עמוד א
קושייה א
טעמו של מונבז להשוואה שערך בין דין שוגג לבין דין מזיד - מקורה בתורה בין שני פסוקים (שלכאורה ניתן להשוות בניהם):
דין שגגה -
הָֽאֶזְרָח֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֑ם תּוֹרָ֤ה אַחַת֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם לָעֹשֶׂ֖ה בִּשְׁגָגָֽה׃
דין מזיד -
וְהַנֶּ֜פֶשׁ אֲשֶֽׁר־תַּעֲשֶׂ֣ה ׀ בְּיָ֣ד רָמָ֗ה מִן־הָֽאֶזְרָח֙ וּמִן־הַגֵּ֔ר אֶת־יְהוָ֖ה ה֣וּא מְגַדֵּ֑ף וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃
שמכאן ניתן (לפי שיטת מונבז) לומר ש אם שגגה = מזיד, אז גם העונש הוא דומה בניהם! ולכן עונש 'כרת' גם פעיל כלפי העושה בשגגה! (ולא רק כלפי העושה במזיד).
אך עם זאת - פסוק אחד לפני רשום:
וְכִפֶּ֣ר הַכֹּהֵ֗ן עַל־הַנֶּ֧פֶשׁ הַשֹּׁגֶ֛גֶת בְּחֶטְאָ֥ה בִשְׁגָגָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו וְנִסְלַ֥ח לֽוֹ׃
אם כך, כיצד הדבר אפשרי?
קושייה ב
שנינו בגמרא:
וְרַבָּנַן, שְׁגָגָה בְּמַאי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כֵּיוָן שֶׁשָּׁגַג בְּכָרֵת, אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בְּלָאו. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ — אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״ — עַד שֶׁיִּשְׁגּוֹג בְּלָאו וְכָרֵת שֶׁבָּהּ.
מדברי חכמים ניתן להבין כי:
אם אדם לא הכיר מצוות לא תעשה מסוימת (המחייבת את המזיד בכרת) ו/או לא הכיר שעונשה של עבירה זו הוא כרת...
וגם עבר על העבירה
אז הוא אינו חייב בכרת, כיוון (שלדעתם) שגה!
אך הלא כתוב:
שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י ׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
ובכוונה הדגשתי את המילה 'כל' - באדום, כיוון שמפסוק זה ניתן ללמוד ש כל אדם (בין אם מזיד בין אם שוגג) האוכל חמץ בפסח - חייב בכרת!
קושייה ג
בהמשך הגמרא שנינו על דעתו של רבי יוחנן בנושא:
וְרַבִּי יוֹחָנָן, הַאי קְרָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?............. אדם הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ (המבין שחטא בשגגה וחוזר בתשובה) — מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, לֹא שָׁב מִידִיעָתוֹ(המבין שחטא בשגגה ולא חוזר בתשובה) — אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
השאלה שלי היא על הלוגיקה שאם האדם לא חוזר בתשובה:
אם האדם יודע שחטא בשגגה (כלומר מבין שעבר על לאו) וגם לא חוזר בתשובה - דינו אמור להיות שונה!
כי אדם שהבין שעבר על איסור ומתחרט על כך - הוא שוגג. אבל אדם שהבין שעבר על איסור ולא מתחרט - הרי דינו כמזיד! כיוון שמלכתחילה במזיד לא רצה לדעת ולהכיר את האיסור!