קרן הצבי חלק ב' סימן א' - ברכת שהחיינו על הדפסת חידושי תורה בספר

סימן א' – ברכת שהחיינו על הדפסת חידושי תורה בספר

א. ברכת שהחיינו לכהן שהתחיל לעבוד במקדש ב. חילוק בין מצוות שאפשר לקיים ללא הכהן למצוות שאי אפשר לקיים ללא הכהן ג. השוואה בין הוצאת ספר עם קצת טעויות לקרבן שהכהן עשה בחלקו שלא כדין ד. פלפול בסברת הבית יוסף שכל דבר שאפשר לעשות לכתחילה במקום אחר אין לעשותו ללא זה אפילו בשעת הדחק ה. גדר ברכת שהחיינו בפוסקים ודברי היעב''ץ שאין דבר יותר ראוי לברכת שהחיינו מהדפסת חידושי תורה ו. אם יש חיוב לעלות חידושי תורה על הכתב ודברי הספר חסידים שמי שאינו מעלה חידושי תורה על הכתב ייתן על כך את הדין ז. אם החיוב הוא רק להעלות חידושים על הכתב או שחובה להפיצם בכל כוחו ח. החיוב על כל אדם לכתוב את חידושי התורה לעצמו ודברי הגר''ח מוולוז'ין שגם לברר סוגיא נחשב חידושי תורה אף שלא כתב הבנה חדשה בסוגיא ט. אם יש חיוב כתיבת חידושים בעת לימוד עם חברותא י. קיום מצוות כתיבת ס''ת לשיטת הרא''ש יא. אם שייך לברך שהחיינו על העלאת ספר לאוצר החכמה מבלי להדפיסו.

(א) ליבי נרגש בקרבי לקראת העלאת ספרי ''קרן הצבי חלק א'' על מזבח הדפוס ביום הילולת רבינו רשכבה''ג יוסף באב''ד בן טויבא זלה''ה מחבר הספר מנחת חינוך ביום כ''ד אלול הבא עלינו לטובה, ובפרט לפי מה שכתב הבן איש חי (שנה א' פרשת ראה אות י''ז) שמנהג יפה לאדם לחגוג את היום בו נכנס לבריתו של אברהם אבינו, וזיכני ה' יתברך להיכנס לבריתו בכ''ד אלול התשנ''ט. וכידוע נחלקו הפוסקים אם יש לברך שהחיינו על הדפסת ספר חדש ולכן העצה הטובה ביותר היא לברך על פרי או בגד חדש ולכוון בכך על הספר, אך הסתפקתי לגבי מי שאין לו בגד או פרי לברך עליו אם ראוי שיברך שהחיינו על הספר החדש שהוציא בשם ומלכות או שמא ראוי להימנע מכך.

ומבואר בגמרא שכל כהן הקריב מנחת חינוך כדי להתחיל בעבודתו (מנחות נא,ב) וכך פסק הרמב''ם (כלי המקדש ה,טז). וכתב החזקוני (ויקרא י,ז), מכאן אמרו חכמים שאין כהנים ביום משיחתן מטמאין לשום מת שאף כהנים הדיוטות ביום משיחתן יש להם דין כהן גדול. שהרי מצינו אלו [אלעזר ואיתמר בני אהרן] שהוזהרו ביום משיחתן בכל דיני כהן גדול. ולפי זה כהן שנתמנה לכהונה גדולה מברך שהחיינו מק''ו, שאם המקבל ירושה מאביו שנפטר מבואר בגמרא (ברכות נט,ב) וברמב''ם (ברכות י,ז) ובשו''ע (או''ח רכ''ג, ב') שמברך ברכת שהחיינו למרות הצער (עיין שו''ת הרשב''א ח''א סי' רמ''ה), ק''ו לכהן גדול שבמינויו לתפקיד אחיו הכהנים מביאים לו ממון רב כדי שיהא עשיר מכולם כמבואר בגמרא (יומא יח,א) וברמב''ם (כלי המקדש ה,א), ועוד שהכהן גדול שמח על עצם המינוי משא''כ באבל שמקבל ירושה, אך מכאן אין הכרח שהכהן שנכנס לעבודה ודינו ככהן גדול יברך שהחיינו כיון שבניגוד לכהן גדול הדיוט לא מקבל ממון במינויו.

<<ואחר כתבי זה מצאתי שהוא ש''ס ערוך (מנחות עה,ב), דתניא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו וקיימנו וכו', ולפי פירוש רש''י (ד''ה היה עומד) והגמרא שם עוסקת בישראל שהקריב מנחה ראשונה בחייו, כל שכן שכך הדין לכהן שמקריב קרבן ראשון. אך לשיטת התוס' (ד''ה היה עומד) שפירשו שהברייתא עוסקת בכהן שמברך שהחיינו מפני שהיו מגיעים למשמרת אחת לחצי שנה, ודאי שאם הכהן מברך שהחיינו אחת לחצי שנה הוא יברך שהחיינו על פעם ראשונה שעובד במקדש. ועיין בתוספתא (ברכות ה,כג) שמשמע משם יותר כגרסת רש''י בסוגיא, שאם מדובר בכהן היה צריך לומר אק''ב של אהרן ולא אקב''ו לאכול זבחים, אך גם לשיטת רש''י אין כל כך קושיא מפני שממה נפשך הכהן גדול מקריב מנחת חביתין פעם ראשונה.

ואם בכהן גדול שנתמנה לתפקיד במקום בנו שנפטר שייך לברך שהחיינו על המינוי, כתב הרעק''א על השו''ע (או''ח רכ''ג,ב') שאין לאב שירש את בנו לברך מפני שזו פורענות גדולה וכך סובר גם ערוך השלחן (יו''ד ש''ה,מ''ז), אמנם הפתחי תשובה (יו''ד ש''ה,סקכ''ג) דייק מהש''ך (שם סקי''ז) ששייך לברך שהחיינו כשהאב יורש את בנו, א''כ הוא הדין כאן שלדעת הרעק''א וערוך השלחן אין לברך ולדעת הפת''ש יש לברך, אף שכאן אולי הרעק''א וערוה''ש יודו לפתחי תשובה שיש לברך על המינוי מטעם אחר, ואכמ''ל>>.

(ב) ובגמרא (פסחים קכא,ב) נשאל אם כהן מברך שהחיינו על ה' סלעים שקיבל עבור פדיון הבן, והקשה המנחת אלעזר (דברי תורה ח"ב סי' קי''ב) שהרי כהן אינו מברך שהחיינו על תרומות ומעשרות שמקבל למרות שהם שווים הרבה יותר כסף מה' סלעים וא''כ מהי שאלת הגמרא, ותירץ שכהן המקבל תרומות ומעשרות אינו חלק מהמצווה, מפני שהישראל יכול להפריש גם מבלי הכהן, ולכן לא מברך הכהן על התרומות ומעשרות שמקבל, משא''כ בה' סלעים שהכהן שותף במצווה, ולכן היה לגמרא צד לומר שמברך הכהן מפני שבלעדיו אין פדיון. ומתירוץ זה נראה לומר שכהן שעובד במקדש מברך שהחיינו בכניסתו כיון שיש לו הנאה מהקרבנות שמקבל מהישראל ובלעדיו אי אפשר להקריב מאז בנין המקדש שנאסרו הבמות כמבואר במשנה (זבחים קיב,ב) וברמב''ם (בית הבחירה א,ג). א''כ לכאורה גם מי שמעלה ספר על דפוס המזבח רשאי לברך מפני שהוא נהנה ממכירת ספרו ובלעדיו לא היה לקונים אפשרות להשיג את הספר שכתב המחבר.

ולכאורה יש לחלק בין הדברים ע''פ מה שכתב בשו"ת דברי יציב (ח"א סי' צ"ב) שלא נהגו רבנן קשישאי לברך שהחיינו על ספר חדש מפני שחששו שמא אפילו דבר אחד אינו כהוגן ומכשיל הרבים, מה שאין כן בכהן שע''י אכילתו מתכפרים הבעלים ולכן נכון שיברך שהחיינו כיון שלא בא על ידו מכשול לרבים.

(ג) אמנם יש לדחות חילוק זה, שכן התוס' (פסחים קז,ב ד''ה דלמא) הביאו את הגמרא (נזיר כג,א), אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי דכתיב (הושע יד,י) ''כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'', משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצווה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצווה ''וצדיקים ילכו בם'', וזה שאכלו לשום אכילה גסה ''ופושעים יכשלו בם'', וכתבו התוס' שאין לקרוא לזה שאכל בתאווה רשע, מפני שקיים את מצוות פסח אע''פ שלא קיים מצוות אכילת הפסח, שאכילת פסח אינה מעכבת. וא''כ כמו שלענין קרבנות שייך מצווה אע''פ שלא עשה המצווה לשמה כך גם בספר שייך מצווה אע''פ שנפלה טעות בספר.

וגם מה שמבואר בזוהר (בהקדמה ה,א) בגנות ובגודל הקלקול של חידושי ופלפולי סרק, מכל מקום כאן לא שייך זה שהרי כוונת המחבר לשם שמים, ובפרט לפי מה שכתב בכף החיים (או''ח קנ''ו,סק''י) בשם הזוהר שצריך שלא יהיה אדם עקר בתורה ויטרח לחדש בתורה לשמה. ונראה לומר שאם טרח לשמה ושגה באיזה ענין מכל מקום ודאי שיש מצווה בידו, שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, ובאמת לא שייך כל כך להקשות על הדברי יציב כיון שהוא כתב שנהגו לעשות כן משום מחשש ולא שעשו כך מן הדין.

ועוד נראה שאין כל כך לדמות בין המוציא ספר שבחלק קטן ממנו יש טעות לבין כהן שהקריב קרבן שלא לשמה ששם אין בעיה כל כך, שכן כתבו התוס' (זבחים ו,א ד''ה והלא) שלמרות הדרשה בגמרא (פסחים נט,ב) שאם כהנים אינם אוכלים מהבשר הבעלים אינם מתכפרים, מכל מקום עיקר הכפרה היא דווקא בזריקת הדם, ועיין מה שכתב המנ''ח בסוגיא (מצווה קל''ח אות ז'), וא''כ פחות קריטי אם הכהנים כיוונו לשם שמיים או לשם תאווה בעת האכילה, מה שאין כן במוציא ספר שכולו צריך להיות לשם שמיים.

<< ודרך אגב מבואר במשנה (ברכות ב,א) מאימתי קורין שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו' הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר וכו', וכאן רמוזים ששת סדרי המשנה, זרעים וטהרות רמוז באכילת התרומה, מועד רמוז בזמנים שהמשנה עוסקת בהם, נשים רמוז בזה שהיו בבית המשתה וקיימו מצוות שמחת חתן וכלה, נזיקין רמוז בכך שאם הכהן לא יקטיר את החלבים, אף שהבעלים יצא ידי חובה בקרבן בזריקת הדם, מכל מקום יוצא שהכהן הזיקו כיון שיהיה אסור לבעלים לאכול מן הקרבן מבלי הקטר החלבים והאימורים [אפשר גם לפרש ע''פ הגמרא לענין ק''ש שנפסק הלכה כרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים], וקדשים גם רמוז בהקטר חלבים, וטהרות רמוז בכהנים שנכנסו לאחר שנטהרו כדי לאכול בתרומה>>.

ועוד נראה לומר שהטעם לכך שלא הוזכר כלל בפוסקים אם כהן מברך שהחיינו בכניסתו לעבודה מפני שממה נפשך הכהן יברך על בגדי הכהונה החדשים שהוא מקבל ובכך יכוון לפטור עצמו על הכניסה לכהונה, שאף שלדעת הרמב''ם (כלאים י,לב) מותר לכהנים ללבוש בגדי כהונה רק בעת שעובדים במקדש, מכל מקום לדעת הראב''ד (שם) ור''ת (מנחות מ,ב ד''ה תכלת) מותר ללבוש בגדי כהונה במקדש גם שלא בזמן עבודה.

(ד) ובחזרה לענייננו, לכאורה אין לברך ע''פ סברת הבית יוסף (או''ח סי' י''א ד''ה ועתה) שאם יש רק ציצית כלאיים בלי תכלת, אינו דוחה עשה דציצית לא תעשה דכלאיים כיון שאם היה מצוי לו היה יכול לקיים בהיתר בלי דחיית הלא תעשה, וכמו כן גם כאן כיון שיכל לברך מבלי להיכנס למחלוקת כיון שיש בידו אפשרות לצאת ממחלוקת הוא מחויב לעשות כן ולהשיג פרי או בגד כדי לברך, ועוד כתב הב''י (אהע''ז סי' ס''ב,ד') שאם אין עשרה כדי לברך ברכת נישואין בחופה, הזוג לא יתחתן עד שישיגו מנין, כעין סברתו בהלכות ציצית (עיין ח''א סי' י''ח אות א' ד''ה ולענ''ד וסי' כ''א אות ח' והלאה). אמנם אפשר לחלק בזה ולומר שבניגוד לציצית ששייך בה איסור תורה ממש ולברכת חתנים שגם היא צריכה לכתחילה עשרה לכל הדעות, טעם זה אינו שייך כאן שהרי הרבה מן הפוסקים מתירים לכתחילה לברך שהחיינו על הוצאת ספר חדש גם בלא זה.

(ה) ולכאורה לא צריך לכל זה, דהא קיימא לן (שו''ע או''ח י''ח,א') שספק ברכות להקל וא''כ לא יברך מפני הספק וכמו שכתב בשו''ת שבט הלוי (חי''א סי' נ''ח) שלא יברך מפני מחלוקת הפוסקים, שלדעת החיד''א (מחזיק ברכה רכ''ג,סק''ג) אין לברך בשם ומלכות. ועוד שכתב הרשב''א (סי' רמ''ה) שאין חובה לברך שהחיינו כמו שנשאל לגבי מי שנולד לו בן אם צריך לברך וכתב שלדעתו צריך לברך אבל לא ראינו אנשים שעושים כן.

והב''ח (או''ח סוף סי' כ''ט ד''ה וכבר) כתב, לענ"ד נראה דאיכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אע''פ שאינו ודאי חייב לברך דאינו עובר על לא תישא אם הוא שמח ומברך לה' על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה וכו'. ומדבריו יובנו דברי היעב''ץ (מור וקציעה סי' רכ''ג) שכתב, גם נראה שהגומר בכתיבה וכל שכן בהדפסה, שיש לו לברך, שכן עושין סעודת שמחה לגמרה של תורה, שאין שום קנין ובנין שיש בו שמחה יותר מזה, כל חפצים לא ישוו בה, ורבא דשייל [ששאל] לאמוראי [רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע (הוריות י,ב)] אוקימתון מסכתא פלן [למדתם מסכת פלונית היטב] קרי עלייהו יש צדיקים וגו', על אחת כמה וכמה במי שזכו לו מן השמים בפירושי וחידושי פירותיה של תורה שזוכה ומזכה בהם הרבים, והרבה שותפים בהנאה שמעמידם על האמת והיושר, האמונה והכושר, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה ודעת הצלחת הנפש והגוף גם יחד הון עתק אתה ועושר, שמברך הטוב.

ולמסקנה ודאי שטוב שהמוציא לאור ספר ידאג להוציא עצמו ממחלוקת הפוסקים ולברך על פרי, שהרי הב''ח בעצמו כתב (או''ח סי' תקפ''ו ד''ה ומכל מקום) שיש ענין לצאת ידי חובת כל הפוסקים במקום שאפשר, אך אם אי אפשר ודאי שיברך לדעת הב''ח על השמחה בהוצאת הספר. ולמעשה נראה שכל אחד ינהג כדברי רבותיו אם אין אפשרות לברך על דבר אחר ולצאת ידי חובה.

(ו) והואיל והזכרנו את דברי היעב''ץ על חשיבות ברכת שהחיינו על הדפסת חידושי תורה, כתב בספר חסידים (סי' תק''ל), כי הקב''ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה, וכן בתלמוד וכן לפתור קרייה וכן בסודות אחרות. וכל מי שגילה לו הקב''ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב דכתיב (תהלים כה,יד) ''סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם'' וכתיב (משלי ה,טז) ''יפוצו מעינותיך חוצה'', וזה שכתוב (קהלת יב,יד) ''יביא במשפט על כל נעלם שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה'' וכו'. והסתפקתי לפי דבריו מה גדר החיוב להוציא חידושי תורה, אם מספיק רק לעלות על הכתב את חידושיו או שצריך בקום בעשה להפיץ את ספריו לרבים כדי שיוכלו לקרוא בהם, וכן יש להסתפק לענין מי שלומד בחברותא ועלו לו חידושים אם צריך להפסיק באמצע הלימוד כדי שלא ישתכחו חידושיו, או שמא יש להקל בזה משום ביטול תורה של חבירו והפסק באמצע נושא לימוד.

וראיתי בספר בפלא יועץ (ערך כתיבה), מה טוב שירשום בכתב כל אשר חננו ה' לחדש, דבר קטן ודבר גדול, וע"י הכתיבה מתגלה הדבר והרי הוא כאילו דורשו בתוך רבבות אלפי ישראל וכו', ובספר תולדות אדם (ליקוטים) כתב, כשנתחדש לו דבר חידוש בתורה יאמרנה לאחרים כדי להוציאו בזה העולם מן הכח אל הפועל, ואם אין לו למי יאמרו ואי אפשר לו לכתוב יאמרנו בפיו בינו לבין עצמו וכו'. ועיין בשו''ת מן השמים (סי' ל''ב) ששאל אם מותר לכתוב חידושי תורה בחול המועד מדין דבר האבד, ומן השמים ענו לו שמותר, ומכל הנ''ל משמע שכל דבר שנתחדש לו לאדם ראוי לעלות על הכתב, בין חידוש גדול ובין חידוש קטן. [ועיין בילקוט יוסף (קצוש''ע או''ח סי' תקנ''ד,ט''ז) שכתב בשם אביו הגר''ע זלה''ה שמותר לכתוב חידושי תורה אפילו בתשעה באב אם מפחד לשכוח אותם עד הלילה].

ועיין בהקדמת רבינו לספרו המנחת חינוך, שכתב, וברוך ה' אשר זיכני, ומחכמתו הבינני מידי עסקי בספריו, לחדש חידושים בתורתנו הקדושה חדשים לבקרים, וברוב הימים גדלו פארותם והרחיבו דליותם, עד שראיתי כי יעלו לחיבור שלם וכו', ולא היה בלבי עדיין להוציאו לאור וכו'. מדבריו משמע שיש ענין לעלות חידושי תורה על הכתב, אך כל זה דווקא כשיש כמות של חידושים בעובי של ספר שלם, אך ודאי אין חיוב להעלות כל חידוש בפני עצמו לרבים.

(ז) ואם יש חיוב לעלות ספרים על הכתב, בהקדמה לשו''ת החת''ס (על יו''ד), כתב בנו הגרש"ס שאביו לא רצה להדפיס ספריו, וכתב בתשובה לא ידעתי החיוב להדפיס ולפזר דברי ברבים. כי כל עוד שיחייני ה' וייתן לי כח הריני מוכן ללמוד עם כל הבא לשמוע, לא אשקוט ולא אנוח כאשר ציוני ה' אלהי מה אני בחינם וכו', ולהשיב לכל שואל עד מקום שידי ושכלי מגיע באפס דמים, והנני כותב על ספר בדיו כל מה שחנני ה' יתברך הן בהלכה הן באגדה, והמה מונחים הפקר כל מי שרוצה להעתיקם יבוא ויעתיקם, וכך עשו קדמונינו קודם הדפוס, יותר אינני מחויב, ואם ח"ו להגדיל שם, חוששני מקללת חז"ל נגד שמא אבד שמיה, ומכל שכן להרוויח ממון ליטול חיים מן העולם ח"ו. ומדבריו משמע שאין חיוב להתאמץ להדפיס ספרים ולהשתדל בהפצתם.

וראיתי באגרת לפרמ''ג (אגרת ה') שכתב, ועיין ברד"ק בהקדמה על הנ''ך מבואר שיש לחבר ספרים ולחלקם ביעקב, והאומר לא נאה, כי אין לו ודכוותיה אין לו שחר. ובספר אבק סופרים בסוף הספר כתב, אשרי מי שמדפיס ספריו בחייו ולא ח"ו להיות הכתבים מתבערים בערב פסח לאשפתות וזבלים וכו' אם כן עשה מה שבכוחך וה' יתברך יעזור לך, וכעין זה כתב בהקדמתו לחלק או''ח. ומדברי הפרמ''ג משמע שיש חיוב להשתדל ולהדפיס ספרים ככל שביכולתו. וידוע שכך באמת עשה הוא בעצמו, שמסופר עליו שבזמן שגר בעיר קומארנא שימש כמלמד ואת כל זמנו הפנוי השקיע בכתיבת ספרים, וגם לאחר מכן שהציעו לו להתמנות לדיין במקום אביו שנפטר בעיר לבוב, וכידוע הפרמ''ג דחה את הצעתם בטענה שלא הספיק לסיים לכתוב את ספריו.

ועיין בחשוקי חמד (סנהדרין כד,א) שציין לשו"ת ראשית ביכורים (ביכורי ראשית ד"ה והן) שכתב, מדין ולמדתם אותם מחויב להדפיס ספרו, וכן כתב בדברות משה (הקדמה לבבא מציעא) שכל אדם מצווה על ללמוד וללמד, וחייב ללמד לכמה שיותר תלמידים שהוא יכול, שאם יכול ללמד מאה תלמידים, ולימד רק לחמישים, לא קיים מצות ללמד, ולכן אם יכול להדפיס חידושיו ואז ירבה תלמידים הרבה, מחויב להדפיס ספרו מדין ללמד, ועיין שם שכתב בשם הגרי''ש אלישיב שכל זה דווקא בספרים שיש בהם תועלת לרבים, אך אם אין תועלת לרבים ייתכן שאין כל כך מצווה לפרסם.

(ח) ונראה בפשטות שספרים הנצרכים לרבים יש חיוב של ממש להעלותם על מזבח הדפוס ואף להשתדל ככל האפשר כדי שהספרים יוכלו להגיע לקהל הרחב, אם זה ספרי פלפול הנצרכים לקהל הלומדים שידאגו להפיץ בישיבות, ואם מדובר בספרי הלכה חשובים ודאי שיש צורך להשתדל להפיצם בכל מקום שאפשר. אך עדיין יש להסתפק לגבי שאר ספרים, שהרי כתב הספר חסידים שמי שאינו מוציא לרבים את חידושיו ייתן על זה את הדין, וכן נראה מהרמב''ם שכתב (מורה נבוכים ח''ג הקדמה), אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו, עד שיהיה אבדו באבדי, אשר אי אפשר מבלעדיו, היה בעיני אונאה גדולה בחיקך וחיק כל נבוך, וכאילו הייתי עושק האמת מן הראוי לו, או קנאת המוריש בירושה על ירושתו, ושתיהן מידות מגונות. וכתב הצפנת פענח שלמד מזה, שאם אינו מוציא לאור דבריו הוי גזל הרבים.

אמנם מסברא נראה לומר, שאם הספר אינו נצרך כלל לרבים ויהיה בחוסר שימוש, אין בכך גזל דרבים כיון שאף אדם לא ישתמש בספר. ומכל מקום מן הראוי שיכתוב כל אחד את חידושי תורתו, אפילו אם ידפיס ספר רק לעצמו בלבד, שיש תועלת רבה בכך משום שכל פעם שיתחדש עוד ענין באותה סוגיא יוכל המחבר לצרפה למה שכתב קודם, ואם לא יכתוב היאך יזכור לחבר את פרטי הסוגיא השונים, כמו שמצוי בהרבה ספרים שכתבו חלק מהספר בהפסק של מספר חדשים בין פסקה לפסקה באותו סימן. ועוד יש לציין למה שכתב בשו''ת להורות נתן (הקדמה ח''ה) שהזכיר את דברי התשובה מאהבה שעשו תקנה בעיר פראג שלא להדפיס ספרים לפני גיל מ' מחמת אנשים שכתבו דברים משובשים, ואח''כ כתב, ומה מאוד ראוי לתלמיד חכם אשר עדיין לא הגיע לשנות בינה, לפרסם בדפוס חידושי ש"ס ופוסקים בדבר שאין בו הכרעת הלכה למעשה, וכאשר יראה כי דבריו מצאו חן בעיני תלמידי חכמים וכי הוא ישר הולך בלימודו, או אז ירים ידו לפרסם בירורי הלכה למעשה אשר הוא תכלית ועיקר התורה.

ועוד יש להעיר, שאין די בזה להוציא מידי חובת הלומדים לכתוב את חידושיהם בתורה לכל הפחות לעצמם גם אם אין בהם ענין רב לציבור, שכן כתב הגר''ח מוולוז'ין (כתר ראש אות נ''ו), חידושי תורה נקרא כל מה שלומד ומתבררים הדברים ומתחוורים אצלו, כל זמן שאתה ממשמש בהם אתה מוצא בהם טעם, וכשמרבה לחזור מתבררים טעמים ופירושים שנתחדשו, וזה נקרא חידושי תורה בין שהוא מחדש או אדם אחר, רק שייצא הדבר לאור, וזה דבר מצוי מאוד שכולם יכולים לעשותו, שכיום העפרונות והניירות מצויים לכולם בשפע, ולכן מן הראוי שכל אחד ישתדל לכתוב לכל הפחות לעצמו, שע''י כך יוכלו לצאת ידי חובה בכתיבת חידושי תורה.

וגם אם יאמר אדם שאינו כותב את הדברים באופן ברור ולכן חבל על כמות הזמן שיבזבז בהשקעה על כתיבת חידושיו, דבר זה הוא טעות, כמו שכתב ר' צדוק מלובלין (צדקת הצדיק אות מ''ט) שבמקומות שבהם האדם מטבעו מתקשה יותר, שם טמונים היכולות הכי גבוהות של [1]האדם, והכרתי ת''ח אחד שבילדותו היה עצלן ביותר ועד כדי כך שנא לכתוב שאם היו מבקשים ממנו לכתוב את המאכל האהוב עליו הוא היה כותב ''מרק'' אף שזה לא היה המאכל האהוב עליו, וכל זה רק כדי לחסוך באותיות כשהוא נצרך לכתוב, וכעבור כמה שנים אותו אחד התגבר על טבעו והתחיל לכתוב על אף עצלנותו הרבה, וכיום הוא כותב דברי תורה ומאמרים רבים, ממש כדברי ר' צדוק.

(ט) ולענין אם צריך לכתוב את חידושיו בזמן שלומד דבר אחר או כשלומד עם חברותא, נראה שאף לאלו שכתבו שאדם ייתן את הדין על שלא כתב את חידושיו אין קפידא כאן, אלא שעיקר הקפידא אם אינו כותב כלל את חידושיו. וראיתי כמה אנשים שהולכים תמיד עם פתקים לידם, כדי שיוכלו לכתוב חידושים או מראה מקום שעלה להם באמצע לימוד בענין אחר, ולאחר שיסיימו את הענין יוכלו לכתוב את חידושיהם מבלי לשכוח את עיקר העניינים שרצו לכתוב. ואפשר ללמוד את הדברים בקל וחומר, אם מי שנמצא באמצע לימוד תורה וצריך לנקביו, כתב הביאור הלכה (סי' צ''ב,ב' ד''ה קורא כדרכו) כיון שהתחיל בהיתר מותר לו להמשיך בלימודו, כך גם כאן רשאי יהיה ללמוד בעניינו ולאחר שיסיים לימודו ידאג לעלות על הכתב את חידושיו.

וראוי לכל אחד להשתדל ככל האפשר לעלות את הדברים על הכתב, ובמשנה (אבות ד,ט) מבואר, ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וביאר המדרש שמואל שם שהכוונה למי שלומד תורה מעוני הדעת שלבסוף מובטח לו שיהיה עשיר בדעת תורה, וכן ידוע מה שכתבו התוס' (כתובות סג,א ד''ה אדעתא) שדרך הוא שמי שהולך ללמוד בביהמ''ד סופו להיות ת''ח. ועיין בשלחן הטהור (שער הצדקה והכנ''א פרק ג' ד''ה ודע) שהביא בשם האריז''ל (ליקוטי תורה) שהעוסק במצוה זוכה שיתלבש בו צדיק שיעזור לו לקיום המצווה מעבר ליכולתו, וזה כוונת חז''ל (שבת קד,א) שהבא ליטהר מסייעין אותו, היינו שזוכה לעיבור נשמה מצדיק שעוזר לו בקיום התורה והמצוות.

ולכאורה עינינו הרואות הרבה אנשים שלומדים בבתי מדרשות ומסכמים את לימודם ומשתדלים ובכל זאת לא עלתה בידם, ויותר מזה מבואר במדרש (קהלת רבה ז',כ''ח) על הפסוק ''אשר עוד ביקשה נפשי ולא מצאתי אדם אחד מאלף מצאתי וכו'', בנוהג שבעולם אלף נכנסים למקרא אין יוצאים מהם להצליח שראויים למשנה אלא מאה ואותם מאה שנכנסו למשנה אין יוצאים מהם לגמרא אלא עשרה ואותן עשרה שנכנסין לגמרא אין מצליח מהם אלא אחד להוראה הרי אחד מאלף. ועל זה כבר שאלו בגמרא (נדה ע,ב) אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניא, מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה. אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו. ועוד שמעתי מפי הרה''ג צבי שכטר שליט''א שסיפר על כך שנזדמן לו לפגוש בצעירותו את הסטייפלער זיע''א, ואמר שניצל את ההזדמנות לבקש ממנו כמה ברכות והרב בירך אותו, וכשביקש ברכה להצלחה לגדול בתורה השיב לו הסטייפלער, לזה לא יועילו כל הברכות שבעולם, אם תתמיד ותלמד תצליח. ובספר חיי עולם הסטייפלער (ריש פי''ב ד''ה ובאמת) ציין למאירי (משלי יג,יא) שכתב, ''הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה וכו'', ובענין החכמה תפרשהו על אלו וכו', והשני שלא יתרשל להתייאש מצד ראותו קושי לבבו ומיעוט הבנתו, כי כמה פעמים ראינו אנשים קשים בלימודם מתחילתם ומצליחים בסופם, עם רוב התמדתם ושקידה מעט מעט.

(י) ומבואר בתורה (דברים לא,יט) ''ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וכו', ודרשו בגמרא (מנחות ל,א) שמצווה על כל אחד לכתוב לעצמו ספר תורה, וכן פסקו הרמב''ם (תפלין ז,א) והשו''ע (יו''ד ר''ע,א'). ולדעת השאגת אריה (סי' ל''ה) והדרישה (הובא בש''ך סק''ו) אף נשים חייבות בכתיבת ספר תורה מפני שהן כשירות [2]לכתוב, אך כל הפוסקים חולקים עליהם, עיין מנ''ח (מצווה תרי''ג אות ט'). וכתב הרא''ש (מנחות הלכות ס''ת סי' א') האידנא שכותבין ס"ת ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים מצוות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתובה חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. כי מצוות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם. וע"י הגמרא והפירושים ידע פירוש המצוות והדינים על בוריים לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם וגם לא למכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה וכו', והביאו הש''ך (סק''ה) להלכה. והסתפקתי אם לדעת הרא''ש אפשר לצאת ידי חובת כתיבת ספר תורה בכך שכותבים חידושי תורה או שצריך דווקא ספרים הנצרכים לכולם כגון גמרות, ועוד יש לדון אם הכותב סיכומים לעצמו קיים המצווה.

ובשו''ת באר שבע (סי' מ''ג) נשאל אם יש על מי לסמוך לענין המנהג לשרוף גניזה כשאין מקום לקוברה, ועיין שם שיצא נגד המנהג הנ''ל והוסיף ע''פ דברי הרא''ש הנ''ל שאין חילוק בין ספר תורה לשאר הספרים מפני שגם בהם מתקיימת מצוות כתיבת ס''ת, וכך כתב המג''א (סי' קנ''ד,סק''ט) בשמו, ואף שהפרמ''ג (או''ח קנ''ד א''א סק''ט) כתב שדין זה שייך דווקא בתנ''ך שכתוב על עור, מ''מ רואים שבכל כתבי הקודש למיניהם שייך קדושה כמו ספר תורה לדעת הרא''ש. ונראה לענ''ד שגם לדעת הרא''ש אי אפשר לומר שאדם יצא ידי חובת מצוות כתיבת ס''ת בכך שיכתוב במחברת כמה חידושי תורה משום שהמצווה מתקיימת דווקא שאפשר להרבות בהם תורה לכלל הציבור כמו בספר תורה, ועוד שאי אפשר לקרוא לדבר כזה ספר, לכן נראה שדווקא בכתיבת קונטרס שנשאר לאורך זמן ויש בו תועלת או ספר ממש יוצאים ידי חובה, שאל''כ כל מי שכתב דבר תורה שמופץ בעלון שבת יוצא ידי חובת המצוה וזה אינו עולה על הדעת, והוא הדין למי שכותב סיכומים לעצמו, אך אם כותב סיכומי סוגיות לרבים הסברא נותנת שיצא ידי חובה לרא''ש כיון שלא גרע זה מפירוש למשנה וגמרא ושאר ספרים.

(יא) עוד הסתפקתי לסוברים שיש לברך על הדפסת ספר חדש שהחיינו, מה הדין במי שהעלה ספר לאוצר החכמה אך עדיין לא הדפיסו, שאם הברכה היא על עצם כך שיש ציבור שיוכל לקרוא וללמוד מחידושי התורה של המחבר אז אין הבדל בין ספר מודפס לספר שנמצא באוצר החכמה מפני שבשניהם ילמדו אנשים, ואם הברכה היא דווקא על ההדפסה המוחשית של הספר אז אין לברך על העלאתו לאוצר החכמה. ולפי מה שכתבנו לעיל (אות ה' ד''ה והב''ח) בשם היעב''ץ פשיטא שיש לברך גם על העלאת ספר לאוצר החכמה מפני שגם בזה יש שמחה גדולה וזכות זיכוי הרבים למחבר הספר. ועיין בשו''ת ווי העמודים (סי' י''ח) שהתיר לברך שהחיינו על קניית תוכנת אוצר החכמה.


[1] וז''ל, כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב, ולכן איתא בויקרא רבה (כא,ה) שבאבר שבו חטא בו יעשה מצות ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת מדה כנגד מדה אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתייחדה נפשו בפרט ואין לה חבר כמו שלא נמצא פרצופים שווים ופרצוף פנים רומז על צלם אלהים דנפש, כנודע מאמר הקדמונים על מאמר רז"ל (שבת קיח,ב) אבוך במאי זהיר טפי. ועל כזה איתא (גיטין מג,א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל שע"י המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה אחז חתם התורה (סנהדרין קג,ב) ובמדרש (בראשית רבה מב,ג) שמנע תינוקת של בית רבן אמר אם אין גדיים כו' לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר (ב''ק טז,ב וסנהדרין כ,א) ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו כדאיתא בחלק (צד,ב) עיין שם ממש ההיפוך.

[2] אגב זה, כבר ראיתי כמה פעמים בשמחת תורה אנשים שצעקו שאסור לנשים לגעת בספר מפני שחלק מהן נידות. ובאמת שאין בזה איסור כלל, שמבואר בגמרא (ברכות כב,א) שאין דברי תורה מקבלים טומאה, וכתבו הרמב''ם (ס''ת י,ח) והשו''ע (יו''ד רפ''ב,ט'), כל הטמאים אפילו נדות מותרים לאחוז בספר תורה ולקרות בו. והוא שלא יהיו ידיהם מטונפות או מלוכלכות, א''כ ודאי שמותר לנידות לגעת בס''ת. ויש לציין לדברי השערי דורא (סי' י''ח אות ג' בהג''ה) בשם האור זרוע שהנמנעות מלגעת בספר תורה כשהן נידות עושות יפה, אך מעיקר הדין מותר. ומבואר בירושלמי (ברכות כו,ב) זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות וכו', וכתב היפה עיניים שמכאן ראיה נגד המנהג שנידה לא תזכיר שם ה', עיין שו''ע (או''ח פ''ח,א') ובנושא כלים שהרחיבו בדין זה.