פתגמים וביטויים ממסכת פסחים

נח

Byנועם חייקין

פתגמים - היינו דאמרי אינשי (לפי מסכתות הדף היומי)

[המקורות כאן הם לא בשלמותם מטעמי נוחות, אנא קחו זאת לתשומת ליבכם. למקור המלא- אנא לחצו על הקטע הרצוי]

פסחים י״ב ב:ט״ו

מִכָּאן וְאֵילָךְ, כְּזוֹרֵק אֶבֶן לַחֵמֶת [=לנאד מים].

Pesachim 12b:15

One who eats from this point forward does not benefit from eating, as he is like one who throws a stone into a leather bottle, i.e., it does not contribute to his health. Abaye said: We only said that eating from the sixth hour onward is not beneficial, when he did not taste anything in the morning; however, if he tasted something in the morning we have no problem with it.

זאת אומרת -

אם תעשה כך - זה לא יועיל בכלום, כאילו זרקת אבן לתוך מים, שהיא פשוט טובעת בלי להותיר שינוי.

פירוש נוסף: כמו שכשמוסיפים אבן לבקבוק זה מעלה את גובה המים אך לא מוסיף מים.

פסחים כ״ח א:ג׳

אָמַר רַב יוֹסֵף, הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: כַּפָּא דַּחֲטָא נַגָּרָא — בְּגַוַּוהּ נִשְׂרוֹף חַרְדְּלָא [=הכף שעשה הנגר בתוכה ישרפנו החרדל].

אָמַר אַבָּיֵי: סַדָּנָא בְּסַדָּנֵי יְתֵיב — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים [=נגר עושה סד, בסד הוא יושב, שמגמול ידיו שלו משתלם עונשו].

רָבָא אָמַר: גִּירָאָה בְּגִירֵיהּ מִקְּטִיל — מִדְּוִיל יְדֵיהּ מִשְׁתַּלֵּים [=עושה החיצים בחיציו הוא נהרג, מגמול ידו משתלם עונשו].

Pesachim 28a:3

Rav Yosef said: This is as people say: In the spoon that the carpenter made, the mustard will burn his palate. In other words, one can be harmed by his own actions. Similarly, in this case the strongest proof against Rabbi Yehuda’s opinion is the one based on Rabbi Yehuda’s own statement.

זאת אומרת -

אדם גורם רעה לעצמו על ידי מעשיו שלו:

- הנגר אוכל בכף שהוא הכין את החרדל ששורף את לשונו.

- הנגר עושה סד לשים בו רגלי אסירים, ובסוף ממלאכתו נוצר עונשו כשנמצא גנב ושמים אותו בסד שבנה.

- עושה החיצים נהרג מהחצים שבנה.

לכן, אומרת הגמרא לאדם, אם אינך רוצה להיתקל ברע - אל תיצור אותו, בגלל שאינך יודע מול מי הוא יופנה בבוא הזמן.

דברים אלה באו לאחר שההוכחה החותכת כנגד ר' יהודה באה לו מדבריו שלו עצמו.

הבן יהוידע מקשה: למה נצרכו שלושת המשלים? למה לא הספיק אחד?

ומתרץ: כל אחד בא להראות פן אחר של פריכת סברה מדברי עצמו.

רב יוסף: שני המקורות סותרים, אבל הם לא סותרים לגמרי, אלא יש תירוץ דחוק.

ולכן המשל של החרדל - כי את החרדל אוכלים, אך בדוחק, מפני שהוא חד ושורף הפה ולכך ממעטין באכילתו. וכן זה דבר הלכה לא נדחה לגמרי, אלא נשאר עומד על צד הדחק ואינו נשנה בריוח.

אביי: אפשר להראות סטירה בין יסוד סברתו לבין דבר ההלכה שאמר - אבל אם יימצא לה חילוק - יוכל לתרצה.

כך גם משל הסד - אומנם כרגע הוא אסור, אך אם יימצא לו עוזר שיחלצהו - יהיה חופשי.

רבא: כאשר סברתו היא גם ממקור גבוה (כמו המשנה, או שיש ראיה מהמקרא) וסותרת את פסק ההלכה שלו, הרי זה כראייה מנצחת ואין לו אפשרות להיחלץ מכך.

כך גם משל החיצים - ראייה זאת ממש כחץ בראשו.

פסחים כ״ה ב:ד׳

... הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: מָרֵי דּוּרַאי אֲמַר לִי: זִיל קַטְלֵיהּ לִפְלָנְיָא, וְאִי לָא — קָטְלִינָא לָךְ [= אחד שבא לפני רבא, אמר לו: המושל אמר לי: אם לא תהרוג את פלוני - אהרוג אותך].

אֲמַר לֵיהּ: לִיקְטְלוּךְ וְלָא תִּיקְטוֹל, מַאי חָזֵית דִּדְמָא דִידָךְ סוּמָּק טְפֵי? דִּילְמָא דְּמָא דְּהָהוּא גַּבְרָא סוּמָּק טְפֵי [= ענה רבא: תיהרג ואל תהרוג. מה ראית שדמך אדום יותר? אולי דמו יותר אדום].

Pesachim 25b:4

The Gemara asks: And from where do we derive this halakha with regard to murder itself? The Gemara answers: It is based on logical reasoning that one life is not preferable to another. The Gemara relates an incident to demonstrate this: This is similar to a certain man who came before Rava and said to him: A local official said to me: Go kill so-and-so, and if not I will kill you. Rava said to him: It is preferable that he should kill you and you should not kill. What did you think, that your blood is redder and more precious than his? Perhaps that man’s blood is redder. Apparently, one may not save his own life by taking someone else’s.

זאת אומרת -

לכל בני האדם דם באותו הצבע, לכן אל תאמר שאתה שווה יותר ולכן אתה יכול להרוג אל מנת שלא להיהרג.

פירוש נוסף: אין לאדם רשות ליטול חיים, מכיוון שהוא לא יודע למי דם אדום יותר- מי יותר בר-חיים. רק ה' יכול להכריע בשאלה כזאת.

פסחים מ׳ ב:י״א

לֵךְ לְךָ אָמְרִינַן נְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב [= אומרים לנזיר: לך מסביב ואל תתקרב לכרם].

Pesachim 40b:11

Ulla said: In both of these cases, whether the vinegar is added first or afterward, its use is prohibited, as one must avoid scenarios that might lead to a prohibition, as per the well-known adage: Go around, go around, and do not approach the vineyard, they say to the nazirite. Since a nazirite is prohibited from drinking wine and eating grapes, it is preferable for him to avoid a vineyard entirely. A similar principle applies to other prohibitions.

זאת אומרת -

הנזיר, שאסור באכילת ענבים, צריך לעשות עיקוף ולא לעבור בשביל בתוך הכרם שמא יתגרה כשיביט בהם ויאכלם.

לומדים מכך יסוד חשוב, שלמרות שזה מאמץ רב, צריך להתרחק כמה שיותר מהאיסור.

פסחים ע״ב א:ד׳

תְּנָא מִינֵּיהּ אַרְבְּעִין זִימְנִין וְדָמֵי לֵיהּ כְּמַאן דְּמַנְּחָא בְּכִיסֵיהּ [= שנה אותה (את המשנה) 40 פעמים עד שנראית לו כמונחת בכיסו].

Pesachim 72a:4

The Gemara relates that Rav Yitzḥak bar Yosef once found Rabbi Abbahu standing among a multitude [okhlosa] of people, and he said to him: What is the meaning of our mishna? Rabbi Abbahu said to him: The first clause is referring to one who intentionally uprooted the animal’s status, whereas the latter clause is referring to one who erred about it. Rav Yitzḥak bar Yosef learned this statement from him forty times, and it seemed to him as though it were resting in his pouch; i.e., he repeated it many times until the mishna became crystal clear to him and etched in his memory.

הגמרא נותנת פה דימוי יפה לידיעת דבר מה על בוריו - כאילו זה מונח בכיסך, שכל פעם שתרצה, תוכל להוציאה.

פסחים ע״ח א:י״ד

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְרַבִּי יוֹסֵי שְׁטָרָא מְזַכֵּי לְבֵי תְרֵי הוּא [= איך השטר (פסק הדין) של רבי יוסי מזכה את שני הצדדים]?!

Pesachim 78a:14

With regard to Rabbi Yosei’s statement quoted earlier, Rav Pappa said to Abaye: Rabbi Yosei is like a document that awards something to two conflicting parties, as it was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I see as correct the statement of Rabbi Eliezer with regard to animal offerings, and the statement of Rabbi Yehoshua with regard to animal offerings, and the statement of Rabbi Eliezer with regard to meal-offerings, and the statement of Rabbi Yehoshua with regard to meal-offerings.

זאת אומרת -

שרבי יוסי אומר: 'רואה אני את דברי שניהם', וזה לא הגיוני, מכיוון שחייבת להיות הכרעה ביניהם - שהרי הם סותרים!

אומרת הגמרא: אתה לא יכול להיות 'חמר גמל' (ראה דף פתגמים עירובין), אתה חייב לבחור צד.

פסחים פ״ד א:י״א

אֲמַר לֵיהּ: דִּרְמָא לָךְ הָא — לָא חַשׁ לְקִמְחֵיהּ [= מי שהקשה לך זאת, לא חש לקמחו].

Pesachim 84a:11

When Rabbi Avin came before Rabbi Abbahu and asked him this question, Rabbi Abbahu said to him: Whoever asked you this question was not concerned for his flour, meaning he did not carefully consider what he said. Rabbi Yoḥanan retracted his opinion in this regard in favor of the opinion of Reish Lakish, and Rabbi Yoḥanan said to him, at the end of their discussion on the topic: Do not trouble me by asking a question based on a mishna that seems to prove that we follow the current state of the hide, as I teach it in the singular. That mishna, on which I previously relied, is the opinion of one Sage and should not be relied upon. This proves that Rabbi Yoḥanan changed his mind and concluded that the status of parts of the animal is established based on their eventual condition. The opinion of Rabbi Yoḥanan with regard to the Paschal lamb was stated before he changed his mind.

רש"י על פסחים פ״ד א:י״א:א׳

לא חש לקמחיה - למה שהוא טוחן אם חטין אם פסולת:

Rashi on Pesachim 84a:11:1

...

זאת אומרת -

הגמרא משווה את המדבר לטוחן קמח - מי שמדבר ולא משגיח על היוצא מפיו אם טוב אם לאו, דומה לטוחן שלא מבדיל בין גרגירים טובים ורעים.

פסחים ל״ב ב:י״ג

אֲמַר לֵיהּ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי.

וַאֲמַר לֵיהּ: מַאי נִיחוּתָא, דְּרַבָּה וְרַב שֵׁשֶׁת שָׁדוּ בֵּיהּ נַרְגָּא [= תקעו בה גרזן].

Pesachim 32b:13

And Rav Ḥiyya bar Avin said to him that it is possible to maintain the accepted position that karet is more stringent by explaining that this is what he is saying: No, these are incomparable for the following reason: If you say that one is exempt from an offering when he violates the rest of the mitzvot, for which one is not liable to receive death at the hand of Heaven if he eats less than an olive-bulk of a forbidden substance, shall you also say that this is the case with regard to misuse of consecrated property, for which one is liable to receive death at the hand of Heaven if he eats less than an olive-bulk? Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: May your mind be settled, as you have settled my mind and put it at ease by answering this question that was troubling me. Rav Ḥiyya bar Avin said to him: What is settling about this explanation? Rabba and Rav Sheshet threw an axe at my answer; i.e., they reject my explanation, as follows: Who did you hear that said

זאת אומרת -

אמר לו: בסדר, אתה יכול לעצור עם הטענות כנגד סברתי. שכנעת אותי.

אמר לו: אומנם אותך שכנעתי, אבל רבה ורב ששת חותכים את טענתי זו בגרזן.

פסחים צ״ט א:א׳

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים, קַל וָחוֹמֶר לַטִּפְּשִׁים.

Pesachim 99a:1

From here the Sages stated: Silence is fitting for the wise, and a fortiori the same is true for fools. In the case under discussion, had neither side appointed the other to slaughter the Paschal lamb on its behalf, both offerings would be valid and would be consumed. When each side appointed the other to slaughter the Paschal lamb on its behalf, only the first one slaughtered may be eaten while the second one must be burned. This is as it is stated: “Even a fool, when he holds his peace, is considered wise; and he that shuts his lips is esteemed as a man of understanding” (Proverbs 17:28).

זאת אומרת -

הפתגם בא לומר שאפילו חכמים - שמוציאים דברי טעם מפיהם - עדיף שישתקו, אז קל וחומר לטיפשים - שהמילים שלהם לא משהו.

במשנה הקודמת מופיע מקרה בו דווקא אי-האמירה הייתה עדיפה. למה? השתיקה עדיפה על האמירה מכיוון שכשאתה שותק, אתה אומנם יכול לחשוב כל מיני מחשבות חסרות ביסוס, אבל בסופו של דבר אין להן שום אחיזה במציאות. לעומת זאת, כאשר אתה אומר משהו, אתה נותן לו ממש בסיס במציאות ומתוך כך גם מתחייב אליו. כמובן שיש מקרים שצריך להגיד (ק"ש, תפילה וכו'), אבל במקרה שלנו - לא.

פסחים פ״ז ב:ט׳

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת [= לשררה] שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. שֶׁאֵין לָךְ כׇּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁלֹּא קִיפֵּחַ אַרְבָּעָה מְלָכִים בְּיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה״.

Pesachim 87b:9

Rabbi Yoḥanan said: Woe to authority, which shortens the life and buries its holders. This is evident from the fact that you don’t have any prophet who did not outlast four kings in his lifetime, as the kings’ positions of authority caused them to die young. A prophet outliving four kings is demonstrated in the opening verses of Hosea, and similarly, as it is stated with regard to Isaiah: “The vision of Isaiah, the son of Amoz, which he saw concerning Judea and Jerusalem in the days of Uzziah, Jotham, Ahaz, and Hezekiah, kings of Judea” (Isaiah 1:1).

זאת אומרת -

השררה מקצרת ימיו של אדם, שבימי נביא אחד, מתו 4(!) מלכים.

יכולות להיות לכך מספר סיבות: אולי הגאווה הגדולה שבתפקיד - ומתוך כך מכעיס את קונו (רש"י), אולי זה שיש הרבה צרות שטורדות את עיניו, ואולי בכלל לא קשור למלך עצמו, אלא בגלל ש'אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה', אז בשביל המלך הבא שצריך לעלות למלוכה, המלך הנוכחי צריך למות (בניהו).

פסחים ל״ג א:י״א

אֲמַר לֵיהּ: אִין, ״בִּגְזֵירַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵילְתָא״, וְכֵן מוֹרִין בְּבֵי מִדְרְשָׁא כְּווֹתִי [= למרות שלא כך משמע מהברייתא שלפני, "בגזירת מלאכים (חכמים) הדבר, ובמאמר קדושים השאלה", וכן מורים בבית המדרש].

Pesachim 33a:11

The Gemara asks: What are the circumstances in which this leavened bread did not have a period of fitness even on Passover? This could have happened only in a case where it became leavened while it was still attached to the ground and could not yet become teruma. However, if it became leavened after being detached from the ground, then can this leavened bread indeed become consecrated as teruma, even though the baraita indicates that no leavened bread can be designated as teruma during Passover? Rav Naḥman bar Yitzhak said to Rav Huna, son of Rav Yehoshua: Yes, this is indeed the case despite this puzzling limitation, and the biblical expression can be applied homiletically: “The matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the sacred ones” (Daniel 4:14). The Sages, who are compared to celestial beings, agree with my statement. And so too, in the study hall, they teach in accordance with my opinion, despite the puzzling nature of this ruling.

זאת אומרת -

לאחר משא ומתן, קובע רב נחמן בר יצחק - למרות שאין לכך הוכחות ואף יש סתירה מברייתא, כך קבעו חכמים, וכנראה הם צודקים (למרות שאנחנו לא מבינים), לכן כך ההלכה.

ישנם ביטוים רבים המופיעים בגמרא- חלקם מופיעים כפתגמים בגמרא (דאמרי אינשי) וחלקם נהפכו לסוג של פתגמים במשך הזמן.

הפתגמים הכתובים כאן הם כולם מופיעים כפתגמים בגמרא, אך ישנם עוד שימושים רבים במטבעות לשון מהגמרא אשר "הוצאו מהקשרם''. אחד הטובים והמצחיקים (אם יורשה וכו') שבהם, היא טענתה של פרופ' רחל אליאור על הקושייה המופיעה בהלכות חמץ:

פסחים ט׳ ב:ז׳

אָמַר רָבָא: וְכִי חוּלְדָּה נְבִיאָה הִיא?

Pesachim 9b:7

Rava said in surprise: And is the marten a prophetess that knows that now is the fourteenth of Nisan and no one will bake until the evening, and it leaves over bread and conceals it in its hole? Rather, Rava rejected Abaye’s answer and said: With regard to the leaven that one leaves after the search, he should place it in a concealed location, lest a marten take it before us and it will require searching after it. Only if one actually sees the marten take the leaven, is he required to search after it.

הקושייה של רבא בעיקרון מתייחסת לחיה ששמה 'חולדה', שהיא לא יכולה לנבא שמחר פסח והחמץ יעלם ולכן היא לא 'מתכוננת' לפסח ומחביאה חמץ (בניגוד לאביי שאמר שהיא כן יודעת), אך פרופ' אליאור רואה זאת כשוביניזם של חז"ל וכתבה ש"מסורת אחרת מטילה ספק בעצם התנבאותה: 'וְכִי חוּלְדָּה נְבִיאָה הִיא?'" וטוענת שהשאלה מטילה ספק בנביאותה של חולדה הנביאה בגלל היותה אישה.

אומנם אנחנו לא מסכימים עם טענתה זו, משום שההקשר הוא לחלוטין בהקשר הלכתי ואינו מדבר על הנביאה, ובנוסף לכך, רואים ממקורות רבים בחז"ל שהם ראו בחולדה נביאה. אך, איננו מתעלמים מכך שככל הידוע לנו, השימוש בניסוח 'נביא' לא לשם התנבאות (כמו במקרה שלנו) אינו נפוץ כל כך בתלמוד, ואולי נבחר דווקא נוסח זה מתוך מטרה מסוימת: "רבא חולק על ייחוס תפיסה קוגניטיבית מעמיקה כגון זו ליצור כמו חולדה. לטענתו, התירוץ של אביי מייחס לחולדה ידיעות אלו: זיהוי התאריך (שלושה עשר או ארבעה עשר בניסן) התואם את לוח השנה העברי, הכרת דיני ישראל הקשורים בתאריך זה (דהיינו ביעור חמץ), ובהתאם לכך — אף תכנון צרכי אגירת שלה. הבטוי 'וכי חולדה נביאה היא' מרמז, ללא ספק על אישיות הסטורית ידועה — חולדה הנביאה — מה שמעצים את האווירה האירונית בבקורתו של רבא על תירוצו של אביי" (ברוח טובה, דוד ליפשיץ).

להערות נשמח שתיפנו אלינו -

halelfisherman@gmail.com

נערך ע"י נועם והלל

We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור