עמוד א
קושייה א
גְּמָ׳ שנינו: מַאי עָצָה? ..... כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אֲמַר: הַמּוֹצִיא תֶּבֶן כִּמְלֹא פִי פָרָה לְגָמָל אדם המוציא תבן (שהוצנע לכתכילה במחשבה לשמש לפרה בשבת) והוציאו למאכל גמל במקום, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. בְּאוּרְתָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי, לְצַפְרָא הֲדַר בֵּיהּ. בסוף הדיון בעניין, חזר בו רבי יוחנן וגם הוא הודה שפטור אֲמַר רַב יוֹסֵף: שַׁפִּיר עֲבַד דַּהֲדַר, דְּהָא לָא חֲזֵי לְגָמָל! אמר רב יוסף: טוב הדבר שחזר בו, שכן אין השיעור ראוי לגמל! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, כִּדְמֵעִיקָּרָא מִסְתַּבְּרָא, דְּהָא חֲזֵי לְפָרָה. השיב אביי (לרב יוסף): אדרבה, כמו שבתחילה מסתבר (שהרי הוציא שיעור הראוי לפרה - וחייב)!
אני מסכים עם אביי שחייב, וחולק על הסיבה לחיוב. שהרי שנינו:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: .......... כְּלָל אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ כל מה שבדר"כ אין לו חשיבות ולא נהוג להצניע אותו, וְהוּכְשַׁר לָזֶה וְהִצְנִיעוֹ אך לבסוף (אותו אדם) ראה חשיבות בו והצניע אותו, וּבָא אַחֵר וְהוֹצִיאוֹ ולבסוף, בא אדם אחר והוציאו— נִתְחַיֵּיב זֶה בְּמַחְשָׁבָה שֶׁל זֶה. נתחייב המוציא במחשבה של המצניע.
אז לאחר ששנינו שבמקרה מסוג זה - המוציא מתחייב (למרות שמי ששינה את מטרת ההצנעה הוא דווקא המצניע). הלא קל וחומר ש:
אם אדם הצניע למטרה א'.
וגם הגיע אדם אחר והוציאו למטרה ב'.
אז האדם המוציא יתחייב?
כיוון שלא מספיק שהמוציא הוציא - הוא גם שינה את מטרת הצנעתו!