקבע וכנזכר.

אמנם ספרו הששי (שקראו מלחמות ה') שהוא המובחר ומסולת שבו, מצוה לקרותו בימי בין המצרים, אבל לא בשבת, מפני שצער הוא לנו. וכן דברי הימים של ר"י כהן, אני אוסרו לקרות בו בשבת לגמרי מה"ט, לפי שעיקר הענינים שמביא ממאורעות ישראל, ושראוי לדעתם, הם מעניני גזרות שמד, והשאר דברים בטלים. ומטעם זה בעצמו יש לאסור קריאת ספר שבט יהודה בשבת, אף על פי שנזכרים בו מעשי נסים רבים שארעו לאבותינו, מפני הדברים המעציבים ומדאיבים נפש הקוראם. אבל בחול נכון וראוי לכל איש יהודי לעיין בו ולידע עניניו, וירויח ממנו כמה דברי חכמה, ועל כולם יזכה על ידו בספור נפלאות ה' לאומתנו הקדושה הנרדפת מעת היותה, עיני ה' עלינו שלא עזבנו לכלותנו, והקים על סלע רגלינו נגד כל הקמים עלינו. לכן אני אומר מצוה היא על כל אדם מישראל להיות בקי בספר נחמד הלז לזכור חסדי ה' עלינו בכל הדורות, כי לא תמנו בכל השמדות הרבות המשוממים הרעיונים. ובאגב ילמוד מתוכו דברים מתוקים ויקרים, לב נבון יקנה דעת בדרכי הויכוח, ותשובות באנשי און מדיחי ישראל (וכבר נתן ה' בלבי והבלעתי בנעימה דבריו הנראים לי נצרכים לנו, בתוך חבור צעקת דמים בס"ד6).

אך ספר דברי הימים של ר"י כהן, דבר מועט הוא הנמצא בו ממה שעבר על אבותינו, המצטרך אלינו ושראוי לנו לדעתו, ויש לעיין באותן דברים בחול בלבד, ורובו ככולו מדברי הימים של מלכי אומות העולם שעברו, ואין צורך בידיעתן כלל ואסורה הקריאה בהם בקביעות כנ"ל (וכן הדבר בח"ב של ספר יוחסין וח"ב של צמח דוד מקרה אחד להם) אלא לעתות הטיול כדחליש לבא מגרסא, וביומי דפגרי בהו רבנן, כדי ללמוד מתוכו לשון נקי וצח, גם כדי שלא להיות הת"ח ערום מידיעה בקורות הימים ושינויי הזמנים, למען יידע להשיב שואלו דבר, ולא יהא נחשב פתי וסכל בעניני העולם. אף לפעמים יש בו נפקותא לענין ספורי דברי הימים השייכים אל אומתנו ללמוד מאלה על אלה, או יצא ממנו למוד עצה ותבונה בעסקי עולם הנצרכים לנו ג"כ, ביחוד בענין השתדלות והפקת רצון אצל מלכים ושרים.

לשון הרע על המתים

11. מרדכי מסכת בבא קמא פרק החובל [המתחיל ברמז פ]

[רמז קו] והמחרף יחוש לעצמו ויסגוף עצמו בתעניות ובמלקיות וגם ממון יתן ויתכפר בו אולי יש תקוה כי מאד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ כדאמרי' פרק חומר בקדש שלא א"ר יהושע אלא בושני מדבריכם ב"ש ובנזיר פ' כ"ג ור"ש לא אמר אלא כל ימיו של ר"ע היה מטמא אם משמת חזר בו איני יודע ואמר כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו (בנזיר פכ"ג) כ"ש זה האיש וכ"כ [*רבינו] אבי העזרי [*גם במס' יומא הביא המרדכי זה] נהגו אבותינו ואמרו שהיתה תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר

12. שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרו סעיף ג

ג') תקנת קדמונינו וחרם, (טז) שלא להוציא שם רע על המתים.

13. משנה ברורה סימן תרו ס"ק טז

(טז) שלא להוציא ש"ר וכו' - ולכן[יט] צריך לעשות תשובה על שעבר החרם:

14. R. Shimon Schwab, Selected Writings, #234

כוח דהתירה עדיף?

15. שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן ו

ההיסטוריה כיסוד לאמונה בכללותה וכיסוד לאמונה ב"אתחלתא דגאולה"

עיון בשלשה שלבים יוביל אותנו להבנת חשיבות לימוד ההיסטוריה לצורך ביסוסה של האמונה בכללותה, היינו, באמונה במציאות ה', השגחתו בעולם, מתן - תורה וכו', וכן לצורך ביסוס אמונתנו, כי תקופה זאת בחיי האומה, היא אכן תקופת "אתחלתא דגאולה".

השלב הראשון יעסוק בבירור וליבון מקורות בתורה, המעידים על הצורך והחשיבות שייחסה תורת ה' ללימוד ההיסטוריה והעיון בה.

השלב השני יעסוק בתכלית ובמגמה שיחסה תורה ללימוד זה.

השלב השלישי יכוון לאותה שיטה הנקראת "פילוסופיה של ההיסטוריה". נברר אם אמנם גורסת תורת ה' שיטה זאת, אם ישנה בתורה "פילוסופיה של ההיסטוריה".

זכרון אירועים היסטוריים כיסוד לאמונה

המעיין בספר "דברים", שהוא נאומו הארוך של משה רבינו בפני ישראל בערוב יומו, יראה כיצד משלב משה רבינו את האירועים ההיסטוריים של עם ישראל, תוך מגמה וכונה ברורה לחזק את הקשר שבין ה' לעמו, לשכנע את ישראל מתוך אותם אירועים היסטוריים שאכן חייבים הם לשמור את דברי הברית שה' כרת עמם. הקטע בנאום משה שבו בולטת ביותר מגמה זאת, הוא בדברים (י"א, פסוקים א - ז).

בפיסקה זו מתאר משה במספר פסוקים את האירועים החשובים ביותר שקרו לעם ישראל מאז יציאת מצרים: "אשר עשה לחיל מצרים, לסוסיו ולרכבו... ואשר עשה לכם במדבר... ואשר עשה לדתן ולאבירם... "וגו'. סיומה של אותה פרשה קצרה הוא: ושמרתם את כל המצוה... למען תחזקו ובאתם וירישתם. המטרה ברורה: הודות לזכרונם של האירועים ההיסטוריים, מתבססת ומתחזקת האמונה בה', ובקיום הברית שכרת עם ישראל.

מסירת ההיסטוריה לדורות הבאים

במקום נוסף בספר "דברים" בא החיוב לא לזכור את האירועים ההיסטורים בלבד, אלא גם החיוב להעבירם לדורות הבאים. קטע זה משמש יסוד כל ה"הגדה של פסח ולכל החיוב לספר לבנים את אירועי יציאת מצרים: כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם. ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים (דברים ו' כ - כ"א). בהמשך הקטע תיאור קצר של סיפור יציאת מצרים והנסים שארעו בו. וגם בסיומה של פרשה זאת מתגלית אותה מטרה: ויצונו ה' לעשות כל החוקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת לפני ה' אלקינו. שוב אותה התכלית: לזכור את ההתרחשויות ההיסטוריות ולמסרן לבנים, כדי לחזק את האמונה וכדי לשמור את הברית אשר כרת ה' עם עמו1.

מצות העיון בהיסטוריה

איננו יודעים טעמי מצוות. ודאי הוא שבכל מצוה ממצוות התורה יש כונות שלא נוכל להבינן לעולם, אף במצוות שטעמן מפורש בתורה (כי גם המפורש בתורה הוא לפי הבנת שכל אנוש בלבד, אבל תכנן ופנימיותן של מצוות לא נדע לעולם). אבל פשוטם של דברים כפי שנאמרו בתורה, מגמתם במקומות רבים הזכרת אירועים היסטוריים מסויימים. המצה זכר ליציאת מצרים: שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, לכן תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים ט"ז ג'). הסוכה, לזכרון אותן סוכות של המדבר: למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כ"ג, מ"ב - מ"ג). הנה בפנינו כונה ברורה ומפורשת לזכור וללמוד את אירועי העבר.

ומצוה מפורשת היא, אף שלא נמנתה בכלל תרי"ג מצוות. בשירת "האזינו", אשר עליה נאמר: כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל"א, כ"א) נאמר: "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שאל אביך

גם ירמיה הנביא באמרו: "כה אמר ה' עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם, אי זה דרך הטוב ולכו בה, ומצאו מרגוע לנפשכם" (ירמיהו ו' ט"ז), לא התכוין לדרכים ולנתיבות עולם כפשוטם, כי אם להליכי ההיסטוריה מימות עולם. ירמיה שראה כי נפשה של האומה קרועה ושסועה על שהפרה את הברית שכרת ה' אתה, יעץ לה: "עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם", עיינו ולימדו דרכי ההיסטוריה, ואז מובטח לכם שתמצאו מרגוע לנפשכם.

תודעת ההיסטוריה באומה

כל המצוטט לעיל הוא אך מעט מן המעט. בתורה עצמה וכן בכל ספרי הנביאים, רבים הם הפסוקים ורבות ההוכחות לחשיבות הגדולה שיוחסה ללימוד היסטוריה ולעיון בה. ספרי היסטוריה רבים נכתבו כנראה בישראל: "הלא היא כתובה על ספר הישר" (יהושע י' י"ג).

וכן, "על ספר דברי הימים למלכי ישראל (מלכים ב' א' י"ח ועוד).

ובדומה, "על ספר דברי הימים למלכי יהודה" (מלכים ב' ח' כ"ג ועוד). היו כנראה ספרים שכל מלך כתב לעצמו ובו הנציח את המאורעות החשובים ביותר בחייו, או שהיו סופרים מיוחדים שעשו זאת עבורו. לנו לא נשתייר אלא תמצית מספרים חשובים אלו שכונסו בספר התנ"ך בקיצור רב. הוה אומר, שהתודעה שהחדירה תורה בעם ישראל "זכור ימות עולם" תורגמה לשפת המעשים.

תכלית ומגמה

גם נביאי ישראל שמרו בעקביות על המאורעות החשובים בחיי האומה, אלא שאצלם כבר בולטת ביותר המגמה והתכלית. השתדלו להסביר את יעודו של עם ישראל ותפקידו העולמי במסגרת האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בתקופתם2.

המטרה הכללית בדברי הנביאים כאשר הזכירו אירוע זה או אחר, היא קיום הברית בין ה' לישראל, על יסוד האמונה במציאות ה', אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים, על ההשגחה שמשגיח על ברואיו וכדומה.

פילוסופיה של ההיסטוריה

במאה השמונה - עשרה התפתחה שיטה חדשה בלימוד ההיסטוריה. ולפיה אין מטרת לימוד ההיסטוריה לשם הכוונת העתיד בלבד, אלא לימוד ההיסטוריה לשם לימוד העתיד, היינו שהבנה עמוקה של מאורעות העבר תוביל להבנת תכליתה של ההיסטוריה. (היסטוריה פירושה לפי זה צו ההיסטוריה). מה תובעת ההשגחה האלקית, ולאן חפצים אנו להגיע כתכלית וסיום של ההיסטוריה. שיטה זאת נקראת "פילוסופיה של ההיסטוריה".

אם נתבונן בכמה מדבריהם של גדולי שיטה זאת, נראה עד כמה הם אמנם צודקים מצד אחד, ועד כמה טועים הם מאידך. כותב אחד מגדולי שיטה זאת: "שלשלת ארוכה של מאורעות נמשכת מהרגע הנוכחי עד לראשית קיומו של המין האנושי. מאורעות המשולבים זה בזה בסיבה ותוצאותיה". עד כאן ניתן להסכים לדבריו, כי אכן, אם נסתכל על כל השתלשלות מאורעות העבר מרגע זה בו אנו נמצאים ועד לבריאת העולם, נראה שהכל מתנהל בדרך של סיבה ומסובב, הכל התגלגל בשיטתיות, והיתה כאן התפתחות מאורעות הגיונית. אך נעיין בהמשך דבריו: "ולכן, מכל סיכום המאורעות מציין ההיסטוריון הכללי רק את אלה שהיתה להם השפעה יסודית הניכרת לעין על הצורה הנוכחית של העולם, ועל מצב הדור החי בימינו".

לדבריו אלו יקשה להסכים. ההיסטוריון, המעיין בכל המסמכים שנשארו בידינו, ובהם מידע על מאורעות העבר, בוחר מתוכם את הנראים לו כחשובים ביותר, מסדרם על פי סדר משלו, מפרשם לפי דרכו, ומתוך סיפור היסטורי סלקטיבי זה שיצר, מגיע הוא למסקנא בדבר ה"פילוסופיה" של ההיסטוריה, ועל פיה מסיק מה תהיינה ההתרחשויות בעתיד. כיצד אפשר להתעלם מכך שגם ההיסטוריון הוא אדם, ולכל אדם נטיות משלו, שאיפות ואמונות. ומנין לנו שההיסטוריון אמנם בחר במאורעות החשובים ביותר להבנת העבר. יתכן שמאורעות שבעיניו לא היו חשובים כלל ועיקר, הם המשמעותיים ביותר, והוא לא העריכם נכונה. ושמא מאורע מסויים שהיסטוריון זה אינו "חפץ ביקרו" יזכה להערכה של היסטוריון אחר, והתוצאות תהיינה שונות לגמרי.

זאת ועוד, מנין לנו שלא היו מקרים קטנים שנעלמו ממנו, ודוקא להם היתה השפעה מכרעת על כל מהלכה של ההיסטוריה, המחלה שפקדה אחד מרבי מדינה, ובעקבותיה נמנעה מלחמה. איש לא ידע זאת, איש לא סיפר על מחלתו של אותו שליט, ההיסטוריון כמובן שלא ידע ולא יכול היה לדעת. ולעתים זו היא דרכה של ההשגחה העליונה לשנות את פני ההיסטוריה באמצעות אירועים קטנים לכאורה (וההיסטוריה יודעת לספר על כך).

מעתה, השיטה היא נכונה, יש "פילוסופיה להיסטוריה", אך כיצד נוכל אנו להחליט לפי ידיעותינו והבנתנו ופרשנותנו, על דמות פני העתיד.

פילוסוף אנגלי דגול (דוד יום) אמר: "לחזות את אחרית הימים זוהי תכלית לימוד ההיסטוריה", והוא ודאי צודק. אך נראה כיצד כותב אחד ממפרשי דבריו: "אם האדם הוא בעל יכולת לחזות מראש את תופעות הטבע בודאות כמעט מוחלטת, ובלבד שידע את חוקיהם, מדוע יהיה בעינינו כהזיה, לתאר את גורלות המין אנושי האפשריים על ידי תוצאות ההיסטוריה". כונתו, כשם שבטבע יש חוקים, שעל פיהם יכולים לחזות מראש התפתחויות כתחזית מזג האויר, כך נוכל על פי חוקי ההיסטוריה לקבוע את השתלשלות מאורעות העתיד. אבל כדבריו זו "הזיה" בלבד, וכפי שהוא עצמו אמר "כאשר נדע את חוקיהן". חוקי הטבע ידועים במידה ניכרת, אך מי גילה לנו את חוקי ההיסטוריה כדי שנוכל לקבוע תחזית לעתיד באופן כה ברור, כשם שיכולים לעשות במדעים מדוייקים.

יש הגיון למהלכי ההיסטוריה

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו (במדבר כ"ג).

ובכל זאת צדקו בעלי שיטה זאת, יש פילוסופיה להיסטוריה, יש הגיון לכל מהלכיה, כי אין מקריות, יש מטרה ברורה ומוגדרת מראש לקראתה צועדת האנושיות בכל פיתולי ההיסטוריה הארוכים. אלא שהגיון זה אינו של בשר ודם (מאותם נימוקים שביארנו לעיל), יד משגיחה מכוונת את מהלכי המין האנושי ואין הוא אלא כלי שרת להשגת המטרה הסופית. זאת ועוד, מטרה סופית זאת לא ניתן לחזותה מראש בעיני בשר ודם, אך כאשר נדע בדרך איזו שהיא את המטרה, נוכל להבין את המהלכים, את המאורעות המתרחשים לעינינו, ושהם המובילים אל אותה מטרה.

כל זאת ניתן ללמוד בבהירות מנבואתו הנ"ל של בלעם.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. כפשוטו ניתן להבין משום שאין בישראל פועלי און ועושי עמל. אבל רבותינו דרשו: לא הביט און שביעקב, כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באון שלהם ובעמל שהם עוברים על דתו (מדרש רבה). ותמוה הדבר, מה ראו רז"ל לפרש המקרא לגנות ישראל שלא כדרכם במדרשיהם. ומן הראוי לציין, שגם הרשב"ם מגדולי פשטני המקרא, פירש אף הוא כדרשת רז"ל: לא הביט, אינו רוצה לענשם אפילו כשהם חוטאים וכו' אינו רוצה להביט ע"כ. ופירוש זה קשה כשלעצמו, האם לקתה מדת הדין, ומדוע אינו רוצה להביט ולהעניש בשעת הצורך.

ומאידך קשה עוד יותר, הלא באמת כמה עונשים חמורים נענשו ישראל במדבר על מרים בה', בחטא העגל, בבשר תאוה ובאספסוף, בענין קורח, ועונש כבד מאד במעשה המרגלים, הכיצד לא ראה און ולא הביט עמל שבישראל.

קשה ביותר כמו"כ דברי הפתיחה של נבואה זאת, לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. כיצד ניתן לשבח את הקדוש ברוך הוא במדת היושר, שאינו מכזב ומתחרט, והלא גם בני אדם מתביישים בכגון זה, ולא ניתן לשבחם במדה זאת. תמיהה זאת השניה מתרצת את הראשונה. בלעם הבין את כל עומק מהלכי ההיסטוריה עד לאחרית הימים. ראה בעיני רוחו שיציאת מצרים אינו מקרה בהיסטוריה שניתן להפסיקו מסבה גדולה או קטנה, להקב"ה יש כונה ברורה מגמה מרחיקת ראות לאחרית הימים, שרק החלה ביציאת מצרים, עם - ישראל היה הכהן הגדול של הקדוש ברוך הוא, "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", והמטרה הסופית, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

בראותו כל זאת בעיני רוחו, היה ברור לו שהמהלך שנפתח ביציאת מצרים חייב להמשך, ולכן קבע בפסקנות, "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם". אדם שראייתו קצרה ותכניותיו הן לטווח קרוב וקצר מאד, בודאי משנה דעתו ותכניותיו בהתאם לנסיבות, אבל הקדוש ברוך הוא צופה הוא ומביט עד סוף כל הדורות, ותכניותיו הן לטווח רחוק מאד, "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב", ולכן גם כאשר חוטאים לפניו אין הוא מבטל תכניותיו עקב זאת, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, כדי שהתכנית תמשך, ולכן העונש בשעת החטא הוא מוגבל למדה שלא יפריע את המהלך הגדול, והעונש הכבד שהוטל על ישראל בחטא המרגלים, היה האטה של ארבעים שנה במהלך ההיסטורי בלבד.

למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה (שמות ל"ב, י"א).

כך פותח משה רבינו בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא אחרי מעשה העגל, כדי ללמד סניגוריא על עם ישראל. וקשה היה לרבותינו: "מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אמר ר' יהודה בר שלום בשם ר' יהודה בר סימון בשם ר' לוי בן פרטא, למה הדבר דומה, לאחד שבא ליקח עבד, אמר לאדוניו, עבד זה שאתה מוכר קאקגרוסין (רע מעללים) הוא, או קאלוחסין (טוב מאד) הוא, אמר לו קאקגרוסין הוא ועל זה אני מוכרו. לקחו והוליכו לביתו. פעם אחת סרח אותו העבד, התחיל אדונו מכהו... התחיל העבד צווח, בייא מעביר עלי (עושה לי עול וחמס), אמר לו אדונו, סרחת כל הסרחון הזה ואתה צווח בייא העברת לי. אמר העבד, באמת בייא העברת עלי. מרי, היאך לקחת אותי בעבד טוב או בעבד רע, אמר לו בעבד רע. אמר לו בעבד רע לקחתני ותבקשני עבד טוב. כך אמר משה, רבון העולם, לא כך אמרת לי ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, ואמרתי לך באיזה זכות אתה גואלם, הם עובדים עבודה זרה, ואמרת לי, אתה עכשיו רואה אותם עובדי עבודה זרה, ואני עומד ורואה אותם שהן יוצאים ממצרים ואקרע להם את הים ואביאם אל המדבר ואתן להם את התורה, ואראה להם את כבודי פנים בפנים, והם מקבלים מלכותי וכופרים בי בסוף ארבעים יום, ועושים את העגל.

הוא שאומר ראה ראיתי את עוני עמי, וזהו קולו של עגל, קול ענות אנכי שומע (שמות רבה פרשה מ"ג ט').

כל פרשנות מיותרת, זו היא פילוסופיה של ההיסטוריה. כונת הקדוש ברוך הוא ברורה, אתה רואה אותם עובדי עבודה זרה, גם אני רואה. אתה רואה את ההוה, אני רואה גם את העתיד. גם לאחר שאעלה אותם לפסגת רום המעלות, יעבדו עבודה זרה, ואף על פי כן את דעתי לא אשנה, יש לי תכנית, מגמה ברורה, אליה מוליכה היציאה ממצרים, ואליה מובילים כל ההליכים האלה, ועל כן אין בכח כשלונם לשנות את תכניתי.

חזון העתיד

זאת ראה משה רבינו, ולהבדיל גם בלעם בדרכו שלו, כי שניהם נביאים היו וראו בחזונם למרחקים גדולים. בני אותו דור ודאי לא ידעו ולא הבינו לא את העתיד בלבד, אלא אף ההוה לא תפסו. אנו כיום לאור דבריהם, נקל לנו לתאר למפרע את כל מהלכי ההשגחה העליונה שהביאו להתפתחות הידועה לנו כיום.

זה כל מה שעיני בשר ודם מסוגלות לראות, הבנה לאחר מעשה, אלא שהמטריח עצמו, לאור כל הנסיונות ההיסטוריים בעבר, יוכל לנחש במדה רבה של אמת, גם חזון העתיד, כאשר כל המגמות כבר נאמרו ע"י נותן התורה עצמו, ונתפרשו באר - היטב ע"י נביאי ישראל לדורותיהם.

זה המפתח להבנת מאורעות הדורות האחרונים, שהביאו את עם ישראל עד הלום.

גאולת עולם וגאולת עולמים

הבסיס לכל התיאוריה הזאת הוא, שאין מקרים בהיסטוריה, כל מאורע קטן וכל - שכן גדול, הוא חוליה בשרשרת מאורעות שמחוללם ומכוונם הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו, כשמטרה ברורה ומוגדרת נשקפת לאחרית הימים, וזו האמונה הפשוטה בגאולה העתידה, אשר עליה אומר הרמב"ם:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלקיך ומשם יקחך והביאך ה' אלקיך אל הארץ וגו'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל, ושם הוא אומר, אראנו ולא עתה זה דוד, אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח (הלכות מלכים פרק י"א הלכה א').

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל - פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (שם הלכה ד'). הנה כי כן זו היא המטרה הסופית הברורה והמוגדרת, גאולת עם ישראל, תוך כדי גאולת עולם, "לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

מטרה זאת תושג עם הופעת משיח בן דוד, שהוא השלב האחרון בגאולת ישראל, וכמובן עדיין לא זכינו לו.

אני ה' בעתה אחישנה

לו זכה עם ישראל מכח מעשיו הטובים, היתה גאולתו באה ע"י משיח בן דוד ישירות. אך כאשר גאולתו באה לא מכח זכותו, אלא משום שהגיע עת הגאולה, ההליכים הם קשים, ובאים בדרך הטבע כדרך כל תנועת שחרור לאומית.

זאת דרשו רבותינו על הפסוק: הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה (ישעיה ס'). וקשה היה לרבותינו צירוף המלים "בעתה" ו"אחישנה", ולכן דרשו: זכו אחישנה, לא זכו בעתה (סנהדרין צ"ח א).

היטיב להגדיר את מהות שתי גאולות אלה הרה"ק "אור החיים" על הפסוק "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" שבנבואת בלעם (במדבר כ"ד י"ז) וזו לשונו: כל הנבואה במלך המשיח נאמרה, ויתבאר על פי דבריהם, זכו אחישנה לא זכו בעתה, והוא רחוק מופלג... כנגד אם זכו, אמר אראנו, פירוש לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך, שאם ישראל חוזרים בתשובה מיד נגאלין... וכנגד קץ בעתה אמר, אשורנו, כמו שצופה למרחוק הוא אומרו ולא קרוב, כי הקץ של בעתה ארוך עד למאוד בעונות. ואומרו דרך כוכב מיעקב וגו', פירוש זאת היא הנבואה שאמר עליה אראנו וגו'. ושינוי הלשון יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו, שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות כאמור בספר הזוהר, משא"כ כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה תהיה באופן אחר, ועליה נאמר שהגואל יבוא עני ורוכב על חמור. והוא מה שאמר כאן כנגד גאולת אחישנה שהיא באמצעות זכות ישראל, שרמז במאמר אראנו ולא עתה, אמר דרך כוכב, שיזרח הגואל מן השמים... לנס מופלא. וכנגד גאולת בעתה שרמז במאמר אשורנו ולא קרוב, אמר וקם שבט מישראל, פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע על דרך אמרו ושפל אנשים יקום עליה, שיבוא עני ורוכב על חמור ויקום וימלוך ויעשה מה שנאמר בסמוך...

אלא כמובן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופירושו, כשיגיע עתה, אחישנה לגמרה מהרה כי לא יארך זמן מעת החל הישועה עד כלותה (הרד"ק שם). כלומר, יקפיד הקדוש ברוך הוא על עת הגאולה. במלה בת זמנינו, יקפיד על "עיתוי" נכון.

כי גאולה נסיית לו זכו ישראל, אין לה זמן ועת, וכל שעה שיהיו ראויים לה היא זמנה. אבל גאולת "בעתה" יש לה הגיון משלה, יש לה "פילוסופיה" משלה, הליכים מותאמים מראש, אירועים שיסבבו פני הדברים ויכשירו את התנאים הלאומיים והבינלאומיים לקראת התפתחותה והתבססותה של אותה גאולה, כי הלא תבוא היא בצורה טבעית ככל תנועת שחרור לאומית.

סימני דרך גדולים ל"אתחלתא דגאולה" עולם ערבי רדום שקם לתחיה

ה"עיתוי" לגאולה בדרך הטבע היה הכרחי. העולם הערבי הגדול בכמותו, היה גדול גם באיכות, שלט שליטה מלאה על כל המרחב הים - תיכוני, צפון אפריקה, חלקים מאסיה, ועד לבה של אירופה הגיע. באה תקופת שפל, וזרים שלטו באומה הערבית הרדומה, עד לסוף מלחמת העולם הראשונה. אז החלה תקופת התעוררות הרגש הלאומי בעולם וגם בחלק עולם זה.

בד בבד החלה גם הגשמת אותה הצהרת בלפור, ושאיפותיה של התנועה הציונית, החלה התישבות יהודית בא"י והגשמת החזון תוך כדי מאבקים וכו' (הכל ידוע ומפורסם), עד לסוף מלחמת העולם השניה, כאשר החליט האו"ם על הקמת מדינת יהודית.

אך בינתיים קם ישוב יהודי בן כחצי מיליון נפש, מול עולם ערבי נחשל ומתעורר לתחיה. אילו קמה התנועה הציונית בזמן מאוחר יותר, לא היתה מצליחה להגשים שאיפותיה, כאשר העולם הערבי כבר התעורר לתחיה בכל ארצות האיזור, ונאבק לסלוק השלטון הזר ולהשגת עצמאותו וכו'. אכן, אני ה' "בעתה" אחישנה.

השואה

בין מלחמת העולם הראשונה, תקופת ראשית הגשמת הציונות המדינית, לבין מלחמת העולם השניה, אירע לעם ישראל האסון הכבד ביוחר בכל תולדותיו, השואה הנאצית שהשמידה שליש האומה. אין לנו שום כונה לנסות ולהסביר את השואה, וכנראה ששום שכל אנוש לא תפס עדיין את כל מהות השואה, ובודאי שאין הוא יכול להסביר ולשער את סבותיה, ולא לזה אנו מתכונים בשורות אלה. כל כונתנו היא לשרטט בשורות מספר את מקומה של השואה בהקמת מדינת ישראל.

כיון שהמציאות הוכיחה שישראל לא זכו לגאולת "אחישנה", מן ההכרח שזכו לגאולת "בעתה". ומיד שהגיע עת רצון מלפני ה' לגאול את עמו, הוא יתברך עלת כל העלות, סבב את מאורעות העולם לפי רצונו זה. יצר והכשיר את התנאים הדרושים לגאולת ישראל היו "שהבינו" מיד את גודל השעה, התגייסו במיטב כוחותיהם ומרצם, והעמידו עצמם לרשות ההשגחה העליונה, ביודעין או שלא ביודעין.

מהם חסידי אומות העולם, ומהם מבני ישראל שומרי תורה ופורקי עול כאחת. היו שלא הבינו, והם רוב מנין ורוב בנין של האומה, ונשארו בארצות גלותם. והי"ת שהגיעה עת רצון מלפניו להחל בגאולת עמו, היחשה? לו זכו ישראל ונחלצו לעלות ארצה ישראל, מי יודע כיצד היתה מסתיימת אז מלאכת גאולת העם ע"י מסובב כל הסבות, מי יודע כיצד היו פניה של האומה בדור הזה. אבל עתה שלא זכו ולא הבינו אל קול ה' הקורא...

דרכי ההשגחה נעלמו אמנם מבינתנו, אבל רמזנו שהשואה היתה אולי תוצאה של התעלמות משיבת ציון ובנין הארץ. כי עת הרצון הגדול החמצה, עמי ערב שבתחלה לא גילו התנגדות של ממש לעצם הרעיון של שיבת ישראל לארצו, החלו לגלות ענין בכך בזמן מאוחר יותר, אם מתוך התעוררות עצמית להגן על אחיהם תושבי הארץ, או מתוך הסתה מתוכננת של הכובש הזר. עמים אלה שעד אז נמו את שנתם הארוכה בחסות שלטונות זרים התעוררו לתחיה לאומית, ובינתיים הישוב היהודי בא"י דל במספר אוכלוסיו ובכח אפשרויותיו לכבוש לעצמו אפילו חלק מנחלת אבותיו. אלמלא המשטר הנאצי בגרמניה שדחף אז מאות אלפי יהודים להגר לא"י (להגר ולא לעלות) היה הישוב היהודי בא"י נהפך ללא ספק לאחת מקהלות ישראל בארץ ערבית, כי את הכובש הזר היו מרחיקים מכאן במוקדם או במאוחר כשם שעשו אחיהם בארצותם, והישוב היהודי הדל מוכרח היה להשלים עם מצב זה מרצון או מאונס מחוסר אונים.

אך בעקבות המשטר הנאצי באירופה, נאלצו ממיטב בניה של האומה להגר לא"י מה שלא עשו לפני כן מרצונם. הם עם הידע הגדול שהביאו אתם ונסיונם הגדול בבנין חיי חברה, וחלק אחר שבאו עם רכושם העשירו את הישוב היהודי בארץ ישראל, והגדילו את כחו המספרי והאיכותי. המשך הרדיפות והתגברותם באירופה, הזרים כח נוסף והאדיר את כח הישוב, עד אשר בבוא עת פקודה, מצא הישוב עצמו מוכן בחסדי ה' להדוף את אויביו ולהקים לו את מדינתו בחלק מנחלת אבותם.

מאידך, אלמלא אותה שואה נוראה, יתכן ולא היה מתעורר לבם של אומות העולם להחליט על הקמת מדינת ישראל. השואה היתה גורם מכריע ביותר לאותה החלטה היסטורית של האו"ם, שעזרה לא במעט להקמת המדינה.

בכל דרך הנראית להשגחה העליונה, הוחשה גאולת ישראל בבוא עתה, כאמור: אני ה' בעתה אחישנה.

קבוץ גלויות והפרחת שממות

העולים מאונס והעולים מרצון, יחד בנו את הארץ, הפריחו שוממותיה וכו'. ולפי דברי רבותינו "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא (סנהדרין צ"ח א) ופירש רש"י כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרה הקץ ואין לך קץ מגולה יותר. צר לראות כיצד גם בין שלומי אמוני ישראל מלגלגים על סימני גאולה אלה שרבותינו אמרו עליהם "אין לך קץ מגולה מזה", אבל זו אמת היסטורית, שבאה לביטוי חריף בדברי רבותינו (כתובות יב א), כאשר ביקר ר' יהושע בן לוי בגבלא (שם מקום) וראה אשכולות ענבים גדולים כעגלים, ואמר: ארץ ארץ הכניסי פירותיך, למי את מוציאה פירותייך לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתינו. וכך היתה ארץ ישראל בכל ימי גלות ישראל שוממה מבניה וחרבה, עד אשר החלו שבים אליה בניה וכו' (הדברים ידועים ומפורסמים בדברי הרמב"ן על התורה ויקרא כ"ו), ורק אז החלה פריחתה וישובה מחדש ע"י בניה בוניה.

סימני דרך הנ"ל הם הם ה"אתחלתא דגאולה", שהיא למעשה הכנה לגאולה שלימה, היא ביאת משיח בן דוד, כפי שהעתקנו לעיל מדברי הרמב"ם.

משיח בן יוסף הוא ה"אתחלתא דגאולה"

הרמב"ם השתמט מלהזכיר את משיח בן יוסף. לא נכנס כאן לבירור הסבה, ומה שנראה לי הוא, שהרמב"ם לא התכוין בדבריו אלא לפסיקה הלכתית ממש, ורצה לחייב את האמונה בדבר שנזכר מפורש בתורה, ונכפל פעמים רבות בדברי הנביאים, והיא גאולת ישראל השלימה בביאת משיח בן דוד, וכל הכופר בזה הרי הוא כופר בתורה ובמשה רבינו כדבריו. אבל האמונה במשיח בן יוסף אף כי נזכרה בש"ס הרי שהיא מתיחסת לתקופה סתומה ועמומה ביותר שתקדם לביאת משיח בן דוד, לכן העדיף הרמב"ם להשתמט מלהזכירה.

אך רבותינו הזכירו את משיח בן יוסף בפירוש (עיין סוכה נ"ב א), וכתב שם המהרש"א, שבתחלה יבוא משיח בן יוסף להושיע את ישראל כאמור ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, שאין זרעו של עשו כלה אלא ע"י משיח בן יוסף, אבל ע"י עכו"ם רבים שיבואו שוב לירושלים יהרג, ולא תהיה גאולה שלימה עד בוא משיח בן דוד כמבואר בכמה מקראות.

ושנינו: שבוע שבן - דוד בא, שנה ראשונה... שנה ששית קולות, שביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא (סנהדרין צ"ז א).

תקופת מלחמות זאת שתקדם לבוא משיח בן דוד, נקראה בפי רבותינו "אתחלתא דגאולה" (עיין מגילה י"ז ב).

בנוסף לביטוי "אתחלתא דגאולה" השגור בפינו, השתמש רבינו הגאון מוילנא, בביטוי "אתחלתא דמשיח ראשון", הכונה למשיח בן יוסף.

ותקופה זאת מתוארת באורך רב ב"קול - התור", ולא נוכל לצטט משם אלא שורות אחדות בלבד:

"על פי רבינו הגר"א כל עבודת קבוץ - גלויות, בנין ירושלים והרחבת ישוב ארץ - ישראל להחזרת השכינה... נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים (פרק ראשון אות ב'). עוד שם: "על פי רבינו הגר"א אם לא זכו תתחיל אתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו שהיה בימי כורש בימי בית - שני... "

ותהיה ברשיון מלכי האומות, ואחר כך תבוא שלימות הגאולה (שם אות ג').

עוד שם להלן על משיח בן יוסף: "עשה והצליח, אחת התכונות של משיח בן יוסף. הצלחה ע"י עשיה, כמו שכתוב ביוסף, "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".

להלן מדבר הגאון בפירוש על כיבושי מלחמה: "חזקה וכיבוש בקץ המגולה, אתחלתא דגאולה של ימינו, האתחלתא האחרונה שבדור האחרון... וירישתם אותה וישבתם בה... במה תירשוה בחזקה. חזקה היינו בנין ונטיעה כדין חזקת קרקע... ולעת הצורך גם בחזקה (החי"ת בקמץ)... "(שם אות ט').

הדברים רבים וארוכים מכדי שנוכל לצטט יותר, נסתפק בקטע נוסף אחד:

"כלל גדול מאד הוא עפ"י רבינו שכל הדברים העתידים לבוא בשלמות הגאולה, מתחילים גם באתחלתא דגאולה קימעא קימעא" (שם סוף אות ג').

אין ישראל נגאלים אלא בתשובה

לא במקרה סיימנו הקטע הקודם בציטטה מדברי הגר"א, "שכל הדברים העתידים לבוא בשלימות הגאולה מתחילים גם ב"אתחלתא דגאולה", דברים שכשלעצמם הם דברי הגיון וסברא, כי הלא כל האתחלתא היא הכשרה לגאולה השלימה.

ומכאן, שאם הגאולה השלימה עיקר משמעותה שכל ישראל ילכו בדרך התורה, וגם העולם כולו יכירו את ה' לקרוא בשמו ולעבדו שכם אחד, כדברי הרמב"ם שציטטנו לעיל, הלא שצריך להרגיש בהתפתחות מעין זו כבר עתה בתקופת ה"אתחלתא דגאולה".

ואכן, קיימת בדורנו תופעה מרהיבה של "חזרה בתשובה", והיא האות והמופת הגדול ביותר, לעניות דעתי, לגאולה השלימה הקריבה ובאה.

----------

פירושים רבים ניתנו לתופעה של ה"חזרה בתשובה" הפוקדת אותנו בשנים האחרונות. הענין החל בבודדים, ונמשך במספר גדל והולך של צעירים וצעירות שהיו רחוקים מרחק רב מדרך התורה, ומצאו דרכם אליה חזרה.

לא נבוא לדון בסיבותיה הנראות לעין של תופעה זאת. יתכן כי כל הפירושים שניתן לה הם נכונים, וסביר מאד שאכן זו האמת. רבים הם הגורמים שחברו יחדיו וחוללו מהפכה רוחנית זאת. החל מאותה ריקנות שבחיי החומר והחולין שפקדה את חברתנו אחרי קום המדינה, כאשר אידיאלים נעלים וחזון מרומם הפכו למציאות אפורה, וכלה באותן תופעות ונסיבות מדיניות וצבאיות שהביאו בעקבותיהן שעות גדולות של רוממות נפש במלחמת ששת הימים, ושעות קשות ומכאיבות בראשית מלחמת יום - הכפורים ודומיהן. כל זה יחד הביא לתמורות יסודיות במערכת חשיבתו של בן דורנו, שעיניו ראו, לבו התפעם, אך שכלו לא תפס, לא הקיף, ובודאי שלא הבין את המתרחש. מכאן היתה הדרך סלולה אל הכרת אותו כח עליון, המנהיג עולמו לקראת מטרות מוגדרות וברורות. ומכאן קצרה הדרך אל הברית אשר כרת ה' עם עמו, וחזרה אל דרך התורה וקיום מצוותיה.

כל אלה הן סבות הנראות לעין פחות או יותר, אך הסבה הראשונית היא לאין ספק, עילת כל העילות וסבות כל הסבות, ואפרש דברי:

האמנם יש "חזרה בתשובה"

היה זה בין כסה לעשור, כאשר נכנס אלי אברך יקר, גדול בתורה ורב מעש בהחזרת נדחי ישראל בתשובה, ותמיהה גדולה ונוקבת בפיו:

"האם אמנם מאמין אתה כפי שכתבת בספריך, שאכן זו אתחלתא דגאולה, כאשר עינינו רואות את הירידה הנוראה... חילולי שבת...

מתירנות... התגאלות השולחן היהודי... היתכן שזו גאולת ישראל, הלא כבר פסק הרמב"ם: אין ישראל נגאלים אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם ומיד הם נגאלים, שנאמר והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושב ה' אלקיך וגו' (הלכות תשובה פרק ז' ה"ה). (אגב, עיין מה שכתבנו בביאור דברי הרמב"ם אלה בחלק א' מספרנו זה עמוד ל"ה).

כאשר עניתיו, הלא יש תנועה גדולה של חזרה בתשובה, ואתה עצמך עוסק הנך במצוה זאת, ענה בתמיהה כנה, האם אפשר להאמין שמתשובה זאת שהיא בחינת אחד מעיר ושנים ממשפחה תבוא גאולת ישראל, הלא לעומת חוזר בתשובה אחד, נדחים מידי יום ביומו מדרך התורה בידי מורים ומחנכים חילוניים אלפי ילדי ישראל וכו'. ואף כי יש כמה אלפי חוזרים בתשובה, האם מתוך מיליוני בני העם היהודי, זו היא תשובה שבעקבותיה תבוא גאולה שלימה.

אמת, צדק אותו אברך, תנועת החזרה בתשובה היא זעירה מאד, לעומת ההתדרדרות הנמשכת והולכת בעזיבת דרך ה' ותורתו, ואעפי"כ אין להתעלם מאותה תנועה חשובה של חוזרים בתשובה.

בלבול רוחני ערב הגאולה

כי כבר צויינה תקופה זאת בדברי חכמי האמת כתקופה מבולבלת ביותר, שבה יאבקו כחות החושך והאור בעצמה רבה, ותורגש בצורה מדהימה גם ירידה והתדרדרות, וגם עליה והתרוממות. ואכן, זה בדיוק מה שעינינו רואות. מספרם של לומדי תורה וההולכים בדרך ה', ואפילו בדבקות יתירה, הולך וגדל, לעומת ירידה חמורה ועזיבת דרך ה' ותורתו. גם זה סימן ואות לייחודה של התקופה שאותה אנו חיים, הבלבול והניגוד המאפיין את ערב הגאולה השלימה (עיין ב"אורות התחייה" למרן הרב קוק פרק ל"ב).

ודוקא בתקופה זאת, תנועת החזרה בתשובה, היא נקודת האור החשובה ביותר, והיא אף סימן מובהק לפעמי הגאולה השלימה.

שתי הבטחות הבטיחה תורה

כי כבר הבטיחה תורה כאמור, שסוף ישראל לעשות תשובה ומיד הם נגאלים, שנאמר. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו, ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' והביאך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה והטיבך והרבך מאבותיך.

ותחלת שיבה זאת כבר ראינו בעינינו. תהליך ההולך ונמשך כמאה שנה, קבוץ גלויות ובנין הארץ, שהם כאמור סימני גאולה מובהקים בסיומה של אותה פרשה, היא פרשת התשובה הנ"ל (ושבת עד ה' אלקיך, ושב ה' את שבותך), באה הבטחה נוספת: ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (דברים ל' ו'). והיא היא נבואת יחזקאל לאחרית הימים:

"ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם... ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו... וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם (יחזקאל ל"ו).

מעתה, שתי הבטחות הבטיח הקדוש ברוך הוא לישראל בתורה ובדברי נביאיו.

הראשונה להשיב שבותם, והשניה להחזירם אליו בתשובה, מן הטעם המבואר בתורה: "למען חייך".

כשם שהתקיימה הבטחה ראשונה כך תתקיים גם השניה

את ההבטחה הראשונה, שיבת ישראל לארצו, ראינו מראשית התגשמותה ועד הלום. מזה כמאה שנים החלה הבטחת קבוץ גלויות לרקום עור וגידין טיפין טיפין. יהודים החלו לעלות ארצה, נבנו המושבות הראשונות בארץ - ישראל, והשכונות הראשונות בהתישבות העירונית החדשה, והם היו למעשה התשתית והיסוד להקמתה של מדינת ישראל.

אילו בא אדם אז וטען שאותם ישובים קטנים ובודדים שקמו באותם ימים הם הם נצנוצי גאולה, ומהם עתידה לקום מדינה יהודית חזקה, שכל שכניה - אויביה לא יוכלו לה וכו' וכו', היה נידון ללא ספק כאדם לקוי בשכלו, אבל עינינו רואות כי זאת היא כל האמת ההיסטוריה ובדרך אטית זאת רצה הקדוש ברוך הוא להגשים הבטחתו הראשונה.

כך הוא הדבר לפי מיטב אמונתנו גם לגבי ההבטחה השניה. הקדוש ברוך הוא הבטיחנו בתורתו שהוא ימול לבבנו לשוב אליו ולאהבה אותו. כשם שאת ההבטחה הראשונה הגשים בדרכו שלו, טיפין טיפין, באותן מושבות בודדות ראשונות, כך הוא מגשים באותה דרך ממש גם את הבטחתו השניה. לעת עתה בודדים הם אותם השבים בתשובה, אחד מעיר ושנים ממשפחה, אך כשם שמאותם ישובים בודדים קמה מדינת ישראל, כך מאותם בודדים השבים בתשובה, יתפתח תהליך זה, תתפשט אהבת ה' ותורתו לגלים גדולים ועצומים בכל חלקי האומה עד אשר תשוב אל אלקיה.

זו היא לעניות דעתי תנועת החזרה בתשובה של דורנו, כשהיא משולבת במערך הכללי של גאולת ישראל.

סימני גאולה שליליים

רבים טוענים ולכאורה בצדק רב, שאמונתם בהיות תקופתנו זאת "אתחלתא דגאולה" נפגמה בסבת הנסיגה שחלה אחרי מלחמת ששת הימים, נסיגה כמעט בכל שטחי החיים, והחמור שבכולם, במצבנו המוסרי - חברתי שירד פלאים, ואין שום דרג בחברה שנמלט מירידה זאת (אין באפשרותנו לתארו כי קצר המצע מהשתרע), נסיגה במצבנו הכלכלי, במעמדנו המדיני וכו' וכו'.

בצד אחד של שאלה זאת כבר טפלנו בחלק א' מספרנו זה (סימן ו' עיין שם), אך עתה המדאיג ביותר הוא מצבנו המוסרי - חברתי, שהוא כרקב בכל חברה, וכל שכן בחברה מוקפת אויבים ושונאים כמונו.

וכבר היתה גם אמונתי בזכות דורנו זה לגאולה נחלשת, בעקבות זאת, אלמלא נחמתנו שמצב זה כבר חזוהו רבותינו ותיארו לפרטיו ממש, ולא זו בלבד אלא שראו במצב זה סימן גאולה. וזו לשון רבותינו (בסוף מסכת סוטה), בעקבות משיחא חוצפה יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תהפך למינות, ואין תוכחה, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, וירא חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה כלה בחמותה, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

חכמי האמת טרחו להסביר מפני מה דוקא "בעקבות משיחא" תגרם התפוררות חברתית כה חמורה בישראל, והסברם אינו ענין לשטף רעיון נושאנו. לנו די לציין כי אולי סיום דברי רבותינו ("ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים") הם הסבה למצב העתיד אז.

כלומר, מצב זה יתהוה משום שגאולה זאת עתידה לבוא כדרך הטבע וכמו שנתבאר, ואם כל הליכי גאולה טבעית זאת יתפתחו תמיד כלפי מעלה, הרי שעלול אותו דור לשכוח את יד ה' המכוין את כל הליכי הגאולה, ותשובתו המצופה כיצד תבוא. ולכן, דוקא לקראת הסיום "בעקבות משיחא" (כפירוש רש"י לפני בוא המשיח), אז תבוא ירידה תלולה, אז יבוא משבר חברתי קשה "פני הדור כפני הכלב" כדי שמתוך יאושם יבינו בני אותו דור, ויאמרו: "אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים".

לא איש אל ויכזב

כבר למדנו שיש פילוסופיה להיסטוריה, וגם להליכי ה"אתחלתא דגאולה". המאמין שתקופתנו זאת היא תחלת התגשמות החזון המשיחי, לא ירתע מפני הירידה וההתפוררות החברתית, ואף לא מדברים גרועים הרבה יותר (אפילו ממשברים בטחוניים וצבאיים, כי הלא מלחמות הגאולה הקשות ביותר יהיו בתקופת ה"אתחלתא דגאולה" לפני בוא הגאולה השלימה, ראה בחלק א' מספרנו זה עמוד ל"ז). ואף בגאולת מצרים שעליה נאמר "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", היו במהלכה עד לכיבוש הארץ וההתנחלות בה, ירידות קשות גם חברתיות (מתאוננים, קורח ועדתו, מרגלים ועוד) ואפילו צבאיות, כאמור:

וירד העמלקי והכנעני... ויכום ויכתום עד החרמה. במדבר י"ד) ועוד, וכל שכן בשלב זה של גאולתנו, שהוא עדיין בהסתר פנים. זו כנראה טבעה של גאולה, שיש בה עליות וירידות, עד אשר מגיעה היא לשלבה הסופי והאחרון, הופעת משיח בן - דוד בב"א.