Rabbi Meir Leibish ben Yehiel Michel (Malbim)
1809-1879
I. Biography
Studies in Volhynia, Warsaw, and Leczyca.
1839: Becomes rabbi of Wreschen (district of Posen)
then becomes rabbi of Kempen
1841 - 1858: Rabbi in Kempen (Prussia)
1858: Becomes Chief Rabbi of Romania
Imprisoned in the midst of Reform-Orthodox polemics and freed following the intercession of Moses Montefiore.
Advocates of Jewish modernization claimed that Malbim’s devotion to Kashrut, for example, impeded social-solidarity and integration and the Romanian prime minister attacked Malbim for “publishig libelous letters against those eating meat from any butcher shop and he has preached against the idea of progress and freedom.” Jewish emancipation was delayed because the rabbi of Romania was “the sworn enemy of progress.” Malbim went to Constantinople to lodge a complaint against Romanian government, under the domination of the Ottoman empire. He failed and left Romania in 1864.
Then serves as rabbi in Leczyca, Kherson, Mogilev “and was persecuted by the assimilationists, the maskilim, and the Hasidim.” Invited to Mainz, he stopped in Koenigsberg and remained there for four years.
1879 Dies in Kiev on his way to accept a rabbinic position in Kremenchug, Poltava oblast.
II. Bibliography
1845: Commentary on Esther
1849: Commentary on Isaiah
1860: Commentary to Sifra
1860: Commentary to Song of Songs
1867-1876: Completes Commentary to Tanakh
1837: Part I of Artzot HaHayim: Novellae to Shulman Arukh
1838 Artzot HaShalom (Nine Sermons)
1861 Part II of Artzot HaHayim
1904: Alim Terufah on Rambam’s Hilkhot De’ot
1938, 1966: Yalkut Shelomo on Talmud
1882: Eretz Hemdah (sermons)
Part III: Unity of the Oral and Written Torah
"The peshat that accords with the true and clear rules of langugae is only to be found in the derash."
מלבי"ם ויקרא פרשת תזריע
א דבר אל בני ישראל. כבר בארנו (ויקרא ס' ז) שאחר שהרבה פרשיות אין מתחילים דבר אל ב"י, א"כ בכ"מ שהתחיל דבר אל בנ"י בא לאיזה מיעוט. והוא למעט עכו"ם או נשים וגרים. (כמ"ש ס' ז וס' ח וס' קצא באורך). אמנם פה אא"ל שבא למעט עכו"ם דלמה נטעה לחייבם בטומאת מקדש, והלא ידענו דדיני טומאה וביאת מקדש אין נוהג בעכו"ם, ובפ' זו כתב ביום השמיני ימול והבאת קרבן היולדת שבודאי אין נוהג בעכו"ם, וז"ש בני ישראל בענין הזה ואין עכו"ם בענין הזה. ר"ל שמן הענין ידענו שאינו מדבר בעכו"ם. וכן אין לומר שבא למעט גיורת ושפחות דהא אמר אשה כי תזריע, ומבואר אצלינו שכל מקום שאנו ממעטים גרים מן בני ישראל הוא משום דמפרשינן שבא מלת בני ישראל על צד הדיוק, דוקא בני יעקב, ואז אין נשים וגרים בכלל, כי מפרשים אותו בדיוק, כמו ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, שהיו רק בני יעקב ורק הזכרים, אבל כיון דפה מדבר גם בנשים, ובני לאו דוקא, הרי נאמר בדרך ההרחבה כמו בני עמון בני שת שכולל גם הנקבות, וה"ה הגרים, וז"ש בספרא (מובא ביבמות דף עד, כריתות דף ז). מנין לרבות הגיורת וכו' ת"ל ואשה. וא"כ נשאר הקושי' בני ישראל מה ת"ל, משיב שבא ללמד שמה שנאמר בפ' זו מדיני היולדת שאל המקדש לא תבא אינו מיוחד ליולדת דוקא שטומאתה קלה שהיא טבולת יום ארוך (כמ"ש ביבמות דף עד, ובכ"מ) אלא אף לשאר כל הטמאים. וזה כי ממ"ש והזרתם את ב"י מטומאתם ולא יטמאו את משכני, יש לטעות שהוזהרו גם מליגע במקדש מאחוריו, כי שם לא נז' שלא יבואו למקדש וי"ל שבכ"מ שיגעו בו מטמאים אותו. ולכן פרט פה ואל המקדש לא תבוא שאין האזהרה רק על הביאה בתוכו. ואמר דבר אל בני ישראל לאמר שלכולם נאמר דבר זה, כי גם יתר הטמאים באזהרה זו דאל המקדש לא תבא לא יולדת לבד, (וזה פי' משנה א' ומשנה ב), ואמר (במשנה ג') דמכ"מ צריך גם קרא דוהזרתם את ב"י מטומאתם משום דיש לטעות שמה שהוזהרו ישראל בלאו דאל המקדש לא תבא, הוא דוקא הטמאים בטומאה היוצאת מגופם כזב ודומי' שדומים כיולדת שהגם שטומאתה קלה שהיא טבולת יום הלא באה מטומאתה חמורה שיצא מגופה. מנין שגם הבאה מידי טומאה קלה. שלא יצאה מגופם הוזהרו, ת"ל והזרתם וכו' בטמאם את משכני וכו' לרבות את כולם
ב כי תזריע וילדה, כבר בארנו (ויקרא ס' י"ב) שהעברי יציין המאמר התנאי בא' מחמשה פנים. א] במלת כי, ב] במלת אם. ג] במלת אשר. ד] במקור עם שימוש הב', ה] הפעל הבינוני עם ה' הידיעה שטעמו כטעם אשר. וכתבנו שם שיש הבדל בין כל שימוש ושימוש בלשון עיין שם, והנה יש הבדל בין שימוש מלת כי ובין שימוש מלת אשר. כי מלת כי היא מלת התנאי (ווען) ומלת אשר היא מלת הצרוף (וועלכער). ועפ"ז במקום שתולדת התנאי הוא חוץ מעצם הנושא ישמש במלת כי, ובמקום שהתולדה של התנאי הוא בגוף הנושא ישמש במלת כי, נפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו, התולדה שהיא סולת יהיה קרבנו, הוא ענין אחר חוץ מהנושא. אבל איש אשר ישחט שור או כשב וכו' ונכרת (ויקרא יז), אשר יתן מזרעו למולך מות יומת (שם כ'), התולדה חוזרת לגוף הנושא. ולכן בא מלת הצירוף (וועלכער) לא מלת התנאי כי (ווען). ולפ"ז לפי חוקי הלשון היה ראוי לאמר פה מלת אשר, אשה אשר תזריע וטמאה. כי התולדה וטמאה חוזרת לגוף הנושא. והשיבו חז"ל שאם היה אומר מלת אשר (וועלכע) אינו משקיף על עת הפעולה כי מלת אשר מציין רק הקנין הנמצא בנושא. והיה פי' אשה אשר ילדה ונמצא בה הטומאה הזאת טמאה. מבלי הבדל מתי חלה הפעולה הזאת אם היה לפני הדיבור או אח"כ. לכן השתמש במלת כי שמציין הפעולה העתידה רק אם תלד מעתה אחר הציווי הזאת, (כי כל דיני התורה והעונשים מבואר שלא חלו קודם הציוי אבל בדיני הטומאה יש מקום לטעות שחלה הטומאה שהיה עליו ע"י לידה וצרעת וזיבה שקודם לכן), וכן במ"ש אדם כי יהיה עור בשרו נגע צרעת, שהיה ראוי לאמר אשר יהיה וכו' והובא אל אהרן, דרש בספרא (נגעים ריש פרק א') מן הדבור ואילך, וכן דרש (פרשה ג' מ"ב) על נגע צרעת כי תהיה באדם. וזבין (פרשה א' מ"ב) על איש כי יהיה זב מבשרו. ושם (פרשה ד' מ"ב) על ואשה כי תהיה זבה. מן הדבור ואילך, כי בכל אלה ראוי שיבא מלת אשר. והראיה שבספרא אמור (פרשה ג' מ"ב) דרשו איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדבור כזיבה ונגעים היה בו מום לפני הדבור מנין ת"ל אשר יהיה בו מום. נולד בע"מ ממעי אמו מנין ת"ל אשר יהיה בו מום. כי מלת אשר יציין אף שנמצא בו קנין זה מכבר, וכן בכ"מ שבא מלת כי תחת אשר או מלת אשר תחת כי השיבוהו חז"ל עפ"י דרושיהם אל מכונו. עי' מ"ש אחרי (סי' קי"ז) ושמור כלל זה. אמנם אמרו שאא"ל שגם מלת תזריע שייך אל תנאי זה שגם ההזרעה תהיה דוקא לאחר הדבור, דהא בחלוקה האחרת אמר ואם נקבה תלד ולא אמר תזריע ותלד, הרי הלידה עקרית בזה וכל שילדה לאחר הדבור אף שנזרעה מקודם טמאה
Part IV: Other Comments
מלבי"ם תהלים הקדמה
זאת שנית, אחרי כי רוב השירים והמזמורים והתפלות כוננו על מעשים ועל קורות וענינים, עברו על המשורר או על עדתו, בעתותי חייו או בימים עברו, ודרך השיר ומלאכתו לכלול ספורים רחבים וארוכים במלות מועטות כנודע, ואיך נפרש את תעלומות השירים האלה עתה, אשר ספר דברי הימים הגדול, בו היו כתובים כל ספורי קורות העתים האלה ואשר עבר עליהם, נאבד מאתנו, וזכרונות משלי אפר צללו בתהום הנשיה דלו מאנוש נעו? ומי ירד לנו אל שערי אבדון להעלות משם מעשים וספורים אין זכר למו בין החיים המתהלכים תחת השמש? גם על זאת שקידתי עמדה לי בישע האל, בשקידתי על דלתות השיר ועל מלותיו, כל מלה ומלה תאמר אלי "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני", וכל מאמר אשר ראיתיו קורץ בעיניו מורה באצבעותיו, הוא היה לי לעינים לראות בו בעד האשנב מעשה ידי קדם, ושום שכל והבין במקרא ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו.
מלבי"ם בראשית פרק ו
(ד) הנפלים. עתה יפרש מ"ש ויראו בני האלהים את בנות האדם, מי היו בני האלהים, הם אלה שאמרו שהם בני אלהים ונפלו משמים, והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן. כי נודע שבכל ספורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלהים שבאו משמים אל הארץ ומלכו עליה ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גבורים ואדירים שרים ומושלים, כמו שימצא הקורא בספורי הדורות שראשית ספורי ממלכת מצרים וחינא ומלכות יון יתחיל מן האלהות וחצי אלהות שהתהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם וספרו עליהם נפלאות וגבורות, והם נעשו להם אלילים שהקימו להם מצבות ומזבחות ועבדו אותם בכמה עבודות מתועבות, כי ספרו על אליליהם מעשים של רצח ונאוף וכל מדות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה היתה בנאוף, ואליל שעבדו אותו בזבחי אדם, ועבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכ"ש שהיו בתקפם בימי משה, וכל ספורי קורות מצרים התחיל בהאלילים בני אלהים שנפלו משמים ארץ בימי קדם, לכן הודיע לנו מרע"ה כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים שאמרו עליהם העמים בספוריהם שנפלו משמים והם היו בימים האלה וגם אחרי כן. שאז נמצאו ענקים וגבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלהים שנפלו משמים וע"כ קראן בשם נפילים ע"ש שנפלו לארץ, והעם התחילו לעבוד אותם, וזה נמשך גם אחרי כן, והם היו בני האלהים שבאו אל בנות האדם וילדו להם, עד שגם הבנים היו נחשבים לאלילים, באשר האמינו שנולדו מבני אלים. אבל דע שכל הספורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל כל עניני הע"ז וספורי האלילים והמיטהאלאגיא שלהם הוא הכל שקר וכזב, היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים, רק המה הגבורים אשר מעולם ואנשי השם, שכל גבור שעמד בימים ההם, או איש שעשה לו שם ע"י חכמתו ומעשיו היו מיחסים לו אלהות והיו אומרים שנפל משמים והיו מספרים עליו נפלאות והבלים הרבה, וכל הספורים האלה מקורם התחיל מדור המבול ואילך, וזה היה שורש להשחתת האדם ולהעבודות הזרות והנכריות ואמונת שוא והבל אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלהים המה:
מלבי"ם בראשית פרק כב
ויהי אחר הדברים האלה. מוסב על כל הדברים שספר מענין אברהם שכולם היו נסיונות, שיש הבדל בין נסיון לבחינה, הבחינה היא שבוחן אם נמצא בדבר מה, מה שיחויב שימצא בו מצד טבעו, למשל הבוחן את הזהב אם הוא זהב ולא סיג, והמנסה ינסה אם נמצא בדבר כח מה שאינו ידוע בטבעו, למשל אם יש בזהב כח המשיכה וכדומה, וכן הבחינה באדם הוא, אם הוא שלם עם ה' כפי טבע רוב בני אדם. ונסיון הוא אם יעמוד בצדקתו בדברים שהם למעלה מטבע הבשר, והנסיון אין לו שיעור שאברהם נתנסה בעשר נסיונות, שכל נסיון הוא למעלה מהקודם אליו, וכמ"ש במדרש נתתי ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון, דגלין אחר דגלין בשביל נסותם בשביל גדלם כנס הזה של ספינה, שלפ"ז יפורש בצד אחד אחרי הדברים והאלהים כבר נסה את אברהם בתשעה נסיונות, אז ויאמר אליו, זה הנסיון האחרון שהוא למעלה מכל ציור בטבע האדם, ובפשוט יאמר והאלהים נסה, על נסיון זה האחרון לבד, שלא היה הצווי רק משום נסיון לא לעשות המעשה ההוא, שאחרי הדברים הקודמים שבהם עלה אברהם בנסיונותיו מדרגה אחר מדרגה, בא לנסותו בנסיון היותר גדול, שבו נתראה איך גדלה יראת ה' ואהבתו אצלו בתכלית מה שאפשר לצייר, והנה הנסיון יהיה, או לצורך המנסה או לצורך המנוסה או לצורך הרואים, ופה היו שלשתם יחד, כמ"ש במד' ע"ז שלשה משלים. א] מי שיודע שפשתנו יפה מקיש עליו, שהוא לצורך המנוסה להשביחו ותקנו. ב] משל לפרה שכחה יפה שנותן עליה העול, שהיא לצורך המנסה ועבודתו. ג] משל מי שקנקניו יפים מקיש עליהם הוא לצורך הקונים והרואים שיראו שהסחורה טובה, שמה שחקרו על צד שהוא לצורך המנסה, שהלא ה' יודע הכל ומה צורך לו לנסיון, אינה שאלה, שע"ז אמר ה' חקרתני ותדע, ר"ל אתה ידעת את האדם בשני מיני ידיעות אשר לפי השגת האדם יש סתירה ביניהם ובכ"ז נמצאו שתיהן אצלך. א] מצד הידיעה הקדומה שיודע את העתיד בידיעה חלוטה, ועז"א ותדע מכבר. ב] שעם כ"ז האדם חפשי במעשיו עד שמצד החפשיות חקרתני עתה לדעת את אשר בחרתי בבחירתי, הגם שתדע זה מכבר נמצא בידיעתך הידיעה הקדומה עם שתשאיר אחריו טבע האפשר, שזה ענין מופלא ונעלם מהשגת האדם, ומצאנו שהכתובים ישמשו בלשון כאלו יש חדוש ידיעה, כי ענין זה מקושר עם שאלת הידיעה והבחירה, שכלל בידינו שהכל צפוי והרשות נתונה, ואין אנו יודעים ענין ידיעתו כמו שאין אנו יודעים את עצמותו, כי ידיעתו היא עצמותו, והכתובים ידברו לפי הבנתנו שאנו משערים הידיעה כפי הידיעה שלנו, ויאמר, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ואם לא אדעה, וירא וידע אלהים, שיסביר הדבר לשבר את האוזן שהאדם חפשי ובעת שיבחר אז תתחדש הידיעה, והמקובלים יאמרו כי הידיעה הקדומה הוא רק בא"ס, ושם לא נמצא דין ורחמים ושום מדה, אולם מהנאצלים שהם המדות ששם יתחיל הדין והשכר והעונש, שם אין שום ידיעה קדומה, ונכון אמרו כי עתה ידעתי, והידיעה אשר בא"ס נעלם מכל שכל, ולא נמצא ממנו דבר בתנ"ך, והמדות וההנהגה האלהית באצילות שמהם ידברו הכתובים, מתנהגת לפי הידיעה הנודעה אצלנו, וע"ז אמר במד' כי עתה ידעתי הודעתי, ר"ל לפי הידיעה שהודעתי לבאי עולם, לא לפי הידיעה שנמצא בא"ס. ועוד יתבאר בדבריו איך היה לצורך המנוסה והרואים. ויאמר אליו אברהם. בכל הקריאות כפל השם אברהם אברהם, יעקב יעקב, ופי' בת"כ שהוא לשון חבה לשון זירוז, ר"ל קריאת השם הוא לשון חבה וכפל הקריאה הוא לזרז, ופה לא רצה לזרזו כמ"ש במד' שלא יאמרו הממו וערבבו, וע"כ אמר רק אברהם, ועוד יש טעם כי כפילת הקריאה באו אל שני חלקיו, אל הגוף ואל הנפש, שתחלה קרא אל הגוף שיתפשט מחומריותו ויוכן אל הנבואה, ואז יקרא אל חלק השמים ממעל שהיא הנפש, אבל קריאה זו היה לצורך מעשה, שמי שעדיין לא התפשט מן החומר לגמרי, לא יצוייר שיעשה כזאת, ולכן קרא רק פעם אחת אל הנפש, שכבר התפשט החומר מעליה ותלבש מחלצות, ואברהם השיב הנני שמוכן ומזומן על אופן זה:
מלבי"ם שיר השירים מליצה הקדמה
האשה היפה בנשים אשר בה חשק שלמה לאהבה ויביאיה אל היכלי המלך. היא נשמתו הרוחניית האלקית אשר ירדה מגבהי מרומים לשכן בבית שלמה בשפל ה' אמר לשכן בערפל - והדוד הרועה בצאן אשר אליו היתה מחותנה, הוא דודה העליון הרועה בצבאות, היושב בשמי שמי קדם ושוכן בערבות - ואשר כלאה המלך בבית מלכותו ויפתיה אל אהבתו. הוא כי התאמץ הכח המתעורר המולך בגויה להיות שליט ברוח לכלא את הרוח הקדוש בברית אהבה בין הבשרים, וישתדל למשוך את הנפש האלהית עם בתולות אחריה רעותיה (שהם כחות נפש השכליות) אל רצונו, גם לכבוש את המלכה עמו בבית להיות לו לשגל וסוכנת למלאות תאוותיו ותשוקותיו הן בהנהגת המלכות, הן באסיפת הון ועושר וכל חשק שלמה - ואשר שם בנות ירושלים שומרים לה סביב. הוא כי בנות הגויה ר"ל כוחותיה עוטרים סביבה ויחזיקו בה בל תתפשט מן הגשמיות, ובל תשל נעלי החומר מעל רגליה, ובל תשא אבר לעוף על כנפי הטהרה והקדושה אל הרוחניות אל דודה בשמים - ואשר המשיל משלים כי כלתה נפש הרעיה אל הרועה אלוף נעוריה, הוא כחתן יכהן פאר והיא ככלה תעדה כליה. ר"ל כי נפש שלמה מאסה מאויי החומר ותשוקותיו, ולא התגאלה לזנות אחרי המולך בגויה שהוא הכח המתעורר ויצרי מעלליו, רק התעוררה בכל עת בתשוקה עצומה אל דודה ה' מנת חלקה וכוסה ותאמץ זרועותיה בעיון ובמעשה ללכת בדרכיו ולדבקה בו - ואשר אמר המשל כי דודה שלח לה דבריו אחרי הקיר והדלת, דרך חלונות וחרכים. הוא כי גם הדוד העליון אליה תשוקתו לשפוך עליה רוח קדשו, להשכילה באמתתו, ישלח לה דברי השגחתו דרך הגיר הוא החומר אשר היה למסך בינה ובין קדש הקדשים, משגיח עליה דרך חלונות וחרכי הנפש להעלותה מעמק השדים ובארות חמר אל הקדושה ורוח הקודש ולהוציאה מעמק עכור אל פתח תקוה - ואשר המשיל כי ברחה כמה פעמים מהיכל המלך אל דודה אשר בערבה. ר"ל שע"י השתדלות נפש שלמה ותשוקתה והכנתה אל הדיבוק האלקי, נח עליה הרוח ותדבק בהדרת קדש וזכתה לנבואה ודבר ה' כמה פעמים שבעת ההיא ברחה מהיכל שלמה, רצוני שהתפשטה מן החומר וסר מעליה הענן וערפל, ואז התרחקה מאהבת המלך ר"ל שאז נסו הצללים וחשכת הכח המתעורר ונשארה מתבודדת עם האור הגדול וכבוד דודה הצח הזורח עליה - ואשר אמרו במשל שבכל פעם רדפו אחריה בנות ירושלים וישיבוה אל היכל המלך, הוא באשר עוד לא נמסו אסירי הגויה בהחלט לכן לא נמשך הדיבוק הזה זמן רב, כי אחר שחל עליו הרוח האלקי שבו בנות החומר להתעורר ולהשבית הדבוק הזה. וילך ה' כאשר כלה לדבר אל שלמה ונפשו שבה למקומה להכלא תחת מסגר החומר כבתחלה - ואשר אמר המשל כי באחרית הימים יצאה ביד רמה מבית שלמה ולא יספה שוב אליו עוד רק דבקה בדודה ויארשה לו לעולם. ר"ל כי בעת נאסף שלמה אל עמיו וישכב עם אבותיו, אז נפרדו הקשורים ונמסו האסורים, הפח נשבר ונפשו נמלטה אל אלהיה אל בעל נעוריה, וישב העפר על הארץ והרוח שב אל האלהים אשר נתנה ותדבק בצרור החיים בחיי עד ועדן נצח:
מלבי"ם שיר השירים משל פרק א פסוק א
(א) שיר השירים, שיר זה נחלק לחמשה שירים, ור"ל שיר שכלולים בו שירי שלמה, ספר בשיר הזה כי המלך שלמה אהב רעיה אחת היפה בנשים ויסגרה בבית מלכותו וישם בנות ירושלים שומרים סביבה, אבל היא היתה אהובת ריע לרועה צאן במדבר, וברחה חמשה פעמים מהיכל המלך אל המדבר אל דודה, בארבעה פעמים הראשונים הושבה אל חצר המלך, ובפעם החמישי לא יכלו לעצור בעדה, יצאה ולא שבה עוד, ובכל שיר ושיר יספר איך יצאה אל המדבר ונתחברה עם דודה:
השיר הראשון: נמשך עד קול דודי דופק (ב' ח') מספר איך ברחה הרעיה בפעם הראשון, ובאיזה אופן ברחה, ואיך נתחברה עם דודה, ואיך הושבה ע"י בנות ירושלים השומרות אותה:
מלבי"ם אסתר פרק א
ע"פ זה נתן הדת הראשון שכל איש ידבר כלשון עמו, וזה עשה בחכמה ודעת, כי עד עתה היה בחוקי פרס שכל העמים הנכנעים תחתם כשהיו כותבים אל המלך וכן המכתבים שהגיעו מן המלך אליהם היה צריך להיות בלשון פרס שהוא שפת האום המולך, ומצד זה היו כולם צריכים ללמוד לשון פרס, ואחר שאחשורוש החזיק עתה, שלא המדינה היא המולכת רק הוא עצמו הוא המולך על כולם, ממילא אין הבדל בין מדינת פרס ליתר מקומות ממשלתו, שכולם נכנעים תחתיו ועבדים לו כאלה, ממילא אין לכתב ולשון פרס יתרון על יתר לשונות הגוים, כי אין המלכות נקראת מעתה על שם פרס רק ע"ש אחשורוש, וע"ז כתב אל כל עם ועם כלשונו, ונתן הדת שכ"א ידבר כלשון עמו, והדת השני נתן שכל איש יהיה שורר בביתו, כי עד עתה היה בחוקי פרס שהאשה תכנע אל האיש לכבדו לבד, והוא נתן הדת שישתרר עליה וימשול בה כאדון בשפחתו, ויכול לעשות בה דין ומשפט כעם קנין כספו, וכמו שהוא עוד היום בחלק ממדינות אפריקא. ושני דתות החדשים האלה היו מגבילים לעומת שני הדברים שהזכיר ממוכן, שלעומת ימלוך לבדו בבלי הגבלה, נתן הדת שכל הלשונות יהיו שוים, ולעומת שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן נתן הדת להיות כל איש שורר בביתו:
אולם מה שהקדים הפרשה הזאת לספור המגלה, ונתחייבנו לקראה בפורים כאילו גם היא שייכה אל סיפור הנס, אחשוב בו שני טעמים, א) והוא הטעם העקרי אצלי, כי כלל הספור הזה הוא יסוד מוסד לספורים הבאים אחריו, כי לולא התאמץ המלך למלוך מלכות בלתי מוגבלת, לא היה באפשרי להיות לו לקיחת אסתר, כי לא היו שרי העצה מסכימים שיקבצו למלך נערות בתולות לברור מהם אשה, ואף כי לקחת אשה אשר לא ידע עמה ומולדתה, ולא הגדלת המן שלא היה יכול לעשות זה בלי רשות השרים, וכ"ש הגזרה הכוללת להשמיד אומה שלמה, ועז"א אלמלא אגרות ראשונות לא נתקיימו אגרות אחרונות, ר"ל אלמלא לא יצא הדת הראשון שהמלך שליט על הדתות והנמוסים לבדו ואין זולתו, לא היה באפשר שיצאו האגרות האחרונות, אחר שהיה צריך נטילת רשות משרי העצה. זאת שנית, אחר שהנס הזה לא היה בו דבר היוצא מהיקש הטבעי, כי שהאשה היפה בנשים תשנה רצון המלך בעלה יקרה על הרוב, ולא יהיה זה נס ופלא, רק אם נשקיף היטב על המלך אשר בו היה המאורע, כי אם יקרה זה לרוב במלכים הקטנים, לא יהיה זה בקל אצל מלך הנורא למלכי ארץ. ומצד זה הקדים להודיע. א) גודל מלכותו שמלך על קכ"ז מדינות, ב) גבורתו שכבשם כולם בזמן קצר, ג) עשרו הנראה מהמשתה הגדול, ד) חכמתו איך התנהג בתחבולות להסיר לב ראשי עם הארץ למלוך עליהם בלי הגבלה, ה) טבעו ותכונתו שהגם שאהב את ושתי עד מות, מ"מ מפני אהבת הטוב בל יבזו נשי המדינה בעליהן בעיניהן, או אהבת המועיל שישתרר במלכות בלתי מוגבלת, ביטל אהבת הערב שאהב את ושתי, ובכל זה גלוי לכל רואה שמה שאסתר שנתה לבבו להשיב את הספרים מחשבת המן, לא אהבת הערב הטתו, רק מאת ה' היתה זאת: