להערות או לקבלת המאמרים בקביעות אנא צור קשר עם העורך צפריר שטרן [email protected] או 763-1328 (646)
מדוע המן רצה להרוג את עם מרדכי - לאחר שנודע לו שזוהי האומה הישראלית?
מדוע כתוב "ומרדכי לא יכרע" בלשון עתיד?
מה המיוחד בעם היודי שהמן 'ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו'?
למה חזר בסוף הפסוק עוד פעם 'עם מרדכי'?
(ו) וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃
(ז) בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃
ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו אמר רבא בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף בכל היהודים הפיל פור הוא הגורל תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד
הפיל פור - ומהו פור הוא הגורל מיום ליום באיזו יום יפול הגורל וכן מחודש לחודש והגורל של כולן הטיל ביום אחד ונפל לו הגורל על אחד:
בשבעה באדר מת משה - שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון (יהושע ד) צא מהם למפרע שלשים יום באבלו של משה ושלשה ימים שהכינו להם צידה שנאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשה ימים אתם עוברים וגו' (שם א) הרי בשבעה באדר מת משה:,ובשבעה באדר נולד - דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא) היום מלאו ימי ושנותי כדאי הלידה שתכפר על המיתה:
מדוע המן רצה להרוג את עם מרדכי - לאחר שנודע לו שזוהי האומה הישראלית?
ממה שנאמר הכתוב דיום הפורים נקרא על השם היפור, צריך לומר שזהו תכנו ועניינו של יום. ועלינו להבין את המשמעות של ה"פור" שעשה המן, שבגינו קוראים ליום זה "פורים".לפי"ז כיון שכך הי המהלך של הצלת עם ישראל בימים ההם, א"כ ניתן להבין שלכן נקרא יום זה על שם הפור, כי כך מתבטאת דרך הצלתם וניסי ימי הפורים.במס' מגילה איתא, שהמן שמח על שנפל פור באדר, משום שמת משה באדר, ולא ידע שנולד באדר. וצ"ב היאך אירע שחקר הדבר, ואמנם ידע שמת באדר, אך לא נודע לו שאף נולד באדר?
בספר 'דרש משה' (בהקדמה) כתב דהנה האומות העולם באמונותיהם ההבליים מאמינים שיש בני אדם קדושים, שהכומרים שלהם יש להם מחמת זה לבושים אחרים, ואסורים לישא אשה וכדומה. ולבד שהוא שקר, הוא מקלקל מאוד, שהרי כיון שהם קדושים יותר מאחרים, יכולים המון העם לומר שלכן צריכים הם לקיים מצוות, אבל הפשוטים הם כבעלי חיים שרשאין לעשות מה שליבם חפץ. וכן אם כומר אחד מרשיע, ילמדו מכל שכן שאיש פשוט יכול להרשיע. וכן תלוי כל תורתם ברצון הכומר או הקדוש להם ביותר, ולכן משנים הכומרים את דיניהם כרצונם ולתאוותם.
אבל התורה הקדושה אמרה משפט אחד לכל אדם, משום שאין כלל אדם בעצם מחבירו, אלא מצד גדלותו בתורה. אבל כל העולם אף משה השלום הוא ילוד אשה ככל אדם, ואין לו שום דינים אחרים מכל אחד קדוש רבינו עליך אדם, וגאון ואיש פשוט ממש שוים הם". ואם כן לומד מהגדול כל אדם, ומבין כל אחד שגם הוא יכול להיות גדול בתורה וצדיק
כהאדם הגדול שמכיר, כיון שהוא אדם פשוט כמוהו והגיע לשלימות. גם יש תועלת שאף שיארע ח"ו שאדם גדול יסור מדרך התורה לא ילמדו ממנו, משום שהתורה היא העיקר, וכל גדלותו היא מצד התורה, וכשעזב דרך התורה שוב אינו נחשב גדול אף להפשוטים, ואדרבה יבזוהו.
כעין זה בשם הגר"י אברמסקי זצ"ל שאמר, שלכאורה תמוה מדוע רצה המן להרוג את עם ישראל דוקא עם היוודע לו כי הוא עם מרדכי, הלא ודאי ידע גם מתחילה שיש עם למרדכי, ואם רצונו להרוג מחמת מרדכי גם את עמו, היה לו תיכף לומר שמעוניין הוא להרוג את עם מרדכי. אבל הענין הוא, שקודם שידע שישראל הם עמו, חשב כי כאשר יכוף את מרדכי באיזה דרך להשתחוות לו, גם כל עמו ישתחוו, כיון שהוא מנהיג הדור. אבל כשנודע שהם ישראל, ידע שלא יועיל בזה מאומה, ואף אם יעלה בידו שמרדכי ח"ו ישתחוה, הם לא ישתחוו, משום שמאותה שעה לא יחזיקוהו לגדול, ואדרבה יבזוהו, כי התורה היא העיקר, ושום אות לא תשתנה מחמת שום אדם, יהיה מי שיהיה. אהל משה
והשפ"א כתב וז"ל, כתוב "ומרדכי לא יכרע" לשון עתיד, לרמוז כי לעולם בכל דור נמצא בכלל ישראל איש צדיק שהוא לא יכרע, וזה שכתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי, פירוש, כי הבין כי מרדכי יצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו, ואפילו אם ימית את מרדכי, יהיה אחר במקומו בכח כלל יהודי ולכן רצה לאבד כל עם מרדכי, עכ"ל. ולכן המן שמח כשנפל הפור באדר, משום שלדעתו כיון שמת משה הוקלש כח התורה אצל ישראל, רק שמנהג אבותיהם בידיהם, ולכן יוכל להם. אבל טעה, שאדרבה, זה שמת הראה שגם נולד, היינו שהוא ילוד אשה ככל אנשים ומ"מ הגיע למדרגה היותר גדולה ליתן התורה על ידו, ולהיות אבי הנביאים, אם כן כל אדם יכול להגיע לשלימות לכל הפחות בערך מדרגתו ולהיות גדול בתורה ובמעשים ובמדות. אך בכל אופן מיתתו לא הקטינה ח"ו ענין התורה אצלינו, אלא עוד הגדילה ומטעם שעתה צריך לסמוך רק על עצמו, מאחר שרואה שאף הצדיקים מתים, אם כן צריך לראות שיהיו בכל דור צדיקים ותלמידי חכמים אחרים, שזה גם כן מקרב ומכריח יותר לתורה ועבודה.
ולכן לא היה לעיקר התורה שום הפסד ח"ו אף במיתת משה אבי הנביאים. ונמצא שהפור שנפל באדר, שזה היה טעות המן, שכבר אין אנו מוחזקים בתורתינו ובעמנו, ויוכל בנקל לאבד את שם היהודים, היה אדרבה הנס שלנו. שזה החזיק אותנו להתגבר בתורה, כיון שגם משה הוא נולד כמונו ומחמת זה אנו לעם אף אחרי החורבן, אף בעת שאנו מפוזרים ומפורדים, משום שאדרבה אנו עוד משתדלים יותר ויותר בתורה ובמצוות, שזה מחזיקנו לעם יקוק בכל מקום שנהיה, אף בכמה מדינות, רק לעם אחד, שאי אפשר לאבדו מאחר שהתורה היא נצחית, וכל זמן שהיא קיימת עם ישראל קיים, שהוא לנצח נצחים. ונמצא ששם פורים הוא עיקר הנס שנעשה לנו עכ"ד.
וסיף "כוכבי אור" וז"ל, בע"כ צריך לומר שהמן ידע שבדבר הזה משונה הרבה מהותו של עם ישראל מכל העמים, אשר אילו יצוייר אם הגדול והמפורסם שבדור חלילה יקל לעצמו לאכול בשר בהתשעה ימים של חודש אב, לא יתפשט היתר לכל ישראל, אלא אדרבה יתפשט ביטול עליו, ויפרסמו עם ישראל איש לרעהו סרחונו. לכן ידע המן כי לא יועיל כלום אם יעשה כפיה רק על מרדכי לבדו, כי עם ישראל מלומדי בקורת המה, ונושאים אחריות קיום התורה על עצמם, ואם יראו שמרדכי ישתחוה לצלם לא ילמדו ממנו אלא יאמרו עליו שנתקלקל ויפרסמו קלונו ברבים כדי לעמוד בפרץ, וע"כ היה מוכרח לעשות כפיה של להשמיד וכו' על כל אחד ואחד.
וז"ש "ויבז בעיניך לשלח יד במרדכי לבדו" (ג-ו), בחשבו אם יפול הראש יפלו כל הנגררים אחריו, ולמה הזניח מחשבה זו? כי הגידו לו, "עם מרדכי", כלומר, כי יועציו הסבירו לו הכח של "עם מרדכי", שכל אחד ואחד נושא על עצמו אחריות התורה, וזה גופא למדם מרדכי אשר גם הגדול שבגדולים, אם יגע כל שהוא בגוף התורה, אז יבטלו אלף שלמה ואל יבטל אות אחת מן התורה.
ב'טעמא דקרא' למדן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתוב "ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי". ובמגילה (יג ע"ב), בתחילה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי, ומנו רבנן, ולבסוף בכל היהודים ע"ב. וקשה, למה חזר בסוף הפסוק עוד פעם עם מרדכי?
אבל הענין שבתחילה, חשב שרק מרדכי מתעקש שלא להשתחוות לו, אבל כל היהודים לא יעשו כן, ולכן רצה להרוג רק את מרדכי. אבל אח"כ, נודע לו שהדין כך שאסור להשתחוות לו וצריך למסור נפשו ע"ז ולכן כעס על כל רבנן דבודאי כולם לא ישתחוו לו, וזהו כי היגידו לו את עם מרדכי. אבל על הע"ה לא כעס כי חשב שהם ישתחוו לו. אבל כשנודע לו שכל היהודים כעם מרדכי וימסרו נפשם, כעס על כולם.
גם ה"כתב סופר עמד על ענין זה, ששם חג הפורים הוא על שם הגזירה ולא על שם ההצלה, וז"ל, פורים נקרא לזכר הצרה, "על שם הפור", בעוד ששאר מועדים קרויים דרך כלל על שם הנס: פסח - על שום שפסח, וכו". דבר זה בא להודיענו, כי אנו שמחים גם בצרה של פורים, שהרי היא שגרמה לנו לקבלת התורה של "קימו וקבלו".
לפיכך מדגישה המגילה מיד: "על כל דברי האגרת הזאת", שנזכור את כולה, לא את ההצלה בלבד כי אם גם את הצרה. "ומה ראו על ככה" - שחזרו בתשובה על ידי כך. "ומה - טובה - הגיעה עליהם", שעל ידי צרה זו - "קימו וקבלו" - קימו מה שקבלו מכבר בהר סיני. על כן חיוב קריאת המגילה הוא מראשיתה ועד סופה, כי גם הצרות - לטובה היו.
בפסוק כד, אמר הכי "חשב על היהודים לאבדם, והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם", ויש לדקדק למה תחילה אמר לאבדם, ואח"כ להמם ולאבדם. וגם מאי טעמא קראו לימים האלה פורים על שם הפור ולא על שם הנס וההצלה כמו בכל יום טוב? ויש לומר, כבר אמרו חז"ל (מגילה יג ע"ב), שבנפול להמן הגורל על חדש אדר שמח שהוא החדש שמת בו משה רבן, והענין כי באמת היה כבר אז בישראל עוברי על דת שהתבוללו בין שכניהם, כמו שכתב החתם סופר זצ"ל שעל כן נקראו העם הנמצאים בשושן (אסתר א-ה), אע"פ שיהודים היו, מכ"מ לא נקראו עוד בשם ישראל, והמן מסתמא ככל הצוררים שבזמננו אמר שחלילה לו להרע לאלה היהודים שהתבוללו ונאמנים למלכם ולשפת המדינה, ואין כוונתו רק לאלה המחזיקים עוד בתורתם, כמו שאמר ודתיהם שונות מכל עם, על כן בנפול הגורל על אדר שמח, כי מלבד שדעתו באשר מת משה רבן ריע מזלו, עוד זאת שבזה יתן יד לרשעי הדור לומר, כי רק לאלה אשר מחזיקים בתורת משה המכוון ומהאי טעמא קבע הזמן לחדש אדר וזאת היתה עיקר שמחתו, כי על ידי כך יביא מהומה בהעם כי ילחמו שתי המפלגות וממילא יצלח לאבדם. וזה שאמר כי הוא חשב על היהודים לאבדם ולצורך זה הפיל פור, למצוא מקום להמם, ועל ידי כך לאבדם.