עמוד א
קושייה א
שנינו במשנה: מַתְנִי׳ 1אדם הַמַּצְנִיעַ (לְ)זֶרַע בעבור להראות כ(וּלְ)דוּגְמָא או (וְ)לִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ מרשות לרשות בְּשַׁבָּת — חַיָּיב בְּכׇל שיעור שֶׁהוּא. 2וְכׇל אָדָם המוציא מרשות לרשות כרגיל (מבלי להצניע) — אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ של אותו דבר שהוציא. 3 אדם שהצניע והוציא (1), אבל אחר כך חָזַר (התחרט) וְהִכְנִיסוֹ לביתו— אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ (כמו הדין שב2).
רש"י פירש:
(3)חזר והכניסו - זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו. אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו:
כלומר, אף על פי שהוציא בהצנעה. אם התחרט והחזיר אותו לביתו, הוא חייב עליו כשיעור (כמו הדין על אדם שהוציא בהוצאה "רגילה").
אבל מה יקרה אם אותו אדם כן התחרט על ההוצאה, אך השאירו בחוץ (על מעקה) בכדי שיזריעו לאחר צאת שבת?
קושייה ב
שנינו בגמרא: גְּמָ׳ לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי למה שנו במשנה ״הַמַּצְנִיעַ״? לִיתְנֵי שישנו: הַמּוֹצִיא לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה — חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא (שבגלל שאדם מוציא כמות קטנה מכשיעור, בכך הוא מראה שדבר זה חשוב לו)! אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁאדם הִצְנִיעוֹ וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ, וְהַשְׁתָּא קָא מַפֵּיק לֵיהּ סְתָמָא וסתם הוציא אותו.
אם לפי שיטת חכמים נסתמך, מדוע צריך בכלל שיעור להוצאה? שישנו בכל החפצים שיעור של "כל שהוא"!
כי בין אם הוא מוציא מעל לשיעור - מתחייב.
ובין אם מוציא מתחת לשיעור - מראה את חשיבותו להוצאת החפץ, ומתחייב גם כן.
ואם לפי שיטת אביי נסתמך, מדוע צריכים אנו לחזור על הלכה זו? הרי שנינו:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ................ כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ, וּבָא אדם אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ — נִתְחַיֵּיב זֶה (האדם המוציא) בְּמַחְשָׁבָה שֶׁל זֶה (האדם המצניע).
וכמו שמדובר באנשים שונים, גם פה: אם אותו אדם הצניע, שכח מדוע הצניע והוציא - הרי הוא כ2 אנשים (כיוון ששכח). ולכן בזמן פעולת ההוצאה שלו, הוא מתחייב על ההצנעה.
עמוד ב
קושייה ג
שנינו במשנה: תְנִי׳ אדם הַמּוֹצִיא אוֹכָלִין וּנְתָנָן עַל הָאַסְקוּפָּה, בֵּין שֶׁחָזַר לביתו ואז חזר לאסקופה וְהוֹצִיאָן, או בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אדם אַחֵר — פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא עָשָׂה מְלַאכְתּוֹ בְּבַת אַחַת. בנוסף, קוּפָּה שֶׁהִיא מְלֵיאָה פֵּירוֹת וּנְתָנָהּ עַל אַסְקוּפָּה הַחִיצוֹנָה, אַף עַל פִּי שֶׁרוֹב פֵּירוֹת מִבַּחוּץ — פָּטוּר, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַקּוּפָּה - ואז חייב. למדנו על משנה זו בגמרא: גְּמָ׳ הַאי אַסְקוּפָּה, מַאי? 1אִילֵימָא אַסְקוּפָּה רְשׁוּת הָרַבִּים — פָּטוּר? הָא קָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים! 2אֶלָּא אַסְקוּפָּה רְשׁוּת הַיָּחִיד. בֵּין שֶׁחָזַר וְהוֹצִיאָן, בֵּין שֶׁהוֹצִיאָן אַחֵר — פָּטוּר? הָא קָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים! 3אֶלָּא אַסְקוּפָּה כַּרְמְלִית, וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן: טַעְמָא דְּנָח בְּכַרְמְלִית, הָא לָא נָח בְּכַרְמְלִית — מִיחַיַּיב.
ולפי מה שחכמים לימדונו בגמרא זו, האסקופה היא אסקופה כרמלית.
הבאתי ממסכת שבת גמרא נוספת שייתכן וסותרת גישה זו:
אָמַר מָר: אָדָם עוֹמֵד עַל הָאִסְקוּפָּה, נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ, נוֹטֵל מֵעָנִי וְנוֹתֵן לוֹ. הַאי אִסְקוּפָּה מַאי? 1אִילֵּימָא אִסְקוּפַּת רְשׁוּת הָרַבִּים — נוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת? הָא מַפֵּיק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים! 2וְאֶלָּא אִסְקוּפַּת רְשׁוּת הַיָּחִיד — נוֹטֵל מִן הֶעָנִי? הָא קָא מְעַיֵּיל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד! 3אֶלָּא אִסְקוּפַּת כַּרְמְלִית — נוֹטֵל וְנוֹתֵן לְכַתְּחִלָּה, סוֹף סוֹף אִיסּוּרָא מִיהָא אִיתָא!
ולפי גמרא זו גישת ההלכה כלפי הוצאה/הכנסה מ/אל הכרמלית, היא שאין האדם חייב עליה מדין תורה (פטור). אך עם זאת מלכתחילה אין לאדם לעשות כן, כאמור: "אֶלָּא אִסְקוּפַּת כַּרְמְלִית — נוֹטֵל וְנוֹתֵן לְכַתְּחִלָּה, סוֹף סוֹף אִיסּוּרָא מִיהָא אִיתָא בכל זאת יש לכך איסור לעשות כן (מלכתחילה)!"
אלא, התשובה לקושייה זו היא דווקא באסקופה של מקום פטור. כאמור:
4אֶלָּא אִסְקוּפָּה מְקוֹם פָּטוּר בְּעָלְמָא הוּא — כְּגוֹן דְּלֵית בֵּיהּ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. וְכִי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים — מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד וְלִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים לְכַתֵּף עָלָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ.
- ובמקרה שלנו אין "החלפה" כיוון שאדם קודם מניח את הפירות באסקופה, ואחר כך אדם אחר בא ולוקח. ואין בכך איסור אף לכתחילה!