עמוד א
קושייה א
שנינו במשנה: מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר בִּכְלִי — פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ, אדם המוציא אדם חַי שנמצא בַּתוך מִּטָּה (למשל חולה, מרשות לרשות בשבת) — פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, מדוע? כי הוצאת אדם אחר בשבת אינה עבירה ובנוסף שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ (כלפי אותו החולה). אבל אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה — חַיָּיב, וְכֵן וגם אדם המוציא בשבת כְּזַיִת מִן הַמֵּת וּכְזַיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכַעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ — חַיָּיב, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
אָמַר שְׁמוּאֵל גְּרָף שֶׁל רְעִי וְעָבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם מוּתָּר לְהוֹצִיאָן מרשות לרשות (בשבת) לָאַשְׁפָּה . וּכְשֶׁהוּא מַחְזִירוֹ נוֹתֵן בּוֹ מַיִם וּמַחְזִירוֹ .
ומסופר שסְבוּר מִינַּהּ (סברו מכאן) שגְּרָף שֶׁל רְעִי אַגַּב מָנָא אִין שאת הכלי שמכיל את הרעי - מותר להוציאו,אבל את הרעי בִּפְנֵי עַצְמוֹ (ללא הכלי) - לָא . תָּא שְׁמַע בוא ושמע מעשה דְּהָהוּא על עַכְבַּרְתָּא עכבר דְּאִשְׁתְּכַח שמת בשבת בֵּי אִסְפַּרְמָקֵי באוצר הבשמים דְּרַב אָשֵׁי של רב אשי, ורב אשי אֲמַר לְהוּ רַב אָשֵׁי לתלמידיו נִקְטֻהּ בְּצוּצִיתֵהּ וְאַפְּקוּהּ אחזו בזנבו של העכבר והוציאוהו! :
והנה אפוא ראיה מכאן שמתיר רב אשי להוציא נבלה (גם ללא כלי) משום הצער שהיא גורמת בשבת, אף על פי שבגמרא (ראה סימון צהוב למעלה) חכמים מחייבים!
ומה נבלה שמוציאים אותה בשבת בגלל הצער שגופה גורמת בבית, אדם מת לא יוציאו?!
תשובה:
לא נאמר במפורש בגמרא שאת העכבר הוציאו דווקא מן הבית.
קושייה ב
שניו בגמרא: גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אדם הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין (מרשות לרשות, בשבת) כשהאוכל הוא כְּשִׁיעוּר להוצאה: אִם הוציא את האוכל בִּכְלִי — חַיָּיב עַל הָאוֹכָלִין וּפָטוּר עַל הַכְּלִי. וְאִם הָיָה הכְּלִי צָרִיךְ לוֹ (כלומר, הוציא את הכלי על מנת להשתמש בעזרתו במטלה שברשות שאליה הוא יוצא) — חַיָּיב אַף עַל הַכְּלִי. ומקשים: שְׁמַע מִינַּהּ האם ניתן ללמוד מכאן, שאדם האוֹכֵל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד (בשגגה) והוא יהיה חַיָּיב שְׁתַּיִם?! (והרי כיוון שעשה 2 שגגות דומות ועונשם זהה, הוא חייב חטאת אחת!) אלא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הָכָא כאן בְּמַאי במה אנו עָסְקִינַן עוסקים? — כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג עַל הָוצאת האוֹכָלִין (וחייב חטאת עליו) וְהֵזִיד עַל הַוצאת הכְּלִי (שחייב כרת עליו). מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי מקשה רב אשי: וְהָא והרי ״אַף עַל הַכְּלִי״ קָתָנֵי שנינו! (ואת המילה "אף" מפרשים כתוספת, כלומר 2 חטאים) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁשָּׁגַג בָּזֶה (באוכלין) וּבָזֶה (בכלי), וְנוֹדַע לוֹ ששגג באחד מהם, וְחָזַר (שוב חצה מרשות לרשות) וְנוֹדַע לוֹ גם על האחר, וּבִפְלוּגְתָּא וזוהי מחלוקת בין רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.
לשיטת רב ששת, אדם ששגג בהוצאת אוכלין (וחייב חטאת) והזיד בהוצאת כלי (וחייב כרת). ועל כן חייב 2 עונשין: קורבן חטאת וכרת.
האם אין כאן מקרה של "קם ליה בדרבה מיניה"? שהרי אותו אדם המוציא במילא חייב בכרת, לכן מה יעזור אם נחייב אותו גם בקורבן חטאת?
תשובה:
המושג "קם ליה בדרבה מיניה" - מתקיים כאשר מחד עונש (כמלקות) ומחד עונש גדול יותר (כמיתה). לעומת זאת, הוא לא מתקיים כאשר יש מחד כפרה (קורבן חטאת) ומחד עונש גדול יותר (כרת).
קושייה ג
שנינו במשנה כי אדם המוציא אדם חַי בַּמִּטָּה בשבת פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה. ובגמרא מפרשים: לֵימָא מַתְנִיתִין משנה זו, של רַבִּי נָתָן הִיא וְלָא רַבָּנַן, דְּתַנְיָא שכן שנינו: אדם הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה או חַיָּה או עוֹף לִרְשׁוּת הָרַבִּים בשבת, בֵּין חַיִּין וּבֵין שְׁחוּטִין — חַיָּיב. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: עַל שְׁחוּטִין חַיָּיב וְעַל חַיִּין פָּטוּר,1מפני שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ. אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ תֵּימָא אם תגיד שמשנה זו היא כרַבָּנַן חכמים, עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי לא נחלקו רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן חכמים על רבי נתן אֶלָּא בִּבְהֵמָה חַיָּה וָעוֹף דִּמְשַׁרְבְּטִי נַפְשַׁיְיהוּ שהם נופלים מאליהם, אֲבָל אָדָם חַי דְּנוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ — אֲפִילּוּ רַבָּנַן חכמים מוֹדוּ מודים שפטור.
כתוב במשנה שהסיבה לפטירה של הוצאת אדם חי במיטה בשבת, היא:
אֶת הַחַי בַּמִּטָּה, פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָּה, שֶׁהַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ. אֶת הַמֵּת בַּמִּטָּה, חַיָּב.
בנוסף, הגמרא טוענת שמשנה זו נשנתה ע"י רבי נתן. רבי נתן, במקום אחר (ראה 1) שנה שהסיבה לפטירה מחיוב באותו סוג של פעולה היא כיוון שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ.
שורה תחתונה:
אם יש מצב בו אדם פצוע בצורה שלא יכול לסחוב עצמו, אבל הוא עדיין בין החיים:
מצד אחד הוא חי, ולכן הַמִּטָּה טְפֵלָה לוֹ (ופטור מי שמוציאו). מצד שני הוא אינו נושא עצמו, ולכן אין אנו מקיימים את הַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ (וחייב מי שמוציאו) .
תשובה:
במקרה כזה: יהא חייב על הוצאת האדם ופטור על המיתה.
קושייה ד
בהמשך לקושייה הקודמת למדנו שבעניין הוצאות בשבת, המיטה טפלה ביחס לאדם חי. ומסיבה זו: המוציא (אדם) חי במיטה - פטור.
וכשמוציאים את המת במיטה - חייבים.
מה הסיבה לחיוב זה?
ניתן להסיק מכאן שהגמרא (בעקיפין) אומרת שהמיטה לא טפלה ביחס לאדם מת?
תשובה:
אין מענה.
עמוד ב
קושייה ה
שנינו בגמרא: אָמַר רָבָא: וּמוֹדֶה מסכים רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמָר (מעדר) לַחְפּוֹר בּוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בּוֹ שאדם שמוציאם בשבת — הוא דְּחַיָּיב חייב. עונים: פְּשִׁיטָא פשוט הדבר, דְּאִי הָא נָמֵי מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ הִיא מילא היית מקשה על מלאכה שלא צריכה לגופה, אֶלָּא אבל זו היא מְלָאכָה שֶׁצְּרִיכָה לְגוּפָהּ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי כיצד היא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ שונה? ומשיבים: יש כאן חידוש בדברי רבי שמעון! כי מַהוּ דְתֵימָא מה שמתייחס אליו רבי שמעון (לעניין הוצאה), עַד דְּאִיכָּא לְגוּפוֹ וּלְגוּפָהּ הוא גם לצורך האדם וגם לצורך החפץ שמוציאים!, כְּגוֹן לדוגמא: אדם מוציא מָר (מעדר) כדי לַעֲשׂוֹת לוֹ (למעדר) טַס (חידוד, לצורך חפץ ההוצאה) וְגם כדי לַחְפּוֹר (לצורך המוציא), דוגמא נוספת: סֵפֶר תּוֹרָה לְהַגִּיהַּ (לצורך חפץ ההוצאה) וְלִקְרוֹת בּוֹ (לצורך המוציא), קָא מַשְׁמַע לַן.
לפי הסבר זה מדוע שיתיר רבי שמעון להוציא את המת לקוברו? כאמור:
פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אַף בְּמוֹצִיא אֶת הַמֵּת לְקוֹבְרוֹ.
(1) וא"ר אלעזר בגמרא בכתובות שמתים שבחוץ לארץ - אינם חיים שנאמר (יחזקאל כו, כ) ונתתי צבי בארץ חיים ארץ שצביוני בה מתיה חיים שאין צביוני בה אין מתיה חיים
ומכאן מוכח שהוצאת אדם מת לקבורה - היא עבור המת. (לצורך "חפץ" ההוצאה, במקרה שלנו)
(2) ניתן גם להגיד שהוצאת המת לקבורה היא לצורך המוציא כיוון שמאוסה הגופה בתוך הבית.
ומכאן כיוון שיש צורך עבור הגופה וגם יש צורך עבור המוציא, לפי שיטתם רבי שמעון אמור לחייב!
אלא רבי שמעון מחייב במקרים כאלו (הוצאת מעדר וספר תורה, שהוזכרו בגמרא) כיוון שאינם דבר מאוס (כמו גופה של אדם) ואין בהם צורך מידי לעשייה (לא יקרה כלום אם אדם יחכה קצת עד שתצא השבת, אבל בגופת אדם המצב שונה).
תשובה:
אין מענה.
קושייה ו
תְּנַן הָתָם: שנינו במשנה: אדם הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טוּמְאָה (שיערות בצבע לבן) וְהַכֹּוֶה [אֶת] הַמִּחְיָה (אזור הנגע) - עוֹבֵר בְּ״לֹא תַעֲשֶׂה״.
אִיתְּמַר אמרנו: שאדם שתולש שערה (לבנה) אַחַת מִתוך שְּׁתַּיִם (שעל ראשו) לדברי הכל - הוא חַיָּיב,
אדם שתולש שערה אַחַת מִתוך שָּׁלֹשׁ — רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר.
רַב נַחְמָן אָמַר חַיָּיב — כיוון שאַהְנִי מַעֲשָׂיו הועילו מעשיו, דְּאִי מִשְׁתַּקְלָא חֲדָא אַחֲרִיתִי אָזְלָה לַהּ טוּמְאָה כי יוצא שאדם מקרב את זמן טהרתו שלא כדין. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר פָּטוּר — כיוון שהַשְׁתָּא מִיהַת הָא אִיתָא לְטוּמְאָה שגם אם יסיר את כל השיער (הלבן, שהוא בסה"כ רק סימן) - טומאתו תישאר, ולכן לא הועילו מעשיו.
אם לדעת רב ששת אדם יכול להסיר את כל השיער הלבן שבראשו, והדבר לא יועיל לו (להעלמת הנגע) - מדוע הוא מחייב במקרה בו האדם תולש את שיערה לבנה אחת מתוך 2 (ויישאר לו שיערה לבנה אחת בלבד)?
הרי גם אם אותו אדם יתלוש את כל השיער הלבן, לדעת רב ששת זה לא יועיל לו.
וקל וחומר אם נשארה שיערה אחת.
תשובה:
רב ששת טוען ההפך מתנא קמא.